הלך...

אגלי הזיעה נקווים על מצחו.
כאבן רחיים גדולה,
משאו הנח על כתפיו.
וזה האומלל נושאו בשקט
לבו כבד עליו

אביכה ומאובקת היית הדרך
מאז ומעולם
אך זה האיש הלך בך
צעד ולא נדם
עיתים תכופות, מעד כבד
כשל והתנודד
אך זה האיש
שינס מותניו, קם והתעודד

שבילי הרים עיר קודש
אדמת טרשים קשה
נתיבי חייו מדבר ויובש
צאצאים אין לא אישה.

ובלילה רחש קל
עת יינח ראשו
קינה רכה ובכי מר
ישטוף את ייאושו.
אוזלת ידו מכבר,
חלום לו, משאלת לב
תאחז ידו , יביט בה רגע, תעלם.

ושוב יוסיף לנוע הלך
עוד יוסיף לצעוד
ומשאו עליו כבד
ומשאו עליו
כבד!