"המצפון שלי חולה", כך אמרתי לנטליה, הקוראת לעצמה טלי.
"מה זה חולה?" החזירה לי טלי בעברית המצחיקה שלה.
"מה זה חולה? חולה זה כשלא עובד טוב, כמו שפעת."
"לא", אמרה, "איך זה חולה ?"
"מה זה איך זה חולה?" התעצבנתי. "את מתכוונת במה חולה? "
ב"דיוק. ומה זה מצפון?"
הלכתי לאיבוד כמו בהרבה שיחות איתה. דווקא הפעם רציתי לספר לה,
קצת, רק על המצפון.
היינו במיטה, מיוזעים אחר התעלסות שהייתה יותר אהבה מהתעמלות,
רציתי להסביר לה למה נטשתי אותה, ככה פתאום באמצע והתחלתי להגג
לה, שזה לא היא, זה אני. שמחלת המצפון שלי נוטה להופיע ברגעים
ממש לא מתאימים, כמו חצ'קונים.
בא לי ללכת, לברוח, להפסיק להתאמץ כל כך. אבל לא לפגוע. אסור
לפגוע.
וכזו נשמה תמימה.
"מצפון זה בנשמה, זה מה שעושה לנו ייסורי מצפון", ניסיתי
והבנתי שלא התקדמתי.
"מצפון זה מהנשמה, מבפנים, שאומר לנו מה לא טוב עשינו", ושמתי
לב שגם העברית שלי נהיית מצחיקה איתה. תפסתי שנכנסתי לשדה
מוקשים פעם נוספת, בטח תשאל מה זו נשמה, ואיך אסביר דבר עלום
שכזה. אבל כדרכה היא עוקפת ומגיעה לעיקר, איכשהו.
"מה לא טוב עשינו?"
"לא את, אני!"
"מה לא טוב עשית?"
אני תוקע אמירה ברחנית, כללית, "קשה להסביר".
"לא נורא, לא צריך להסביר", היא אומרת.
נטליה, מלכת הויברציות, מגיבה מנשמה לנשמה, מדלגת על מילים ולא
צריכה שפה, מסרבת לסבך דברים ואיכשהו מבינה הכל.
אני תקוע. לא יודע איך להמשיך ושותק, והתקוע הופך מעצמו לכאב
המוכר, תקוע בגרון. הר הגעש כתמיד מאיים בהתפרצות ממאירה ואני
כאוטומט ממהר לפקוק אותו.
"לא נורא, תבכה. טוב לבכות", היא דוקרת את המורסה.
"אני גבר" אני משיב, "גברים בוכים רק בלילה". אני מנסה להפוך
את הסכנה המאיימת עלי לקלילות, להכניס הומור.
נטליה לא מוותרת, לא היא תלך שולל אחר התחמקות.
"בטח לבכות, גברים לפני אתה תמיד בוכים איתי", היא מנסה לנחם,
חשה בי.
לא פלא, אני חושב, העברית שלה תגרום לכל אחד לבכות. אבל מכיר
באמת, אם לבכות אז רק איתה, יהיה משובח.
"מה לא טוב עשית", היא מעודדת להמשיך.
אני מנסה לענות ולא מצליח, כל כך הרבה זמן זה מתנדנד על
מצפוני, שהפך לחלק ממני, עצמי. הר הגעש תמיד פעיל, הלחץ מחפש
נקודת תורפה, אני כמה לשחרור ומפחד להיות טרף למפלצת בנשמתי.
אני מנסה שוב, "פעם, לפני הרבה שנים הייתה לי חברה, עכשיו היא
איננה". היא לא שואלת, מניחה לי להתבחבש לבד ורק עיניה הבהירות
מחכות. נטליה מבינה רמזים.
"פעם לפני הרבה שנים", אני מתחיל מחדש, "הייתה לי חברה,
משוררת", ומקדים תרופה למכה, "כותבת שירים."
