יד ביד הולכות לסופר (בעצם לא, כדי שלא תזיעי לה). אוכל לשישי
שבת.
הצמות הארוכות מקפצות לך על הכתפיים, והגומה בלחי בולטת
מתמיד.
את עומדת בשקט, עוזרת לה להביא את המצרכים מהרשימה.
משתהה לרגע ליד מדפי הממתקים, מנסה לנחש כמה סוגים יש כאן, ומה
היית בוחרת אם היו מרשים לך מה שרק שתרצי. מתלבטת בין ביצי
שוקולד למסטיקים צבעוניים.
כשהיא לוקחת את החלה הרגילה לשבת מהמדף, את נועצת מבט כמהה
בחלה אחרת - מתוקה, מסולסלת, שקלועה בצמה, בדיוק כמו השיער
שלך, מעוטרת בשומשום, משכרת אותך בניחוח הנפלא שלה.
ליד הקופות את לוקחת נשימה עמוקה, ומבקשת בקול שקט אם אולי,
אפשר, לקנות סוכרייה על מקל.
"יש בבית", היא אומרת לך.
את מהנהנת בהסכמה.
יודעת שיש בבית, אבל בבית אסור, זה לא טוב לשיניים.
היא מתחילה להעמיס את הדברים לקופה.
את כל כך רוצה להרגיש גדולה, אז את מנסה בכל הכוח שיכול להיות
לילדה בת 6, להרים שקית של קילו תפוחים. עוד רגע והשקית על
הדלפק של הקופאית, ופתאום...
הכל נופל לך.
התפוחים שהיא בחרה במשך איזה עשרים דקות, כדי שלא יהיה בהם שום
פגם, מתפזרים בין הרגליים של העומדים בתור, מתחת למתקן עם
הסוכריות מקל שרצית, מתחת למדפים עם הסוללות וסכיני הגילוח,
ומתחת לעגלה עם שאר המוצרים. את שומעת אותה אומרת
"תראי מה עשית.. נו באמת!"
את מסתובבת ומסתכלת בפנים הזעופות של הקופאית - מי לעזאזל מעכב
לה את התור עכשיו, בבחור העצבני שמאחוריכן, שרק רצה לשלם על
סיגריות, ומסתכלת עליה מעלייך, ורואה אותה מתביישת בילדה שלה.
היא מסמיקה כולה, את לא יודעת אם מזעם או מבושה, ומתכופפת
לאסוף את התפוחים שהתפזרו.
את מנסה לעזור, והיא תוקעת בך מבט זועף ודוחפת אותך קדימה.
כשאתן יוצאות מהזירה, הצמות כבר לא קופצות, הגומות נעלמו,
העיניים נוצצות לך, והגרון שלך חנוק.
כל השקיות אצלה ביד, כדי שלא תהרסי שוב.