לנורה יקירתי,
את לא היית מאמינה מה יש פה. לפעמים נדמה לי שימים שלמים אני
מהלך בתוך חנות ענקית של צעצועים, וכל מה שעליי לעשות הוא
לבחור בשבילך את הבובה היפה ביותר. מהרגע שירדתי מהספינה הבנתי
על מה דיברת. חזית את כל מה שאראה- אנשים שמסתובבים בתוך בועות
ענק. אני שומע את מילותייך מצלצלות בראשי- "הם מרגישים את
הבועה ולפעמים דוקרים אותה ואז היא נקראת קצת". מוזר שלא סיפרת
לי על רחובות הברזל שיש כאן. הרחובות האלה שפעמים רבות נדמה לי
כאילו אני הולך בתוך מבוך ברזל ענק ותוהה אם אחזור בכלל לחנות
שיצאתי ממנה ואוכל לחזור אלייך. כנקודת ציון ליציאה חרטתי את
שמך על אחד ממסכי הברזל.
הזמן קצר ויש כל כך הרבה לראות כאן, שלך, אדגר.

אדגר שלי,
קשה לי לדמיין אותך. הדמות שלך נשתכחה ממני כבר. אני מרגישה
כאילו הפגישה שלנו אז, במסבאה בריצ'מונד. חשבת אז שאני זונה
וחיפשתי אצלי מפלט לעת לילה. אמנם גם אני שיחקתי בך לא מעט,
אבל היה נדמה לי כאילו הדבר הזה יימשך זמן ארוך יותר.
מוזר לי שאתה רואה באנשי הבועה שונים ממני. שכחת שזוהי עיר
מולדתי ואת הבועה שלי חתכת במו ידייך בעזרת המספריים. אתה הוא
שחילצתי אותי מן המבוך ההוא בעיר הברזל ההיא. אינני יודעת כיצד
שכחת את הדבר, אך נדמה הדבר ששכחת כפי ששכחתי את דמותך.
אני כה מתגעגעת אלייך ומחכה שתחזור אליי, לנורה.

לנורה,
רציתי לספר לך על תקרית מוזרה שפקדה אותי אמש בליל. ישבתי על
ספסל ברחוב, אבוד בין מבוכי העיר וחשבתי כיצד אוכל לחזור
למלון. לפתע השמיים התמלאו באלפי עורבים וכל אחד מהם נראה כעט
על משהו אחר בעוד שכולם ריכזו את עצמם בכיוון מסויים. חשתי כי
הם מתקרבים לכיווני, ועל כן קמתי מן הספסל והתחלתי ללכת מהר
ברחוב. אינני יודע מדוע פחדתי כל כך, אך היה נדמה לי כאילו צל
ענק של מוות משתרך מאחוריי וכל שעליי לנסות הוא לברוח ממנו.
לפתע ראיתי מולי שלושה אנשי בועה תלויים. אך הם לא היו תלויים
כבני אדם רגילים. רצועת מים בתוך הבועה קשרה אותם אל העמוד
העליון והבועה שעטפה אותם החלה להצטמק לעבר גופם. הייתי מזועזע
עד כדי כך שהתחלתי לרוץ.
ואת, לנורה שלי, יודעת על בעיות האסטמה שלי. רצתי עד שנפלתי
ברחוב לאור פנס, כמעט במרכז. העורבים שהיה נדמה כי רדפו אחריי
נעמדו מסביב במעגל, כמעט דוחפים האחד את השני לעבר האור, אך
ברגע שזה נגע במקורם, צריבה אדומה הופיע פתאום במקום. כך
הרגשתי מפוחד וחסר אונים עד שראיתי לפניי עורב שחור כלילה,
נכנס אל תוך המעגל. באותו רגע פשטתי את מעילי על הרצפה (כפי
שאמרת לי לעשות בעתות צרה) ורצתי למלון הקרוב ביותר שמצאתי.
הייתי רוצה שתהיי פה איתי עכשיו ותגונני עליי מפני צרות העיר
המשונה הזו, אך אני יודע כי אסור עליי לבקש ממך כדבר הזה.
אדגר.