מחשבותיי מתרוצצות, מחפשות הסחות דעת, לעבור את הרגע. עיניי
מתעכבות על שדיה, גלויים ולא נאים, ללא שום מודעות ובושה,
מעוררים אמון וזיכרונות אינטימיים.
"תמשיך", היא אומרת. "רעל בחוץ, לא טוב לבפנים". ואני מתחיל
מחדש, "הייתה לי חברה", היא מהנהנת בראשה, קצת, רק לאישור
ששמעה.
"היה לי טוב איתה, למרות שהייתה מופרעת. חולה בראש. רציתי
להתחתן". עכשיו היא נדרכת, עיניה נפערות עוד יותר מהרגיל, הרבה
לבן על קשתיות בלונדיניות, נראות כמעט שקופות ורק האישונים
השחורים קושרים למציאות.
"שיר קראו לה, קראתי לה שין", אני משתמש בזמן עבר והיא לא
עוזרת.
המילים מפרפרות בגרוני, בוקעות איכשהו.
"רציתי להתחתן, רציתי ילדים, רציתי שתפסיק לסבול כל הזמן,
רציתי שתפסיק לחשוב כל הזמן, רציתי שקט. אהבתי אותה אבל הייתי
עייף ממנה".
אני מנסה להבהיר, "ניסיתי להוציא מים מסלע ונשארתי תקוע עם סלע
דולף."
אני תוהה אם היא מבינה בלי כל המילים, מבטה מרוכז, חודר
וחודרני, מתרה בי לא להפסיק.
"ידעתי שלא יכלה לאהוב, אבל ניסיתי, אהבתי אותה, את מבינה?"
והיא מהנהנת בראשה מבלי להוריד מבטה מעיניי, "אמרתי לה שאני
נפרד ממנה, עוזב אותה, והיא התפרקה".
"התפרקה?" היא שואלת.
"נשברה לחתיכות", אני מבהיר. נטלי מהנהנת בראשה שוב, עיניה
בעיניי. איך היא עושה זאת, אני חושב, זה נראה כמו ינשוף
מתפלל.
"השארתי לה הכול", אני אומר, "אמרתי לה שתיקח הכול, שתגור
בדירה כמה שהיא רוצה, אני אשלם. ואז ארגנתי לי מילואים, הלכתי
לצבא לחודש, היה קשה. לא התקשרתי ולא שאלתי. ידעתי שהיא כואבת
ואמרתי לעצמי שזו כבר לא הבעיה שלי, את מבינה?" לא חיכיתי לניד
הינשוף והמשכתי. "אמרתי לעצמי שזו לא בעיה שלי, יש לה הורים,
חברות. פחדתי לדבר איתה, פחדתי לפגוש אותה. נשארתי בצבא כל
הזמן, לא יצאתי לחופש. ידעתי שפגעתי בה". אני אפילו לא מנסה
לברר כמה היא מבינה, הסכר נפרץ.
"למה אשם?" היא שואלת.
ואני עונה, "חלשה, לא חזקה", והינשוף ממשיך להתנדנד.
אני משתתק, לא יכול להמשיך, כואב מדי. נטליה מקשיבה במרץ
לשתיקתי.
הגוש בגרוני נוכחות פיזית, לבה מבאישה מחליקה בנשימתי. טלי,
נטליה שלי שאני אוהב, לא מתקרבת, לא נוגעת, לא מנחמת, חכמה
אני כועס עליה, באיזו זכות היא ממשיכה אותי.
אני מתקרב, מחפש את המגע, את רפרוף ידיה על שערי, משהו. מצמיד
את שפתי לבטנה ומנשק. כמו אוטומט אני מתחיל לפתח זקפה.
"לא" היא אומרת. "עכשיו לדבר".
הציווי מכעיס אותי, ואני שותק בכוונה. שולח ידי לעברה והיא
מתרחקת קצת.
