[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ארי סרי
/
פנטזיות תל-אביביות

היא עולה לקרון עם התיק הגדול שלה ועם השער שלה ועם הדובי
שלה.
"תסלח לי אדוני, זו הרכבת שנוסעת לתל-אביב?" מרים את הראש
ומביט עליה. ים של פנטזיות שקשורות בשער הארוך והסבוך שחוסה
כהילה מעל פניה הלא יפים.
"כן, בטח." שוקע בתוך הספסל המרופד של הרכבת. מנסה להירדם.
"תודה אדוני." מניחה את התרמיל הגדול שלה על הספסל ממול
ומתיישבת יחד עם השער המדהים שלה ומסדרת את הדובי שלה בין
רגליה. לוקחת את הפלאפון שלה.
"היי מאמי. אני כבר ברכבת לתל-אביב."
מחפש לעצמו את התנוחה הנכונה על הספסל המלוכלך בקרון המלוכלך
ברכבת המלוכלכת שנוסעת אל העיר המלוכלכת והמכוערת.
"תל-אביב היא עיר כעורה מאוד. זה נכון. אלא שככזו, היא מעודדת
דווקא את היכולת למצוא יופי בכל מקבץ מקרי ומזדמן של צבעים או
פרופורציות."
"האא."
"את רוצה לנסוע אתי לתל-אביב, נערה?"
"הא?" מסדרת את הדובי שלה שיהיה בדיוק בין רגליה. כמו מפגש
כזה. כיכר מגן דוד ליד שוק הכרמל והמלך ג'ורג' ושינקין וכל
הסמטאות המופלאות של מרכז תל-אביב.
"קוראים לי אריה ואני נוסע לתל-אביב. את לא רוצה לפחות להגיד
לי בת כמה את?"
"שש-עשרה וחצי." חיוך. דובי פרוותי רך וענוג בין רגליה
המשתרעות מתפנקות על הספסל. מחייכת אליו מלמטה למעלה.
"החברים של נאור שרים את השיר של אילנה אביטל. שובי שובי לים
שובי שובי לשם. את זוכרת את זה?"
"אה?" מישהי קצת יותר מבוגרת ממנה חוזרת ממסע בן רגע אחד ברחוב
טשרניחובסקי, ביאליק, שינקין כזה, שדרות רוטשילד, איפה שרואים
את ההריסות של הבימה. היכל התרבות כזה.
"אה, אני מבין." מותחת את רגליה הארוכות לאורך ספסל הרכבת.
ספסל אחר ברוטשילד. בית ישן בסגנון הבאוהאוס, או הסגנון
האקלקטי. משהו שאפשר לחשוב עליו. משהו שאפשר לאהוב. או לא.
"אה?"
"אבל זה בעצם לא אמיתי. הם לא מרגישים כלום. הם נוסעים במיוחד
אל העיר הגדולה של חייהם כדי להרגיש, או כדי לא להרגיש. להיצמד
אל חוסר הרגישות השואבת את חייהם לשום כיוון של אבדון, המהדקת
אותם אל קיר שלא נותן להם ברירה אחרת אלא להיות. אלא למות. אלא
להתפוצץ לרסיסים הכי קטנים. אלא להרגיש."
"שוב שוב שוב ים. שוב שוב שוב שם. שוב שוב שוב ים ים ים..."
הנערה מסתכלת עליי בהרמת גבה ובניעור שער מהספסל ממול. והשיר
הזה כל הזמן בראש שלי. בלתי נשלט. מנסה להפסיק לחשוב על השיר
הזה.
"אז תקשיבי, את יכולה לעשות מה שאני עשיתי כשטיילתי בפעם
הראשונה בתל-אביב. התחלתי בתחנה המרכזית והמשכתי לכיכר דיזנגוף
וטיילתי מול חוף הים ואחרי מנוחה קצרה טיילתי דרך רחובות קטנים
ומתפתלים לגן מאיר המקסים המלא באנשים שקראו ספר או סתם רבצו
על שמיכה בשמש הנעימה והמשכתי בדרכי במורד רחוב קינג ג'ורג'
אלנבי והעלייה ובסוף רחוב העלייה פניתי לכיוון שכונת
פלורנטין."
"סליחה, אדוני, יש לך לתת לי עשר שקל?"
"שובי שובי לים. שובי שובי לשם." קצב מונוטוני. מבט חסר הבעה.
בנות צעירות תמיד מבקשות ממך כסף. אתה זוכר את זה עוד מכיכר
דיזנגוף של שנות השבעים. נערות עשירות כמו הבת של טומי לפיד או
הבת של יוחנן מרוז.
"אז את שומעת?" הנערה מדברת עם אותה החברה שלה בפלאפון. "רק
מאה שקל היו חסרים לי לפירסינג האלוהי השחור והאפל."
ללכת לשירותים לאונן ולחזור.
"כן, הבן זונה הזה לא הסכים לקבל פחות ממאתיים וחמישים שקל.
כן, באסה אמיתית."
"למה שלא תבואי אתי לתל-אביב? אולי אני אקנה לך דברים יפים
בתל-אביב? אולי נראה ביחד שקיעה בתל-אביב? אולי נשכב ביחד על
חוף הים של תל-אביב? אולי נראה ביחד זריחה בתל-אביב?"
מחשבות אוויליות. אפילו לא פנטזיות. מסתכל על הנערה שיושבת
מולי. לא הכי יפה. הילה של שער מדהים כמו הים הגדול שנוגע
בחוף.
"אתה מתגעגע לחוף הים, אריה? כן. אתה מתגעגע לחוף הים של
תל-אביב, אריה. יש המון חופים בתל-אביב, אריה. חוף הילטון וחוף
שרתון וחוף מציצים וכמובן חוף פרישמן."
"כמובן חוף פרישמן. כמה שאני מתגעגע לחוף פרישמן."
"שובי שובי לים שובי שובי לשם." רגעים קטנים ופתטיים של לפני
נסיעה.
"מה יש עוד לעשות בתל-אביב חוץ מחופי הים שלה? יש איפה לעשות
קניות בתל-אביב?"
"להשתלב בגרוב של העיר עם ארוחת ערב בנינוצ'קה, ושם להזמין
הינקאלי דמפלינג גבינה עם יוגורט."
"אז זה מה שיש לעשות בתל-אביב?"
"נו טוב, יש את רחוב שינקין, ויש בו כל מיני חנויות מחתרתיות
של עודפי בגדי מעצבים מכיכר המדינה, והשוק המבחיל הזה באמצע,
מסעדות ובתי קפה שלא דופקים מחירים מחלחלים. בכל פינה בעיר
אפשר למצוא בית קפה - ואני לא מדבר על המקומות הגדולים
והמדוגמים. דווקא על הקטנים והשכונתיים. בית קפה בפינת רחוב עם
כיסאות שפונים החוצה, חלל פנימי קטן, ריח חזק של אספרסו."
"אל תלך, אריה! אל תעזוב אותי ככה, אריה! יש לך ילדים! יש לך
משפחה!" הנערה שיושבת מולי ממשיכה לדבר בפלאפון שלה.
"אני רוצה לקנות לעצמי שעון בתל-אביב. את יודעת, שעון אפל כזה
עם ערפד גוטי כזה."
"חה חה חה", עולם של בנות עשרה. אני יכול רק לצחוק ממנו או
להימשך אליו.
"שואלת תל-אביב, נושמת תל-אביב, לא נרדמת תל-אביב", עוד פעם
השיר של עדי כהן אובססיבי לי.
"אז את שומעת? היא רצתה לקנות פירסינג של טבעת מוזהבת, להכניס
לחור שהיא עשתה בפעם הקודמת שהיינו שם." נערה שיושבת מולי
מדברת בפלאפון עם איזו חברה שנראית לי פתאום דמיונית לגמרי.
"אז הלכנו לאותה חנות בסנטר כי בפעם שעברה המחוררים אמרו לנו
לחזור לבקר והם זכרו אותנו, את שומעת? זה היה מאוד נחמד ומירב
קנתה את הפירסינג שלה ויצאנו ואחרי זה המשכנו לתחנה המרכזית
וחיפשנו הרבה זמן טעמים לנרגילה בשביל הבנים."
"מה קרה, אריה, יש לך סרטן?"
אי אפשר להתחיל את הסרט עם סצנה יותר מגוחכת מזו. לקחת את כל
הבדיקות ולזרוק אותן לפח הזבל. להתעלם מהבכי שלה. להכניס את
הראש שלי לתוך שיחות פלאפון של נערה צעירה שיושבת מולי ברכבת
לתל-אביב.
"יווו, איזה קול זה שהבנים מעשנים נרגילה יווו."
"שקט פוגרה!"
"תישאר בבית, אריה. אל תיסע לתל-אביב במצב שלך, אריה!"
"אמרתי שקט, פוגרה!"
"יווו, איזה מגניב יהיה אם אני אקנה לתום נרגילה."
"מי זו בעצם פוגרה הזו, שמדברים עליה כאן כל כך הרבה. תסכימו
אתי שזו בחורה צעירה ויפה, שימו לב, צעירה ויפה, בת שש-עשרה
וחצי בסך הכול."
חפץ. מחזה של חנוך לוין. גם לזה אני מתגעגע. להיכנס לתיאטרון
הקאמרי דרך פסאז' דיזנגוף ולראות את זהרירה חריפאי מפליצה על
הבמה של הקאמרי תוך כדי השמעת מונולוגים נוגעים ללב.
"תגידי לפחות משהו על געגועים פתטיים. כמו געגועים לשמוע
פלוצים על הבמה."
"רק בנות צעירות אומרות פלוצים. בנים אומרים נודים."
"פררר. אני אפצה אתכם, תראו, באמת, אני מתכוון לחיות מעכשיו
כמו סמרטוט, כולכם תיהנו מאוד. אולי אפילו אשתגע תוך זמן."
נערה צעירה שיושבת מולי מדברת בפלאפון שלה. "אני לא יודעת
אפילו מה לקנות בתל-אביב. בסוף אני אקנה רק שתי סיכות
בדיזנגוף. אני יודעת. שתי סיכות זה לא נחשב."
"אתם באמת החלטתם להרוס לי את החיים." משפט מפתח של חפץ. אני
נוסע לתל-אביב עם משפטי מפתח על חיים שנהרסים בגלל פנטזיות שלא
יוגשמו.
"באמת, שתי סיכות בתל-אביב זה ממש לא נחשב."
"אומרים שהשמש שלנו בוערת כבר מיליון שנה. כמה יכול לבעור אדם
ובסך הכול בשביל מה?"
"תל-אביב תל-אביב תל-אביב, ים כחול עיר וחול תל-אביב. תל-אביב
את הכול תל-אביב. רק אחת כמוך אני יודע!!!" שר לה בקולי קולות
את השיר ששמעתי הרבה בתחנה המרכזית של אז.
"את יודעת? אני עזבתי את תל-אביב עם השיר הזה. אני שב אליה עם
השיר הזה."
אומר את כל המילים האלה בקלילות מעורפלת כזו. אפשר לטעות
ולחשוב שהוא עוד יאפי עם נגיעות ניו אייג', מאלה שגודשים את
הצפון הישן של תל-אביב, לוקחים את הילדים ל''דיאדה'', ועושים
יוגה.
"שובי שובי לים. שובי שובי לשם." רק עוד פעם אחת. להוכיח לעצמי
שיש לי שליטה על האובססיות שלי.
"אז אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות בתל-אביב. ואייי, איזה
דיכאון."
"תל-אביב היא לוס אנג'לס של ישראל. גם הוליווד היא לא המקום
הכי נקי והכי יפה שיש." מלטפת לה את השערות הארוכות הגולשות
הנפלאות שלה. מפנה אליי את הפנים הקטנים והכעורים שלה.
לפני שיצאתי מהבית ראיתי באינטרנט תמונה מעודכנת של תל-אביב עם
כל הבניינים הגבוהים שלה. בתל-אביב של שנות נעוריי לא היו
בניינים כאלה גבוהים, היה רק חול וחול.
ימין ושמאל רק חול וחול.
יצהיב מדבר ללא משעול.
אני זוכר את השיר של אלכסנדר פן. אני רואה את הנערה יושבת מולי
ומדברת בפלאפון עם החברות שלה. אני רואה את עצמי על החול של
אחוזת בית בימיה הראשונים.
"הנה תראי. הנה שמעון רוקח, והנה עקיבא אריה וויס, אבא של
אחוזבת הקטנה. הם עומדים שם כולם על החול."
"אז את שומעת? אני חייבת לקנות לי היום שמלה חדשה בתחנה
המרכזית הישנה. כן, שמלה של ג'ורג'יו ארמני, חה חה חה."
"כן, כן, אחוזבת הקטנה החזיקה צדפים ביד וכל אחד קיבל צדף עם
מספר חלקה. כן. אני זוכר הכול. זו הגרלת המגרשים הגדולה. איפה
הדובי שלך, אחוזבת הקטנה. בואי נראה אם בתמונה רואים את הדובי
שלך."
רואה לנגד עיניי את התצלום המפורסם של הצלם אברהם סוסקין. מראה
אותו לנערה הצעירה שמדברת בפלאפון עם החברה שלה.
"הנה, את רואה? אחוזבת מחלקת להם את הצדפים עם הגורלות שלהם."
הנערה לא עוזבת את הדובי שלה. מדברת עם החברה שלה בפלאפון.
מוצאת לדובי שלה מקום בין זרועותיה כשידיה מחלקות את הצדפים של
הגרלת המגרשים הגדולה של אחוזת בית.
"את חושבת שאפשר היום להכיר אנשים אמיתיים באינטרנט?" נערה
צעירה פותחת קצת את הלב שלה. יש לה חברה טובה שהיא מדברת אתה
בצ'אטים ועכשיו היא נוסעת להיפגש אתה במפגש נוער כזה
בעזריאלי.
"אני רוצה להסתובב היום קצת בדיזנגוף. אולי נראה את נינט ויודה
לוי. כן, כן, וואווא, בחייך, אל תדברי אתי על פנטזיות. יש פה
אנשים, אם לא אכפת לך!!!"
מסתכל מבעד לחלונות הקרון אל המציאות שבחוץ.
"כן, יש לי עוד המון פנטזיות על תל-אביב." מחייך אל המילים
המרככות שלה. קולט את הנכונות שלה לשמוע. "הייתי נער מאוד
סגור. גרתי בדיזנגוף אבל כמעט לא מיציתי את האפשרויות שהרחוב
הזה הציע לי. ראיתי כל יום את כל האמנים והזמרים וכמעט לא
דיברתי אתם. ראיתי את החזרה בתשובה של אורי זוהר ולא אמרתי לו
כלום. גם לאריק איינשטיין ושמוליק קראוס לא אמרתי כלום. גם
לשלמה ניצן, לצדי צרפתי, ליובל כספין אני לא אמרתי כלום. את
מבינה אותי, נערה? אני חייב לחזור לתל-אביב כדי להגיד להם
משהו. לפחות להגיד להם משהו!"
הנערה אומרת לחברה שלה בפלאפון שהיא לא רעבה. אושוויץ זה להיות
רעבה.
"אז את שומעת, עינת? אני אמרתי לו שאני גוועת ברעב אבל אני לא
רוצה לאכול שום דבר כדי שלא להשמין והוא דרש ממני לאכול. הוא
החליט שאני צריכה לאכול צ'יפס אז הוא התחיל להאכיל אותי במקלות
צהובים ארוכים."
"הא."
"אושוויץ זה לא להיות רעבה, הא?" נערה צעירה בוכה לחברה שלה
ברכבת. אושוויץ בשבילי זה רכבת. תל-אביב בשבילי זה לא רכבת.
תל-אביב בשבילי זו התחנה המרכזית של האוטובוסים. לא החדשה,
הישנה.
"מספיק להגיד לי שאני סובלת מהפרעות אכילה. די!!!"
"ווויייי, אני ממש שונאת את התחנה המרכזית הישנה. הכול מסריח
שם, עם כל העובדים הזרים המפחידים."
שתיקה ארוכה עם קולות של רכבת נוסעת וזבוב אחד מרחף באוויר.
"לא, אל תגידי לי שהם שקסיים. הם לא שקסיים ולא שולטים, אויש
אתך גם כן!!!"
מביט בזבוב המרחף באוויר כמו מחשבה עומדת על תחנה מרכזית
מלוכלכת.
"ואיזה ריח שהולך שם, וואווו!!! זה ממש סרט אימה מה שהלך שם
ועד שהגענו לאוטובוס והיה מזגן והכול היה מזוין כזה."
הנערה מדברת עם החברה שלה על התחנה מרכזית הישנה, איך שהיא
נראית היום, ואני בפנטזיות שלי כבר חוזר לשם. אל התחנה המרכזית
של החלומות שלי.
"הנה האוטובוס לאילת שנוסע פעם אחת ביום, לא הרחק מקולנוע
מרכז."
הזבוב הגדול בתוך הקרון הגדול והריק מזמזם לו את הזיכרונות
התל-אביביים שלי.
"את לא מתארת לעצמך, ילדה, מה זה לראות כוס של בחורה חמודה על
מסך ענק. את ממש לא מתארת לעצמך מה זה!!!" כמעט מצמיד את
השפתיים שלי אל הפנים שלה כדי שהיא תשמע אותי בתוך כל הרעש
הגדול הזה שסביבנו. כל האוטובוסים של התחנה המרכזית נוסעים לכל
מיני כיוונים.
"אויש, איזה ייאוש אתך! בואי ניפגש כבר בעזריאלי ונחליט איפה
אנחנו עושות את הקניות בתל-אביב. אולי באמת נתחיל בתחנה
המרכזית הישנה."
"אבל אין כבר תמונות ענקיות של רגליים פתוחות בקולנוע מרכז. את
שומעת, נערה? אין כבר אוטובוסים לירושלים ולבאר-שבע ולבית-שמש.
יש המון אנשים עם עיניים מלוכסנות שמסתובבים שם. את צריכה לדעת
פיליפינית כדי להתמצא שם."
והנה אנחנו כבר נמצאים שם. אנשים דוברי רומנית מתאגדים לא הרחק
מאתנו להסעה שתיקח אותם למקום עבודתם באחד מאתרי הבנייה או
באחת המסעדות המתפוצצות שבאיזור הזה. כמה סינים עם עיניים
קטנות ומלוכסנות מחכים לקבלנים שייקחו אותם לעבודות בניין. כמה
גנאים מחכים לנשים מבוגרות שמחפשות שוטפי רצפה ומאהבים ללילה.
כמה תאילנדים מחכים לקבלני עבודות חקלאיות שייקחו אותם לפרדס
או לשדות תות לנצח, ושם יחפשו לעצמם חתולים או כלבים לארוחות
הצהריים שלהם. כל רחוב נווה שאנן הפך למאגר אדיר של עובדים
זרים על נשותיהם וטפם. על צבעיהם ומידת הליכסון של עיניהם.
"אני לא רגיל שהרחוב נראה ככה. כל האנשים הזרים האלה לא היו
כאן כשאני הייתי כאן."
"אה." מילה אחת שהיא אומרת לו. כמה שהוא רוצה ללכת אתה בסמטאות
הצרות האלה של רחוב שלוש. לכיוון הבית של שמעון רוקח. הבת שלו
תהיה עיתונאית באיטליה ותתאבד כעבור שנים.
"את רואה, נערה? זה היה הרחוב הראשון של תל-אביב. מכאן צמחה כל
העיר הענקית והנפלאה הזאת, שהאירנים רוצים עכשיו להשמיד אותה
עם הפצצה האטומית המחורבנת שלהם."
הולכת לידו עם הדובי שלה.
"בחיי, כשאני חושב על זה אני רוצה להתאבד לפני שהאירנים האלה
יגיעו לכאן עם הפצצה האטומית שלהם. יש להם מספיק חנויות נעליים
כאן וחנויות שטיחים ואני לא רוצה גם פצצה אטומית."
אירנים? הסקרנות המתוקה הזו. האצבעות העדינות האלה שמלטפות את
הדובי החמוד שבין רגליה.
"פרסים. פרסים. יש להם פצצה אטומית והם רוצים לזרוק אותה
עלינו."
"אה, שמעתי על הפרסים האלה. יוסף שילוח שיחק הרבה פרסים בסרטים
כאלה משנות השבעים והשמונים שהפכו לסרטי קאלט. אתה זוכר את
הסרטים האלה?"
"בטח. ספיחס, אלכס חולה אהבה."
"בתל-אביב אין הרבה פרסים. אולי רק ברחוב נווה שאנן, ליד
קולנוע מרכז בתחנה המרכזית הישנה. הם מכרו לי נעליים לפני
שלושים שנה והם רימו אותי. לעולם לא אשכח את הפרסים האלה שרימו
אותי."
מרחפת במחשבותיה. "אתה מכיר את המכוער שצועק כל הזמן שיזרוק
עלינו פצצת אטום?" מקמטת מצח סקרנית כמו כל הנערות המתבגרות.
מחמוד אחמדינג'אד. פאתוס אצילי ומגוחך. בן אדם נמוך, מכוער,
צורח את צריחותיו. כמעט חשה רחמים על כיעור שכזה.
"למה את שואלת אותי על האיש הזה?" נזכר פתאום בשיר של פרסומת
על יוסף מלך השטיחים ששר דני סנדרסון אחרי להקת הנח"ל ולפני
להקת כוורת. יוסף מלך השטיחים לא שילם לדני סנדרסון עבור
הג'ינגל של הפרסומת אלא נתן לו שטיח, כמו כל הפרסים הקמצנים
שיש להם חנויות נעליים.
"אני בכלל לא זוכר אותם בסביבות התחנה המרכזית של נעוריי. אני
זוכר רק חנויות נעליים. אני זוכר רק אבר נשי ענק על כל המסך."
החיוך הציני הקטן שלה מרוח על כל הספסל ברכבת. מחבקת את הדובי
שלה. מכניסה את הפלאפון שלה אל תוך הכיס של הג'ינס עם הגזרה
הנמוכה.
"כך נראתה הילדות שלך, אריה? לראות כוס ענקי מרוח על כל המסך
בקולנוע מרכז?"
מסתכל על הפנים הקטנים הכעורים והציניים שמתחת לשער החלומי.
רוצה להיות השער שלה. רוצה להיות הדובי שלה. רוצה להיות
הפלאפון שלה.
"אה, אריה? בשביל זה חזרת לתל-אביב?"
רוצה למות מהציניות המתוקה והנפלאה שלה. רוצה למות מחוסר
היכולת שלו לחיות בעולם האמיתי שלה. ואני מציץ לה ברווח בין
החולצה שמתרוממת יותר מדי למעלה ובין מכנסי הג'ינס שיורדים
יותר מדי למטה עד שרואים לה את החריץ של התחת בכל פעם שהיא
מתכופפת כדי להוציא משהו מהתיק שלה. פלאפון. צליל מזוהה.
צלילים של נירוונה. ליתיום. מוציאה את הפלאפון מהכיס של הג'ינס
עם הגזרה הנמוכה.
