[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"ביום שבו התחילו החיים, החלה האומנות. במקום שבו נחשף כאב,
קיימים פרצי רגשות. ברגע שבו נחשפת לעולם, יש פתאום מה לומר.
לא רק לך על העולם, אלא גם לעולם עלייך. כך אני רואה את
הדברים. תמיד ראיתי את הדברים כמו שהם."


בסקירה דיי מהירה על חיי, אפשר להגיד שאני רואה את עצמי בתור
אומן כיום, הרבה יותר משחשבתי על עצמי כילד.
עברתי לא מעט בחיי הקצרים. ובכל מצב שבו הרגשתי שמתנכלים לי,
לא רק החיים, אלא גם אנשים שלא יכולים לבטא את מה שהם מרגישים
כמוני, בצורה שאני מבטא וביכולת שאני מבטא, מצאתי לנכון להתנתק
מהמצב ו"לברוח אל האומנות".
אם חוזרים קצת אחורה יותר, נגיע אל ההתחלה: עד גיל חמש חייתי
עם משפחתי בהוד-השרון. אפשר היה להגדיר אותנו כמשפחה מאושרת,
לפי הסטנדרטים שהכתיבה החברה. אבל הרגשנו צורך להוסיף מגע
משלנו, לכן הוחלט בשנת 1991 לעבור לגור בהרצליה. קרובים יותר
למשפחה של אבי.
תקופת הילדות הזו, של חמש שנים נוספות, הייתה עידן חדש למשפחת
בן משה: אחי הגדול, אליאור, חיפש את עצמו בצעצועי
"רובוטריקים", מכשירי אלקטרוניקה והרכבת מוצרים לחיק הבית.
אימי, איריס, השמיעה לנו את הסימפוניה התשיעית וכדומה וכאלה,
אבי, יוסי, היה לוקח אותי ואת אחי לטיול איכותי, לימודי,
ספורטיבי ומשפחתי ברחבי הרצליה/רעננה והשרון. בעוד שכל אמצעי
הנסיעה שלנו, היה אופני הרים של חברת "גלי". ואני מצאתי את
עצמי עם עצמי והציורים. אז אפשר לומר או לפחות להגדיר, שהיה
חיפוש משפחתי, חם מאוד ואוהב לכיוון המפרה.
באותה תקופה, בגלל שנחשפנו אני ואחי דרך אימי, לסרטי
וולט-דיסני ויצירות קלאסיות של מוסיקה וגם של סופרים, הרגשתי
דחף שפשוט פרץ, להעתיק מאותם ספרים את התמונות המרשימות, לעצור
קטעי וידאו ולשבת מול הטלוויזיה ולצייר, להניח בובות מולי
ולצייר אותם. בשלב מתקדם יותר, כבר התחלתי לקחת סצנות מספרים
ולשנות את הצבעים. אחר-כך עניין אותי להמציא תמונה שראיתי מתוך
סרט, שמאוד משך את תשומת-ליבי, באמצעות חיבור של שתי דמויות
מסצנות שונות לתמונה אחת, של אותה הדמות. זה היה החיפוש
האומנותי הראשון שאותו אני זוכר, כמקור ההשפעה הדומיננטי,
מבחינת החזותיות הוויזואליות שהוא שידר לי.
אך זה לא הסתיים כאן, רבותיי. לא ולא, זה רק המשיך והתגלגל
לעוד כמה וכמה כיוונים, מאוד מעניינים הייתי אומר. ואולי אף
מוזרים, כהגדרה שאיננה מובנת. מה הכוונה? באחד מביקורינו את
סבתא שלי מצד אימי שגרה בחיפה, היינו מתארחים יחד עם אחיה של
אימי, שהוא רופא מרדים מרצה, שגר באותה תקופה בחו"ל והיה מביא
לי ציורים מאוד מיוחדים. אלו היו ציורים בצבעי שמן, שהגיעו עם
פלטות צבע עגולות קטנות עם מכחול דק. התמונה כבר הייתה מצוירת
שם, רק חלקים מאוד משמעותיים בתמונה היו ממוספרים לפי צבעי
הפלטות. הציורים האלו, שנראים כמו פאזל של צבעים, לא רק הוסיפו
השפעה ניכרת אליי, אלא גם גרמו לי לאמן את היד שלי בצורה הכי
מדויקת שילד יכול לאמן בצורה קואורדינטיבית.
כאן הסתיים לו עידן שני בחיפוש האומנותי שלי. ומנקודה זו החל
השינוי בחיי כאדם: בין גיל 9 ל-10, הוריי החלו תהליך פירוד,
שנמשך כמעט 7 שנים ומעט יותר מנקודת סיומו. הם התגרשו רשמית
