זהו צ'רלי, נעים מאוד,
בחור פשוט שכבר לא לובש ורוד,
הוא לא עוד סתם טאלנט,
בסביבה של מניירות ומיינסטרים,
כל יום, שבע בבוקר מחכה בתחנה,
עם סיגריה, הגיטרה והאמונה,  
שהפעם משהו טוב הולך לקרות.

צ'רלי, ערס, דור שלישי,
לא לוקח שום דבר באופן אישי,
גם לו יש אמירה פוליטית,
שמגיעה קצת באיחור, די אופנתי,
שנות השבעים, הוא קובע,
תמיד מחזירות לפנים את הצבע,
ואף פעם לא יהיה שוב כל כך מעניין.

צ'רלי, ולעולם לא צר לו,
תמיד חשב שיש בו פוטנציאל,
שנגמר רוב הזמן רק באבל,
צ'רלי, הוא כזה זן נדיר,
עם פרצוף קשוח ולב שביר.

צ'רלי עזב את כל החבר'ה מהשכונה,
את ג'וני, ניסים, ג'קי ואנה הזונה,
הוא כבר לא מתעסק עם חצאים,
עכשיו רוצה למצוא את השלמות,
וברחוב שלו יש יותר מדי כוח,
ואנשים שרוצים לדפוק את המוח,
ולצ'רלי אין זמן, הוא נעלם מכאן.

צ'רלי פושט את הטרנינג וקונה חליפות,
כולן בחורות, כאלו שטחיות ועדיין יפות,
הוא חושב שצריך להשמיד במיידית,
את הדור הצעיר הזה לפני שישמידו אותו,
מששת הימים עד יום כיפור,
שוב חוזר לו אותו הסיפור, בבהלה,
צ'רלי החליט, הוא רץ לראשות הממשלה.

צ'רלי, ולעולם לא צר לו,
תמיד שאל את מהות העולם,
וכבר לא מעניין מה יגידו כולם,
קצת רצון, קצת יחסי ציבור,
צ'רלי יודע, היום הכל ברור,
ואין אף אחד,
שיכול להגיד לו, לא,
צ'רלי ילד גדול,
והוא רוצה עכשיו הכל.

צ'רלי, מה עשית,
צ'רלי אוי ואבוי,
הרסת לנו את המדינה,
השחיתות נמצאת בכל פינה,
הפצצה הגרעינית כבר באוויר,
הנוער מקולקל, מעשן בכל מחיר,
הפשע יורה מבלי להביט בכוונת,
וקו העוני נמוך יותר ממפלס הכנרת.

צ'רלי הבין, זה הסוף,
אין עוד למה לשאוף,
צ'רלי מכבה סיגריה אחרונה,
לוקח את הגיטרה וחוזר לתחנה,
את שנות השבעים, הוא יודע, חיים רק בשכונה,
עם הסמים של ג'וני והזיופים של אנה הזונה.