"אז את שומעת, קניתי שטויות, התחיל אתי מלצר חתיך ובכלל, הייתה
אווירה תל-אביבית שכזאת."
אותה שתיקה תל-אביבית שחוזרת על עצמה בין המילים ובין הרעשים
הגדולים.
"ראיתי את פיטר רוט ועוד מישהו שאני בטוחה שהוא מפורסם, אני
פשוט לא יודעת איך קוראים לו. הם כולם נראים לי מפורסמים
כאלה."
הולך.
"לאיפה אתה הולך, אריה? הא?" הולך לכיוון קולנוע מרכז והיא
הולכת אחריי. בין הקסטות המזרחיות של ניסים סרוסי ואבנר גדסי
ובין הסרטים הפורנוגרפיים ובין הרגליים של בחורה שנמתחת על כל
המסך של קולנוע מרכז.
"הנה, תסתכלי", הוא אומר לה. "תראי איך רואים לה הכול." מסתכלת
עליו. שותקת. דובי מחמם ומרגיע בין רגליה.
זה חייב לקבל תמונה מוחשית כלשהי. קירות הרוסים עם סימני שריפה
על קולנוע מרכז. שיפוצים נדרשים בכל הרציפים של פעם. רוחות
רפאים של אוטובוסים עתיקים שנוסעים על הגוף שלה. מוזיקה מזרחית
יוצאת מהפה שלה כמו שד בתחפושת.
"את זוכרת את הדיבוק?" נזכר לרגע בהצגה המיתית של חנה רובינא
בתיאטרון הלאומי הבימה. הנערה יושבת מולו. מדמיין לעצמו איך
היא עומדת באמצע הבמה וצועקת לדיבוק לצאת מהחיים שלה.
"דיבוק צא!"
"הייתי ילד ממש קטן כשנסעתי עם אבא שלי מבית-שמש להבימה כדי
לראות את הדיבוק. נכנסנו אל התיאטרון הלאומי עם העמודים
היווניים שבחוץ. מי לוקח ילדים קטנים להצגות שכאלה? אני זוכר
את חנה רובינא מתרוצצת על הבמה עם הצעקות שלה. הם מביאים אליה
איזה מגרש שדים שיגרש את הדיבוק מתוכה. הצדיק דמירופול קראו
לו. איזה שם יפה לצדיק. רק לא הרב איפרגן."
"הא."
"דיבוק! אני משביע אותך בשם כוחות של מעלה ושל מטה, צא מגופה
של הנערה לאהל'ה!!!" אני לא יכול להוציא מהראש שלי את הצעקה של
יהושוע ברטונוב כמו שאני לא יכול להוציא מהראש שלי את שובי
שובי לים שובי שובי לשם.
"זה ממש ככה", אני אומר לנערה. "אני לא יכול להוציא מהראש שלי
את הדיבוק הזה של תל-אביב."
מחזיקה את הפלאפון שלה ומסתכלת עליי.
"דיבוק צא!" צועק הצדיק דמירפול. חנה רובינא עומדת מולו ומשיבה
לו בקולות שיוצאים ממש מהוואגינה שלה.
"איני יכול לצאת..." חנה רובינא מפחידה את כל האנשים שמגיעים
לתיאטרון הבימה. גם אותי היא מפחידה.
"שובי שובי לים", הוא יוצא מההצגה בתיאטרון הבימה. לא רוצה
לחזור למציאות. מסתכל במבט של תהייה וריחוף מופלא.
"תל-אביב זו עיר שנמצאת בשמים."
"הא?"
לגלות ביחד אתה משמעויות נסתרות שצריך לנסוע לעיר אמיתית כדי
לגלות אותן. לגלות סודות כמוסים שנחבאים בין הג'ינס והחולצה של
הנערה ובין רסיסי האש והדמעות של העיר הענקית שאיש מבוגר אחד
חוזר אליה כל החיים שלו. משתפך עם הזיכרונות שלו ועם הכאב שלו
ועם האושר שלו כמו השער המדהים שלה. מתקפל ומתכרבל ומתכסה בשער
הנהדר שלה כמו מטאפורה אין סופית. כמו תקווה אין סופית. כמו
פנטזיה אינסופית.
"והנה אנחנו כבר מגיעים." הרכבת בקושי יצאה ואנחנו כבר
מגיעים.
הרכבת נכנסת לתחנת השלום. האיש מהרמקולים מכריז. אני רואה
שלושה מגדלים בצורות גיאומטריות שונות.
"אולי תעלה קודם אל הקומה האחרונה ותקפוץ משם."
אתה עולה לקניון עזריאלי למעלה. שתי קומות ענקיות עם צמתים
ורחובות צדדיים. והכול מלא בנערות מתבגרות שיושבות על הרצפה
ומדברות ביניהן ומתכופפות אחת לכיוון השנייה וכולן לבושות
במכנסיים ההורסים שלהן עם הגזרה הנמוכה וכולן מגלות לעולם את
החריץ העליון של התחת שלהן.
"היי, מה את עושה כאן?" אתה שואל את אחת מהנערות המתבגרות. זו
שהשערות שלה גולשות אל המדרגות שמטפסות אל העצב הכי עמוק שלי.
"מפגש של ישרא-בלוג. גם אתה באת להשתתף?" נערה בת שש-עשרה וחצי
יושבת עם הדובי שלה בין כל הנערות בגיל שלה וצוחקת עליי.
"הא?"
היא אומרת שאיש מבוגר בן חמישים ושש בא להשתתף במפגש של
טינאיג'ריות בקניון עזריאלי. כאילו שאין לאיש בן חמישים ושש
שום דבר יותר חשוב לעשות בחיים הדפוקים שלו אלא להשתתף במפגש
של בלוגריות בנות-עשרה שישובות על הרצפה של קניון עזריאלי עם
החלק העליון של התחת שלהן ועם החלק התחתון של הדיכאון שלי...
"אז החלטנו. מעזריאלי נלך לכיוון שינקין וקצת שוק הכרמל,
סבבה?"
"סבבה." הן הולכות.
"אז את שומעת? חיפשנו את החנות של וונס ופנינו ימינה במקום
שמאלה, חזרנו, יאיי, מצאנו, נכנסנו והלכנו, ואז היינו בדרכנו
לשינקין, נתקענו שם איזה רבע שעה ואז כבר נמאס. התחלנו להסתובב
בשינקין והתכוונו לחזור לקניון ולא מצאנו אותו. החלטתי לשאול
אנשים איך מגיעים לקניון והם כמו מפגרים שואלים אותי לאיזה
קניון."
"הא? הם שאלו לאיזה קניון?"
"ים כחול, עיר וחול תל-אביב." מסתובב בין כל הבנות האלה בקניון
עזריאלי ולא יודע מה לעשות עם עצמי.
"עשיתי שטויות בחנויות, מדדתי כל דבר אפשרי, ולא משנה שהוא עלה
חמשת אלפים שקל ואין שום סיכוי בעולם שאני אקנה את זה..."
"בואי נחזור לרכבת ונרד בתחנה הבאה בארלוזורוב."
"בסדר." מתפלחת עם התיק שלה מתחת למחסומים האוטומטיים.
"קיצר, אני יצאתי עכשיו לגמרי מטומטמת. עשינו סיבוב בערך בחצי
תל-אביב כדי למצוא שמלה..."
שומע את הלהג של בת-עשרה שממשיכה לנסוע אתי ברכבת עד תחנת
ארלוזורוב. סתם זיבולי מוח של נערה מתבגרת.
"אז את שומעת, הגעתי לחנות הפירסינג והקעקועים שקוראים לה
קיפוד ואני מבקשת אישור מאימא ואימא מסרבת ואני משכנעת את אימא
שתיתן לי אישור ואני מקבלת אישור ואני עולה לחדר הלבן והמפחיד
ובחדר הקטן ראיתי את המחט וחטפתי שוק. בסוף עשו לי גם קעקועים
וגם פירסינג. קיצר, יצאנו מקיפוד עם קעקועים אפלים ופירסינג עם
שראה ונפרדנו משי. ביי ביי שי."
נוסע לבדי לתחנה בארלוזורוב. יש לי המון זיכרונות שמחפשים את
הדרך לצאת.
"אחר כך יצאנו לסנטר ושם קיבלנו משקפי שמש מכוערים בחינם, אבל
זה חינם אז לא אכפת. נותנים לך תיקח. ככה תמיד אני עושה. אם
נותנים לי אני לוקחת."
זיכרונות של רכבת שמגיעה לתל-אביב. הייתי בן חמש-עשרה כשהגעתי
בפעם הראשונה לתל-אביב.
"ויצאנו מהסנטר בדרכנו לבוגרשוב או כפי שכפיר מכנה את רחוב זה
בוגרשופ. לכו תבינו אותו, כפיר. אתם יודעים, בבוגרשוב עשית
תסרוקת של אמו ועליה שמתי את משקפי השמש המכוערים שלי."
יושבת כל הדרך על הספסל מולי. מדברת בפלאפון עם חברה שלה. לא
שמה עליי זין. לא אכפת לה ממני בכלל.
"את רוצה לשמוע משהו על החיים שלי, נערה? נולדתי חמש שנים אחרי
שנגמרה מלחמת העולם השנייה", אני מספר לנערה צעירה את
הזיכרונות שלי. טינאייג'רית שעזבה את המפגש של ישרא-בלוג והיא
נוסעת אתי תחנה אחת עד ארלוזורוב.
"חכי לי בתחנת הרכבת בארלוזורוב. בסדר, מאמי?" אומרת למישהי
בפלאפון.
"אז אתה שואל למה אני כל כך אוהבת את מרכז תל-אביב? אז אני
אגיד לך למה אני אוהבת את מרכז תל-אביב. כי במרכז תל-אביב יש
לי את הדירה הקטנה והנהדרת שלי, את האהוב שלי, הסטודיו הנפלא
שאני עובדת בו, את מכון הכושר והיוגה שלי, את חנויות היד-שנייה
שאני אוהבת להסתובב ביניהן ולמצוא בהן בגדים."
אני זוכר שהייתי בן שש-עשרה והלכתי לקנות נעליים אצל הפרסים
ברחוב נווה שאנן ליד התחנה המרכזית הישנה. יש שם חנויות לכל
אורך הרחוב, ובכולם יושבים פרסים קמצנים. והם יודעים למכור
נעליים, הפרסים הקמצניים האלה. הם יודעים איך לעבוד על אנשים,
הפרסים הקמצנים האלה. והם רימו אותי, הפרסים הקמצנים האלה...
נערה צעירה מרימה את עיניה הקשובות ורואה את הזיכרונות שלי.
רואה את הדמעות בעיניים שלי.
את מבינה אותי, נערה? הפרסים האלה רימו אותי! היא מתכופפת שוב
אל התיק הגדול שלה.
אני מבינה. אומרת לי. והיא עדיין מתכופפת אל התיק הגדול שלה.
ועדיין רואים את החריץ של התחת שלה. הכול נראה לו כמו מטאפורה
אחת גדולה. גם הסימן שיש לו על הקרקפת. כל השערות החרוכות שלו.
כל כתמי הדם על החולצה הלבנה שלו. כל החלק העליון של התחת שלה
שלא עוזב אותו. כמו אובססיה. כמו פנטזיה.
תל-אביב זו פנטזיה. אין בעולם עיר אמיתית שקוראים לה תל-אביב.
את מבינה אותי, נערה?
ושוב מחשבות בוערות באש כשהוא מסתכל לה על מכנסי הג'ינס שלה
כשהיא מציבה רגל אחת על הספסל ורגל אחת באדמה. זה כמו העיר
שאנחנו נוסעים אליה, הוא חושב לעצמו. דמות מלאת פרווה יושבת על
הספסל שמולו כמו דובי ענקי.
אני נוסעת עכשיו לתחנת ארלוזורוב. יותר קל להגיע לכל המקומות
המגניבים מכאן. יש אוטובוסים גם לשינקין, גם לדיזנגוף, גם לשוק
הכרמל. כן, יש המון קווים. אני שונאת לחפש בעזריאלי תחנת
אוטובוס. כן. אז ניפגש בדיזנגוף. בייוש.
דובי חמודי יש לך. נערה צעירה נוסעת ברכבת מתחנת השלום מתחת
לעזריאלי לתחנת ארלוזורוב בתל-אביב ואיש מבוגר אחד אומר לה
משהו על הדובי שלה. היא לא בטוחה אם הוא מתכוון לדובי השעיר
המלוטף שהיא מתכוונת אליו. נערות מתבגרות מפנטזות לפעמים על
דובי חמוד ושעיר שמתכרבל לו בין רגליהן בזמן שהן ישנות או
מנמנמות בקרונות של רכבת אם הנסיעה ארוכה להן מדי או משעממת
להן מדי.
תסלחי לי, אה. אה. מתחיל לגמגם. כאילו היא מרגישה שהוא נגע לה
בדובי שלה בזמן שהיא מנמנמת ברכבת.
זה בסדר. זה לא נורא. נערה צעירה שיושבת לבדה מחייכת אליו,
מחבקת ומלטפת את אותו הדובי המחובק והמלוטף שלה שהיא מחזיקה
בין רגליה. הרגשה מתוקה מתפשטת בגוף שלו. פנטזיה חדשה על נערה
שהשער מכסה לה את כל הפנים שעומדת ברחוב המסגר בתל-אביב בדרום
העיר ליד כל המוסכים הסגורים והחשכה הכבדה.
רכבת אחרונה לטרבלינקה. עוד פעם הוא שומע את הקולות האלה. רואה
מראות מופלאים ואבסורדיים שאימא שלו סיפרה לו עליהם.
שוב שוב שוב ים.
מכניס לי לראש את הפולנייה מתל-אביב אצל החברים של נאור.
פולנייה משני הצדדים. יש הרבה פולניות כאלה בתל-אביב. רובן
אלמנות עם דירות ענקיות בצפון העיר שהן גרות בהן לבדן.
תלבש את הסוודר, אריה! קר בתל-אביב בערב, אריה! נשמע לי כמו
מטאפורה. אין באמת פולניות כאלה. חוץ מאימא של בועז דוידזון
שהייתה חברה של אימא שלי.
אבל אמרתי לך שתל-אביב לא חייבת להיות מטאפורה. נערה צעירה
מחזיקה בידיה את הדובי הגדול והשעיר שלה. מנגבת את הפה שלה
בפיסת טישיו לבנה שהתכופפה והוציאה מהתיק שלה והראתה לו לעוד
כמה רגעים את התחת החמוד שלה.
אני כאן בשבילך, אריה.
רואה אותה באה אליו בגיל שבע-עשרה, כשהוא ביקש את נוכחותה
לידו. כשהוא ביקש את הגוף שלה שייפתח אליו בדירה של הוריו
בדיזנגוף, או בחוף פרישמן בשעת ערב מאוחרת.
רק בשבילך, אריה.
נותן לעצמו עוד כמה דקות של מחשבה פתוחה ורואה אותה נפתחת
אליו. צועקת אליו את הקולות שהיא משמיעה לגברים עם אגו גדול או
כלב גדול שרוצים לקבל ממנה אישור מוחשי וקולני לגבריות שלהם.
האאאא, צועקת את האורגזמה. שהיא נותנת. שהיא מקבלת.
אהההההההה, מילה אחת ארוכה או קצרה שבוקעת מפיה של נערה צעירה
שמקריבה למענו את ראשית נשיותה.
אז איפה אמרנו שאנחנו קונות חומרים לנרגילות בשביל הבנים.
אוששש, אל תחרמני אותי בפלאפון גם כן את.
אהההההה. ואחר כך ללכת לשירותים של הרכבת ולאונן עליה. למלא את
הראש בכל ההזיות והפנטזיות. למלא את האשכים בכל הדמיונות
הפרועים והסטיגמות כשהוא יוצא כל ערב מבית הוריו והולך עד
לכיכר דיזנגוף ויושב בין כל הפנקיסטים. אף פעם לא מתחיל עם
בנות. אולי רק לעתים רחוקות. לוקח אותה אל השירותים שמתחת
לכיכר. כך קרה עם הבת של יוחנן מרוז השגריר שלנו בגרמניה. ועל
זה הוא מאונן עכשיו בשירותי הרכבת. נותן לעצמו כמה רגעים עד
שהוא מוציא את זה מתוכו.
אחר כך נלך נעשה קעקוע בכתף כמו שעשתה נעמה. לא, אין לי אומץ
לעשות קעקועים בתחת. ולא אכפת לי שזה שעושה את הקעקועים הוא
הומו.
מסווה את גופו בתוך הריפוד המלוכלך. המלוכלך כמוהו. לא התקלח
לפני שיצא. החליף חולצה וגם החליף גרביים. לא רצה לבזבז זמן על
מקלחת שמא ישנה את דעתו ולא ייקח את הרכבת הראשונה לתל-אביב.
אני זוכר איך לקחתי את הבת של יוחנן מרוז לשירותים. את שומעת?
שותק. חוזר אל אותו המקום בקרון מול הנערה.
יש לך המון מה להגיד אז תגיד אותו. ויש לך מחשבות ורגשות שאתה
צריך להוציא ובשביל זה אני פה בשבילך. נערה צעירה מנסה להישמע
כנה.
בשביל זה את פה. בשבילי. חוזר על מה שהוא חושב שהיא אומרת.
נזכר בתוכי ענק וצבעוני שעמד על כתפו של בחור אוסטרלי שהתפרנס
מצילומים עם אותו התוכי. ברחוב דיזנגוף של שנות נעוריו.
כן, אני פה. בשבילך. הד של הד של הד. הזדהות של הזדהות עם הצל
שלה. נערה צעירה עוברת ברחוב והגברים שורקים לה. ברחוב המסגר
ובשינקין. בדיזנגוף ובטיילת הרברט סמואל.
הרכבת הגיעה לתחנת תל-אביב מרכז! כרוז מלנכולי מכניס אותנו ישר
לתוך הדבר האמיתי.
הגענו. אומר לה. קמה, מפהקת, פולטת משהו קטן ובלתי מכוון
מאחוריה. נבוכה קמעה. מתארגנת לרדת. מתמתחת. גם הדובי שלה
מתמתח יחד אתה. מרימה ידיים. מכנסי ג'ינס עם גזרה נמוכה מדי
מראים לו סודות שהוא כבר שכח.
יורד אתה מהרכבת. שני ביטניקים עם שער ארוך פרוע ולא מסודר,
שרידים אחרונים של חלומות שלא הוגשמו. הארובה של רידינג נשקפת
באופק. אתה מסתכל לשמים יותר גבוה מהעשן של אושוויץ ואתה רואה
את פסל הגמל המעופף מעל גני התערוכה של פעם עם הגלידה שהייתם
אוכלים כשהייתם נערים מתבגרים, חוצים את כל רחוב הירקון, חוצים
את הזונות שעומדות בחצרות הבתים העתיקים וחוצים את העולם אל
צדו השני. כאילו שקיימים חיים בצדה השני של הריקנות.
אתה זוכר, אריה? היו שם הדוכנים של הגלידה, בגני התערוכה. ליד
מגרש הכדורגל הישן. ליד כל המוסכים של היום.
אם אני זוכר? בטח שאני זוכר. מדבר אליה כאל מכרה ותיקה שנפגשתי
אתה במקרה ברכבת ואנחנו יורדים ביחד בתחנה ברחוב ארלוזורוב.
ואת זוכרת איך ראינו את הפסל של הגמל המעופף כבר מרחוק? האורות
של האוניות בנמל האירו את הפסל של הגמל המעופף וגם את הפסל של
הפועל העברי...
בינתיים היא מדברת בפלאפון עם החברה המעצבנת ההיא שלה ואומרת
לה שהיא ירדה בארלוזורוב והיא לא רואה אותה ביציאה מהתחנה איפה
שהן קבעו להיפגש.
פסל הפועל העברי? בוודאי שאני זוכרת. איפה את יא זונע. תזכיר
לי איך נראה פסל הפועל העברי? דמות ענקית עשויה בטון זורם,
פועם כמו לבה של העיר.
כן, אני זוכרת. אומרת. משתדלת לא להישמע צינית. משתדלת לא
להיות. לא להיות שם. ללכת לחפש את החברה שלה.
את שומעת? שם היו הביתנים של כל המדינות שהגיעו ליריד המזרח
בזמן השלטון הבריטי. או אפילו בזמן השלטון התורכי. מאיר
דיזנגוף היה המנהל הראשון. אחר כך הוא היה ראש העיר הראשון.
היה לו סוס לבן.
מתעלמת. כאילו הוא לא אומר כלום. כאילו הוא אוויר. והוא מסתכל
דרך האוויר שלה אל אולם גדול שעכשיו יש שם מוסכים לרכב. הוא
רואה תזמורת ענקית מנגנת.
אתה רואה, אריה? התזמורת הפילהרמונית ניגנה לתל-אביב של פעם.
אתה שומע, אריה? התזמורת הפילהרמונית זה לא המצאה של זובין
מהטה. גם בתל-אביב הקטנה הייתה תזמורת פילהרמונית.
מנסה להקשיב.
אתה רואה, אריה? הבחורה שאתה מפנטז עליה ניגנה בצ'לו. זו עם
השער הארוך שכיסה לה את כל הפנים. תסתכל עליה טוב, אריה. היא
כל הזמן מניפה את השער שלה יחד עם התנועות של הנגינה שלה
בצ'לו. כל הגוף שלה עולה למעלה יחד עם התנועות של הראש לאחור
כדי לסלק את השער הארוך והעבה מהעיניים כדי שהיא תוכל לראות את
הצ'לו שלה והשמלה שלה עלתה למעלה יחד עם הגוף שלה והיא לא לבשה
תחתונים וכל הזמן ראו את הצ'לו שלה והצלילים שלה גם עלו למעלה
יחד עם השמלה שלה ויחד עם הצ'לו שלה.
הלווווווו, איפה את, כוס אימא שלך!!! אני נמצאת כאן לבד ביציאה
מהתחנה עם כל מיני פדופילים שמתחילים אתי ואת דופקת אותי ככה?
אתה זוכר, אריה? נותן לעצמו דמות מוחשית לכל המחשבות שלו. תגיד
שאתה זוכר, אריה, איך שהשמלה שלה עלתה והיא לא לבשה תחתונים.
תגיד שאתה זוכר, אריה.
אני רואה שהחברה שלך לא באה. אולי תבואי אתי בינתיים לטייל
בתל-אביב?
דבר לעצמך, אריה. תחשוב שאני לא נמצאת כאן. נערה כל כך יפה.
נערה כל כך חכמה שהואילה בטובה ללוות אותו במסעות ספוראדיים
ואינטואיטיביים בעיר של נעוריו. בעיר של הפנטזיות הכי אמיתיות
שלו.
אתה רוצה שאני אטייל אתך בתל-אביב? אתה יודע מה? אם החברה שלי
לא תבוא אני אטייל אתך בתל-אביב. איך אני בשבילך, אדוני?
