[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לימור צאלח
/
קרחונים בסלון

כשאני חושבת על כך לעומק, היה אפשר להגדיר אותם כשני גושים של
קרח. הוא היה עם עיתון ביד, על כורסא ורודה שקנה במחיר מבצע
בקיץ שעבר, היא הייתה עם פינצטה תמידית, מורטת את שערותיה,
מהגבות, מהשפם ומכל מקום אפשרי. לפעמים הייתה מצרפת לכך את
שפופרת הטלפון ומניעה את שפתותיה לכדי דיבור.

אני מסתכלת עליהם, כל קשר בניהם הנו מיקרי בהחלט. כשעידן היה
קטן הוא היה מושך בחצאית של אימא בבקשה לתשומת לב מינימלית,
אבל אימא הייתה בשלה, פינצטה, טלפון ולעתים קרובות מדיטציה.
"היא צריכה להירגע", היה דואג אבא לבוא להגנתה, כשהוא מוריד את
משקפיו בעדינות לקצה אפו. עידן באיזה שהוא שלב התייאש מלדרוש
תשומת לב מזוג הקרחונים שלנו וכפיצוי על החסך הוא היה מתחבק עם
עצים, דובים, אנשים וילדים שהכיר זה עתה בפארק, לוגם מכוס תה
רותח, משחק בגפרורים, ישן בקיץ על סדין חשמלי, מאמץ אל לבו כל
דבר בחוזקה.

פעם החלטתי להפתיע אותו ולהביא לו כלב פודל ליום ההולדת. יום
למחרת מצאנו את הכלב ללא רוח חיים במיטתו של עידן, כי עידן
חיבק אותו יותר מדי חזק. אימא אמרה שזה בסדר, לא צריך להילחץ,
עטפה את הכלב בסדין וזרקה אותו לפח. עידן בכה, הוא ייחל לרגע
שתחבק אותו, תלטף את ראשו, אבל היא פטרה אותו בכך שדמעות הן
עניין ילדותי שצריך להתגבר עליו והיא מבקשת ממנו להפסיק, כי
היא צריכה לעשות עכשיו יוגה ולהתרכז. אבא המשיך לקרוא את
העיתון, עידן המשיך לבכות (כמה שזה היה ילדותי, עידן היה בסך
הכל בן חמש).

בתור שני הילדים היחידים בבית היה לנו החופש לעשות כרצוננו.
הכסף לא היווה בעיה ואוכל יכולנו לאכול באחת משלוש מסעדות שאבא
הגיע אתן לידי הסדר, שהוא משלם להם תשלום חודשי וזאת על מנת
שלא נצטרך להטריד את מנוחתה של אימא.  כך גדלנו בצל העיתון,
היוגה והפינצטה.

חילופי דברים ומילים לא היו אצלנו בבית עניין שבשגרה. אימא
אמרה שלשם כך נועדה הטלפתיה והמילים הן משהו בעל ערך גשמי נמוך
מאוד, לכן הפחיתה בדיבור. אבא היה משוחח עם המחשב דרך המקלדת
כשלא היה קורא עיתון. אני הייתי בד"כ ישובה על הכורסא בסלון,
מסתכלת על זוג גושי הקרח, מתפלאת על עצם העובדה שלמדתי לדבר.

באוגוסט השנה היו הימים החמים ביותר שידעה המדינה בכל שנות
קיומה. אימא ואבא הסתגרו בבית על מנת שאור השמש לא יזיק לעור
פניה ועל מנת לבודד את עצמם מתנאי מזג האוויר השוררים בחוץ;
הדליקו את המזגן עד לכדי קיפאון שהלם את האווירה הקפואה ממילא.
באותה שעה חזרתי מהספרייה הציבורית ומצאתי את עידן על מדרגות
הבית מתייפח מבכי. "מה קרה, עידן?" ליטפתי את ראשו. הוא חיבק
אותי, רק שלנ"ל, כמו שכבר ציינתי, קיימת בעיה של הבנת השוני בן
המושגים 'מחיצה' ו'חיבוק'. הרחקתי אותו ממני בעדינות מסויגת
ופניתי לכיוון דלת הבית, אך עידן התעקש שנשאר בחוץ. "מה קרה,
עידן, ספר לי?"  
"הייתה הפסקת חשמל ואימא ואבא נמסו", התייפח עידן מבכי.

נכנסתי הביתה על מנת לחזות במחזה במו עיניי. הכורסה הוורודה
הייתה רטובה מאוד ומתחתיה שלולית מים אדומים [לא היה ברור אם
זה דם או שזה צבע הכורסא]. על הכורסא,  עיתון "ידיעות אחרונות"
פתוח עם אותיות מטושטשות במקצת,אך מהבחנה קצרה ניתן היה להבין
שהוא הגיע למודעות האבל. בקצה השני של הסלון, על שטיח לבן,
הייתה שלולית נוספת שבמרכזה פינצטה ומראה. אבא ואימא נמסו.
שבוע לאחר האירוע עידן התגעגע אליהם נואשות, אז קניתי לנו שני
כרטיסים לאלסקה בטיול מאורגן. עידן בנה בובת שלג וחיבק אותה
חזק עד אשר התפוררה וחייך לעצמו. זו הייתה הפעם הראשונה שכמעט
חש מה זה לחבק את אימא ואבא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החלום שלי זה
לחלות באלצהיימר
חמש שנים לפני
מותי, ככה
כשאמות אין
סיכוי שאני אראה
את כל חיי
עוברים לנגד
עיניי




בני סלע בראיון
ליגאל עמיר,
במקומון כלא
ניצן


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/7/07 5:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לימור צאלח

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה