נופלת על האדמה, ברכיי ננעצות באבנים שמתחתי. ידיי נפרשות
לצדדים כאילו מנסות לקרוע את עצמן מעל גופי. מקווה שכך יהיה קל
יותר לנשום, אבל האוויר נתקע באפי. הם כבר נשברו, כבר תהו למה
עדיין לידי. ועכשיו כמובן הגיע תורי. דמעות של חלל ריק זולגת
על לחיים אנורקסיות. לקח לי זמן רב כל כך לפקוח עיניים ולהבין
שכולם עזבו. צועקת אל תוך השקט שעוטף אותי. הוא לא עונה לי. על
צווארי תלוי צלב גדול שמושך כלפי מטה כאילו מנסה להטביע אותי
בתוך חטאי. מידי נוטף דם מזוהם. נשברת. קורסת לתוך עצמי, מעכלת
את עצמי. אוכלת את עצמי על כל שנייה, מתחרטת על כל פסיעה,
שונאת כל נשימה. מוותרת לעצמי, ונותנת לגופי הקר להתרסק על
האדמה.
עייפה מהריצה. בהתחלה עוד הייתה מטרה, ידעתי תמיד מה אני רוצה.
עם השנים המטרה התכסתה בעננים כבדים יותר ויותר. היום אני כבר
לא זוכרת בכלל מה היא הייתה. כשהייתה מטרה, הריצה הייתה כל כך
קלה. ועכשיו כשהיא כוסתה בעננים אני עוצרת לאט לאט, מביטה
סביבי ומבינה שאיני רואה דבר. נאבדתי בתוך עצמי. הריצה דיכאה
כל רצון, כל שאיפה. ועכשיו כשעצרתי והבנתי שנאבדתי, כבר עייפה
מהריצה. אין טעם לרוץ, המטרה נעלמה. אין טעם לשאוף, כשאין
מטרה. מתיישבת במקום בו עצרתי. אבודה.
מתיישבת כאילו מחכה לתשובה. השאלה כבר נשאלה, ונשארה תלוייה
באוויר כשאין איש שיענה עלייה. תמיד היו כל כך הרבה שאלות, כל
כך הרבה ספקות. עם השנים לא נהיה קל יותר. מקווה שהזמן יתן
תשובות, שהזמן יוביל בדרך נסתרת למשהו חדש וטוב. תקוות שווא
אולי אך עדיין קיימות. עדיין רוצה לדעת שיום אחד אחזור לנשום,
אוכל לקחת שאיפה עמוקה ולמלא את הריאות במשהו יותר אמיתי מחלל
ריק. שאוכל לעמוד על שתי רגליי ללא תמיכה, כי כבר ילדה גדולה.
שאצליח להגיע למטרה חדשה. בהתחלה הייתה ריצה, ואז הייתי אבודה.
עכשיו אני רק מקווה...