אתה חייב לחזור על הפנטזיה הזו, אריה, לראות מישהי, מנגנת,
בצ'לו, גדול ועבה כזה, והרגליים שלה פתוחות, ורואים לה את
החצאית מופשלת, ורואים לה את התחתונים.
בסדר, אדוני? אם החברה שלי לא באה אני מבטיחה לטייל אתך
בתל-אביב.
אתה חייב לחזור על הפנטזיה הזו, אריה. מנסה לחזור אל איזו
מציאות. ואולי גם זו פנטזיה.
כאן היה יריד המזרח לפני שנים כה רבות. המון פנטזיות היו לי
כאן.
אתה תמיד מדבר אל עצמך, אריה? זו השאלה הראשונה שהפסיכיאטר שאל
אותו לפני שלושים ושבע שנים, כשהגדירו את התכלית הנפשית
המורכבת שלו כסכיזואידיות סכיזופרנית ונתנו לו מלא כדורים שהוא
לא לקח אף פעם.
אתה זוכר את הרברט סמואל, הנציב הבריטי הראשון? צוחק. מנער את
הזיכרון. לא הייתי חי אז, ובטח שלא הייתי תל-אביבי אז, אבל אני
זוכר. אני הייתי שם. גם בחגיגות פורים שארגן ברוך אגדתי אני
הייתי. הצגה ראשונה של מצעד האהבה בשנות השלושים של המאה
שעברה.
תארי לעצמך איך זה נראה. כל הבחורים רקדו על המשאיות המקרטעות
המשתעלות הפולטות עשן שחור לכל אורכו של רחוב דיזנגוף כשמאיר
דיזנגוף היה עדיין חי ורכב על סוס בעדלאידע ועדיין היה לו כוח
להתווכח עם מאיר שפירא על סמטאות פלוניות ועדיין היה לו כוח
להפוך את עקיבא אריה וויס לאלמוני.
עקיבא אריה וויס. הנערה חוזרת על השם. מסתכלת לכל הכיוונים.
דממה וריקנות מסביב. בדידות של איש מבוגר ונערה צעירה.
נו, את יודעת, אבא של אחוזבת. ההוא שארגן את הגרלת המגרשים
המפורסמת של אחוזת בית בשנת 1906. אחוזת בית תוכננה מראשיתה
כעיר עברית חדישה ומתוכננת שתשנה את פני ההתיישבות בארץ. עקיבא
אריה וויס אמר שכמו שהעיר ניו-יורק מסמנת את השער הראשי לכניסה
לאמריקה כך העיר הזו תהיה לניו יורק הארץ-ישראלית.
אני זוכר את הכול. הוא אומר לנערה. ותחשבי שאפילו לא קראו לה
תל-אביב. רק אחוזת בית.
אתה זוכר הכול? וואוו, כזה זקן אתה? כמעט לא מסתכלת לצדדים
לראות אם החברה שלה באה. משאירה את הדובי שלה מנמנם בין רגליה.
הולכת לאטה בחשכה לכיוון האוטובוסים. הוא רודף אחריה את כל
הדרך מהשוק לכיוון מוגרבי ולכיוון הטיילת על שם הרברט סמואל.
עובר על פני שיכורים, תיירים, בליינים של לילה.
חכי לי! זעקות של ים שמתפרץ לו אל הרציף בחידלון הרכבת הריקני.
זעקות של שיכור בכיכר מלכי ישראל שהפכה לכיכר רבין.
אני כועס על רבין שבגללו הם שינו את השם היפה של נעוריי לשם
אחר קצר ומגעיל. מה היה להם רע להמשיך עם שם כזה יפה כמו כיכר
מלכי ישראל?
הלו, את רוצה שניפגש בדיזנגוף? למה לא חיכית לי בתחנת הרכבת?
טוב, לא חשוב. כן, אז ניפגש בתשע בכיכר.
שר לעצמי את השיר ההוא הנשכח של דני סנדרסון.
אתה יודע, אריה? בדיזנגוף ממש נחמד. יש כל כך הרבה אנשים ואף
אחד לא שופט אותך. וכולם מיוחדים כאלה.
כולם שיכורים מיוחדים כאלה, חה חה חה! חייב להיות ציני, אחרת
אני משתגע. תצא לרחוב ותראה רק פאקצות או פריקים או אנשים
רגילים או שיכורים, תראה אופנה אחרי אופנה, תראה שיכור מחורבן
אחרי שיכור מחורבן.
גם רבין היה שיכור מחורבן. העיר הזאת מלאה שיכורים מחורבנים.
גם אלכסנדר פן היה שיכור מחורבן. גם נתן אלתרמן היה שיכור
מחורבן. שתה כמה חצאי כוסות של וודקה עם אשכוליות לפני שעלה
לרכבת. שופך מילים טעונות אל נערה שנוסעת לפגוש את החברה שלה
בדיזנגוף. מילים ריקות אל אוויר תל-אביבי קר. צונן. ציני.
מלאכותי. דימויי. מטאפורי. אלגורי. מזויף. גדול מדי על העיר
הזו. קטן מדי ביחס לדימויים שלו עליה. בלתי אפשרי ביחס לציפיות
שלו ממנה. ביחס לאתגרים שהוא מעמיס על עצמו כשהוא בא אליה והיא
מתגוננת. מאתגרת. לועסת. מתערסלת בין הספסל ובין עצמה. בין
הדובי שהיא מחזיקה ומהדקת בין רגליה ובין עצמה. כמה הייתי נותן
כדי להיות כפתור קטן בין מכנסי הג'ינס המתערסלות שלה ובין
התחתונים שלה. לשבת לידה בצפיפות של המפגשים האלה של ישרא-בלוג
בעזריאלי. מנסה לזרום יחד עם האווירה שהנערה מביאה אתה מהמפגש
של ישרא-בלוג.
כן, אריה. כמעט מתנצלת שהיא הולכת לפגוש את החברה שלה בדיזנגוף
והיא לא תטייל אתו בתל-אביב. משתדלת לגעת לפחות בפנטזיות שלו.
אתה היית נער מתבגר כשגרת כאן והסתובבת על החוף וראית את
הנערות עם הביקיני נותנות לגוף שלהן לגעת בגלים אבל הן לא
נותנות לעצמן לגעת בך ואתה רצית בגיל שבע-עשרה להיות רחוק
מהעיר של תקוותיך. להיות רחוק מהעיר של נעוריך, רחוק מהעיר של
אכזבותיך.
שומעת גם את המחשבות האלה. מחפשת בתיק הגדול שלה המון דברים,
מראה לי ככה בכוונה את החלק העליון של התחת שלה שנוסע בקו 61
לדיזנגוף עם כרטיס חופשי יומי שהוא קנה לה והתחת שלה נראה לו
כמו התחת של הנערות התל-אביביות שיושבות בכיכר דיזנגוף או
במדרחוב של נחלת בנימין ותמיד הן מתכופפות כדי להוציא משהו
מהתיק שלהן ותמיד המכנסיים שלהן נמוכי גזרה ותמיד רואים להן את
החלק העליון של התחת שלהן.
יש לי סימפטיה לאנשים שיש להם פנטזיות על תל-אביב. צוחקת. והוא
שותק לרגע. מסתכל עליה על השער הנהדר שלה. על המסטיק שהיא
לועסת. על כל הכפתורים של הג'ינס שלה. על החריץ של התחת שלה
שמתכופף קדימה. ענן גדול וסגול נכנס לתוך שדה הראייה של נהג
אוטובוס שנוסע ברחוב ארלוזורוב לכיוון דיזנגוף.
כי נבראתי לך. שר לעצמו את המוטו של שיר שכתב שלמה ארצי. ראייה
חד מימדית של מציאות אחת. של בריאה אחת. של שיר עצוב אחד
שכותבים המשוררים על תל-אביב.
שולחת לו חיוך של עידוד מלנכולי. באמת יפה. מסתכלת על הים.
לועסת את המסטיק שלה בשעמום של הקרון הבודד.
מה יפה? שירם העצוב של המשוררים שכותבים על תל-אביב? אותה רמה
גבוהה של ציניות נשמעת בו. מקווה שהיא מדברת על נתן זך ולא על
אבות ישורון. הוא שונא את ההכללה התל-אביבית שמאגדת ביחד
יוצרים אמיתיים וכישרוניים כמו נתן זך ביחד עם שרלטנים כמו
אבות ישורון שהוא זוכר מדיזנגוף. איש זקן ומשוגע שהולך
בדיזנגוף עם הבת הכוסית שלו. או כותבים מזויפים כמו יבי שהוא
זוכר מבית קפה כסית. איש בודד שהולך לשום מקום וכותב כמה מילים
חדלות ובטלות ובודדות כמוהו וכולם בדיזנגוף אומרים שהוא משורר.
אורי אבנרי ויצחק לבני וכולם בדיזנגוף שיושבים בבדידות של
דיזנגוף ואומרים על סתם אנשים שהם משוררים.
בחיי, אני חושב שיש בתל-אביב יותר משוררים מאשר אנשים.
חה חה. מחזיקה את הפלאפון כאילו מחכה שמישהי תתקשר אליה.
את יודעת? קראתי בוויינט שהעירייה הציבה שלטים ליד הבתים
שהמשוררים גרו בהם בחייהם. גם לאבות ישורון שגר בברדיצ'בסקי 8
הם הציבו שלט ליד ביתו. שרלטנות של שלטים או אינפלציה פלצנית
של אנשים שהעלו את הגיגיהם על הכתב וקראו לעצמם משוררים...
אבות ישורון. המממ. חוזרת על השם כמו סיסמת גיוס סודית שלא
תשמע לעולם בתל-אביב. פשוט בגלל שתל-אביב לא מתגייסת.
טוב, לא רק אבות ישורון. גם משוררים יותר אמיתיים כמו אמיר
גלבוע שגר ברחוב קרני 12. פתאום קם אדם בבוקר וחושב שהוא עם
ומתחיל ללכת. לאן. ללכת לאן. מה פתאום אדם קם בבוקר וחושב שהוא
עם? בתל-אביב אף אחד לא חושב את עצמו שהוא עם. תל-אביב
אינדיבידואלית ואגואיסטית וצינית באופן נפלא. תל-אביב היא לא
עיר של עם. תל-אביב זו עיר של אנשים בודדים שנאספים לפעמים
במועדונים ובמצעדי גאווה. אבל תל-אביב זו עיר של אנשים
בודדים.
תל-אביב זו עיר של אנשים בודדים. חוזרת. לוקחת ממני משהו שאני
נותן לה.
תגידי שאת לא צריכה להיפגש עם שום חברה. תגידי.
ואז לאחוז בה בידה. ואז להתחיל ללכת. לחפש כתובות של משוררים
מתים. משוררים בודדים מתים שנתנו לתל-אביב את הצביון השירי
והבודד שלה. או שהקלישאה של להיות בודדים בחורף הקר והעקום
והבודד מתגשמת, לא יודע מאיפה הפלצתי את הפנטזיה הזו. אולי
בלילות החורף שהייתי עובר ליד הים ברציף הרברט סמואל ורואה את
כל הזוגות יורדים אל החול. הקלישאות של החורף נכנסות לו מתחת
לציפורניים כמו הקור של הידיים שלו שמאיים להקפיא גם את חום
הרגשות שהוא מנסה להביע. לפחות במחשבה. לפחות בפנטזיה.
הלו, אני כבר בדיזנגוף. איפה את? בפינת פרישמן? אני תכף שואלת
את הבן אדם הזה שכל הזמן הולך אתי איפה זה. לא. אל תדאגי. הוא
סתם נודניק. שפוט שלי כאילו. כבר נתן לי מאה שקל. אולי ייתן לי
עוד קצת כסף.
יש לי סימפטיה לאנשים שגרים בתל-אביב. פאראפרזה או שינוי קטן
לשיר המפורסם של מאיר ויזלטיר. הוא עדיין חי. אין עדיין רחוב
על שמו.
שובי שובי לפרדס, אני עוד מחכה, עם הפריחה המשגעת, והצל
המפכה.
בתחת שלי שירם העצוב של המשוררים שגרים בתל-אביב. לא מבין למה
הוא תמיד ציני כזה ועוד כשהיא מתחילה להיפתח אליו. נותן לה עוד
שטר של מאה שקל.
תודה אדוני. כבר הגענו לדיזנגוף פינת פרישמן?
הא, דוד שמש ואנטנה גם. רוקדים בולרו, מצפצפים על העולם. שר
לעצמו מה שהוא רוצה שהיא תשיר. היא כנראה אוהבת דודי שמש
ואנטנות. או שהיא מתכוונת לגן צ'ארלס קלור שתוכנן בידי אדריכל
הגנים הלל עומר שהוא גם המשורר ע.הילל שכתב את השיר הזה עם
משמעות צינית תל-אביבית כזו. משמעות של המון גגות קטנים שאתה
עומד עליהם ומסתכל למטה. אולי לכיוון גן צ'ארלס קלור אם אתה גר
באיזור נווה-צדק. והגגות עולים ועולים כמו העצב שלך. הופכים
גבוהים וגבוהים עד שהם גבוהים כמו כל-בו שלום.
סיפרתי לך שניסיתי לקפוץ פעם מכל-בו שלום? מחייך אליה בסרקזם
קר של נובמבר כשהוא חושב על הבניין הקטן העומד מושפל כמו זין
קטן בהשוואה למגדלים הניצבים כמו זין ענק שנכנס לתוך גופה
ומביא אותה לאורגזמות שאין כאלו בעולם.
אולי רק בתל-אביב יש אורגזמות כאלו. אל תנסי אורגזמות בשום
מקום שהוא לא תל-אביב.
גם בפנטזיות הכי תמימות שלו חייב להישמע לעצמו ציני וקר עד
מוות. ועכשיו הוא יכול ללכת עם הציניות שלו לרחוב טרומפלדור
ולהתחפר בין עצמות המשוררים הציניים כמוהו. כמו ביאליק
וטשרניחובסקי. ציניות שנחפרת באדמה כמו מילים. רומנטיקה של
משוררים מיתיים שהופכת לאנושיות של משוררים מתים. הו, כמה
רציתי לחיות בתקופה ההיא של תל-אביב הקטנה כדי לראות את חייהם
האמיתיים של המשוררים המיתיים.
חיי בתל-אביב הסדרים רומנטיים. שר לעצמו עכשיו שיר של שלמה
ארצי שנשמע לו כמו פנטזיה שהוא המציא ברגע הזה בדיוק. שיר
שתקוע לו בראש לכמה רגעים. לא יישאר תקוע בראש שלו כמו שובי
שובי לים שובי שובי לשם של תחילת הנסיעה. עכשיו השיר הזה כבר
יצא מהראש שלו. ממילא אין לו למי לשיר את השירים שלו. למי לספר
את כל הדמיונות ואת כל הפנטזיות שלו. פנטזיות שמקבלות ביטוי
בשירים על תל-אביב שנכתבו על ידי משוררים שגרים בתל-אביב כמו
ויזלטיר או על ידי משוררים ישנים שגרו כאן. כמו ביאליק או
טשרניחובסקי שיש על שמם רחובות ולביאליק יש אפילו בית שנהפך
למוזיאון מפורסם. הייתי שם פעם. ראיתי את הפסיפס הענקי של נחום
גוטמן בכיכר הקטנה ליד בית ביאליק. חבל שביאליק לא זכה לראות
אותו לפני שהוא מת באמצע ניתוח להסרת בלוטת ערמונית מסורטנת.
בדיוק מה שיש לי. אולי גם אני אמות כמוהו באמצע הניתוח.
כבר הגענו לפינת פרישמן? מכניסה לכיס של הג'ינס את השטר השלישי
שאני נותן לה. מוציאה מכיס אחר חפיסת מסטיק ומכניסה אחד לפה
ולועסת בתנועות מונוטוניות משגעות מגרות.
בואי נרד. אומר לה. עוזר לה לסחוב את התיק הגדול שלה. מנסה
להיזכר באיזה שיר של ביאליק. דווקא עכשיו לא בא לי כלום.
המחשבות הדיכאוניות על הניתוח שאני צריך לעבור לוקחות לי את
הזיכרון על שירים כמו שלום רב שובך ציפורה נחמדת מארצות החום
אל חלוני.
שובי שובי לים שובי שובי לשם. פעם אחרונה וזהו.
אני צריך פיפי. אומר לה. הולך אתה בדיזנגוף לכיוון פרישמן. כל
הבעיות של בלוטת הערמונית. את יודעת.
וואלה. כזה חוסר סבלנות יש בה לפעמים ביחד עם נגיעות השעמום
שלה ולעיסות המסטיק שלה. לא רוצה שיהיה לה משעמם בגללי.
המחשבות שלי מתחילות לשעמם אותה.
אם יש לך פיפי אז לך לשירותים. מפהקת אל לעיסת המסטיק שלה. יש
כאן שירותים מתחת לפסאז'. בכל מקום בתל-אביב יש שירותים. גם
במועדונים יש שירותים.
מנסה לחשוב על הפיהוק שלה בזמן שאני מאונן.
חוזר. אל הנערה ואל הציפייה ואל הפנטזיה.
הא, השירותים במועדונים. הנערות הקטינות של תל-אביב מזדיינות
עם כל אחד בשירותים של המועדונים. אמירה אובייקטיבית או משאלת
חיים. רצונות כמוסים או מיתוסים שהוא נוסע אל העיר האחת של
אשליותיו כדי להפר אותם, או להגשים אותם. או לפנטז אותם. נערה
מתבגרת שמגיעה לתל-אביב ומסתובבת בפעם הראשונה בחיים שלה ברחוב
דיזנגוף.
היי, נערה מתוקה. חיוך מנוסה של זאב תל-אביבי שמחפש רק נערות
מתוקות כאלה...
בואי רייזלה.
ללכת עם נערה יהודייה מתוקה אל פאתי העיירה. לדבר אתה בפולנית
או ברוסית לראות אותה יושבת ואתה עומד מעליה. יש לה שמלה ארוכה
ואתה מרים לה את השמלה שלה.
שבי כאן רייזלה. תפתחי קצת את הרגליים רייזלה. יורד לה מתחת
לשמלה. מתחת לתחתונים הגדולים שלה. מלקק לה עד שהיא גומרת.
חכה לי שנייה, אדוני. אני מחפשת את החברה שלי. אם היא לא תהיה
גם בפרישמן אז אני ממשיכה לטייל אתך בתל-אביב.
היא הולכת לחפש את החברה שלה ואתה רואה איש עם סוס חוצה את
השדות של העיירה היהודית שהפכה לעיר העברית הראשונה. חושב על
המראה האלגורי הזה. משמעות סמלית על תמימותה של תל-אביב בימיה
הראשונים. הבית הראשון שבנה אהרון שלוש בסוף המאה תשע-עשרה.
תמימות בודדה של בית קטן אחד שסביבו נבנתה שכונת נווה-צדק.
תמימות של עיירה יהודית.
לפעמים אני שומע וקורא על התמימות של העיירה היהודית. ואני
אפילו לא צוחק. רק מנסה להוציא מתוכי את היומרנות היהודית
שנכנסה אל כל המקומות בארץ הזו חוץ מתל-אביב.
בטח חוץ מתל-אביב. תל-אביב היא מעוז החילוניות בארץ הזו! איש
אחד עם לבוש חרדי עוצם את עיניו לתפילה. או לנמנום. או
לפנטזיות על נערה צעירה אחת שיושבת עם דובי חבוק בין רגליה.
אני יפה? אורי זוהר מסתכל עליה. כאילו הוא שואל אותה את השאלה
הנצחית שלו. והוא עצמו לא היה הכי יפה בעולם. מסתכל על הנערה
בדמותה של מונה זילברשטיין עם המבט הרעב וזיפי הזקן המגעילים
בדמות של חרדי אחד שיושב לידי באוטובוס מדיזנגוף לאן שהוא.
אז את זוכרת את אורי זוהר של פעם? ראית את הסרט מציצים?
חמש פעמים ראיתי אותו. נוסעת אתי בקו 5 לכיוון ההפוך. אולי נרד
בפינת נורדאו ונלך ברגל לגני התערוכה. אולי נלך לים.
אני מסתכל על אורי זוהר של פעם שלבוש כמו גוטה של מציצים. הסרט
האגדי על חבורת בטלנים תל-אביביים שרובצים על החוף ומזיינים
בחורות ועושים כל מה שבזין שלהם. גם אלטמן הקטן בא יחד אתו.
יושב לידו באוטובוס. מציץ בחלון האוטובוס כמו שהוא הציץ בחלון
של הצריף של גוטה לאריק איינשטיין ולמונה זילברשטיין שהזדיינו
בצריף הרעוע החורק.
עם דבר כזה אתה צריך לעשות סיבוב הופעות. שיסל ואורי זוהר
מתרשמים מהגדול של אלטמן הקטן שעומד באוטובוס המלא והצפוף. גם
הנערה הצעירה מתרשמת מהגודל. רואה אותו כשהוא עומד כדי לרדת
בפינת שדרות בן גוריון.
הלו, עינת, איפה את? אויש אתך. מה את אומרת? פגשת את הזיון של
החיים שלך?! צועקת בפלאפון שלה באוטובוס. מה, כזה גודל היה
לו?!!! ובשביל הדבר הזה את לא חיכית לי בפינת פרישמן? אוי,
עינת, עינת...
נערה צעירה מתלהבת בפלאפון. מסתכלת באותו הזמן על אלטמן הקטן.
עם דבר כזה אתה באמת צריך לעשות סיבוב הופעות, אבל רק בשבילי.
הנערה הצעירה מתחנחנת אליו. מבקשת ממנו להראות לה באופן אישי
בשירותים הקרובים. אני מרגיש שהיא באמת תלך אתו לשם. כולם בסוף
הולכים לשם.
אז תשמעי, עם כל הכבוד לזיונים שלך אני באתי לתל-אביב בשביל
קניות! אז את רוצה להיפגש אתי או לא? יש עליי עכשיו עוד שלוש
מאות שקל שהאיש המבוגר הזה נתן לי.
אלטמן הקטן הידוע בשם אלטמן הקטן החרמן הקטן.
כן. כן. וואו, כמה חנויות!!! כמה אנשים!!! כמה יקר!!! מאיפה
לאנשים יש כל כך הרבה כסף כדי לקנות לעצמם נעליים בחמש מאות
שקל וחולצות במאתיים וחמישים שקל כל אחת? על מה לשלם מאתיים
וחמישים שקל לחולצה? על הבד שלה? מה זה, מזהב? מה זה יחיד
בארץ? יש חולצות בדיוק אותו דבר רק בחמישים שקל. מה ההבדל?! כי
זה מותג? זה מה שקובע?!? אוי ואבוי.
הנערה הצעירה שקועה בשיחה עם החברה שלה בפלאפון ואני מתרכז
באורי זוהר שיושב לידה.
אני יפה? אורי זוהר שואל שוב. והנה הוא שוב לבוש געטקס וגופו
העליון חשוף כמו בסרט מציצים. מראה אבסורדי למדי אם יורשה לי.
