זה היה אמור להיות עוד יום רגיל, תמצית שיגרת חיי העלובה
קמתי מאוחר כי השעון שוב שכח להתעורר, גררתי את עצמי למקלחת
הקרה ויצאתי לעוד יום אפור.
אומרים שהחיים אינם נמדדים על פי הנשימות שאנחנו לוקחים, אלא
על פי הדקות בהם נשימתנו נעתקת.
על פי משפט זה אי אפשר למדוד את חיי, אלא אם כן חנק וקוצר
נשימה מהסיגריות נלקח בחשבון.
ואז ראיתי אותו... בחור גבוה, שחום, מבט חודר, ופתאום היה נדמה
לי שאולי היום הזה יהיה קצת שונה, זה בדיוק הגבר שמופיע
בחלומות שלי בחודשים האחרונים, אולי זו אהבת חיי שתיקח אותי
רחוק מפה.
הוא עמד בפינת הרחוב שבו נמצא משרד רואי החשבון קנצבלר ושות,
משרד בו אני עובדת כמזכירה.
המשרד נראה כמו מר קנצבלר בעצמו, קטן, אפור ומלנכולי. מדי בוקר
הוא מגיע עם התיק שידע ימים טובים מאלו, בדיוק בשעה 10:00
מוציא את הכריך עם הגבינה מלוחה ובשעה 13:00 בדיוק יוצא לאכול
פלאפל מתחת למשרד.
שנאתי כל רגע במשרד וייחלתי שיקרה משהו, כל דבר שישנה את
הרוטינה המכאיבה של חיי. כי לי לא היה האומץ לעשות שינוי
ולעזוב את מקום העבודה או את עיר הרפאים בה אני גרה, והייתה לי
הרגשה שהבחור הזה יכול לעמוד במשימה.
הוא קלט את מבטי ומיד השפיל את מבטו, "בחור ביישן", חשבתי
לעצמי.
אולי הוא רווק כמוני שלא יודע איך לעשות את הצעד הראשון, או
שאולי הוא אלמן שאיבד את אהבת נעוריו ולא יודע איך מתחילים פרק
ב'.
החלטתי לעשות את הצעד הראשון והתקרבתי אליו בצעדים איטיים.
מיד ראיתי שהוא נלחץ מהצעד ויכולתי לראות בדמיוני איך אנחנו
מספרים זאת לנכדים שלנו.
בזווית העין ראיתי את מר קנצבלר מתקרב וחוצה את הכביש לקראתי.
ואז גבר חלומותיי עשה תנועה מוזרה ומהירה שבקושי הספקתי לראות
מה קורה.
ואז קרה הפיצוץ! עוד הספקתי לראות את מר קנצבלר עף באויר.
הבחור באמת עמד במשימה, חשבתי שניה לפני שהתעלפתי.