לפעמים אני שוכבת במיטה, עוצמת עיניים ומדמיינת שאתה טיפת טל.
טיפה מיוחדת במינה, אשר לעולם לא חמה מידי ולא קרה מידי,
מורכבת ממים צלולים, שהמציאות היום-יומית משתקפת דרכם.
 
הטיפה הזו צונחת תחילה על הלחיים, אוספת אליה את כל הרע והעצוב
ודומעת במקום העיניים שעייפו כבר.
לאחר מכן, מנשקת את השפתיים, כעדות לאינספור החיוכים שידעת
בעבר ותדעי עוד בעתיד.
גולשת לצוואר, ויוצרת צמרמורת נעימה בכל הגוף. צמרמורת שרק
טיפת הטל המסוימת הזו תוכל לעשות. ואף אחת שהייתה אמש, או תגיע
מחר, לא תוכל להשיב את ההרגשה שלה.
היא ממשיכה אל החזה, כמצביעה על האישה שהפכת להיות איתה,
בזכותה, בגללה ולאחר מכן שוקעת בבטן.
כל גופך, שכבר מכיר את דרכה של הטיפה לענג, משתוקק שהטיפה
תמשיך בליטופים הנצחיים שלה.
אך הטיפה ממשיכה רק בזמן שלה, וזה סוד הקסם שלה.
את הרי יודעת שאם תגעי בה, היא פשוט תעלם.

אבל הטיפה לא מאכזבת לעולם, מן הבטן היא ממשיכה לכל המקומות
שחלמת עליהם, שהשתוקקת... שרצית...
העיניים שלך עצומות, מעוצמת החוויה את מרגישה כאילו נושר על
גופך מטר של טיפות, כעלים בשלכת.
את באמצע סופה, משתוללת, מתפרעת, מתאהבת...

וכשהכל ניגמר, הטיפה מלטפת את ירכייך הפנימיות, ברכות מלאכית
שקיימת רק אצלה.
ומייד עם הופעת קרני האור הראשונות, הטיפה מתאדה...


ומאז שהיא נעלמה...
אין טיפות טל בשבילי.