בשנת 2000 כשהתחלף האלף הראשון, בעודי מסיים כיתה ט'. בתקופה
הזו עברתי את אחד התפניות שגרמו לי לברוח מהמציאות שלא יכולתי
להתמודד איתה. היו הרבה תככים וניסיונות מובהקים, של אבי
ומשפחתו לנסות ולהשניא את אימנו עלינו. זה יצר אצלי הרבה
התלבטויות מוסריות, מחשבות אמביוולנטיות גם בזמן התהליך וגם
לפני התיכון, בעודי בן 15. ההתבטאויות היו על בשרי, בעקיפין
לאימי וישירות אל אחי. עד היום, אחי נמצא במאבק תמידי לשרוד
במציאות עגומה ולא יציבה שבישלו לו. אך למרות זאת, ועל כל אלה,
ראיתי את מאמצה של אימי לשרוד וגם של אבי לנסות לחיות במצב
העגום הזה.
ואז התחלתי לנסות ולראות את הדרך הנכונה להתקיים. ואת הדרך הזו
מצאתי באומנות שלי: מצאתי לנכון להתחיל "ולברוח" אל הספרים
שהיו ברשותה של אימי. אלו ספרי מיתולוגיה מאוד ישנים, שהציורים
שלהם השפיעו עליי מאוד ולקחו חלק בלתי נפרד מחיי, גם בסיפוריהם
המרתקים וגם בתמונותיהם המרשימות.כאן חשבתי שהתהליך בא אל
קיצו. אך טעיתי ובגדול.
אנחנו מתקדמים לתקופת סוף התיכון. למדתי בתיכון "היובל"
בהרצליה, במגמת האומנות. אין ספק שבלטתי בייחודי בתור התלמיד
המתקדם ביותר בכיתה, לא רק כאומן עם מסר, אלא גם כתלמיד השקדן
ביותר והמסור ביותר ללמידה, עם אהבתו הניכרת לאומנות. בתקופה
הזו, נחשפתי לתולדות האומנות ותולדות העיצוב. בשפה הזו מצאתי
מגוון חדש של זוויות שונות לבטא את האומנות שלי. והרגשתי מועשר
מאוד דרך הזרמים הרבים שנחשפתי אליהם. בין הלימודים והחברים,
גיליתי משחקי אסטרטגיה מאוד מושכים, שהקו העיצובי והחזותי
האומנותי שלהם, היה תקופת ימי הביניים ומלחמות בשדים, התעמתות
ברוע ומאבק של האנושות. משחקים כמו "Diablo" ו"Heroes". זו
תקופה שהתחברתי אליה מאוד - "המלחמה בין רוע וטוב", מעצם המצב
בו הרגשתי כנאבק אני ברוע, בחיי הם. תקופת התיכון מתקדמת
לסיומה. וזמן הגשת הבגרות באומנות מתקרבת בצעדי ענק. רגע זה,
הוא הרגע הכואב לי ביותר כאומן, הנקודה הרגישה ביותר שלי כאדם
והיום בו הייתי הכי חשוף שאפשר לדיכוי. עד לחלוקת הציונים, בכל
תהליך הבגרות שלי, השאירו אותי לבד עם העבודות ועוד העיזו
להתקמצן לי על 2 נקודות, שגם ככה לא הזיזו להם באמת. שלא תבינו
אותי לא נכון, לא הייתה לי בעיה עם זה שאת כל הבגרות עשיתי
לבד. הבעיה העיקרית החלה, כשהם ניסו להצדיק את המצב על חשבוני.
כשהם יודעים שהדרך שבה הגעתי לבגרות, היא רק שלי בלי תרומה
שלהם. ומאותו רגע, שטפחו לי את הצידוקים שלהם אל הפרצוף שלי
בכוח, החל לרחף לו "למה" אחד גדול מעל הראש שלי. שהחליט להיצמד
אליי בדבקות יתרה ובלי חרדת נטישה. רק למזלי, הגיוס שלי היה
קרב ובפתח אז ה"למה" הזה, נשמר לו באיזו פינה מאוד מסוימת. אך
זמן לא רב עבר, עד שהוא החליט להעפיל עליי שוב.
את הצבא עברתי וטוב שעברתי. שרתי בתותחנים - בגדוד 55, ואת
החודש האחרון לשירות שלי העברתי ב"מלחמת לבנון השנייה". את
מחצית שירותי ייצגתי כאמל"חיסט סוללתי, שבתקופה זו הוספתי עוד
כ-40 וסטים ללוחמים שלנו. גם בשלוש השנים האלו, מצאתי את עצמי
"בורח" לציורים שלי במקום לשמור.
לאחר שסיימתי את שירותי הצבאי, הוחלט יחד עם חברי שרון, לרדת
לאילת, כחלק מעבודה מועדפת. בתקופה הזו של החצי שנה, הועשרתי
מאוד במוסרי עבודה ופגשתי אנשים מאוד טובים שגרמו לי לחייך קצת
