כשנגמרת הסוללה במצלמה
ואינני יכולה להמשיך ולתעד את היופי הזה -
השקט השוכן בנוף, המתפזר בין הדומם
ואין כמעט קולות פרי יצר האדם,
גם הספסל ניצב, גבו לכביש פניו למרחבים.
(זה השקט אותו אימי חיפשה שנים,
עד שהתייאשה.
עכשיו היא אומרת
שהוא זה שימצא אותה בסוף,
בין רגבי האדמה והמצבות).
שיכורה מן הנינוחות הזאת או מהבדידות המיוחלת
אני יושבת על הספסל,
וממשיכה במילים מהנקודה שבה תשו כוחותיה של המצלמה,
אולי אמצע את אלף המילים שיהיו טובות יותר מתמונה אחת .
רגוע. נדיר. ירוק. הרים. שמים. ורדים אדומים. בתים עם גג
רעפים. |