הם ישבו במיטה. שעונים אל כריות לחוצות אל מסעד המיטה.
עישנו סגריות זולות ושתו קפה כהה
"אתה אוהב אותי?"
"אין לך מושג בכלל, כמה שאני אוהב אותך"
"ואתה חושב שתמיד נהיה ביחד?"
"לפחות עד שאני אמות, מתוקה שלי"
היא הייתה מרוכזת מאוד. קמטים חרשו במצחה.
"כדאי שנתחיל להתארגן, השעה נהיית מאוחרת"
למעשה השעה הייתה מאוחרת מאוד. היא לא ענתה.
"ואתה תמיד תמשיך לכבד אותי?"
"כל עוד את תכבדי אותי, ו... מותק, אני לא רוצה להלחיץ, אבל
כדאי
מאוד שנמהר, את לא חושבת?"
"בסדר. אתה חושב שאני יפה?"
הכי יפה שיש... אה מותק..."
"בסדר, בסדר..."
סוף סוף התמקמו במיטה, מהדקים עצמם בחגורות הבטיחות.
ראשם לכריות. הכריות למסעד המיטה.
כל זאת, בדיוק שתי שניות לפני שהחלו להשמע קולות שבירה
ופצפוץ.
קירות החדר גנחו וירקו חתיכות טיח גסות וסדקים התפרעו על
פניהם
בכמה כיוונים.
שקט השתרר.
שקט של מאית שניה לפני שהקירות כמו גם התקרה והרצפה
נתלשו ונשאבו אל הריק שבחוץ, מתפרקים לחתיכות כמו-לגואיות
קטנות,
קטנות מאוד.
הרעש היה מחריד, עוצר נשימה. ואז, שקט של טרום-בריאה.
שקט של חלל וכוכבים מנצנצים במרחק שנות ואוקיינוסים של אור.
"אפשר להוריד את החגורות, יפה שלי"
"אתה אוהב אותי?".
ע"פ "מי שלא השתמש במיטה הזאת" /ריימונד קארבר
|