אתם בטח מכירים את זה.
כולם מכירים את זה. זה אחד מהדברים האלה, שחייבים לקרות לכולם.

טוב נו, יכול להיות שלא.  בכל זאת, לא כל אחד אוכל את הביצה
שלו כמו שאני אוכל, בפיתה. אבל אולי, אם תתרכזו שנייה, תצליחו
להבין על מה אני מדבר.
אני מדבר על השנייה שבה אתה מגלה שבפיתה שלך יש חור. חור קטן
כזה, בדרך כלל לא היית שם לב אליו בכלל. אבל בכל זאת, חור.
החור הזה, אחרי כמה ביסים, מתחיל לנקז אליו את כל החלק הצהוב,
שהוא כל הטעם שיש לפיתה הטיפשית מלכתחילה.  
אין כמעט מה לעשות כשהחור הזה הורס לך את הפיתה. אתה לא יכול
לסובב אותה ולאכול אותו, להראות לממזר מה זה, הרי נגסת קצת בצד
השני.
אז אתה מנסה לעצור את הזרם עם האצבע. שם אותה מולו ומקווה
לטוב. אבל כל הצהוב מתחיל פשוט לנזול לך על היד, כמו בסרטים
האלה שמישהי מדממת למוות בזרועות של הגיבור, וכל מה שהוא יכול
לעשות זה להחזיק אותה, לבכות קצת, ולקוות לאיזה טוויסט עלילתי
שיפתור הכל.
ואז, ברגע הזה, אתה מפסיק לדאוג לעצמך ונזכר ברצפה. הרי אם לא
תעצור את הזרם, כולה תתמלא בנוזל הצהוב הארור. אז אתה מתפתל
ומתעוות, מנסה למנוע מהנוזל להגיע לרצפה בכל מחיר. הרי אסור
שהרצפה תתלכלך. אסור שכולם יראו!
ולפעמים זה עובד, ולפעמים לא כל כך.
אם כן ואם לא, אחרי כמה זמן אתה קולט שהפיתה נגמרה, יחד עם
הצהוב. ולרגע אחד אתה מחייך בהקלה, כי בכל זאת, כבר אין בעיה.
אבל אז אתה נזכר שאין גם שום דבר אחר, והכול מתחיל מחדש.