יש שימים מחליקים בין ידיי, כמו משי
נרקמים ונבנים, מתגבשים וצומחים,
והאון הזה - הרצון הבלתי נדלה לעשות
נדמה שלא יתרוקן לעולם.
ואני טופחת על שכמי
על שלא הרשיתי לעצמי לטעות,
והלכתי בתלם כל-כך יפה.

יש שהעומק הזה לא מספיק לי,
מחניק לי פתאום מרוב ברירות,
השביל שלי עובר במקום אחר, בדמיון
בספר שטרם נכתב,
בתקוות-חלומות שלך
בחלק שלך שדבק בי כמו כלבלב חסר בית
עוקב אחריי עד לפתח ביתי
החדש והנכון