כששואלים מה שלומכם, את אומרת שמצוין. מצוין מאד. כן. באמת. את
אוהבת אותו. אהבה זה מצוין.
נכון שהיום בצהריים כשקבעתם להיפגש, הוא נרדם, וחזר אלייך רק
בשש, וגם זה ככה ככה, כי הייתם עסוקים בויכוח על איזו הצגה.
הצגה מעולה, לכל הדעות. לדעתך. לא לדעתו.
שעה אחרי שראית מזמן בתיאטרון עוד בכית על ההצגה הזו. שנה אחר
כך, נהיית חברה של הבן של הבמאית.
אגב הבן הזה, כן, ההוא שהייתם חברים, היה החבר הכי טוב של זה
שאת יוצאת איתו עכשיו.
אה, וגם של אחד שהיה מאוהב בך בין לבין, אבל את זה פחות נעים
לספר.
כששואלים אם אתם עושים משהו היום, הערב, הלילה זאת אומרת, אולי
כבר מחר, את אומרת שבטח. הוא הלך קצת עם המשפחה לקרובים, נשמה
שכמותו, למרות שהוא שונא אותם, בא כל שבוע.
אבל הוא יתקשר, ככה הוא אמר, ועכשיו את מחכה. הטלפון בחדר שלך
בהטענה, שיהיה טעון מלא אם תרצי לצאת, יושב ומחכה לצלצול.
האמת שהעברת אותו לחדר עבודה, כי אומנם טעון, טעון, אבל מה אם
לא תשמעי?
אז אין בעיה, יש כאן שקע פנוי, בשביל המטען זאת אומרת, שיהיה
קרוב אלייך.
אם הוא הולך כל שבוע, אז איך נפגשים? טוב מי אמר שנפגשים כל
שבוע. הוא צריך גם לראות חברים אחרים, זה חשוב. זה טוב שהוא
טיפוס חברותי. זה טוב שיש לו הרבה חברים. וחברות. כן, שמעת
טוב. חברות. כאלה שכשקר בחוץ, מבקשות חיבוק שיחמם אותן. אז מה.
את לא בנאדם קנאי. וקר. לא אשמתו. מה הוא יפקיר אותן בקור? לא,
הוא לא אחד שמפקיר, בדיוק בגלל זה את אוהבת אותו, ככה הוא,
באמת נשמה טובה.
כן, יש לך עבודה חדשה. איפה? פה, בגלידה ממול. כן, זה טוב לך,
שתי משמרות בשבוע כשלומדים, אולי בקיץ שלוש. לא משעמם דווקא,
באים הרבה לבקר. מי? כל מיני. גם כאלה שאתם מכירים, לפעמים גם
כאלה שלא.
והוא? זה דווקא יצא מצוין, כי הוא, אתם מבינים, הוא, רוב
המפגשים עם החברים שלו, והחברות האלה, עם הנטייה החזקה לקור,
אז הם בגינה מאחורי המרכז. נו, המרכז איפה שאת עובדת, שם
הגלידה.
היו לך בינתיים די מעט משמרות. אם הוא נשאר איתך עד סוף
המשמרת? זהו, שלא. זאת אומרת, לא הסתדר לו להגיע עדיין. פעם
מבחן חשוב, פעם הוא לא ידע. אבל זה בסדר, כי יש חברים אחרים.
הם קונים אצלך גלידה, החברים האחרים. וגם כאלה מהשכונה, לפעמים
כאלה שאת לא מכירה. בכלל, אחד הזמין אותך לאיזו מסיבה
ברזילאית, שבוע הבא. אבל מה, תלכי בלעדיו? לא נעים לך. ואיתו,
בכלל אי אפשר.
הוא לא טיפוס של מסיבות. או של ברזילאים, או של בחורים יותר
גדולים ממך שאת לא מכירה.
לאן יוצאים... לכל מיני מקומות. לא, לא משהו פה בסביבה. האמת,
יצאתם פעם אחת בעצם. בשלושה חודשים. הוא היה נשמה שלא תאמינו.