איש בן שבעים ושתיים שעזב מכבר את החוף של מציצים ונטמע בין
הישיבות השחורות וסודותיהן והוא מדחיק את הגעגועים שלו לחוף של
חייו.
איזה מסכן אורי זוהר. את לא חושבת ככה? פתאום לבוא מתוך העולם
הסגור של העיירה היהודית ולחזור לעיר האחת שלו עם זנב מקופל:
טעיתי. אין דבר כזה בורא עולם. לא ייתכן שבלגן כזה ייברא בשישה
ימים. צריך מיליארדי שנים כדי להגיע לאי סדר כזה. אפילו את
תל-אביב בנו תשעים שנה ועוד לא סיימו לבנות את העיר.
אני לא חושב שאורי זוהר מבין את זה. מונולוגים של אנשים בודדים
בתל-אביב.
בסדר. יש אלוהים. תסלחי לי לרגע. אני רוצה להיות נחמדה אל האיש
הזה. אולי הוא ייתן לי עוד קצת כסף.
הו התמימות הקדושה. שולח מבט חרמני אל נערה צעירה שמנסה קצת
לישון עם דובי ענק בין רגליה. עיניה עצומות ורגליה פקוחות.
אתה רוצה לרוץ אתה. אתה שומע? אתה רוצה לרוץ אתה לכל אורך רחוב
אלנבי עד לחשכה של בית הכנסת הגדול. בית הכנסת הריק והשומם כמו
הלב של אלוהים.
דיבוק צא!
אז מה דיברנו בקשר לקניות בשינקין? את אמרת לי שקנית חולצה
במאתיים חמישים שקל. יאאא, הנה הראל סקעת המאמי!!! יאאא, אני
לא מאמינה!!! אני רואה עכשיו את הראל סקעת הולך בדיזנגוף!!!
ייאאא!!!
אתה שוב רואה את אורי זוהר עם בגדיו החרדיים ובגדיו חסרי
הבגדים של חוף מציצים לחילופין. הוא עומד על החוף ומשפריץ מים
עם צינור גדול על גופה שוקק החיים של מונה זילברשטיין שמתה
לפני המון שנים מסמים.
אין אלוהים בתל-אביב. וזה לא משנה אם את מאמינה בו או לא.
היי, נערה, למה ירדת מהאוטובוס? אתה אומר לה וכבר רץ אחריה,
מנסה להשיג אותה. נופל. מסתבך בשערות הארוכות שלה. ממשיך לרוץ,
נופל. חוזר וקם ורץ ונופל.
חכי לי, נערה, חכי לי!!! קם מהרצפה. הנערה מחכה לו איפה שהוא
קרוב לשדרות רוטשילד. הוא רואה אותה גם בחשכה.
למה אתה רץ בכיוון ההפוך, אריה? זה מה שהיא שואלת אותו. נצמדת
לזרוע שלו. מחזיקה אותו שלא ייפול. היד שלו מתרוממת והאצבע שלו
מורה לכיוון הים.
זה שם. מצביעה לכיוון האחר של הדואר המרכזי וכיכר המושבות. זה
שם, אריה. זה לא בכיוון נורדאו. היא רצה לשם ואתה חוזר לכיוון
מוגרבי. אחר כך זה רק הים.
ממשיך לרוץ לאותו המקום לבד. רק אדם ועצמו. חכי לי, נערה. חכי
לי. העולם שלו מסתובב בלי שליטה. העיר שלו כמעגל סגור של חוסר
מוצא.
חכי לי, נערה! רק לעצור רגע ולדעת שכל זה רק פנטזיה פרועה.
ללכת ביחד ברחוב אלנבי. חנויות ובתי קפה ובתי מגורים ביחד
ואווירה צעירה כמו ברוטשילד. אין פה חנויות בגדים שהיא אוהבת.
אין פה את הסטייל של שינקין.
חכי לי, נערה. עובר ליד פיצוציה. מתעכב לרגע כדי לקנות משהו
לשתות. המירוץ הגדול מתיש אותו. משלם סכום מופקע על השתייה.
מסתכל לרגע על הנערה. ואז רואה מישהו ניגש אל הקופה ודורש את
הכסף והקופאית פשוט מגישה לו את כל הקופה. היא לא נראית
מפוחדת. בתל-אביב אף אחד לא נראה מפוחד.
עולה לאוטובוס אחר משדרות רוטשילד לכיוון הבימה. מראה לנהג
כרטיס חופשי יומי. מתיישב ליד אדם בעל חזות חרדית שנראה כמו
הרב ישראל לאו.
אתה לא מפחד, כבוד הרב? אתה יודע, פיצוציות נשדדות כל הזמן.
נערות עוברות ברחוב עם מכנסי ג'ינס בגזרה נמוכה והן כל הזמן
מתכופפות. אתה יודע איך זה, כבוד הרב. נערות צעירות כל הזמן
מתכופפות. אתה לא מפחד מיצר הרע, כבוד הרב?
נו, מה יעשה יהודי בק"ק תל-אביב אם לא יפחד קצת. החלקת הזקן
היהודית הזו שיצאה לו מכל החורים. ילד שואה שהחליט לשתות את
החיים בלגימות גדולות.
תקשיבי משהו, הרופא שאל אותי לפני כמה ימים אם אני מפחד שיהיה
לי גידול סרטני בבלוטת הערמונית. אמרתי לו שאני נוסע
לתל-אביב.
מביטה מהחלון של האוטובוס אם הראל סקעת יראה את פניו שוב.
מתכופפת אל התיק שלה לחפש מצלמה.
לפחד? ממה יהודי יפחד? אדם עם חזות חרדית שיושב ליד נערה
שרואים לה את הנשמה היהודית שלה כשהיא מתכופפת לחפש מצלמה.
ואתה מרגיש מה שהרב מרגיש. אתה רואה דרך העיניים היהודיות
הטובות של הרב לאו את התחת של נערה צעירה שמתכופפת לחפש מצלמה
בתיק הגדול שלה. מזיזה לרגע את הדובי הגדול מבין רגליה
ומתכופפת רק בשבילו.
היי, עינת. אני מתה לצלם את הראל סקעת. את חושבת שאני יכולה
למצוא אותו באיזה מועדון? כן. האומן 17. הבנתי, מאמי. אני
בהחלט אלך למועדון ההוא לחפש אותו.
תשמע, תשמע, הבנות של תל-אביב.
שני חיילים יושבים מאחורינו וגם הם מדברים משהו על הבנות של
תל-אביב. יש להם חוויות מאיזו מסיבה שהם היו בה אתמול. מועדון
של טרנס או משהו. שומעים אינפקטד משרומס ומערבבים לה את סם
האונס במשקה שלהן.
ג'י אייץ' בי. אתה יודע. ואיזו חגיגה חבל על הזמן. הבנות פשוט
רוצות את זה. אחי, הן עושות הצגה של לא ולא אבל הן מתות על זה,
אחי. נותנים להן כוסית אחת והן כבר מתפשטות כאילו אין מחר.
כאילו אין יותר אלוהים. אין יותר כלום, אחי!!!
אתה חושב על דברי החיילים שהיו אתמול במועדון. ערבבו לה את סם
האונס בשתייה שלה. מיץ אשכוליות עם קצת וודקה. לקחו אותה
לשירותים כל אחד בתור שלו. השאירו אותה שם. מסוממת וממוסטלת.
והיא עוד צריכה לחזור הביתה.
אז תגידי, מה קורה אתך, נשמה? את עומדת באמצע רחוב המסגר, ושום
מכונית לא עוברת, בלילה החשוך, ואת פוחדת. ואת בודדה, ואת
מחכה. ואת, ואת.
לא יודע לאן להמשיך את המחשבות הבודדות שלו. האיש החרדי יושב
מולו עם כל הלבוש השחור והחם שלו וזה תמיד קורה לך בקיץ. בחום
הגדול. אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך בחום הגדול.
היא עושה את עצמה כאילו קר לה ואתה מחמם אותה, אחי. שני חיילים
ממשיכים לדבר באוטובוס. אתה נותן לה קצת אקסטזי או ג'י אייץ'
בי. ואתה שולט בה לגמרי. כמו אופיום להמונים. הנערה מאמינה בך
כמו באלוהים. אתה שולט בה לגמרי. אתה מכניס אותה לשירותים
ומוריד לה את הג'ינס ומוריד לה את התחתונים. אתה האלוהים שלה,
אחי!!!
מסתכל על עצמך. מתבייש שעומד לך מול נערה צעירה שיושבת לידך
באוטובוס לרוטשילד.
החרדי שנראה כמו אורי זוהר יושב עכשיו מולו. מוריד לכמה רגעים
את הלבוש השחור שלו ונשאר עם הגעטקס של גוטה מהסרט מציצים.
אוי אוי אוי. אדם חרדי שנוסע ברכבת ומסתיר שוב את יצר הרע שלו
מאחורי הבגדים השחורים שלו מסתכל על הנערה בזוויות עיניו כעוף
דורס. מביט על עיניה העצומות. רוצה למצוא את הרגע הנכון כדי
להכניס לה יד חרדית יהודית גלותית לתוך מכנסי הג'ינס שלה,
בדיוק איפה שרואים לה את החומה של הגטו שלה.
קומי! אתה רוצה לצעוק לה. הרב ישראל לאו רוצה להכניס לך אצבעות
לתוך הכוס שלך!
אתה נותן לעצמך להרגיש את מה שהרב מרגיש. מריח את הנערה דרך
הנחיריים שלו. ריח של בושם קל ומתוק יש לנערה עם השערות
הארוכות העבותות. בדיוק ההפך מהריח הגלותי החרדי שהרב לאו
מייצג.
אדוני, תיקח אותי מכאן. תן לי טרמפ הביתה. אדוני.
אתה מנסה פנטזיה אחרת. אתה עברת שם עם האוטו שלך וראית אותה
עומדת שם רועדת מקור. כוסית קטנה וקטינה עומדת בלילה לבד ברחוב
המסגר ומחכה לך שאתה תבוא לאסוף אותה. אתה ידעת שהיא בסכנה.
תל-אביב זו עיר מסוכנת. במיוחד בלילה.
אתה תרד מהאוטובוס ותלך לשירותים ותעשה ביד. זה הדבר היחיד
שאינו פנטזיה בכל האפיזודה הזו.
מספיק כבר לברוח מעצמך, אריה!
שני ביטניקים עם קעקועים על הכתפיים נכנסו עכשיו לאוטובוס של
קו 5 והתיישבו ליד הרב לאו וליד הנערה עם השער הארוך. הם בטח
נוסעים לכיכר דיזנגוף. הם שרים שירים של הסיקסטיז, עם הרבה עשן
ברקע. ביטניקים תמיד באים עם עשן. אולי זה עשן של רידינג ד'.
הארובה הפאלית הארוכה הזו של הבדיחות.
תשמעו בדיחה. שתי נשים מסתכלות מבעד לחלון של דירה בשיכון למד,
או בנווה אביבים... הבדיחה נתקעת לך בגרון כמו המילים שלא
יכולת להגיד בגיל שש עשרה. כמו הגיל שלה. כמו הביטניק הזה
מסתכל עליך ומגחך.
אולי תחליט כבר, אחי? אתה גר או לא גר בתל-אביב שאתה לא יודע
איפה הן עומדות ומביטות על רידינג ד'? משתדל להתעלם מהלעג.
אני זוכר. אני זוכר את רידינג א'. אפילו זכיתי לראות את הגמלים
שהובילו זיפזיף לבניית תחנת הכוח הזו על שפך הירקון.
לארובה קוראים רידינג ד'.
לא, לא, רידינג א'. אני זוכר את רידינג א'...
כן, הוא ממש זוכר את זה. גמלים מובילים זיפזיף בתחילת המאה
העשרים. וזה קורה עכשיו. עכשיו.
נו, הבטחת לברר בשבילי באיזה מועדון אני יכולה למצוא את הראל
סקעת. נערה צעירה כועסת על החברה שלה שמאכזבת אותה פעם אחרי
פעם.
טה טה טה! הרכבת עובדת על פני הארובה הענקית של רידינג ד'. גם
הרב מסתכל על הארובה הזו, בדיוק כמוני. עולם אסוציאטיבי משותף
יש לנו. שנינו רואים את אושוויץ מבעד לחלון.
הנה, שם, אושוויץ. אני אומר. אין איש שמקשיב. ולמה אנשים
יקשיבו לפנטזיות שלך?
את יודעת מה הייתה הפנטזיה שלי לפני שלושים וחמש שנה? לעשות את
זה עם נערה בגיל שלך בשירותים של מועדון של מוזיקה שחורה.
מחשבות צוננות כמו רוח שחודרת מבעד למילים. איבר מין זכרי
יהודי שמתארך כמו הארובה של רידינג ד' או הארובה של אושוויץ
שהם רואים מבעד לחלון של האוטובוס שעובר בקצה האחר של רחוב
דיזנגוף. לפני שהוא יורד לנורדאו.
בואי נרד בנורדאו. ליד הבית של אלתרמן. אחר כך נשוב בחזרה.
שמרי נפשך כוחך שמרי נפשך.
חושב על התל-אביבים שעצרו את היהודים שניסו לברוח מהשואה.
התותח הקדוש שירה על אלטלנה. איזו מטאפורה מגניבה. תותח קדוש
שעוצר את הקדושה היהודית לפני פתחה של תל-אביב.
את יודעת שיצחק רבין היה המפקד של התותח הקדוש? הוא בעצמו ירה
על האלטלנה. קצין צעיר בן תשע-עשרה שהרג יהודים שרצו להגיע עם
הספינה שלהם לתל-אביב ולא זכו להגיע.
מחזיקה ביד את הפלאפון שלה ומנפנפת בו כמניפה סינית לצנן את
החום הגדול של העיר הזו שאנחנו נוסעים בה.
תל-אביב זכרה את יצחק רבין, ילדה. תל-אביב לא שוכחת כלום,
ילדה. תל-אביב נקמה בו כמה שנים מאוחר יותר. לא מאוחר מדי ביחס
להיסטוריה האנושית, או להיסטוריה של תל-אביב.
יווווו, את מי אני רואה עכשיו... נערה מתוקה מתלהבת ממייקל
לואיס שהולך לו עם הקוביות שלו בנורדאו. רחוק מההמון הסואן.
הייי, מייקלללל!!! תעשה לי ילד, מייקלללל!!! קח אותי לשירותים,
מייקל...
יורד מהאוטובוס, הולך קצת לסוף נורדאו לחוף מציצים, רואה את
האלטלנה. הספינה של ארגון האצ"ל. כולם אומרים שזו הייתה ספינת
נשק אבל הוא זוכר מאות עולים חדשים ניצולי שואה. אידיאליסטים
אמיתיים ולא אופורטוניסטים כמו העולים החדשים היום. אנשים
טובים שברחו מהשואה ובאו לכאן לעזור למדינה. הם גם הביאו אתם
נשק. הספינה הגיעה בתחילה לחוף של כפר ויתקין, אבל אחר כך היא
הפליגה לתל-אביב.
תראי, הנה האלטלנה! מתנדנדת כמו נדנדה בין הגלים הסוערים. המון
חיילים נמצאים על החוף. המפקד שלהם הוא יצחק רבין.
רבין. רבין האגדה. נערה צעירה מבטאת את שמו בנימה רומנטית כזו.
יושבת לידך על החוף ומביטה את הבערה כמו שמביטה את תצוגת
זיקוקין מרהיבה על הטיילת.
אש!!! אתה שומע את קול הבס האטי והרועם שלו. כולם זוכרים אותו
כאיש השלום שנרצח למען השלום אבל אתה ראית אותו על החוף של
תל-אביב נותן פקודה לחיילי צה"ל לירות על הספינה שהביאה לכאן
יהודים עם דעה פוליטית אחרת.
את יודעת, נערה? כולם מאשימים את בן-גוריון שהוא הטביע את
האלטלנה אבל זה היה רק יצחק רבין. ההוראות של בן-גוריון היו די
כלליות. יצחק רבין הוא שהפך אותן לברורות.
הראל סקעת לא עבר כאן במקרה? כאילו התעוררה הרגע משינה והיא
חוששת שפספסה משהו שקרה כאן בהעדרה.
אש! פוקד יצחק רבין. והם יורים בתותח. והם יורים בכלי נשק
אחרים באנשים שקופצים מהאוניה הבוערת ושוחים אל החוף. יצחק
רבין יורה בהם בעצמו. אוחז בידו תת-מקלע ויורה ביהודים ששוחים
בים הבוער.
זה יצחק רבין, נערה. זה רק יצחק רבין. תל-אביב לא סולחת ליצחק
רבין, נערה.
נערה צעירה מצטרפת אליך. מנגבת את קורי השינה מעיניה ומעיני
הדובי שלה.
תל-אביב לא סולחת ליצחק רבין, נערה.
אתה רואה, אחי? הבנות בתל-אביב חושבות רק על זה.
להשליך את המילים האלה על חיילים צעירים שמדברים על זיונים
בשירותים של המועדונים של תל-אביב. לראות את הארובה של רידינג
ד' כדימוי חופשי לגמרי של זין גדול או של תותחים קדושים שיורים
על יהודים שמנסים להגיע לתל-אביב.
אתה שמעת את הבדיחה? נשים צעירות מגיחות מהחלונות של השיכונים
שמעבר לירקון, ומביטות במבט עורג בארובה, הענקית, היציבה,
הארוכה, ואחר כך מעיפות מבט עצוב אל תוך החדר פנימה, ונאנחות
אוי אוי אוי.
אי אי אי... אנחה יהודית גלותית שנוסעת לתל-אביב ונעצרת בפתחה.
אדם בעל חזות חרדית שיושב באוטובוס ליד נערה צעירה מגפף את
גופו אל התחת שלה, מזיז הצדה את הדובי שלה ומתיר לה את
הכפתורים של הג'ינס שלה ורוצה למשוך לה את התחתונים שלה. שני
הביטניקים שיושבים לידו מתלחשים ביניהם.
יא דוס מזדיין, מה אתה מתחרמן על נערות צעירות? דוס מזדיין
מביט רק על ארובה שיוצא ממנה עשן כמו ממשרפות עם זרמה אסורה
שיוצאת ממנה כמו אנרגיות של יצר הרע שיוצאות מגופו של אדם בעל
חזות חרדית שדומה קצת לרב ישראל לאו שדומה קצת לאורי זוהר
שנצמד לאחוריהן של נערות צעירות שמנסות רק לישון באוטובוס
שנוסע בסמטאות של העיירה היהודית שקוראים לה תל-אביב.
אין לך על מה להסתכל רק על תחת של נערות צעירות? אמן תל-אביבי
שמצא את האור יושב בחושך וחושב על הסרטים שעשה פעם. רב ראשי
תל-אביבי ממשיך להתפלל. להקריב גופו אל המזבח הזר שלה. אל
החריץ העליון של התחת שלה.
חה חה חה. צחוק של אלכוהול לפני סקס או אחרי סקס. שני חיילים
שממשיכים לדבר במושבים האחרים על נערות צעירות שיכורות
במועדונים של תל-אביב.
חה חה חה!!! זה הרב שצוחק. אדם בעל חזות חרדית שולח ידיים
לגופה של נערת הפנטזיות שלו וצוחק.
על מה אתה צוחק, יא זקן מלוכלך, על מה אתה צוחק? תקרא למשטרה
או משהו, אבל תפסיק לצחוק ככה, למען השם! שני הביטניקים ממש
כועסים עליו.
בתל-אביב זה לא עובד ככה. חיה ותן לחיות. ממשיך לצחוק לעצמו.
הרב הראשי לתל-אביב ממשיך בזחילת ידו אל מכנסי הג'ינס שלה. חיה
ותן לחיות. ציניות תל-אביבית מזוככת. ציניות תל-אביב מקודשת.
ציניות תל-אביבית אלוהית. חיה ותן לחיות. ככה עובדת העיר הזאת.
חזרה צינית על מה שאמר מקודם. שני ביטניקים נועצים בך עיניים
כואבות. כועסות. איש יהודי יקר עם חיוכו טוב הלב ועם זקנו
המרובע ועם דיבורו הרהוט שיושב על מקומו של אדם רע ומסריח בעל
חזות חרדית שגיפף נערה צעירה בקו 5 בתל-אביב והיא נאלצת לסבול
את הריח הזר. המנוכר מהאופי התל-אביבי הבסיסי. וזה לא חשוב
שהאיש נושא הריח הזר הינו הרב הראשי האשכנזי של העיר הזו. כי
ריחו זר לריחה של העיר.
אל תשלח את ידך אל הנערה! צרחה חסרת קול בוקעת כאוד מוצל באש
הנשלח לעברו של אדם שהחליט למצות את חייו במלואם. אדם שראה את
אלוהיו פנים אל פנים וראה שאין שם כלום. שאין בהם אלוהים אלא
רק בגדים שחורים ויצרים שחורים ואידיש קייט יהודי אפל.
אז אל תשכחי, מאמי. נערה צעירה מדברת על בגדים שחורים שהיא
רוצה לקנות. אל תשכחי לחכות לי בשינקין בחנות עם הניטים
השחורים. בא לי לקנות גופיית פסים אפור לבן במחשוף כזה. נו,
איך להסביר לך.
אל תשלח ידך אל הנערה, כבוד הרב! פאראפרזה על הספר שהוא כתב.
והרב בעל החזות החרדית נדחק אליה עם כל האידיש קייט שלו. ועם
כל הצ'ולנט שאכל בשבת. ועם כל הנודים שיוצאים לו מהתחת בגללם.
וכמה שזה מסריח. וכמה שזה לא ריח תל-אביבי אורגינלי ששונה
לגמרי מריחות של אנשים שבאים מהגליל למשל. ריח של פחד הם
מביאים אתם האנשים שבאים מהגליל. הקטיושות רודפות אחריהם עד
תל-אביב.
תגידי, ניסית פעם חגיגת? זה עשבים תימניים כאלה. לא יודע אם
היא ערה.
עשבים שוטים תימניים כמו יגאל עמיר? להחליט אם לצחוק או לבכות.
תל-אביב לא נותנת סיכוי לאף אחד משניהם.
קומי, קומי! אנחנו עוד פעם בדיזנגוף. אם את רוצה לרדת אז
בבקשה. אני ממשיך להבימה. אני רוצה לראות את הדיבוק. תיזהרי
שלא יערבבו לך בשתייה שלך את סם האונס כשאת הולכת לבלות
במועדונים של תל-אביב!!!
אהההמ. מה השעה עכשיו? באמת? נערה מתבגרת מתמתחת ברווחים בין
השער והפנים. ברווחים בין השינה וההתעוררות. ברווחים בין
הפנטזיה והמציאות. והוא מדמיין לעצמו ששניהם לא נוסעים
באוטובוס אלא בתוך ספינה עתיקה שנכנסת לתוך הנמל של תל-אביב.
עולים חדשים מארצות המצוקה שהגיעו אל ארץ הבחירה עם המטען
הציוני שלהם אבל תושבי תל-אביב לא נתנו להם להיכנס.