יותר שוב ולהרגיש קצת יותר "עמיחי". לא הבעתי את עצמי באומנות,
כלל, בכל התקופה הזו. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי, שהחלטתי
להתנתק לגמרי מ"חבל הטבור" שלי. כן. העולם שלי שהחליט גם הוא
להתנתק ממני. הייתה חסימה כמעט שקופה ומובהקת. אבל לא רציתי
להכיר בה.
משחזרתי הביתה לבסוף, אחרי תקופת אילת שכל-כך ציפיתי לסיומה,
חזר ה"למה" הזה, לרחף שוב מעל ראשי. אבל כעת, ה"למה" הזה החליט
להתבטא כ"מדוע" ו"איך", ו"כיצד" יותר. זה כמו וירוס האיידס
שמשכפל את עצמו, אבל כשהוא מגיע לבני אדם הוא מקבל אילוסטרציה
אחרת. בכל מקרה, לא יכולתי למצוא תשובה ל"למה" הזה. וזה הטריף
אותי, רציתי ליצור שוב, לחייך שוב. להרגיש "עמיחי שיש לו הרבה
מה להגיד". רציתי להרגיש מופרה שוב כאומן. ולא יכולתי לצאת
מהדיכוי הזה. זוכרים את אותו דיכוי שנשמר לו לזמן המתאים
לפרוץ?! זה היה הזמן שלו. והוא פרץ. וכשהוא מגשש את דרכו
החוצה, אני מרגיש שאני ממש נוגע בחור הכי שחור של אי-וודאות,
שאם אני מתקדם עוד צעד אחד נוסף, בלחיות עוד באי-וודאות
אבסורדי שכזה, אני אתפזר לכל הכיוונים. ולא רציתי שזה יקרה. לא
יכולתי לדמיין בדמיוני, מצב נוסף בחיי. מצב, שבו עמיחי, לא
יוכל לתת משמעות לחייו!
לכן החלטתי לנקוט בצעד יוזמתי, שאני מרגיש, לפחות איתו שלם. כי
השיחה עם אימי, מיני רגילות שאנחנו מנהלים, לא יכלה לייצב את
הוודאות שלי כמו שהיא.
לכן, הרמתי טלפון לדמות שפגשתי בחופשת השחרור שלי לפני המלחמה.
מאותה התקופה שהתעניינתי במכינות בעיצוב, כחלק ממטרתי ללמוד
בבצלאל. ואותה דמות ראתה את חוסר הבהירות המובהק ששורר בנפשי.
והיא החליטה להפנות אותי אל המקום בו אני אמצא את התשובות
בעצמי. קוראים למקום הזה "Clear Center". אני עדיין לומד שם
בימים אלו ברמת-גן לסירוגין. ואני מוכרח לציין ולהצהיר, שאחרי
תהליך של בערך חודש וקצת, מכלים לחיים, שכבר היו אצלי קיימים,
אבל החליטו "ללכת לישון" בתקופה הכי משמעותית בחיי, מכתיבה
משחררת ולמידה נכונה, כאילו "שטפו" אותי במפל של מים קרים.
פתאום ראיתי ברור יותר, נעשיתי נקי הרבה יותר. ויכולתי להמשיך
ברוגע את האומנות שלי. להתחיל לחיות, כדי לתת תוקף לחיים שלי
ולצעוד בגאווה, לעבר העתיד שלי, הנראה מאוד קרוב מאשר לא
מושג.

"ומאותו היום, שבו התחילו החיים שלי, שלמים יותר, זורמים
יותר, שמחים יותר וברורים יותר, החלה האומנות. במקום שבו נחשף
הכאב, קיימים פרצי הרגשות. ברגע שבו נחשפת לעולם, יש פתאום מה
לומר. לא רק לך על העולם, אלא גם לעולם עלייך. כך אני רואה את
הדברים. תמיד ראיתי את הדברים כמו שהם. אך כיום, אני מסוגל
להסתכל עליהם כמו שהם, בעודם כאן. בלי לסטות הצידה, בלי
להתערער כמעה. אלא פשוט, לחיות את החיים כאן ולתת להם משמעות
לשם."


זהו סיפור חיי וזו הצהרתו של עמיחי.
הוא אכן תם, אך עודנו נשלם...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אימרת הכלבה:

חברים הם כמו
נעליים.
בוחרים דגם יפה
משתמשים עד
שנשחק
וזורקים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/7/07 22:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנג'ל מישה

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה