"כוס אמא של אבא שלך!" אמר ביטון, ספק לעצמו, ספק לאדיוט שיצא
זה עתה מביתן הגרוטאות של רוחל'ה.
"אתה מתכוון כוס סבתא שלו?" אמר קול לא מזוהה. מקור הקול היה
למטה. ביטון הביט למטה וראה ילדה בלונדינית כבת שמונה עם כובע
בצבע תכלת שהכיל בתוכו דגים חיים.
"מאיפה צצת?" אמר ביטון עם חיוך וחשף שיניים רקובות. הוא חיבק
את הילדה חזק ונראה היה שעומד למעוך ממנה את החיים עצמם, אך
הילדה חייכה אף היא (שיניה שלה היו אמנם צהובות אך לא רקובות
עדיין).
"אמא הורידה אותי פה," אמרה מעיין. החיוך שלה לא ירד מפניה.
ביטון ניתק את בתו הבכורה מהחיבוק המוחץ.
"הורידה אותך ונסעה?"
"כן," אמרה מעיין, "היא אמרה שיש לה עוד מספרה היום."
"אה נכון," אמר ביטון. "החרא הזה היום. איך שכחתי?"
רוח קרירה נשבה והעיפה פיסת נייר אדום לשמיים. ביטון לא שם לכך
לב. מבטו היה נעוץ בכובע של הבת שלו.
"שוב קנתה לך כובע חדש?"
"יפה?" שאלה מעיין, כולה רוך וטוהר.
"על הזין שלי יפה!" אמר ביטון. "למי אכפת יפה לא יפה? כמה עלה
הזבל הזה?"
"לא יודעת."
"כובע מזויין עם אקווריום בתוכו? חרא כזה יכול לעלות איזה 30
דולר! בת זונה מטומטמת הכלבה הזאת."
"אבל אבא..." אמרה מעיין.
"חושבת שאני עשוי מכסף? בהמה מפגרת!"
"אבא!"
"מה?"
"אני אוהבת את הכובע! מה זה משנה כמה הוא עולה?"
ביטון ליטף את ראשה של בתו באיזור שלא היה עליו כובע ואמר, "את
כזאת חמודה ותמימה. יום אחד תלמדי שחרא עולה כסף ובשביל
להרוויח כסף צריך לאכול חרא."
פיסת הנייר האדום נחתה בתוך שלולית של חומצה.
|