בואי. עוד מעט יורדים. עומד אתה על הסיפון של אחת מהאוניות
שניסו להגיע לנמל של תל-אביב. אולי זו הפאטריה שההגנה הטביעה.
אולי זו הסטרומה שטבעה רחוק מכאן. אולי זו האקסודוס שהבריטים
החזירו אל השואה. או זו האלטלנה.
יאללה, לרדת למטה! יהודים עם נשמה יהודית אידיאליסטית יורדים
מהאונייה שלהם אל הנמל של העיר הכי צינית בעולם.
את יודעת? הם ידעו מה קרה במחנות המוות בפולין. האנשים הציניים
של העיר הצינית הזאת. הם ידעו שהם יכולים לעשות משהו כדי להביא
לכאן אוניות מלאות ביהודים.
איייוששש, מאמי. אנחנו כבר בנמל הישן. יש כאן מועדונים מה זה
קוליים.
אז תקשיבי, לא רק שלא עשו כלום כדי להציל את היהודים של השואה,
הם גם מנעו מהיהודים מלהגיע לתל-אביב. אפילו את אלטלנה הם
הטביעו.
וואווו. בוחנת את המקום מחפשת את כל המועדונים הקוליים שהחברה
שלה המליצה לה עליהם.
הנה יצחק רבין, את רואה אותו? קצין צעיר בן תשע-עשרה שנותן
הוראה לירות בתותח הקדוש ולהטביע את האונייה אלטלנה. כן, הנה
שם. האלטלנה בוערת ויצחק רבין יורה על הניצולים שלה. תראי,
תראי מה קורה על האונייה. תעזבי רגע את המועדונים שלך.
אוישש, תפסיק לשלוח ידיים, מה אתה חושב לעצמך...
הצילו, יהודים! הצילו! המון נערות בגיל שלה מתרוצצות על הסיפון
של האלטלנה. מנסות לברוח מהתופת. לוקח סירת מירוץ קטנה ומגיע
אל האלטלנה. מנסה לעזור להן. מחזיק להן את התרמיל הגדול שלהן
ואת הדובי שלהן כדי שהן יוכלו לשחות אל החוף. להגיע עד הצריף
של גוטה. ליד בית הקברות המוסלמי. בסוף רחוב ארלוזורוב. בדיוק
איפה שנרצח בשנות השלושים חיים ארלוזורוב. איפה שיבנו בשנות
השישים את מלון הילטון ואת גן העצמאות עם כל ההומואים.
חשבתי לעצמי שיש גבול לדברים שאני יכול להכניס לתוך הפנטזיות
שלי...
באתי לעזור לך, נערה! נערה צעירה מהנהנת בראשה לשני הצדדים.
לכיוון המועדונים של הנמל הישן ולכיוון האלטלנה הבוערת.
היי, עינת. אז איפה אני רואה אותך היום? אהההה. במועדון
השבלול. סבבה. גם הראל סקעת יהיה שם?
הולכת עם תרמיל גדול שהיא לא צריכה יותר להתכופף אליו כדי
שיראו לה את החריץ העליון של התחת שלה. הולכת עם הדובי שלה.
הנה, אני יורדת כאן. אני הולכת למועדון השבלול לראות את החברה
שלי וגם את הראל סקעת המאמי. תודה רבה לך, אדוני. תודה על
הכסף.
נערה צעירה הולכת הלאה והלאה. שומע את הצעדים המתרחקים שלה.
מוזיקה קשוחה ואחידה מתפרצת בעדינות מאחד ההאנגרים הישנים של
הנמל. נותנת לי מכות על האוזניים. נותנת לי את המשמעות האמיתית
של לבוא לתל-אביב.
יוווווו. נערה צעירה מתלהבת. מתרגשת. אדרנלין גבוה זורם בה כמו
דם של מחזור.
שבלול זוחל על דלתות הברזל של ההנגר. מטאפורה של אטיות. לעשות
הכול לאט לאט. לא למהר לשום מקום.
אתה יודע, אריה. אין מה למהר בתל-אביב. העיר הזו ממהרת בשבילך.
אתה רק צריך לנוח, אריה. אתה רק תהיה השבלול של העיר הזאת,
אריה.
שלום עולםםםם. הנה אניייי!!! נערות צעירות מתפרצות ככה אל
החיים.
ועכשיו הם נכנסים לנמל תל-אביב של תקופה אחרת. נכנסים
למועדונים עם שמות שאפשריים רק כאן: ריבנדייל, ארליך, ויסקי
א-גוגו, שלוותה, ספידו בר, ושבלול.
כן, נערה, להיכנס אל תוך השבלול של העיר הזאת. לשים ג'ל בשער
ולקוות שזה עדיין בפאסון כמו לפני שלושים שנה כשאתה היית גר
כאן.
איפה הראל סקעת המאמי? הראל סקעת לא כאן.
את רוצה להיכנס אתי אל תוך השבלול? עוד תנועת הסכמה בראשה.
מחזיקה חזק את הדובי שלה.
מדברת בפלאפון עם אותה עינת מסתורית ורחוקה על קניות ברחוב
שינקין מתי שהוא. הן צריכות לעשות גם פירסינג.
כן, מאמי, בתוך האוזן. אימא שלך בתולה באוזן. ייוווו.
יאללה, נערה, הגענו למועדון השבלול. יאללה, בואי ניכנס.
לחבק אותה בכתפיים שלה ולהרגיש אותה מתנערת ממני אבל בכל זאת
באה אתי.
יווו, אני במועדון השבלול. יו, איזה כיף לי... ואני נכנס אתה
אל תוך השבלול. ואני רואה מישהו אחר נכנס אתה. וזה לא הדובי
שלה שנכנס אתה. איש גבוה ויפה נכנס אתה.
זה ברוך אגדתי, אני אומר לה. היו לו מועדונים כאלה בשנות
העשרים של המאה הקודמת. הוא ארגן את כל האירועים ואת כל
המסיבות של תל-אביב הקטנה. כמה הייתי רוצה להיות באחת המסיבות
האגדתיות של ברוך אגדתי.
אאההההאא? מסובבת אליי מבט אילם. כמו הסרטים של פעם. כמו
הריקודים חסרי הליווי המוזיקלי שהאיש היפה הזו רקד בשנות
השלושים של המאה הקודמת.
אויישש, כל הלייזר הזה. כל הפירוטכניקה הזו. כל הפלאשים של
הפפרצי שנכנסים לי לעיניים. אוווייששש.
ואז באמת להיות בפנים. לחוות את הסצנה בכל המשמעות הראשונית
שלה. לשמוע אמירות חצי נובורישיות חצי אמיתיות. לראות צעירים
שהתעשרו בבורסה או בבועת ההיי-טק והם באים לכאן כדי לפוצץ את
הכסף שלהם. להיתקל במיני סלבז שמחכים לפפראצי שיתקיל אותם.
היי, אפשר לצלם אתכם? חיוך מוזמן למצלמה מוזמנת. ערסים לייט
עושים פוזה של שביעות רצון כשצלם הפפראצי חשב שיצליח למכור
למדורי הרכילות תמונה של נינט ויהודה לוי מתחרמנים בשבלול.
הולכים לשירותים וחוזרים. בלי איפור. בלי הפוזה שלהם.
איפה הראל סקעת? איפה הראל סקעת המאמי. נערה צעירה די מאוכזבת.
מסתובבת בין החוגגים ורואה רק חיקויים.
היי, אתם לא נינט ויודה לוי? פפראצי עם שלוש מצלמות שאכל אותה
עם שני מתחזים בערב של מוזיקה משנות השבעים בשבלול של נמל ישן.
בפנטזיה של חוויה תל-אביבית מזוככת של נערה צעירה או חוויות
מזככות של כמה כדורגלנים שנכנסים פנימה אל תוך השבלול של
הפנטזיות שלי. או השבלול של הפנטזיות שלה.
היי, יא קטנה.
כדורגלן צמרת עושה לה עיניים. ענוד עגיל יהלום סטייל
בקהאם-רביבו.
חדשה בעיר? היא לא רואה יותר מדי כדורגל. רק קוראת על כדורגלני
צמרת, עם מי הם יוצאים ואיזה שעון הם קונים ובכמה כסף.
אם אני חדשה בעיר? הסטת שער נטול ג'ל. היא מאתגרת אותו עם השער
האמיתי שלה. היא היחידה כאן שלא חיה בתוך פוזה.
היי, ילדה. היי, קטנה. כדורגלן צמרת חייב להרים היום קרן לתוך
השער של נערה בת שש-עשרה וחצי. זה קצת מתחת לגיל האסור אבל
כדורגלני צמרת בתל-אביב בועטים תמיד מעל הקווים האסורים.
רוצה לצאת אתי החוצה לשחייה בעירום, יא קטנה? גבוה ואתלטי
הכדורגלן המפורסם שמציע לה לחוות אתו את החוויות המיניות
הראשונות שלה. מחייך אליה הכדורגלן המפורסם. הוא גם זמר ויש לו
אישה שהיא דוגמנית צמרת או משהו כזה.
עינת, את לא תאמיני מי מנסה הרגע להתחיל אתי. שמעון גרשון.
ואוווווואוווו!!! כן, שמעון גרשון החתיך הכוסון!!! האצבעות שלה
רועדות כשהיא משחקת עם הכפתורים של הפלאפון שלה.
את לא רוצה לצאת אתי לשחייה בעירום? ועכשיו השאלה שלו נשאלת
אחרת. ועכשיו חיוך אחר יש לה. חיוך מאתגר חסר גבולות. חיוך
שמזמין אותו להיכנס אתה אל תוך חדרי השירותים של השבלול.
להיכנס אל תוך השבלול שלה. אל תוך נקודת הג'י הכי עמוקה שלה.
אל תוך האורגזמה הראשונה שלה בתל-אביב.
את לא תאמיני. הוא לוקח אותי לשירותים. ואווו... הקול שלה נחלש
כשהיא נכנסת אתו אל תוך איזור הדמדומים של כל השבלולים.
מסתכל עליהם כשהם נכנסים פנימה. אין בי שמץ של קנאה. אני אפילו
מחזיק לה את הדובי שלה.
הם נמצאים בפנים כמה דקות. ואחרי כמה דקות אני רואה אותם
יוצאים מהשבלול ביחד. אפילו לא נפרדים במבט. הוא הולך ממנה
לשלוותה. היא באה ממנו אליי. לוקחים קצת מהבריזה של הים הנוגע
בשלושתנו. מנסים להירגע לקול אוושת הגלים.
בואי נלך, נערה. אנחנו רק התחלנו את המסע שלנו.
הולך אתה ליד הרציף. מרגיש כמו נובוריש עם סיגר בפה. דוגמגישה
קטינה הולכת אתי. מיני סלבריטאית צעירה מאוד. אני מרגיש גאה
בה. מסתובב אתה בין כל מיני אנשים שהתמונות שלהם מופיעות
באינטרנט או בעיתוני נוער כמו מעריב לנוער שאני קראתי כשהייתי
בגיל שלה.
בואי ניקח מונית ונחפש איזה מועדון ג'ז. מהנהנת לי לסבבה.
נוסעים במונית לאורך רחוב בן יהודה עד אלנבי ובחזרה לרחוב בן
יהודה. מחפשים.
יורדים. כלב עזוב מתרפס לרגלינו. רעב. הכלב מסתובב בוודאי ליד
כמה מסעדות ברחוב בן יהודה ואלנבי ומקווה ישראל ויהודה הלוי
שמציעים לו שאריות פה ושם.
כולם מקבלים רק שאריות. גם הנערות הצעירות מקבלות שאריות. הכול
אצלכם זה רק שאריות. נערה צעירה מציתה לעצמה סיגריה שמישהו נתן
לה. היום הטרנד זה לעשן. להתבגר מהר. טרנד ג'זי כזה. גם פה
אפשר לקרוא לתקופה שלמה בשם תקופת הג'ז. או מקסימום תקופת
הבלוז. בלוז לחופש הגדול עם מוזיקה שמתחילה להיות מוזיקה היפית
כמו המוזיקה של ג'ימי הנדריקס שאתה שמעת אותו במועדונים שהיית
הולך אליהם לפעמים. כמו מועדון בר-ברים למשל.
ברברים. אומרת את השם הזה בהטעמה לא נכונה. או שבכוונה. אני
מרגיש שמשעמם לה.
בר-ברים אתה מתקן אותה.
המועדון כבר לא קיים אבל אתה נוסע לשם ביחד אתה. אתה נכנס לשם
כמו התחלה של פנטזיה חדשה. בחור צעיר שדומה ליואב צפיר עומד
בתוך המועדון ומביט עלינו. רוח רפאים תל-אביבית כזו.
כן, אני זוכר את המועדון הזה. עומד אתה בפני מבנה סדוק ומכוסה
שרכים ועכברים נחבאים ביניהם. ניגנו שם ג'ז והיו שם בנות שמצצו
לך בקצב של ג'ז, חה חה חה. הנערה לא אוהבת את הצחוק שלך.
מסתכלת עליך במבט נוזף. גם משועמם.
אני ממש לא זוכר אם היה כזה טרנד של שירותים במועדונים של
הג'ז.
עכשיו זו היא שצוחקת עליי. חה חה חה. זיונים בשירותים של
מועדוני ג'ז בתל-אביב? אתה חייב לזכור את זה, בן אדם. אתה חייב
להיות איש די מבוגר אם אתה בכלל זוכר מועדונים של ג'ז
בתל-אביב.
אוי, זה היה כזה מזמן, ילדה. מחזיק ומלטף לה את הדובי שלה. דני
גוטפריד ניגן בפסנתר. ארהל'ה קמינסקי על התופים. פעם היה לו
שער ארוך. היום יש לו קרחת. גם שחר סגל נראה שונה לגמרי מהדמות
של מרגו בבלוז לחופש הגדול. פציפיסט תל-אביבי מתוך הכרה. ואולי
מתוך בריאות לקויה. ואולי המצב הבריאותי שלו זו רק הצדקה לא
להתגייס לצה"ל כמו כל התל-אביביים.
אההה. היא בהחלט משועממת. אני ממשיך לספר לה על הסרט בלוז
לחופש הגדול.
יואב צפיר הוא מוסי. נער תל-אביבי שרוצה להיות בלהקה צבאית אבל
חייב להתגייס לקרבי ובסוף הוא נהרג ושום בת לא מוצצת לו בקצב
של ג'ז כמו שעושות הבנות במועדונים של טרנס או לייבלים של
מוזיקה מעורבת. לא מחייבת. לא מוצצת. לא מזדיינת.
רק מחבקת את הדובי שלה. אז אתה לא זוכר זיונים במועדונים של
ג'ז בתל-אביב? עדיין אותה ציניות. עכורה. מאתגרת.
במועדונים של ג'ז לא, אבל בדיסקוטקים של שנות השישים כן. ויסקי
א-גוגו, מנדיס. כל המועדונים של רפי שאולי עם כל הטוויסט הישן.
רומבה וסלואו של הצמדת החלציים הביישניות אל האגן המרקד שלה.
ובין ריקוד לריקוד לקפוץ יחד אתה לבית השימוש הקרוב.
אהההההאא. נערה צעירה קצת נרעדת. אולי מרגישה פתאום צעירה מדי.
מחבקת יותר חזק את הדובי שלה.
זה די מבאס לחשוב שתל-אביב מורכבת רק מטרנדים מוזיקליים או
טרנדים של אופנת לבוש. תל-אביב היא הרבה יותר מזה. את מסכימה
אתי, נערה?
אההה, היא אומרת. נרעדת. אני חושבת שאתה צודק. מקישה על מקשי
הפלאפון שלה ומחכה. אין שום מענה.
מסכנים האנשים שבאים לתל-אביב רק בגלל אופנת לבוש או בגלל טרנד
מוזיקלי של מועדונים אופנתיים. או אפילו רק בגלל זיונים
בשירותים.
מסתכל עליה בזווית העין לראות איך היא מגיבה לפאראפרזה האחרונה
שלי.
חה חה חה. גם אני רוצה לפעמים לבוא לתל-אביב רק בשביל זיונים
בשירותים. למצוא מישהו גבוה, עם אצבעות ארוכות וזין גדול. אני
אפילו יכולה לדעת אם יש לו זין גדול לפי הכלב הגדול שלו,
חחחח.
אני רוצה לחשוב על תל-אביב הספרותית. אני אומר לנערה שמלטפת כל
הזמן את הדובי הפרוותי שלה בחוסר הביטחון הילדותי שלה. אני
רוצה לחשוב על דן בן אמוץ. על סופרים צעירים יותר.
חחח. רק זיונים בשירותים. לא זיוני מוח.
את מכירה סופרים צעירים בתל-אביב?
היי, עינת. הוא נתן לי כבר שבע מאות שקל. את חושבת שאני צריכה
כבר לעזוב אותו או לחכות שהוא ייתן לי עוד? אהה. לבקש ממנו
שיקנה לי בגדים בשינקין? וואלה, כמה שאת נצלנית, עינתי.
עוד כמה סיבובים במונית אחרת. עוד חזרה לשינקין. עוד חנות
בגדים נחבאת בין הבתים הישנים של שינקין עם מותגים הכי קוליים
ועם מחירים הכי לא מציאותיים.
אני מקווה שאת לפחות שמחה על החולצה החדשה.
אהה. מסדרת על עצמה את החולצה השחורה עם ההדפס של ג'ימי
הנדריקס. הולכת אתי מחוץ לשינקין לכיוון שדרות רוטשילד. ממשיכה
ללטף את הדובי שלה.
הכרתי פעם את דן בן אמוץ. דיברתי אתו פעם על הפולניות המשותפת
של שנינו.
עם מי אתה אמרת שאתה דיברת? האא? לא קשובה בכלל למילים שלי.
מחליקה אצבעותיה בחושניות על החולצה השחורה החדשה שלה.
עם דן בן אמוץ. רק פעם אחת. ראיתי אותו בקפה כסית והחלפתי אתו
כמה מילים. דיברתי אתו על הקנאה של הצבר המיתולוגי אל הזר שגנב
ממנו את העיר. הוא ניסה להתחיל עם נערות צעירות שהגיעו
לדיזנגוף. בקושי היה לו זמן לדבר אתי קצת.
יוו, איזה חמוד!!! נערה צעירה עם דובי בין האצבעות או גור
כלבים מייבב.
רק חמשת אלפים, אריה. גור קטן של לברדור לבן שנמכר על המדרכה
בשינקין. הולכת ללטף אותו. מחזיקה ביד את הגור הקטן שהיא
מצאה.
יש משהו חסר נאמנות בכלבים של תל-אביב, אני אומר לה. מנסה
למצוא שידוך רעיוני בין הזרות שלי לזרות של כלבים תל-אביביים.
כל המחשבות האלה, התל-אביביות, הדיכאוניות, שמאפיינות את כל
העיר הגדולה והצפופה הזאת עם מיליון החנויות שלה.
למה משהו חסר נאמנות בכלבים של תל-אביב? כאילו נזכרת. אני
דווקא חושבת שיש משהו מאוד חסר נאמנות באנשים של תל-אביב.
אה. כאילו מופתע פתאום מהעומק של המחשבות שלה. למה דווקא
באנשים של תל-אביב? לפי דעתי האנשים של תל-אביב לא יותר גרועים
מהכלבים של תל-אביב. אני מוכר בינתיים את הכלבלב שהיא מצאה
באלפיים שקל בלבד לאיזה טיפוס שינקינאי עם לוק מוקפד ושער מולק
בג'ל והמון כסף בכיס. יכולתי לדרוש על הכלבלב גם חמשת אלפים
והוא היה נותן לי. בכל מקרה יש לי קצת כסף לממן את הנערה הזו.
תל-אביב זו לא עיר של כלבים. אולי זו עיר של חתולים. מרגיש
מספיק עשיר להגיד לה כל מה שיש לי בראש.
למה תל-אביב זו עיר של חתולים? מאותגרת. חושבת על חתולים
עצמאיים בתל-אביב שקופצים בין פחי הזבל כמו נערות בין שירותים.
צוחקת.
מיאוווו. חתולה קטנה נדבקת אלינו. אנחנו מלטפים אותה כמה דקות.
פתאום אנחנו מרגישים את עצמנו קשורים אליה. אפילו קשורים אליה
יותר מדי. חתולה תל-אביבית אפורה עם כתמים שחורים ואוזני קטיפה
שחורות.
מיאוווו.
תשאיר אותה. היא כבר תסתדר. עוצר לרגע את המחשבות לברר אם היא
באמת מסתדרת. כולם מסתדרים בתל-אביב. כמו נחמה עצמית.
ראית פעם חתולים מסתדרים בתל-אביב? כל החתולים נדרסים במוקדם
או במאוחר.
זו תידרס במאוחר. בוא נעזוב אותה כאן ונמשיך להסתובב בעיר
הגדולה של חלומותינו. אנחנו צריכים עוד המון דברים לקנות.
את מתכוונת שאת צריכה עוד המון דברים לקנות. מושכת בכתפיה.
מייאוווו.
אף אחד לא ירצה לקנות חתולה שאפשר להשיג כמוה בכל פח זבל.
מסתכל עליה בעין עקומה כאילו היא מבינה שאני מתכוון גם אליה.
מיאווווו. יללה עם המון ביטוי שאנחנו לא מבינים אותו. כאילו
החתולה הקטנה מבקשת מאתנו משהו שאנחנו לא יכולים לתת לה.
בואי. אני אומר לה. יש מקום שהחתולה הזו יכולה להישאר שם
בבטחה. ארץ הבחירה של כל החתולות הקטנות שאין להן איפה להיות.
אנחנו לוקחים את החתולה אתנו. אנחנו מגיעים למקום אחד ברחוב
סלמה. מביאים אתנו חתולה אל הארץ הקדושה. אל העיר הנכספת. אל
הביטחון היהודי שאומר שהשואה לא תחזור יותר. אל התקווה בת שנות
אלפיים. אל אגודת צער בעלי חיים בתל-אביב.
שלום. אנחנו מחפשים מקלט לנפש יהודיה גלמודה. נערה צעירה מלטפת
חתולה צעירה. מגרגרת לה לתוך אוזנה. סצנה כמו לקוחה מתוך מחזה
סוריאליסטי תל-אביבי.
חה חה חה. גברת מהודרת עם מבטא דרום-אפריקאי יושבת במשרד של
אגודת צער בעלי חיים וצוחקת. מסתכלת על הנערה. הפלאפון שלה
מצלצל והיא מדברת כמה דקות.
זה בסדר, חמוד. אתה לא צריך להקשיב לכל השטויות שעינת אומרת.
אתה לא צריך לקנא בכלל. סתם איש מבוגר שקונה לי כל מיני דברים
קטנים. כן. בייוששש.
בקיצור, אתם רוצים למצוא מחסה לחתולה שלכם. הגעתם למקום
המתאים. כל אחד בתל-אביב יודע שבאגודת צער בעלי חיים כל כלב או
חתול יכולים למצוא מקלט.
