בתחנת הרכבת אנשים לא מדברים אחד עם השני. כל אחד תופס ספסל
שלם רק בשביל שלא יצטרך לדבר עם אנשים אחרים. אם היה אפשר
לשמוע את המחשבות של האנשים בתחנה, היה יכול להיות משעשע. זאתי
שבספסל האחרון, ממש ליד הפרסומת של הבושם החדש לגבר, חושבת על
זה שהיא צריכה לגלח את הרגליים, פשוט כי היום יש לה דייט עם
ההוא מהאינטרנט ולעולם אין לדעת. היא לא מופקרת, היא לא תשכב
איתו בפגישה הראשונה, אבל היא חייבת לפחות להיות מוכנה, סתם
בשביל ההרגשה האישית, באמת. לזה שיושב על הספסל שלידה ממש בא
אבטיח. אבל לא סתם אבטיח! אבטיח כזה אדום, אדום. כזה שעושה קול
ממש יפה כשמתופפים עליו בסופרמרקט. כזה שאפשר לא רק לאכול
אותו, גם לנגן עליו. זה שיושב על הספסל שליד הקיוסק ממש ממהר.
הוא מאחר לפגישת עסקים. הוא מקלל את חברת הרכבת, הוא מקלל את
ההורים שלו, אבל הכי הוא מקלל את חברה שלו שלא נתנה לו בבוקר.
כי מה הוא כבר ביקש. אז עכשיו הוא עצבני, מחכה לרכבת. ברמקולים
נשמע צפצוף כזה של לפני שהרכבת באה, והוא כבר פיתח ציפיות, אבל
העובדת הרוסייה של הרכבת הודיעה שהרכבת הולכת לאחר במספר דקות
בשל תקלה ושהיא מצטערת. הוא יודע שהיא לא באמת מצטערת, והוא
בכלל שונא את הרוסים האלה. ממש לפניו הוא מבחין פתאום בתחת ממש
אפרסקי עטוף בחצאית ג'ינס ממש קצרה. היא עמדה כי קורה שהיא
היפראקטיבית, הפסיכולוג שלה אמר לה שזה בגלל שהיא נורא מתרגשת
כל הזמן מכל דבר. היא חושבת על האודישן שיש לה היום בתל אביב
ועל איך שהיא תראה להם מה זה. היא חושבת על זה שהיא צריכה
גופיה ורודה כי לכולן יש וכמה שזה לא פייר שאמא ואבא לא
מגדילים לה קצת את התקציב החודשי. לידה עומד חייל, שלא ממש
חושב על שום דבר, רק מחזיק את הזין בשביל שלא יראו שעומד לו
ממש. ואז הרכבת מגיעה וכולם נכנסים לתוכה. איזו זקנה דוחפת את
החייל בכניסה לרכבת ואומרת לו שהוא עושה עבודה טובה. היא לא
מתכוונת לתפקיד הצבאי שלו, הוא בספק אם היא בכלל הבחינה במדים
שהוא לובש. היא פשוט מסתכלת על הזין שלו ועל איך שהוא עומד,
הרבה זמן. של בעלה עליו השלום בקושי עמד דקה וארבעים שניות.
בתוך הרכבת ממש חם והמזגנים משום מה לא עובדים, חבורה של היפים
יושבים על המדרגות ולא נותנים לאנשים לעלות או לרדת. אחד מהם
מנגן בגיטרה ואחת מהם מורידה חולצה. ילד אחד מקפץ מול ההיפים
ושר "אש, אש, מדורה - תחתונים וחזייה!" אמא שלו מסמיקה וקוראת
לו לבוא אחרת הוא לא יקבל ארטיק כשיגיעו לתל אביב. היא חושבת
על כמה שילדים זה לא שמחה ועל כמה הייתה שמחה למכור את הבן שלה
באי-ביי. אולי בכסף שהיו נותנים לה עליו היא הייתה מבצעת הגדלת
חזה והולכת לשחק בסרט פורנו. תחנת הרצלייה, תחנה אחת לפני תל
אביב. ערבי נכנס לרכבת ועליו מעיל גדול ומסורבל. זה אמצע הקיץ.
הילד הסוטה רץ ומקפץ מול הערבי וצועק "אתה מחבל! נכון?! אני
יודע! אתה מחבל!" אחת ההיפיות שיושבות על המדרגות מדליקה
ג'וינט ומציעה לערבי free love, שזה בעצם סקס. היא לא באמת
חושבת שהוא יהרוג אותם, הריי ערך השלום והאהבה הוא הערך המרכזי
בעולם. אבל בעצם, היא מסטולה מידיי בכדיי לחשוב. החייל, שהספיק
להוריד את הדגל לחצי התורן, מבחין בערבי עם המעיל ודורש ממנו
להסיר אותו מיד. הערבי מתעלם ממנו בהפגנתיות ומוציא פחית קולה
מהתרמיל שלו. ברמקולים נשמע צפצוף כזה שלפני שהרכבת עוצרת, הם
מודיעים שהרכבת תעצור מיד בתחנת תל אביב אוניברסיטה. הערבי
מגשש מתחת למעיל שלו והחייל טוען את הרובה שלו. הוא מודיע לו
שהוא יכול לבחור להוריד את המעיל או למות. הערבי מחייך אליו
ומתעלם, הוא לוגם שוב מהקולה שלו, לקולה שלו יש ריח של
אלכוהול. החייל עומד לירות. הרכבת עוצרת בתחנת תל אביב
אוניברסיטה, ההיפים יורדים שם. החייל מנסה לקרוא לעזרה אבל
אנשים ממהרים מדי, לאנשים יש הרבה מחשבות. האנשים בתחנת הרכבת
אף פעם לא מדברים אחד הם השני, זה כמעט חוק. החייל מכוון את
הרובה אל הערבי ולא מרפה. הילד הקטן והמעצבן מושך לערבי במעיל
"מחבל! מחבל! תן לי לשחק בזקן שלך!" אמא שלו קוראת לו
בהיסטריה. ילדים זה שמחה והיא פוחדת שיקרה לו משהו, לבן הקטן
והיפה שלה. הרכבת עוצרת בתחנת תל אביב מרכז. הזקנה החרמנית
יורדת שם, גם איש העסקים העצבני. הילד חוזר לאמא שלו ומבקש
ממנה שקית 'במבה'. כל חייו של החייל עוברים לפניו, ולא מרפה
ממנו המחשבה שהוא עומד למות בתול. התחנה הבאה היא תחנת השלום,
הכוסית יורדת שם. לחייל כבר כואבים השרירים, הוא כל כך רוצה
להרפות ונדמה שהערבי כל-כך אדיש. אין מצב שזאת באמת חגורת נפץ
מתחת למעיל, אולי הוא סתם צנוע, אולי הוא מתבייש בגוף שלו,
אולי יש לו אנמיה קשה ופשוט קר לו כל הזמן. החייל מתחיל להזיע
בכל מקום אפשרי. הרכבת עוצרת בתחנה האחרונה בתל אביב, תחנת
ההגנה. נשמע בום חזק. לאנשים שבדיוק יוצאים מהתחנה לא ברור אם
זאת ירייה, פיצוץ קטן או סתם קולות שהרכבת עושה לפעמים. הם גם
לא ישאלו אף אחד. כי האנשים בתחנת רכבת לא מדברים ביניהם, זה
כמעט חוק.