עץ שתלתי בגינת ביתי,
ירוק וגבוה ורם.
עץ שיחיה את חייו לצידי
כל שנה וכל יום, לעולם.
הימים עברו, ואיתן השנים,
והעץ רק צמח ונישא.
עד שיום אחד פתח בדברים
ואמר: "בשמיים אגע".
חייכתי אליו וליטפתי גזעו
"זה לא אפשרי, עץ שלי
שכן מקומך בשמיים אינו
אלא פה, כאן למטה, איתי".
הוא השפיל מבטו וסובב ענפיו,
"את תראי כבר, אני עוד אגיע.
אגע בשמיים, אתפוס לך כוכב,
ואביאו לך כשי מן הרקיע!"
וכרוח בן-עף עוד חלפו השנים
והעץ עוד גדל, ונשק למרומים
בידיו כוכבים, ובראשו עננים
ואני רק חיכיתי בגעגועים.
וכעת כשאני בת תשעים וארבע
עצי עוד גובה, גדל ונישא
יושבת אני בבדידות מתחתיו
מחכה שיבוא ויביא הכוכב.
15.10.07
שיר-סתם שכזה : )] |