אדגר! זהו מכתב בהול, עלייך לחזור במהירות המוקדמת לריצ'מונד,
הסכנה אופפת אותך וחייך נתונים בסכנה. בפעם האחרונה שקרה כדבר
הזה למישהו, זה היה לאבי. אינך יודע את הסיפור האמיתי עליו,
הוא לא מת מיתת נשיקה, הוא נחנק בתוך בועתו כאשר המים התאספו
מסביב לצווארו וחנקו אותו. הוא לא היה איש בועה, נדמה לי
שאפילו לא היה מהמקומיים, אך בגלל שנשאר שם לאחר הזהרת
העורבים, החל לפתח בועה עד שזו חנקה אותו. חשוב ביותר שתענה לי
על מכתב זה בהקדם האפשרי. אוהבת, לנורה.

לנורה, אינני יכול להחזיק את העיפרון ביד ועל כן איש מן הרחוב
הוא שכותב לך מכתב זה. אינני חש בטוב, ולפי דברי בעל המלון,
אין זה אלא שיגרון. אך אני מרגיש כיצד זה מתחיל לאפוף אותי,
אותו ייאוש שאפף את אנשי הבועה, אותם פנים חסרי מבע שאפיינו
אותם. אני מרגיש כיצד אני הופך יום אחר יום לבובת חרסינה בחלון
ראווה. כל כך ניסיתי להימנע מזה, כל כך ניסיתי לשמור איתך על
קשר חזק, אבל אינני יודע למי אני כותב עוד. נדמה לי שהתנתקתי
ממך כמעט לגמרי ואני עומד לשכוח ממך. רק ערפול עדין של דמותך
הגבוהה עודנו מרצד שם מעבר לעפעפיי.
העורבים מתכנסים יום אחר יום מסביב לבית ודופקים על החלון.
אינני יודע אם הם מזהירים אותי או מבקשים להרע לי, על כן אינני
פותח להם. אינני מדבר עוד עם איש מוכר, אינני מקשיב עוד לאף
אחד מלבד עצמי. אני מתכנס בתוך עצמי לעיתים לשעות ומתרכז
במעשיי, בעברי, כיצד עליי לנהוג. ותמיד אני זוכר את הזהרתך, לא
ליפול להרהורים כאלה, אך זה לא נשלט. אולי צדקת, אולי לא היה
זה רעיון טוב להיכנס לעיר מבוך זאתי. אינני יכול לסיים את
המכתב הזה, אך אבקש ממך לבוא ולהחזיר אותי לריצ'מונד. אני מודע
לכך שאינך יכולה לבוא, אך אם כך ירצה הגורל, איאלץ להילחם בו
עד שאפסיד. אדגר.

אדגר, העורבים בקושי הרשו לי לרשום לך מכתב אחרון זה. אין אלו
עורבים אמיתיים, אתגר, אלו הם אותם אנשים שהיו תלויים על
העמוד. אנשים אלה שהיו צבועים בלבן היו חשכת המוות שראית אל
מול עינייך כאשר פגשת אותם. עורב אחד ימסור לך מכתב זה כאשר לא
אהיה עוד בחיים.
התייצבתי בעיר כפי שאמרת ונכנסתי לתוך המבוך. בבתי המלון מסביב
לא היית ולא השארת לי כתובת לחפש אותך. לפתע החלו ללכת אחריי
שיירה של עורבים, כולם מולכים בידי עורב שחור, גדול ובולט
שקולו קורע את ליבי לשניים. הם הלכו אחריי והשילו מעליי את
שאריות הבועה שנותרו, אך פיסה אחת הם לא הוציאו, פיסה על קצה
השיער. אך כפי שיודע אתה, היא יכולה להתרחב וכיום היא מכסה לי
כבר את שתי העיניים ואיני יכולה אפילו לראות כבר. אני חשה כיצד
אני מזדקנת מהר ומפספסת את חיי איתך. אך הזהרתי אותך לבל תבוא
לעיר זו, ביקשתי ממך להימנע מזו. אין זה זמן להאשמות, למרות
שאתה אשם, אדגר. מרוב אהבתי אלייך לא יכולתי לחוש זאת, אך אתה
הובלת אותי שולל כמו העורבים והבועות לעיר זו וכעת, אני כלואה
בתוך המבוך הזה, עומדת להיחנק בידי הבועה.
אדגר, אהבתי אותך כל כך, ועל כן שכחתי להגן על עצמי. לנורה.