יופי, אני שמחה. הנה החתולה הקטנה שלנו. תדאגו לה שלא ידרסו
אותה.
ממשיך להסתכל בנערה הצעירה. חוסר שקט פנימי שמלווה בגרגורים
מפונקים של חתולה קטנה. אני זוכר גרגורים כאלה כשהייתי בחור
צעיר תל-אביבי שגר עם החתולים שלו בדיזנגוף ופעם מישהו מהשכנים
הרעיל חתולה חמודה שחורה-לבנה והיא התעוותה. פרכסה. פרפרה.
דוקטור עמנואל הדר, בוא לכאן מיד!!! השעה כבר שתיים לפנות
בוקר. הדוקטור בא אליך עם הזריקות שלו שנוגדות את ההתכווצויות
של הרעל. לוקח ממך כמעט את כל הכסף שאתה מקבל מהביטוח הלאומי.
בוא נשאיר אותה כאן ונלך. יש לנו עוד המון מה לעשות בתל-אביב,
אריה...
בסדר, נשאיר אותה כאן ונלך. יהודיה רוצה לעלות לארץ. חתולה
קטנה רוצה לעלות על הכתפיים הקטנות של נערה צעירה שעוזבת אותה
באגודת צער בעלי חיים והולכת לה.
אנחנו חייבים להספיק המון. אוחזת בי ביד ואנחנו יוצאים מהמבנה
הקטן ברחוב סלמה. הולכים כמה צעדים.
חכי רגע, שכחתי משהו! רץ בחזרה אל המקום שהיינו בו. מתפרץ אל
תוך המשרד.
איפה החתולה הקטנה שלי? אני רוצה אותה בחזרה! צועק אל הגברת
המהודרת הילדה פרידשטיין.
אי אפשר, אדוני. גברת מהודרת עם מבטא דובר אנגלית. לידה יושב
בחור צעיר בשם גדי ויטנר. אני מחפש בעיניהם את החתולה. רואה
דלת גדולה שמישהו עומד בפתחה. אני מכיר את המקום הזה. הייתי
שם. זה תא הגזים של אושוויץ.
אני רוצה את החתולה שלי בחזרה! תני לי את החתולה שלי בחזרה!!!
אישה מבוגרת מנסה להרגיע אותו. זה מאוחר מדי, אדוני.
מה מאוחר מדי? למה מאוחר מדי? בתל-אביב שום דבר לא מאוחר
מדי!!! הולך אל הדלת הזו ופותח אותה. ריח של גז ממלא את הנשמה
שלי. תא של זכוכית מגלה חתולה קטנה מתפתלת את נשימותיה
האחרונות. אני מסתכל בשני האנשים אוהבי החיות האלה. רוצה לשאול
אותם למה במקום לסייע לכלבים וחתולים ולמצוא להם מקום אימוץ הם
ממיתים אותם בדיוק כפי שהמיתו את היהודים.
יוצא החוצה. ראית פעם המתה של בעל חיים בריא על-ידי זריקה? אני
שואל את הנערה. בעל החיים סובל במשך יותר מדקה, ודקה זה המון
זמן. המון המון זמן. ולא מדובר על בעל חיים שהוא חולה וחלש.
מדובר על חתולים וכלבים בריאים שכל פשעם הוא שהינם כלבים או
חתולים והם סובלים מההמתה האכזרית הזו בדיוק כמו היהודים
באושוויץ שכל פשעם היה שהם יהודים.
אה. אומרת הנערה. מחכה לי שנצא משם כבר ונמשיך בקניות.
מביט בהילדה פרידשטיין. לא אומר מילה. יוצא החוצה. המון יהודים
עומדים לפני הדלת ואף אחד לא נותן להם להיכנס. עולים חדשים
שהגיעו לארץ שהבטיחה להם מחסה מפני האנטישמיות בגולה הדוויה.
את יודעת, נערה? הם יכלו להציל אותי מתאי הגזים אבל הם לא רצו
אותי בתוכם. זה החשבון התל-אביב הנוסף שלי. את יודעת את זה,
נערה? אני מרגיש שהגעתי לכאן לסגירת חשבונות כללית.
מהנהנת בראש שלי. אני יודעת את זה, אריה.
אתה רואה המון יהודים נכנסים לתאי הגזים, אריה, ואתה יודע
שהתל-אביבים חיים בתוך בועה סגורה והם לא רוצים שהיהודים
הנרדפים באירופה יבואו ויצטרפו אליהם. ואתה מרגיש דחוי בגלל
זה, אריה.
מהנהן בראש שלי. על כל מה שהיא אומרת. מסתכל על הדובי שלה
שמתפתל בין זרועותיה כשהיא מדברת אליי עם הידיים שלה.
נכון שאתה מרגיש ככה, אריה? אתה בורח לארץ אחרת. לא לישראל.
אתה בורח לארץ אחרת שקוראים לה תל-אביב שתושביה לא רצו אותך
בקרבם. נכון שאני צודקת, אריה...
הנערה מסתכלת לאיזו נקודה נעלמת בים הפתוח איפה שהספינות
הענקיות צריכות לבוא משם. ואחר כך מסתכלת עליי. גם הדובי שלה
כאילו מסתכל עליי.
תשמע קטע. אתמול מישהו רצה לדקור אותי בסכין. אתה רוצה לשמוע
מה היה? יש לה סיפור חיים מוכן בראש שלה והיא רוצה לשתף אותי
בו.
כן. אני רוצה לשמוע מה היה.
אהה. אז היינו שישה אנשים באוטו. אתה שומע? וכולנו הצטופפנו
מאחורה והרגשתי עם זה בכלל לא נוח והיה מחניק באוטו ומסריח
ומישהו גם תקע נוד והם השמיעו מוזיקה בווליום כזה גבוה שכמעט
מוטטה לי את עור התוף ובתוך האוטו יושבים נערים מתבגרים
מהעלייה החדשה מחבר העמים והם רודפים אחריי עם הסכינים היפניות
שלהם.
כן, כן, אני שומע אותך. אמרת שמישהו ניסה לדקור אותך בסכין.
אה, כן. אז הם רדפו אחריי עם סכינים קפיציות חדות, העולים
החדשים האלה. הם קנו אותן בסוף רחוב אלנבי ליד הדואר המרכזי.
אתה היית שם פעם? השוק הפולני קראו לזה פעם. ואתה יודע למה? כי
הראשונים שסחרו בדברי ימאים גנובים ומוברחים היו הפולנים. הם
הביאו את הדברים שלהם ומכרו אותם במקום הכי נמוך בתל-אביב כמו
ששרה אסתר שמיר. אתה מכיר את השיר הזה? המקום הכי נמוך
בתל-אביב שניסה להיות אמריקה של ברים אפלוליים, אופנועי הארלי
ובחורות במכנסי עור ואיפור כבד מדי שמשחקות אותה קשוחות מדי.
ואאווו, חכי שנייה.
קונה לעצמו כוסית קטנה של וודקה רק בשביל הקטע. רק בשביל לזרום
אתה. רק בשביל להרגיש קשוח מדי. רק בשביל להתחיל להרגיש את
תל-אביב כמו עולה חדש שהגיע רק עכשיו מפולניה.
המקום הכי נמוך בתל-אביב. מישהו מרגיש שם נורא. מישהו משלם את
חובי לחברה. אתה מתכוון לזה?
זה בערך זה. זה מה שאסתר שמיר שרה. בגדים וצעצועים ובקבוקי יין
מוברחים.
ככה זה בתל-אביב. זו העיר היחידה בארץ שתמיד אפשר למצוא בה
בגדים וצעצועים ובקבוקי יין מוברחים ומישהו שישלם את החוב שלך
לאיזו שהיא חברה.
על מה אתה מדבר בכלל, אריה? והכי חשוב, עם מי אתה מדבר, אריה?
לפעמים הפנטזיות האלה מאבדות את השליטה שלהן בו.
תגידי, עינת, את שמעת על חנות טובה באלנבי, ליד הדואר? כן. פעם
קראו לזה השוק הפולני. לא. אין שם חגורות מגניבות. לא.
פשה קרה חולרע יסנה, תקני משהו. סכין קפיצית. תחתכי לבחורים את
השמוק שלהם. בחור אחד מהשוק הפולני מדבר עם נערה מתוקה שהגיעה
במקרה לרחוב אלנבי ליד כיכר המושבות. גברים עם כתובות קעקע על
הזרוע. קעקועים על הגב. טיפולי כימו מכאיבים שאני לא מוכן
לעבור.
פשה קרב חולרע יסנה. נושם לאט לאט, להרגיש את המחשבות
ההגיוניות בתוך ים הכאוס הפנימי שלו. אנשים עם שרשרות זהב
מציעים לו דברים שונים. פשה קרב חולרע יסנה, תקנה משהו מהים.
דברים טובים שעולים בחוץ הרבה כסף. דברים יקרים שהוברחו לארץ
בתחתיות כפולות של מזוודות או במכולות עם קירות מזויפים כמו
הדולרים שהם נותנים לך תמורת הלירות או השקלים שלך.
פשה קרב חולרע יסנה! אישה מבוגרת מקללת. זונה פולנייה זקנה
שעובדת בחצר באלנבי, ליד לילינבלום. לא רחוק מכאן. יש שם בורסה
ובנקים ושוק שחור של דולרים. יש לי שחור בעיניים. העיניים שלי
נעצמות ואני מדמה לשמוע את הקומפרסור של בומבה צור מתחיל לקדוח
את תעלת בלאומילך.
בוא, ביז'ו, תחליף לירות. תקבל דולרים. הם מרמים אותך בספירה
של הכסף. בוא, ביז'ו. בוא. הם עומדים בתוך החצר בפינת אלנבי
ביחד עם הזונות וסופרים לך את השטרות מול בעיניים ומרמים אותך
עם הספירה. תראה, ביז'ו, אלף לירות. אל תגיד, ביז'ו, שרימיתי
אותך. הם תוחבים לידך חצאי שטרות מקופלים שנראים כמו שטרות
שלמים. השוטר אזולאי עובר במקום ושורק להנאתו שיר מזרחי ממסטל
ולא רואה כלום. לא את חילופי הכספים האמיתיים תמורת כספים
מזויפים. לא את הרמאות של הפולנים ושל הגרוזינים. השוטר אזולאי
לא רואה כלום.
את מכירה את הסרטים של אפרים קישון? שואל אותה. כמעט כל הסרטים
שלו הם על תל-אביב. מנענעת ראשה בשלילה. ממקדת מבטה ברוכל
הגרוזיני.
תראה, ביז'ו. לא שיקרתי אותך. תל-אביב זו לא עיר של שקרנים.
ריח חריף של נוד גרוזיני או פולני מבריח אותך מהסמטה עם הכסף
שלך בידיהם ועם חצאי שטרות או שטרות מזויפים בידך.
נו, הסרטים של אפרים קישון. השוטר אזולאי. תעלת בלאומילך.
ארבינקא. כל הסרטים האלה זה רק על תל-אביב.
השוטר אזולאי, היא אומרת. אני אהבתי את השוטר אזולאי.
איפה אתה, ביז'ו? משטרה!!! זונה פולנייה זקנה נדפקה בסמטה
חשוכה בפינת רחוב אלנבי בלי ששילמו לה. גם את זה השוטר אזולאי
לא רואה.
חה חה חה, צוחקת. סיפורים על זונות פולניות שנדפקות בתל-אביב
נשמעים תמיד מצחיקים.
למה את צוחקת. אני לא רואה פה שום דבר מצחיק. לזיין זונה
פולנייה בתל-אביב בלי לשלם לה זה בכלל לא מצחיק וזה פשוט נקרא
אונס.
סליחה שאני צוחקת אבל זה נשמע כזה מצחיק, חה חה חה. נערה צעירה
כמעט מתפוצצת מרוב צחוק. חה חה חה!!! וזה כמו הד שחוזר אליו.
כוסית קטנה של וודקה לא יכולה לעשות לו בלגן כזה בראש. אתה
צריך ללמוד לשתות, אריה. זה פשוט לא ייתכן שאיש בן חמישים ושש
ישתה כוסית של וודקה באיזה בר באלנבי וירגיש בלגן כזה בראש.
יראה אנשים רוכבים על סוסים. משורר ספרדי מקיא את נשמתו
השתויה. רעש של שוק פולני שמשתדל להיות רעש של רכבת. או של
חלפנות כספים גרוזינית. או של אוניה. או של מטוס ממריא משדה
דב. השפעה רחבת טווח של כוסית וודקה קטנה ומסכנה.
אבל לזיין זונה פולנייה בתל-אביב זה נשמע מצחיק. אתה מסכים
אתי, אריה? ממלמלת כאילו לעצמה, מחפשת באלנבי פינת יהודה הלוי
איזו חנות קטנה ומטריפה שעינת סיפרה לה עליה בפלאפון.
יש שם ג'ינסים מאוד זולים בלי מותגים, סיפרה לה עינת. הנערה
אמרת לעינת שזה לא שווה בלי מותגים. עינת אמרה לה שהמותגים זה
רק פיסות נייר שמייקרות את הבגדים.
הם מבריחים את הג'ינסים מהמזרח הרחוק כמו שהם מבריחים סמים
ומוסיפים להם תוויות של מותגים.
אני רוצה מותגים!!! אני רוצה מותגים!!!
אני נזכר פתאום בכל המאפיונרים הגדולים של נעוריי בתל-אביב.
גומדי ואושרי מכנופיית הכרם. בצלאל מזרחי שאני ביקרתי פעם
בווילה שלו ברחוב הילדסהיימר.
הנה כאן, בפינת יהודה הלוי ואלנבי, הם רצו לפוצץ את זאב
רוזנשטיין. אתה זוכר את המקרה הזה? הם החנו רכב עם מטען גדול
וזאב רוזנשטיין עבר כאן.
כן, אני זוכר, ומישהו מהם הפליץ באוטו, ואנחנו כבר דיברנו על
זה, ואת כבר הוצאת את זה החוצה. אבל למה בכלל שתית מההתחלה?
אני שתיתי מההתחלה? מי אמר שאני שתיתי מההתחלה?
תגידי לי את האמת. מסתכל עליה מבעד לענני האלכוהול. את מתכתבת
עם איזה ילד רוסי שהציע לך לבוא לתל-אביב ולשתות אתו ועם
החברים שלו קצת וודקה? מביטה בו קצת נדהמת. קצת משועשעת. מחבקת
את הדובי שלה.
ילד רוסי הציע לי קצת וודקה? מחייכת אליו. נוגעת בו במבט
אפרורי כזה שנותן תקווה בלבבות גלמודים מבוגרים וחרמנים
שלוקחים מונית כדי לנסוע למוזיאון הישן בצד הלא נכון של שדרות
רוטשילד. זה ממש לא רחוק מהשוק הפולני של אלנבי ליד הדואר
המרכזי אבל אני כזה שיכור שאני לא יכול ללכת את המרחק הקצר
הזה.
איש מבוגר ונערה צעירה נוסעים במונית.
הופה, אני רואה שנפלתי פה עם חרמנים. נערה צעירה לוקחת את
השורה של מונה זילברשטיין שנוסעת עם אריק איינשטיין במונית.
הוא מנסה לחרמן אותה והיא עושה לו תנועות של לא רוצה.
לא רוצה לא צריך. איטס א-פרי קאנטרי, בייבי. אריק איינשטיין
אומר למונה זילברשטיין את מה שכל החרמנים אומרים לכל הכוסיות.
הנה הגענו. בואי נרד. נכנס פנימה עם הנערה ועם הדובי שלה. נכנס
עם עצמי אל תוככי המוזיאון. איפה שהכריזו על המדינה.
תראי לי איפה עמד בן-גוריון? מסתכל בריקנות מסביב כדי לספוג את
האווירה. חיילת מלווה אותי. אני האורח היחיד במוזיאון היום.
הכרזת העצמאות של מדינת ישראל לא מעניינת את תושבי תל-אביב.
הנה. כאן עמד דוד בן-גוריון כשהכריז על הקמת מדינת ישראל.
חיילת מדברת בקול רשמי. אני יכול לקחת אותה לאיזו פינה ולהרים
לה את החצאית הצבאית הרשמית שלה ולהוריד לה את התחתונים
הצבאיים הרשמים והממלכתיים שלה ולהיכנס אל תוך הכוס הצבאי
הרשמי הממלכתי והלאומי שלה ולשמוע ביחד את בן גוריון מכריז על
הקמת מדינת ישראל.
לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה
הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו
הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו
מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת
ישראל.
עומד לרגע. מנסה להבין את גודל הרגע. חושב לעצמי שאני רואה את
האיש הקטן עומד על הבמה הגבוהה. החיילת קצת מסתירה לי. היא
גבוהה יותר ממנו ואני מבקש ממנה להתכופף קצת כדי שאראה אותו.
תתכופפי נשמה שלי.
היא מתכופפת. התחתונים הלאומיים שלה כבר מושלכים לפח. גומר
בתוכה. אומר לה תודה. יוצא החוצה. ממשיך ללכת במעלה שדרות
רוטשילד בחזרה לכיוון אלנבי. נערה צעירה וחכמה מלטפת דובי חום
וענק שהיא מחזיקה בידיים האוהבות שלה. ביקרה כבר בחנות הקטנה
וחשבה לקנות לעצמה ג'ינס בלי מותגים בחמישים שקל אבל לא קנתה.
בואי נלך קצת לפלורנטין. זה כאן אחרי רחוב הרצל. אפשר לקצר דרך
יהודה הלוי לכיוון דרום.
למה חזרתי מהמוזיאון. אני עדיין שיכור...
לחם, עבודה! לחם, עבודה! אותה אובססיביות ישנה שהולכת אתו בכל
העיר הזו. הולך אתה בין צבעוניות שקטה יותר. של בתי קפה שקטים
יותר. מקומות בילוי קטנים כאלה. זמר חמוד עם גיטרה מופיע בפני
חמישה אנשים. גלריות של אמנים שלא מצאו להם תצוגה אחרת אלא
תערוכות מחתרתיות בדירות בדמי מפתח.
ברוכה הבאה לפלורנטין, ילדה.
אני ארצה למצוא לה כאן דירה קטנה כשאהיה גדולה. יש כאן השלווה
שאני מחפשת. נשענת על זרועו. הולך אתה קצת בסמטאות הקטנות
הבוהמיות. בתי מלאכה ומסגריות רועשות ביום ויהפכו לבתי קפה
אינטימיים בלילה. מוזיקאים חתרניים ואמנים שהקדימו את זמנם
יושבים בקאנץ או בבתי קפה כמו הבאצ'ו או השיין, מדברים קשות
נגד התאכזרות לבעלי חיים בזמן שהם נושפים עשן סיגריות על הכלב
שלהם או נמרחים על ספסל בשדרות וושינגטון.
פררררר! רעש של מחרטות שמחכות עד מאוחר בערב כדי להיות שכונת
פלורנטין עם האמנים והשלווה.
לחם, עבודה!!! קולות מאוב שעושים אותי רעב. אני מחפש סתם לחם
באחת המכולות בפלורנטין כדי לאכול עם קוטג' ועגבניות. יותר קל
לי למצוא לחם ארז מלחם אחיד. אני אפילו לא זוכר איפה קראתי את
זה.
עובר אתה ליד בית אחד. בית יאיר כתוב עליו. עוברים על פניו
בשתיקה.
בום! הצליל החד של הירייה שובר את השתיקה של פלורנטין הסובבת
את הבית כמו חיילים בריטיים מהיחידה המובחרת שתפקידה היה לצוד
את אברהם שטרן מנהיג הלח"י. יאיר, למי שלא מכיר.
תקשיבי מה היה כאן, אברהם שטרן התחבא כאן בבית הזה והיה בחוץ
מישהו בשם משה סבוראי, והבחור הזה לא יודע מתי לדבר ומתי
לשתוק, והוא מפטפט את עצמו לדעת ומגלה לשוטר יהודי במשטרת
המנדט איפה מתחבא יאיר. ברחוב מזרחי מספר 8 בפלורנטין. בדיוק
כאן. ואת רואה מה הולך לקרות כאן, נערה? קצין הבולשת ג'פרי
מורטון מגיע למקום ונכנס לבית ומוצא את יאיר בארון ומוציא אותו
מהארון ויורה בו. הוא לא מבזבז זמן. פשוט מוציא אותו מהארון.
פשוט יורה בו.
מיסטר אברהם שטרן אי פרזיום. יאללה, לצאת מהארון, אברהם שטרן.
פוף. רק ירייה אחת.
פעם הוציאו בתל-אביב אנשים מהארון כדי לירות בהם ולא להציג
אותם לראווה במצעדי גאווה.
חה חה חה. צוחקת למטאפורה שלי. בוחנת חנויות קטנות לקנות לעצמה
צעיף הודי חמוד. תקנה לי את הצעיף הזה, אריה. תקנה לי, אריה.
זה נראה כזה אומואי, אריה.
כן, כל מצעדי הגאווה האלה. גלישה אסוציאטיבית חופשית לגמרי אל
ההומואים של תל-אביב. עם הזמן הוורוד שלהם ועם העיתונים שלהם
ועם השפה התקנית שלהם. כאילו תת-קבוצה חברתית תל-אביבית.
תראי איזה אבסורד יש כאן, נערה. הם רוצים שיקבלו אותם כשווים
לסטרייטים, ובאותו הזמן הם מתנהגים כקהילה נפרדת עם דת נפרדת
עם תורה נפרדת עם לאום נפרד. בחיי, עוד מעט הסטרייטים יקימו
משטרה חשאית עם בחורים כמו ג'פרי מורטון והם יחפשו את
ההומופובים המתחבאים ברחוב מזרחי 8 בפלורנטין והם יוציאו אותם
מהארונות והם יתקעו להם כדור בראש.
חה חה חה. תקנה לי את הצעיף האומואי הזה, אריה.
חה חה חה. צוחק לדימויים שלי אבל קונה לה את הצעיף ההומואי
שהיא ביקשה. אומר לה שזה לא בהכרח דימוי מה שקורה עכשיו עם
ההומואים של תל-אביב. ההגדרה העצמית ההומואית מחייבת הגדרה
עצמית מנוגדת. התל-אביביים ירגישו באיזו נקודת זמן מאוימים על
ידי הקהילה ההומו-לסבית.
אתה שונא הומואים, אריה. מעניין אותי לדעת מה מסתתר מאחורי
זה.
ההומואים רוצים לכבוש את תל-אביב. ואני לא אומר את זה
כהומופוב.
תברח, תברח מהאמת. עוד אחת שאומרת לי את זה. להגיע לתכלית של
מחשבות על העיר שלי שהפכה לעיר די הומואית להכעיס. לחשוב על
ההשתלטות שלהם כקהילה על העיר הפתוחה והסובלנית של נעוריי.
לחשוב על זה פעם אחרת קצת יותר לעומק. אולי גם אני צריך לצאת
מאיזה ארון כדי לחפש בי דברים שלא נמצאים בי בכלל.
