השמש בשמים שמונה דקות מכאן, שוכב לי על הגב ומדמיין מצב.
מנסה להתכנס, לחשוב עמוק-עמוק ואותי את כאן תופסת בנשימות
כבדות.
לא יכול לדבר, רק להרגיש את החום, של השמש, של עינייך, זה נשמע
כמו סדר-יום.
את נוסעת לגרמניה מחפשת ריגושים, מסתובבת ברחובות, את אוהבת
שינויים.
וגם אותי שינית אבל לא ממש בדיוק, כי שינוי זו מחלה ממאירה כמו
דיבוק.

שמונה דקות לאור להגיע אל הארץ והוא רוצה לחזור, אבל אנחנו כבר
תפסנו, את האור בשקית גדולה ולא ניתן לו שוב לברוח, כי זאת
תהיה חולשה של הלב ולא המוח.

רחוב ממש סואן, פוחד לחצות כאן את הכביש, מכוניות עפות מולי,
את נעצרת בגללי.
נועצת בי מבט של מחנכת כיתה מרשעת בטיול שנתי דפוק, שינשקו לי
את התחת.
לא רוצה עוד להמשיך במסע שלך שהוא לא שלי, מנתץ שלשלאות, אני
רוצה להיות חופש.
לרקוד על גג בנין ואולי לקפוץ אחר כך, מעביר את השעות במחשבות
ושיחה קולחת.

שמונה דקות לאור להגיע אל הארץ והוא רוצה לחזור, אבל אנחנו כבר
תפסנו, את האור בשקית גדולה ולא ניתן לו שוב לברוח, כי זאת
תהיה חולשה של הלב ולא המוח.

וכבר יורד הלילה, האור קצת נעלם, עוד מעט יהיה כאן חושך והשקית
יושבת סתם.
היא ריקה עכשיו מתוכן, כבר לא מלאה. יש רק כלום והירח מסתכל
ואומר תנום.
תישן חמוד, מהסרטים, מהצגות כושלות, כי אני עכשיו נותן מופע,
היריעות עולות.
והמופע מתחיל ממש כאילו לא נפסק והירח שוב אומר, כן עד מחר
תצחק.

שמונה דקות לאור להגיע אל הארץ והוא רוצה לחזור, אבל אנחנו כבר
תפסנו, את האור בשקית גדולה ולא ניתן לו שוב לברוח, כי זאת
תהיה חולשה של הלב ולא המוח.