לקח אותך לכיכר, ליד המזרקה, לסרט מצויר של דיסני. דווקא אבא
רצה שתלכו לזה יחד, אבל מה זה חשוב. אם הוא שילם? כן, בטח, על
הסרט. אולי קצת מחוסר ברירה. אבל עם המונית באמת לא היה לך
נעים, אז עשיתם חצי-חצי. אחר כך הלכתם הרבה ברגל. מזל שקנית לך
משהו לשתות, למה המצב רוח שלך היה על הפנים. אחר כך צחקת כל
הערב והיית שמחה, ככה הוא יותר אוהב אותך.
ישבתם קצת בפארק, על הספסל, מול המים, ואז צחקת מכל הלב, אולי
כי היית עייפה.
הגעת מאוחר מדי הביתה, וההורים התעוררו, או שהיו ערים ממקודם,
כי דאגו לך, או כי היו אצלם חברים. ואם תאחרי שוב, זה הסוף
שלך, הם הבטיחו, ואת הבטחת לעצמך, שזה לא יקרה.
אחרי שהוא אמר לך שהוא אוהב אותך פעם ראשונה, השארת לו ספר,
בהשאלה, ליד הדלת. אלוהים איך רעדת לעלות את המדרגות האלה
לקומה שלו, ורצת משם למטה, לחברה שחיכתה. לא חברה טובה, סתם
אחת שהייתה נחמדה.
עכשיו שמת את הפלאפון על רטט, כבר לא נעים לך שיצלצל, אחותך
בדרך לישון. בעצם כבר קצת מאוחר מדי כדי לצאת, אבל אם הוא
מתקשר בדקה הקרובה (טוב שיהיה חמש, עשר, עשרים גג), אולי עוד
ירשו לך להסתובב בשכונה.
האמת שהייתה הצגה שנורא רצית לראות היום, הצגת יחיד, במחיר
מצוין. מצוין מאד. אבל מה, לא נעים לבקש ממנו. הוא עסוק, ובכלל
למה שהוא ייסע רק בשבילך לאיזו הצגה.
את זה שאתם ביחד, אתם קצת מסתירים. לא ממש. יש כמה שיודעים.
בעולם. את סיפרת לחברה הכי טובה, ולעוד מישהי, שהייתה פעם חברה
טובה. אבל כבר לא נפגשתם כבר כמה שנים, וממילא אתן מדברות רק
דרך המחשב, אז לא מביך ולא כלום.
הוא, הוא סיפר למי שהוא רצה. האמת את לא בדיוק יודעת למי. גם
לא נעים לך לשאול. מה אכפת לך? חבל, סתם יקנאו, יחטטו, ויסכסכו
לך, זה הרי לא מה שאת רוצה.
אבל לחברים האחרים הוא לא מרשה לך לספר. למרות שיש כמה שאת
דווקא סומכת עליהם נורא, ודווקא היית רוצה לספר, ולא נעים לך
להסתיר, או אם לומר את זה קצת יותר ברע, אז לשקר, מאחורי הגב.
אז מתנשקים רק בבית, בחושך, כשאף אחד לא רואה. מה את צריכה
שירכלו אחר כך.
ואם כבר מתנשקים בחוץ, אז רק בשעות מאוחרות, שלא עוברים אנשים,
חס וחלילה שמישהו יראה.
הוא כזה, אחד שלא אוהב להחצין. אצלו הרגשות במרתף רוב הזמן, את
יודעת.
ועכשיו הפלאפון רוטט לך על השולחן, את שמה אותו על הרגליים,
כדי שלא ירעיש יותר מדי.
השעה שהקצבת כדי לענות כבר עברה, ואת דווקא בנאדם עם עקרונות
ופרנציפים, את בדרך כלל משתדלת לעמוד על שלך. הוא לא חיכה הרבה
צלצולים נראה לך, ארבעה, אולי חמישה, גג ששה.
ועכשיו האמת, נורא לא נעים לך, הוא בסך-הכל, נשמה טובה. |