המציאות היא כמו זכוכית
דקה, מפרידה בין שני רקעים שונים לחלוטין,
שבירה, אבל חשובה מאוד,
וכשהיא מנופצת ונמצאת ברסיסים קטנים,
קשה מאוד להרכיב אותה,
כשמתייאשים, ומתייאשים,
אז קונים חדשה.

השקר, הוא כמו הים.
אין לו רגליים, אבל הוא משתלט עליך,
יש לו לחש שממכר, האופק נראה כל כך מבטיח,
בהתחלה הוא רגוע, לעולם לא תראה כמה מסוכן הוא בעומק,
כשמתפתים, ומתפתים,
מערבולת שקרים אחת מספיקה כדי להכניס אותך לצרה שקשה לצאת
ממנה, במיוחד כשאתה לבד.

ואת, רק את כמו השקיעה,
חמה כמו השמש, גלויה רק ביום,
אין סוף לרגש, ואין סוף לחום,
שותקת כשצריך, מכה כשאפשר,
מגיעה בגלים שמראים את המחר.
לא נותנת שיתקרבו אליך, גם אם זה סוף העולם,
צריך להתבונן טוב, כדי לראות משהו מעומעם.

ומה אני?
אני בטח כמו עץ.
עושה טוב לאחרים, ונושם את כל החרא שלהם,
תקוע במקום, וכל כלב שעובר משתין עליי,
יש מסביבי פה ושם עוד עץ,
אבל החברה שלי דיי משעממת,
לפעמים ביום חג הציפורים באות לחרבן עליי,
ואז אני מרגיש מיוחד,
אבל בלעדיך,
בלעדיך אני לא יכול לחיות.