כבר הלכתי במפולת הדכאון, ופחדתי שהפצעים יחלימו.
יצרתי צלקות שיהיו לי ביוגרפיה לתמיד, אומנות משל עצמי. נעצתי
בלב שלי סיכות ואתם שופדתם עליהן.
ואחר כך נשארתי לבד. מול אלפי דיוקנאות ושברים מודבקים
בסלוטייפ. וכמה יפה החיוך שלי כשהוא מתוח בחוטי תיל והלשון
חרוכה.
רק לשתוק.
ואהבה עמוקה שכילתה אותי. הלכתם מתוך התיבות הפרוצות ואני, אני
רק השארתי לכל אחד מכם צוואה.
אציטון היה החמצן לזכרונות שלא מתכלים, והם ישארו עם הגשם.
בנהרות של עבר אני הולכת, אם רק ארד על הברכיים אטבע.
ואף אחד מכם לא יודע כמה נרקב ממני עדיין.
להתייצב כעמוד אש ולתת לשקט להרוג אותי בתווים של ערפל.
אני אוספת חתיכות אושר ומעיפה ברוח. חורטת את כל העבר על
הקביים שנותרו לי.
וזה כל מה שאני.