אולי אין בך כלום בעצם, אריה? יומרנות לשמה? מצחקקת. משחררת
אליי את התחושה המציאותית שלה כמו יונה המעופפת מתוך הכובע של
הקוסם קליאסטרו שרוכב על אופניו ליד הבית שלי בדיזנגוף כמו
ריצת האמוק שלך בין המחשבות. בין הרחובות והסמטאות של העיר
האינסופית הזו.
היי, תגידי, איפה יש כאן חנויות שמוכרות מותגים בחצי מחיר. לא
נעים לי לבקש ממנו לקנות לי מותגים במלאן כסף. מדברת בפלאפון
עם עינת המסתורית ההיא על קניית ג'ינס של לי קופר במחיר מופחת
באחת הסמטאות המוליכות מקינג ג'ורג' לעבר משהו אינסופי שכל
המותגים מוליכים אליו כמו צליל של חליל שכל הנערות המתבגרות
הולכות בעקבותיו.
כן, האינסוף של הרחובות והסמטאות. זה נשמע כמו מטאפורה אבל זה
כזה אמיתי.
אז תקנה לי את הג'ינס הזה של לי קופר. בבקשה בבקשה.
קונה לה.
הולך בלי מטרה משדרות רוטשילד לכיוון אלנבי ומאלנבי למלך
ג'ורג' ולשוק בצלאל ורוצה להמשיך לדיזנגוף סנטר ונתקע לרגע
בסמטה פלונית. עוצם את העיניים.
תראי איזה יופי. מצביע על הסמטה כמו על ציור קיטשי או ציור
פסטורלי או קיטשי ופסטורלי. שני צריחים עגולים כמו טירה מימי
הביניים. בתים מצועצעים כמו בדיסנילנד. פסלון בדמות דיוניסוס
אל היין והזימה באחת המיתולוגיות היווניות או הרומיות או
שניהם.
תראי איזה יופי. אתה אומר לנערה. הולכת אחריך. מתגאה בג'ינס
החדש שלה שקנית לה בארבע מאות שקלים חדשים.
תראי את האיש הזה. אתה אומר לה. אתה מראה לה איש אחד שהגיע
מאמריקה וקראו לו מאיר געצל שפירא והוא בנה בית מפואר לו
ולבחורה בשם סוניה בתוך סמטה שהוא יצר רק למענה. הפך את
הפנטזיות שלו למוחשיות רק למען סוניה שלו. ריצף את כל הסמטה
למען סוניה שלו. אפילו הזמין פסל של אריה עם אורות אדומים
בוערים מתוך פיו והכול למען סוניה שלו. ולבסוף הוא גם רצה
לקרוא לסמטה כולה על שם סוניה שלו. אבל מאיר דיזנגוף לא אהב את
סוניה של מאיר געצל שפירא.
אהההמ, סיפור מעניין. היא אומרת. הולכת עם הג'ינס שלה מחזיקה
את הדובי שלה והוא מספר לה את כל הסיפור על סמטה פלונית.
מאיר שפירא לא רוצה שסוניה שלו תלכלך את כפות רגליה הענוגות
בחול של תל-אביב והוא מרצף את הרחוב במו ידיו. יושב בחול ומניח
אבן ועוד אבן. הנה, תראי איך שפירא מרצף במו ידיו את הרחוב
במרצפות מעוצבות כדי שסוניה השמנמנה תלך בנוחות בדרכה מרחוב
המלך ג'ורג' לרחוב אלנבי.
והכול למען סוניה שלו. אני אומר לה. שנינו עומדים ליד מאיר
געצל שפירא ומסתכלים על עבודתו.
תודה על הג'ינס, אריה. מבט של הכרת תודה בעיניה. אם היה לי כסף
הייתי קורא לאיזו סמטה תל-אביבית על שמה. אם הייתי יודע את
שמה.
הוא לא ידע את שמה, אבל אותה צמה הלכה אתו לאורך כל הדרך...
חה חה חה. זה שיר על נערה עם צמה. אתה חושב שמתאימה לי צמה?
מסתכל על השער המשתפל המדהים שלה.
והנה הבית של מאיר געצל שפירא. מצביע על הבית שעומד בקצה סמטה
תל-אביבית פלונית עם אריה מפוסל בפתחו ונורות אדומות שנדלקו
בשתי עיניו עם רדת החשיכה.
זה לא ממש נחשב לקיטש. תל-אביב היא כולה קיטש חה חה חה. הם
רואים איך מאיר שפירא מציב שני עמודים עם שלטים די גדולים
ועליהם כתוב רחוב שפירא.
פתאום אנחנו רואים שני אנשים מגיעים ומסירים את השלטים שמאיר
שפירא הציב בסמטה שהוא יצר.
מה אתם עושים? מי אמר לכם להוציא את השלטים האלה? יוצא אליהם
ומתחיל לריב אתם. אנחנו באים לעזור לו. הנערה והדובי שלה רוצים
להרביץ לפקחים העירוניים.
האדון ראש העיר אמר לנו שאין לך שום סמכות לקבוע שמות של
סמטאות. פקחים עירוניים כמו פקחים עירוניים. בימיו של מאיר
דיזנגוף כמו בימיו של רון חולדאי.
אבל אני בניתי את הכול. יש לי זכות לקרוא לכל זה על שמי!!!
צועק עליהם ומושך מידיהם את השלטים שלו אבל הפקחים גברים
חזקים. לוקחים את השלטים שלו והולכים.
אני אראה לכם! ממשיכה להסתכל על מאיר שפירא. רואה אותו הולך
מביתו בסמטה פלונית שאז לא נקראה סמטה פלונית אלא רחוב סוניה
שפירא אל בית העירייה ברחוב ביאליק שאז לא נקרא רחוב ביאליק כי
חיים נחמן ביאליק היה עדיין בחיים ונכנס למשרדו של מאיר
דיזנגוף.
תגיד להם מאיר. תגיד להם להשאיר את השלטים שאני שמתי ברחוב
שלי.
אל תקרא לי מאיר. בשבילך אני אדוני ראש העיר. מאיר דיזנגוף
מעלעל בניירותיו.
אדוני ראש העיר בתחת שלי! אני בניתי את הרחוב ואני רוצה שיקראו
לרחוב הזה על שמי ועל שם סוניה שאהבה נפשי.
מאיר דיזנגוף בוחן אותו במבט מזלזל. רחוב שפירא זה לא שם של
רחוב בתל-אביב. גם לא רחוב סוניה. הראה באצבעו על הדלת והמשיך
לעלעל בניירותיו.
רחוב שפירא זה שם של רחוב בתל-אביב כמו רחוב דיזנגוף, חה חה
חה!!! צחוק פרוע עולה מהמשרד של ראש העיר. מאיר שפירא מטלטל את
גופו השמן וחובט בשולחן של ראש העיר.
יצמחו לי שערות על כף היד אם אי פעם יקראו רחוב על שמו של ראש
העיר מאיר דיזנגוף, חה חה חה!!!
האאמממ. רחוב דיזנגוף. זה נשמע מעניין. מאיר דיזנגוף מרים גבה
וממשיך לבחון ולחתום על ניירות שונים.
חה חה חה חה!!! הצחוק של מאיר געצל שפירא מהדהד בכל תל-אביב
הקטנה של שנות העשרים. כל התושבים שומעים את הצחוק הזה. ברוך
אגדתי שומע את הצחוק הזה. עקיבא אריה וויס והבת שלו אחוזבת
שומעים את הצחוק הזה. גם להם יש חשבון עם ראש העיר. גם את השם
שלהם הוא מחק מתולדות העיר כמו את השם של מאיר שפירא.
ראש העיר קם ממקומו. הודף את מאיר שפירא בידיים כועסות. מאיר
שפירא הודף אותו בחזרה. הם מתחילים להכות אחד את השני בידיהם
ובכלים שונים שנמצאים על השולחן כמו קסת דיו ועששית של מנורת
נפט. כולם שומעים מה שקורה במשרד של ראש העיר בבית העירייה
ברחוב ביאליק 27. הרבה שנים לפני שנבנה הבניין בכיכר מלכי
ישראל שהפכה לכיכר רבין.
לא יהיה בעיר הזו רחוב על שמך, אתה שומע אותי, מאיר שפירא?!
על שמך לא יהיה כאן רחוב, אתה שומע אותי, מאיר דיזנגוף? חבטות
נמשכות. מאיר שפירא השליך על מאיר דיזנגוף קלסר עבה עם כל שמות
תושבי העיר העברית הראשונה. מאיר דיזנגוף מחה את אפו המדמם.
תשמע, אדון מאיר שפירא. דיזנגוף דיבר בציניות הכי ארסית ששמעתי
מעודי. גם הנערה הצעירה היא לא צינית ככה, אפילו בתקופות הכי
ציניות שלה. תשמע, אדון מאיר שפירא, ותשמע אותי טוב. לרחובות
הקטנים שאתה בנית יקראו מעכשיו סמטה פלונית וסמטה אלמונית. אתה
שומע אותי, אדון מאיר שפירא??? שום דבר שקשור לשפירא. שום דבר
שקשור לסוניה. אתה מבין אותי, אדון מאיר שפירא?
מאיר שפירא מביט בו. גם עקיבא אריה וויס ואחוזבת הקטנה שלו
מביטים בו. אחוזבת מחזיקה דובי קטן בידיה. תמונה מטשטשת
ונמוגה.
אנחנו עומדים בסמטה פלונית ומביטים באריה שהציב מאיר שפירא
בבניין הכי יפה ברחוב שהוא רצה לקרוא על שמו ועל שם סוניה
שלו.
בואי נלך לרגע לאכול מנת פלאפל בשוק בצלאל. עצב שנמשך רגע
ונגמר.
לא בא לי. אני לא הכי רעבה. באמת. רק בא לי לקנות חגורה מתאימה
לג'ינס החדשים שלי.
בואי נלך לטייל בשבילי גן מאיר. כמו בשיר של אלתרמן. אולי נקנה
גם חגורה בדרך.
הולכים כמה צעדים ברחוב המלך ג'ורג'. נכנסים לגן מאיר שנקרא
כמובן על שמו של מאיר דיזנגוף ולא על שמו של מאיר שפירא.
הוא שומע את הקולות...
בוא, דניאל. בוא נטייל קצת בגן מאיר. הרהורים רומנטיים
בתל-אביב של ראשית שנות החמישים. היא לומדת משפטים. הוא
מוזיקאי ומלחין. מחזיקים יד ביד. מעניין מה אבא היה אומר על
זה. יש להם אמהות שונות אבל אותו אבא. התחתן פעמיים האבא. פעם
עם אימא של נעמי. פעם עם אימא של דניאל.
בוא, דניאל. שב אתי כאן על הספסל בגן מאיר. לגעת בבגדים. לגעת
מתחת לבגדים. למצוא את הרגעים הנכונים לא להיות אח ואחות אלא
רק להיות זוג תל-אביבי רגיל...
פעם היה כאן רצח, בשנים הראשונות של המדינה. נעמי שטיין ואחיה
מצד האבא דניאל פקטורי באו לגן מאיר להזדיין כמה דקות להנאתם.
מישהו חיכה להם שם, והוא רצח את האח ואנס את אחותו שהייתה גם
אהובתו.
נעמי שטיין. היא הייתה אחר כך פרקליטת מחוז תל-אביב.
אה. לא שמעתי אף פעם על נעמי שטיין. יש יותר מדי שטיין
בסיפורים ההזויים שלו. אריק איינשטיין ומונה זילברשטיין וזאב
רוזנשטיין ואפילו הילדה פרידשטיין שמכניסה חתולים לתאי גזים.
יש יותר מדי שטיין בחיים שלך, אריה. לא נמצאת אתו בכלל בסיפור
האסוציאטיבי המטורף אבל המאוד מציאותי על פרקליטת מחוז תל-אביב
לשעבר שהלכה להזדיין עם אח שלה בגן מאיר ברחוב המלך ג'ורג' ליד
מצודת זאב.
את זוכרת? סיפור די מסובך היה שם. גם אני לא זוכר את הסיפור
המסובך הזה. רק נולדתי אז בפולניה. רק קראתי שנעמי שטיין הפכה
לפרקליטת מחוז תל-אביב וקראתי שהמתמחה שלה היה חבר הכנסת גדעון
סער מהליכוד. הליכוד נמצא במצודת זאב. ממש מול גן מאיר. גדעון
סער הוא אחד מחברי הכנסת החכמים ביותר. אולי ראש ממשלה לעתיד.
מה מתוך כל התכונות שלו הוא קיבל מפרקליטת המחוז לשעבר
שהזדיינה עם אח שלה בגן מאיר ומישהו רצח את אח שלה כמו עונש
משמים.
קצת מוגזם, אתה לא חושב? אין עונש משמים בתל-אביב. לפעמים אני
חושב שתל-אביב בעצמה היא השמים.
תל-אביב בעצמה היא השמים. ההממממ... כאילו יש כאן כללים שלא
מותרים על הארץ. רק בתל-אביב פרקליטת המחוז מזדיינת עם אח שלה.
מעניין איזו אווירה יש בעיר שלנו שמאפשרת לפרקליטת המחוז
להרגיש כמו אלוהים.
הו אלוהים, תראה איזו חגורה, יווווו!!! רואה חגורה בקינג
ג'ורג' בחנות פצפונת ליד החזיות והמחוכים של בנות פסיה. מקפצת
לתוך החנות, מושכת אותי אחריה, מסתכלת אליי בעיניים הכנועות
שלה שאקנה לה את החגורה האלוהית שהיא רוצה. מארגנת אותה מעל
הג'ינס כמו שצריך. חמישים שקל אני משלם למוכרת הסתמית.
דניאל פקטורי מטייל עם אחותו נעמי שטיין...
בוא. דמעה נשכחת וחולפת כמו הזיכרונות. עוד נשוב נטייל בשבילי
גן מאיר, נשענים על מקלות לעת ערב. שר עוד פעם את השיר של
אלתרמן.
נערה, איפה את? היא נעלמה לו פתאום. איפה את, נערה? אל תגידי
לי שאת מטיילת בגן מאיר לעת ערב. אני לא רוצה שמישהו ירצח
אותך, נערה. אני אפילו לא רוצה שמישהו יציץ לך, נערה. יש המון
נערים מתבגרים בודדים בגן מאיר שרוצים רק להציץ. יש המון חסרי
דיור בגן מאיר. הומלסים רוסיים שיכורים שנרצחים בידי הומלסים
רוסיים אחרים שמשלמים ארנונה גם אם הם ישנים על ספסל.
קו קו. משחקת אתי במשחקים. שומע את קולה בין קולות הקוקיות בגן
מאיר.
את בטח לא הולכת לעת ערב בגן מאיר. את בטח הולכת שוב לבדך
ברחוב המסגר. בלילה. בין המוסכים הסגורים שיהפכו מחר בערב
למועדונים חדשים. בין האנשים הנפתחים במועדונים מלוכלכים עם
חדרי שירותים מלוכלכים עוד יותר.
מסתכל מסביבי לנסות לראות את התמונה המוחשית הזאת של נערה
צעירה הולכת ברחוב המסגר בין המוסכים שפתוחים רק ביום.
יייססס, איזה מותק! כבר שורקים לה ברחוב המסגר. כבר הולכת שם
בין המוסכים עם מכנסי הג'ינס החדשים נמוכי הגזרה שהחגורה שלהם
הדוקה מעל חריצי התחת שלה...
יא איזה כוסית מדליקה. אש! שני מוסכניקים מלוכלכים מגריז ומשמן
מנועים והגזע המזרחי הדפוק שלהם רואים אותה עוברת ברחוב המסגר
כאילו הגיחה לשם מאיזו אגדה על סינדרלה שחזרה אל המקום שבו
נולדה. מרחפת בין המוסכים של מיצ'ובישי ופורד עם השער המתפזר
המתפתל בין המכוניות המפורקות.
וואלה איזה כוסית. רק קטנה מדי. חכה שנתיים עד שתגדל. לא בא לי
להסתבך עם קטינות.
לאאא. דווקא עכשיו, אח שלו. אתה תהיה הראשון אצלה. אתה יודע
איזה כיף זה לזיין בתולה, אח שלו?
כן, בחיי אילוהים שאתה צודק. עשית את זה פעם, אח שלו? עלית פעם
על בתולה?
על בתולה לא צריך לעלות, אח שלו. בתולה צריכה לעלות עליך.
האאאא, וואלה, אתה צודק, אח שלו! שני המוסכניקים המזרחיים מכים
זה על כתף רעהו, או על כתף אח שלו אם להתייחס מילולית למה שהם
אומרים.
כן, אח שלו. תעשה מה שבזין שלך, אח שלו! תפיחות כתפיים הדדיות
הומו-אירוטיות שמוצאות כאן את הלגיטימיות שלהם כמו בטריבונות
של אוהדי מכבי והפועל הכדורגל.
לא את, נערה. לא את.
לוקח מונית אמיתית לרחוב המסגר ומחפש אותה שם. מתחת לפנסים
עייפים ומאירים את עייפותם. ואחר כך נוסע לחוף פרישמן מתחת
למלון דן ומחפש אותה בין דיונות החול, בתוכן. מתחת להן.
בריקנות שאין לה קודש ואין לה חול. בריקנות של מחשבותיו.
בריקנות של הפנטזיות שלו. בריקנות של נפשו הנעה ונדה במרחבי
השקט שבתוך הכאוס שהאדם מוקף בו.
תשמעי, עינת, איזו חגורה אלוהיתתתתת הוא קנה לי, ייייששש. ואל
תחשבי על זה אפילו, עינתי. שלא תחשבי על זה אפילו.
אתה בא, אבא. עוד מעט מצעד הגאווה. מחזיקה את היד שלו, שלא
תפזר את עצמה לגמרי בקיום שלו. נערה שהולכת אתי באודיסיאה של
תל-אביב, מתקשרת בפלאפון עם עוד מישהו.
יאאא, אני רוצה לפסיכו קעקועים, עושים שם פירסינג מה זה
מממוווו.
מונית מרחוב המסגר לדיזנגוף סנטר. עולים למעלה. היא נשכבת על
המיטה בחדר דמוי חדר שינה. הוא מראה לה תמונות והיא בוחרת אחת.
הוא אומר לה לקחת נשימה עמוקה ומכניס לה את צינור הברזל לשפה
התחתונה שלה.
אוישש זה כואב.
אני חושב על המשמעות של כל הדבר הזה. להכניס לעצמה טבעות
וברזלים לשפתיים ולפטמה ולדגדגן. ככה נראית תל-אביב היום. אני
מת לדעת אם ברוך אגדתי מכיר תל-אביב כזאת.
איש זקן חסר גיל עומד שם בין המוסכים בגני התערוכה הישנים בסוף
רחוב דיזנגוף. אני זוכר שכשהייתי ילד הייתי מטייל שם קצת.
דמעות קטנות ואמיצות של נערה צעירה שרצתה פירסינג בשפה התחתונה
שלה. מבקשת ראי לראות את עצמה.
הלו, עינתי, חבל שאת לא רואה אותי הרגע. אחוש שרמוטה של
פירסינג עשו לי בפסיכו. מסתכלת על עצמה מכל הצדדים שהראי מאפשר
לה.
הנה ברוך אגדתי. תראי! איש זקוף מצועצע חולף על פני פסיכו
קעקועים שעושים גם פירסינג ויורד אל הרחוב הרחב כמו העולם
כולו. רוקד על המדרכות של תל-אביב. שר לעצמו שיר עתיק משנות
העשרים. מנגינה חדשה של רגטיים. נערה צעירה מנסה לשרוק עם פה
פצוע ומחורר. פפפייי. קשה לה לשרוק. כואב לה. יש כנראה איזה
מחיר שנערות צעירות מוכנות לשלם כדי להיות קוליות.
אהבתי לרקוד רגטיים. מילים יחידות ואחריהן שתיקה. הפה של הנערה
סגור. מדמם.
את חייבת לשתוק לפחות שעה. אסור לך לדבר בכלל. את שומעת אותי?
איש הפירסינג מצווה על הנערה. ברוך אגדתי מתעקש להשאיר את
שתיקתו עוד כמה דקות בתוכנו. ואני עוד זוכר אותו בזקנתו
העלובה, העצובה. הולך בצעד זקוף כמו רקדן בין החורבות. צורה
גברית הומו-אירוטית בתל-אביב של שנות השלושים של המאה הקודמת.
בליין ימי שזוף עד גיחוך עולה מבין הגלים כמו אפרודיטה גברית.
רוצה לשוט אתי בחסקה אל תוך הים? דוב פרידמן מתחיל עם סימה
אליהו באחד הסרטים של אורי זוהר שאחרי מציצים האחד והיחיד.
עיניים גדולות או הצילו את המציל. שכחתי איזה מהם.
את לא זוכרת את אגדתי, נערה? יוצר אינדיבידואליסטי מתקופת
הבראשית של ההוויה הארצישראלית. אמן ראשוני ונועז, שלא חדל
להתלבט בחיפושיו. תמיד חיפש. אף פעם לא השיג בשלמות מה שחיפש.
מממ? תגובה צפויה של נערה צעירה עם פה סגור ופצוע ומחורר וקולי
שמספרים לה על מישהו שמת לפני המון שנים.
האא, זו כאילו זעקת המשך לזעקת נפשך ששמעת מקודם. אנחה
תל-אביבית כזו. איש אחד זקן עומד מולנו. תנועותיו קורעות את
אוזנינו בדממתן. סיבוב גופו במעגל פנימי של הנפש האנושית
הצורחת את מצוקתה.
בוא, ברוך אגדתי. שב כאן אתנו. בחור צעיר עם תנועות עדינות
מתיישב לידנו. ספר קצת על נשפי פורים של תל-אביב הקטנה. ברוך
אגדתי מסתכל עלינו ושותק. ספר על המסיבות הפרועות. ספר על חדרי
השירותים של פעם. הרקדן ומארגן המסיבות שותק וממשיך להביט בנו.
מניע את גופו בצורה קלילה ויצרית ורבת הבעה.
ספר, אגדתי! ספר לנו משהו! נערה מלאת חיים שלא מפסיקה לדבר
מאבדת קצת את סבלנותה כלפי הרקדן השתקן שיושב מולנו. איש חטוב
ומלא כישרונות ויכולת שלא הייתה כאן מלבדו. יוצר קולנוע וצייר
ורקדן ומארגן של נשפים וחגיגות. איש מופלא ששתק את חייו עד
מותו בשנות השבעים.
יוו, איזה קול אתה. הנערה צעירה נוגעת ברקדן האגדי של ראשית
ימי העיר שלנו. ברוך אגדתי שותק את סיפורו. שותק את חדלון
המוות של זיכרונותיו.
מממממ. נערה מספרת לחברה שלה בפלאפון על הפירסינג ועל זה שאסור
לה לדבר שעה שלמה.
נערה מלטפת את המוות הנוגע באוויר. הדממה האפורה הכואבת מכול.