אני שותק והיא שותקת ואנחנו שותקים, לא ביחד.
מחשבותיי משוטטות בלי שום עוגן, ללא הגיון וללא קשר.
זמן עובר.
רע לי. אני רוצה לבכות ולא יכול. לא התאמנתי, לא יודע איך.
שין, שהייתה שלי. אין לי זיכרונות טובים מאיתנו, רק זיכרון
אחד.
אני גולש לקיר ונשען עליו, מחפש פיסת מציאות מוצקה ושותק.
אני שותק והיא שותקת ואנחנו שותקים ביחד.
"עוד", היא אומרת, תמציתית וישירה.
"נגמר הצבא. חזרתי הביתה, חשבתי שכבר עזבה. היה כמעט לילה,
הייתי עייף עם תיק גדול ונעליים גדולות ובגדים מסריחים, רק
רציתי הביתה. היה חושך בבית, חשבתי שהיא לא בבית, שהיא כבר
הלכה, את מבינה?"
"כן", היא אומרת וקולה רומז שהיא מחכה לכאב.
אני יודע שהיא לא מוכנה, לא הכנתי אותה, אי אפשר להכין לזה.
אני מהסס, פוחד, אבל קופץ מהצוק לתהום חסרת התחתית.
"פתחתי את הדלת והיה ריח נורא של אשפה נרקבת ובית סגור".
"אשפה?" היא שואלת, ואני מסביר "זבל רקוב", ומרגיש שאני
מתפוצץ.
רוצה שתיגע בי, שתלטף, שתנחם. יודע שלא אסכים לקבל, לא עכשיו.
והיא חכמה, לא מנסה. רק מחכה, גוף רזה קטן וערום ונשמה גדולה.
אני בטוח בה, אבל לא בעצמי.
"כעסתי עליה, לפחות את הזבל הייתה זורקת, איזו נקמה עלובה.
כעסתי עליה את מבינה?"
והיא שותקת, מרגישה שאני על הסף, גם אני מרגיש ואני פוחד. כואב
לי נורא, אין לי שם לכזה כאב. אני רועד, אני מזיע.
רוצה לעצור ולא יכול, רוצה להמשיך וממשיך.
"היא התאבדה את מבינה? את מבינה?" אני צועק עליה בהיסטריה.
"הרגה את עצמה", ואני ממשיך, ללא רחמים עלי ועליה, את הזיכרון
הנורא שרודף אותי, "היא התאבדה כשהלכתי. היא התאבדה חודש
שלם".
עכשיו אני בוכה, נשען על הקיר הקר ובוכה. דמעות כבדות, לא
מוכרות, מחליקות לאט על לחיי, מוצאות דרכן לשפתי ומשם לפה,
מלוחות וצורבות. אני רוצה לפרוק, להוציא הכל החוצה בבת אחת
ובמקום זה חושב על זה שאני בוכה.
נטליה לא מדברת, נטליה לא אומרת דבר. מביטה בי, עיניה כבר לא
פעורות, רק בוכות.
אנחנו יושבים במיטה ובוכים. אני על עצמי והיא עלי או על שיר או
עליה.
פני מזיעות, מפרישות. נחילי זעה פוגשים בפלגי דמעות.
נטליה מושיטה את ידיה ואני נכנס לתוכן, היא חצי ממני ואני
מתכרבל בה, ראשי בצווארה ואני מייבב. הטיפות מרטיבות אותה
ואפי זולג ואנחנו מעבר לזה.
היא נשכבת ומושכת אותי לידה. אנחנו צמודים, גוף לגוף, אף לאף,
נשימה לנשימה, מהודקים והזעה כשמן מחברת אותנו. אני חושב על
הבכי, שוב, ומפסיק לבכות.
עובר זמן.
היא אומרת, "בוא הביתה, בוא אלי", ואני נשבר. יפחות יוצאות
בכאב, בנביחות גסות, בשרניות ומשחררות.