ספר לי קצת על המסיבות. ספר לי קצת על המועדונים של תל-אביב
הקטנה. ספר לי על השירותים של המועדונים האלה.
אני זוכר אותו בזקנתו המבישה. רואה אותו חולף ברחוב דיזנגוף
בדרכו אל הצריף שלו בשכונת מנשייה. מנסה לדמיין אותו בצעירותו.
רואה בצורה מוחשית את הריקודים שלו. הורה אגדתי המפורסמת.
אקסטזה תימנית מאוד אירוטית. ברוך אגדתי רוקד לבדו על הבמה
בדממה, לובש על ראשו כפייה ערבית. ריקוד אקספרסיוניסטי גרמני
ותנועות דבקה ערבית וכל ההומופוביה התל-אביבית שלא הבינה את
הריקודים האלה.
את מבינה, נערה? תל-אביב לא הבינה את הריקודים של אגדתי, אבל
את המסיבות של אגדתי היא הבינה טוב מאוד. אגדתי רצה להיות רקדן
שיוצא מהארון ותל-אביב רצתה אותו כמארגן מסיבות שנשאר עמוק
בארון.
מממממ. מממממממ. ממממ.
ואת זוכרת את ההפגנות של החרדים נגד אגדתי? עומדים עם הלבוש
השחור שלהם ועם המחשבות השחורות שלהם וצועקים תועבה תועבה כמו
שהם צועקים היום על מצעד האהבה.
ממממממ.
פתאום שתיקה כזו. כמו ריקוד בלי ליווי של דרבוקה. רק תנועות
גוף. רק שריקות בוז של קהל תל-אביבי שרוצה רק את הרעש הגדול של
העיר.
את מי לא הזמנתי למסיבות האלה, אומר לנו ברוך אגדתי. פתאום.
אחרי השתיקה הגדולה של חייו ומותו. כמו אכזבה על היחס של העיר
אליו. את המסיבות שלו קיבלו ואת גופו הרוקד לא קיבלו.
כולם, כולם באו למסיבות שלי. הבעה רבה על גופו היפה וגאווה
גדולה על פניו היפים של ברוך אגדתי. מסתיר את אכזבתו תחת מעטה
הגאווה. אני אהבתי לעשות מסיבות לתל-אביב הקטנה שלי. ברוך
אגדתי מדבר בקולו הרך והנעים. שנינו מקשיבים לקול שמגיע כמו
מהשמים. כמו הסגנון האקלקטי של הבניינים שהחלו להיבנות
בתל-אביב עוד בחייו. אני הייתי הראשון שארגן מסיבות בתל-אביב.
הייתי כאן עוד לפני שמישהו חשב על שירזי והליינים שלו. הייתי
כאן לפני אדם. שמחה גדולה מהולה בעצב גדול כמוה על איש שרצה רק
להביא שמחה לתושבי תל-אביב. איש מופלא ואגדתי. אני לא מתפלא
שהוא מכיר את שירזי שנולד אחרי מותו ב-1976. אני גם לא מתפלא
שהוא מכיר את אדם הזמר ומפיק האירועים של הקהילה ההומו-לסבית
התל-אביבית. אני לא מתפלא על שום דבר שקשור לברוך אגדתי. האיש
שהכיר את כולם. האיש שהמציא את כולם.
תזרוק שמות, אגדתי. תזרוק שמות. יאללה.
אגדתי עוצם את העיניים הגבריות היפות. חוזר המון שנים לאחורה.
ביאליק. אתם מכירים את ביאליק? הוא אמר שהוא רוצה להיות משורר.
אגדתי מתגאה בהיכרות הקרובה שלו עם חיים נחמן ביאליק. נערה
צעירה צוחקת. מכריחים אותה בתיכון לכתוב עבודות סיכום על
מורשתו של המשורר הלאומי כמו על מורשתו של יצחק רבין. גם מאיר
דיזנגוף היה מגיע למסיבות שלי! אגדתי מתגאה בשמות שהוא שולף
מהשרוול כקלפים. גם הציירים הגדולים של תל-אביב הקטנה היו באים
אצלי. אריה לובין, ציונה תג'ר. גם נחום גוטמן. הבעה של הערכה
מתבקשת. אפילו הנערה פחות צינית כשאגדתי מספר על כל האנשים
הידועים שהתחנכו אצלו. הנערות הצעירות של משפחת שלוש לובשות
שמלות יקרות של סאטן משי, מעוטרות בפנינים ובתכשיטים ובנוצות
של בת יענה.
נוצות של בת יענה? נערה צעירה רוצה להיות.
כן, נערה, נוצות של בת יענה. הן ראו את כל השמלות המפוארות שהן
לבשו מהסרטים הצרפתיים בקולנוע עדן. האופנה האחרונה של פריז
נראתה במסיבות של ברוך אגדתי בשנות העשרים והשלושים בתל-אביב
הקטנה.
מממממממ!!! נזכרת פתאום, האיש מהפירסינג ציווה עליה לשתוק
לפחות שעה.
מממממממ, ספר לי עוד. מבקשת. ספר לי קצת על נשפי פורים שארגנת
אז בשנות העשרים של המאה הקודמת. אני מבקש את השאלה הזו
בשבילה.
שנות העשרים של המאה הקודמת, חוזר על מילותיה כלא מאמין. מסתכל
עליהם פתאום במבט חד ועירני. הדכדוך שאחז בו נעלם באחת. התנער
ממנו כעפר של מוות.
ראיתי היום תמונה של שרי אריסון. היא אישה מאוד עשירה. אני
זוכר את אבא של שרי אריסון. הוא זכה בפרס ראשון בתחרות
תחפושות.
אבא של שרי אריסון? מתחיל להבין את מרחק הזמן של תל-אביב
הקטנה. מתחיל להבין את מרחק הערכים. זוכר את המיליארדר שנולד
כאן והיגר לארצות הברית ושם עשה את הונו הגדול. ועכשיו הבת
המטומטמת שלו ירשה את כל הכסף שלו כדי להתחתן עם סוטה מין
ולהפוך את חייה לקריקטורה משונה.
אבא של שרי אריסון. כן. קראו לו תד. הוא זכה במקום הראשון
בתחרות תחפושות שאני ארגנתי. תד אריסון היה בן ארבע כשהוא זכה
בפרס. גם נתיבה בן יהודה, הבת של מנהל גימנסיה הרצליה ברוך בן
יהודה, שהייתה אז ילדה בת תשע, זכתה בפרס על התחפושת שלה. גם
רפאל קלצ'קין, שהיה נער צעיר, זכה בפרס על התחפושת שלו.
ממממממ.
אני זוכר גם את הנערות שהתחפשו לנערות הרמון עם מכנסיים תפוחים
וטורבן על הראש והן רקדו ריקודים אירוטיים במסיבות שלי.
ואווו, הוא אומר לו. והוא ממשיך לספר על התזמורות שניגנו
במסיבות שלו מקצבים מדליקים של טנגו, צ'רלסטון וואלס. בחורים
ובחורות השתוללו על רחבת הריקודים ואחר כך הלכו לשירותים...
לא חושב שהם הלכו לשירותים. לא היו לנו חומרי ניקוי חזקים או
מטהרי אוויר ריחניים והשירותים היו די מסריחים. צוחק.
ממממ. נערה לא צוחקת.
ואתה מוכן לספר משהו על תחרות מלכות היופי שארגנת? שואל את
האיש המופלא שנשכח ונמחק מזיכרונה של העיר שלו. אנחה סמלית
כבדה. איש גבוה ויפה תואר מנסה להיזכר בנערות צעירות ויפות
מלפני תשעים שנה לפחות. מעלה בדמיון שלי את הגבר היפה עומד ליד
נערה תימנייה יפה שמתלבשת לקראת עלייתה אל הבמה בתחרות היופי
שהוא ארגן בראינוע עדן שהוקם על ידי עקיבא אריה וויס. האיש
המציא את תל-אביב. אבא של אחוזבת וויס.
בסרטים לא היה אז קול. את שומעת? והתזמורת שניגנה בנשפים שלו
ניגנה גם בסרטים כליווי מוזיקלי. וגם ניגנה בתחרות היופי
כמובן. מתחת לתפאורה שעיצבו אריה לובין ונחום גוטמן.
וואווו.
אסתר צברי, מלכת היופי של תל-אביב!!! פתיתי קונפטי של נייר
צבעוני מושלכים עליה.
כן. אומר ברוך אגדתי. כך היה בתל-אביב הקטנה. הנפת יד קטנה
אופיינית ואופנתית.
מממממ.
אגב, הכרת את אחוזבת וויס, הבת של עקיבא אריה וויס? אני שואל
את האיש המופלא הזה. ברוך אגדתי מתנער כמו מרגבי עפרו. צמרמורת
אוחזת בו וגם בנו. הוא שותק בהתנערותו המצמררת. איש מבוגר אחד
קולט את זיכרונותיו. נערה צעירה רצתה להראות לו את הכוס שלה
תמורת אישור כניסה לנשפי הפורים שלו. הוא לא רוצה לראות בשנת
1926 אבר מין של נערה בת שש-עשרה וחצי. הוא לא רוצה לראות מה
מתחבא מתחת לתחפושת של מלכת אסתר. הוא לא רוצה לתת לה אישור
כניסה. היא צחקה לו שהוא מעדיף נערים צעירים.
הומו, הומו! ככה אחוזבת צחקה לו, בשנות העשרים של המאה הקודמת.
אחוזבת וויס שנשארה רווקה עד סוף ימיה כמו עונש שהעיר הזו
הטילה עליה בגלל שהיא צחקה על ברוך אגדתי.
לפעמים נדמה לי שתל-אביב נמצאת כולה בתוך ארון אחד גדול שהיא
צריכה לצאת ממנו. לא בטוח מי אומר לי את זה. נערה צעירה או
מארגן מסיבות מת.
אני דווקא חושב שהעיר הזו מוציאה את עצמה מהארון בכוח. מחפש את
ברוך אגדתי שנעלם לרגע מעיניי. מסתכל על עיניה הנעלמות של
הנערה עם השער הארוך שהולכת לעבר היציאה עם שערה המונף כדגל
שהיה רואה לפני המון שנים במצעדי יום העצמאות שעברו בדיזנגוף
כשהדגל היה עדיין דגל והגאווה הייתה עדיין גאווה למדינה ולא
גאווה לנטייה המינית.
כן. תל-אביב זו עיר מאוד גאה. אני מאוד גאה שאני נמצאת
בתל-אביב.
ועכשיו צריך לקום מהספסל בשדרות רוטשילד וללכת לבד לכיוון
אלנבי. לעצור רגע בפינת אלנבי כדי לחשוב ולהמשיך ללכת אל הצד
האחר של העצים. אל תוך החלומות. לכיוון מגדל שלום.
הייתי פעם בכל-בו שלום למעלה והסתכלתי למטה. היה רק מעקה נמוך.
כל מי שרצה לקפוץ קפץ. גם אני רציתי לקפוץ אבל לא קפצתי.
מממממממ?
זה היה המגדל היה נפלא בתל-אביב ועכשיו הוא סתם ננס קטן ליד כל
הענקים המתרוממים כמו זין אדיר אל ענני הנוצה הנפתחים של
השמים. מסתכלת בשמים בעקבות המחשבות הגבוהות שלי. לא היה כדאי
להרוס את גימנסיה הרצליה בשביל מגדל חסר טעם שכזה. את מסכימה
אתי, נערה? מושכת בכתפיה. חושבת על תל-אביב של קניות. מדברת
בפלאפון עם כל הממממממממ שלה על השוואות מחירים בין חנויות
נעליים באלנבי וחנויות נעליים בדיזנגוף.
יווו, איזה מחירים יש בדיזנגוף... שוכחת רגע את הממממ שלה. אני
עוברת ומסתכלת בחלונות הראווה ולא מאמינה, יווו. אני נזכר שוב
בחנויות הנעליים של רחוב נווה שאנן.
את זוכרת את גימנסיה הרצליה? להכריח אותו להפסיק להיזכר
בחנויות נעליים בתל-אביב. להכריח אותה להיכנס אתו אל נבכי
זיכרונות שאפילו הוא לא חווה אותם.
את יודעת שברחוב נווה שאנן יש חנויות נעליים מה זה זולות.
אני לא זוכרת את גימנסיה הרצליה. ואתה זוכר את גימנסיה הרצליה?
הנה מתחיל הפינג פונג המאתגר שהיא כל כך אוהבת.
זוכר, זוכר. מבט שמתיימר להיות מתגרה ואינו אלא נוסטלגי וזקן.
אם אתה זוכר אז גם אני זוכרת. קריצה קטנה לפני שנכנסים ביחד אל
השירותים הקרובים. רצוי אל השירותים של גימנסיה הרצליה ליד
כיכר המדינה. רצוי בחטיבה העליונה עם כל הנערות המסעירות של
י"א וי"ב...
ואפילו לא צריך להוריד נעליים. חחחח.
ואת בטח עוד זוכרת את המשורר המשופם שהיה הרופא של גימנסיה
הרצליה. הייתה לו הזכות לראות לבנות הצעירות ההן את הנשיות
הראשונית שלהן.
אהה. ממממ. עיניים קטנות וציניות ממשיכות להביט בי. האם הוא
ראה לאחוזבת? האם הרופא המשורר ראה לנערה הראשונה של תל-אביב?
מממ, בא לי לקנות נעליים בדיזנגוף. הן בטח לא יקרות בשבילך,
אריה.
מממממממ, בואי נעשה קצת חשבון. אחוזבת וויס נולדה בשנת 1910.
בדיוק כמו אימא שלי. היא הייתה צריכה להיות היום בת 97 אילו
הייתה חיה. הרופא המשורר התחיל לעבוד כרופא בגימנסיה הרצליה
בשנת 1931 ואחוזבת הייתה אז בת 21. גדולה מדי בשביל ללמוד
בגימנסיה הרצליה. ממשיך עם החישובים האלה חסרי התכלית.
תפסיק לדבר אתי על רופאים משוררים ובוא תקנה לי נעליים
בדיזנגוף, אריה.
אבל את יודעת מה? בשביל הפנטזיות שלי אני מוכן להשאיר אותה חמש
שנים בכיתה י"א וגם להשאיר אותה חמש שנים בת שש-עשרה וחצי כדי
שהרופא של גימנסיה הרצליה ישחק אתה ברופא וחולה. נו? איך אני
בשבילך, נערה?
ממממ, על איזה רופא אתה מדבר, אריה? נערה צעירה שואלת אותי.
שוכחת לרגע את הנעליים שהיא רוצה שאקנה לה.
מי הרופא ששיחק עם אחוזבת וויס במשחקים של רופא וחולה? אה?
נערות צעירות תמיד רוצות לדעת הכול.
שחקי שחקי על החלומות לו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין כי
עודני מאמין בך. עדיין סימני שאלה. היא מכירה את המילים אבל לא
יודעת מי כתב את זה.
תפסיק לשחק אתי משחקים, אריה. בוא תקנה לי נעליים וזהו!!!
מי כתב את זה? מי הרופא שמשחק עם תלמידת תיכון מהחטיבה העליונה
במשחקים של רופא וחולה? חחח.
אומרים ישנה ארץ ארץ שחונת שמש ובארץ הזו יש עיר נפלאה שקוראים
לה תל-אביב.
מאיפה לקחת את השיר הזה, אריה? שואלת. אני אומר לה שכתב את זה
משורר תל-אביבי בשם שאול טשרניחובסקי.
זה לא שלמה ארצי כתב את זה? שואלת ומקמטת מצח צעיר ומתוק ומגרה
ומושך ואסור. המשורר שאול טשרניחובסקי כתב את המילים האלה,
מתוקה שלי. המשורר הזה עבד כרופא בגימנסיה הרצליה. הוא בדק את
כל הבנות הצעירות שנולדו בשכונת אחוזת בית והוא ראה את אחוזת
הבית לכולן.
לכולן? מחייכת בממזרות של זיק עיניה הקטנות והיפות. הולכת אתי
עד הסוף עם הפנטזיה הזו שלי. יושבת במין ישיבה מוזרה שהרגליים
שלה פתוחות והג'ינס החדש שלה שאני קניתי לה מהודק מסביב למשהו
הכי סודי בעולם...
גם לי הוא ראה את אחוזת הבית שלי, הרופא המשורר הזה שלך?
לכל הבנות הקטנות של תל-אביב הקטנה הוא ראה את הכוס, המשורר
שאול טשרניחובסקי. גם לאחוזבת הקטנה, הבת של עקיבא אריה וייס
שייסד את שכונת אחוזת בית, הוא ראה את הכוס. סיפרתי לך כבר על
אחוזבת וויס. נכון, נערה?
כן, אריה, סיפרת לי על אחוזבת שאימא שלה רצתה לקרוא לה אליזבט
ואבא שלה רצה לקרוא לה אחוזת בית ובסוף קראו לה אחוזבת.
נכון, נערה. עקיבא אריה וויס שיסד את העיר ועיצב את דמותה
הראשונית ואחר כך הגיע מאיר דיזנגוף שמחק את שמו מכל מקום בעיר
הזו. ואני שמח שאת זוכרת את כל מה שאני מספר לך על תל-אביב,
נערה מתוקה שלי. את יודעת מה? אולי נבקר בבית שלו? זה ברחוב
הרצל פינת אחד העם. גם אחוזבת גרה שם עד שהיא מתה לפני כמה
שנים. את רוצה ללכת לבקר אתי שמה? אולי נראה גם את אחוזבת? היא
צריכה להיות בת מאה בערך.
טוב, בוא. אומרת לי. אבל אחר כך אנחנו נוסעים לדיזנגוף ואתה
קונה לי נעליים.
אנחנו הולכים. שוחקים עוד קצת את הנעליים שלה.
שחקי שחקי על החלומות לו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין כי
עודני מאמין בך. שר לה כל הדרך שירים של שאול טשרניחובסקי.
מגרדת את שערה במבוכה בזמן שאנחנו הולכים. אתה בטוח שלא שלמה
ארצי כתב את המילים של אומרים ישנה ארץ? מקמטת שוב את המצח.
עוצמת עיניים נהדרות. מנערת שער נהדר. הפירסינג בשפה התחתונה
שלה נראה פחות מגוחך מקודם.
אחוזבת וויס כבר מתה. ראיתי את הקבר שלה בבית הקברות
בטרומפלדור. יש שם מצבה שכתוב עליה אחוזבת וויס.
גלינג לילי. הצלילים המזהים של הפלאפון המעצבן שלה. אחד
הידידים שלה שהיא מספרת לו על הפירסינג החדש שעשו לה והנעליים
החדשות שעוד מעט יקנו לה ואומרת לו שיתקשר אחר כך.
כן, כן, אני זוכר. כתוב על המצבה אחוזבת וויס. אני ראיתי.
מסתכל על הקבר שלה וקצת עומד לי. פנטזיה קצת נקרופילית, אני
חושב לעצמי...
אז תגיד, היה לה קבר יפה או לא? מרימה את החצאית שלה למעלה. לא
מתלוננת שהשפם שלך מגרד לה בין ירכיה. מגע של מוות בין ירכיה
של נערה בת שש-עשרה וחצי.
תמשיך. תמשיך, לוחשת לך. אוהבת את הדימוי של קבר על אבר המין
שלה. אוהבת את מגע המוות של המילים על הכוס היפה שלה.
בוקר טוב, התלמידה אחוזבת. בעלייתי שם יפתי כפי שכתבתי בשירי
האחרון. לרופא הטוב עם השפם העבות יש מבטא מוזר כזה. הוא נולד
באוקראינה כמו אבא שלי והוא למד רפואה באוניברסיטת היידלברג
בגרמניה וגם עשה השתלמות מיוחדת למחלות של מתבגרים באוניברסיטת
לוזאן בשוויץ, וכל המקומות שהוא שהה בהם ניכרים במבטא
התל-אביבי המיוחד שלו. גם העברית העשירה שלו נשמעת מיוחדת.
מרתקת את יצריה של הנערה הצעירה ששומעת המון שפות בלי קול
בראינוע עדן שאבא שלה הקים לא רחוק מהגימנסיה.
תמשיך את השיר, אדוני הדוקטור. מחייך מתחת לשפם שלו ומתקרב אל
השער העבות כמוהו. מגעים מרפרפים ואסורים בין שער ושפם.
בעלייתי שם יפתי,
שם אביב בשלל גווניו
בלחייה העדינות
הוא פיתח רוך שושניו
לא ידעתי שאדוני הדוקטור גם משורר. הנערה הצעירה אחוזבת משתדלת
להחמיא לו. מחמאות מתוקות ולא מחייבות אף פעם לא הזיקו לאף אחד
בשום תקופה.
אכן, עלמתי, משורר הנני. וכעת, ממה סובלת העלמה אחוזבת?
ראשי כבד עליי, אדוני הדוקטור. נאנחת. לא חושבת בכלל על העתיד.
לא יודעת צפונות החיים. נערה צעירה ומתוקה עם שם מוזר שתהיה
רווקה תל-אביבית זקנה ותמות בגיל 75 בלי להשאיר שום חותם על
העיר הזו שהיא הילדה הראשונה שלה.
חכי נא מעט בטרם אבדקך. רוצה אני לכתוב את שירי החדש.
שאול טשרניחובסקי עוזב לרגע את אחוזבת וויס. הדוקטור הולך לרגע
אל שולחנו ונוטל את קולמוסו וטובלו בדיו וכותב כדלקמן: הוי,
ארצי מולדתי, הר טרשים קרח. אכן, שירי החדש נכתב, אומר לה.
זוהי רק התחלתו של השיר. ויהיה גם יהיה לו המשך. ועתה איפה
כואב לך במטותא?
פותחת את הפה ומוציאה את הלשון. מראה על הראש הזקוף שלה. מגלה
את שערותיה הגולשות. מקרב שפמו הגדול עוד יותר אליה.
כאן כואב לי, דוקטור. נוגעת בפניה התמימים החמימים. השפה שלה
פצועה. אני לא חושב שהבנות הצעירות של תל-אביב הקטנה עשו
פירסינג בשפה התחתונה.
שכבי נא על מיטה זו, העלמה אחוזבת, והרימי נא את שמלתך.
כרצונך, דוקטור טשרניחובסקי. שוכבת ומרימה שמלתה. מרגישה איך
שנוגע בה. מרחיב את רגליה. מכניס את האצבעות שלו לתוך תחתוניה
הענקיים. תחתוני מלמלה שמכסים גם חלק מהירכיים. אצבעות עדינות
של משורר נדחפות בינן ובין עורה ובינן ובין פעימות לבה.
יודע אדוני הדוקטור שלא זה המקום אשר כואב לי.
יודע אני. והנה גם שיר חדש אשר הזה לבי למענך. הדוקטור ממשיך
לגעת לה בגופה הצעיר הדואב הפוחד המתרגש. פיו משמיע את שירו
החדש.
שושנת פלאים ברוכת אל פורחת לאיש ואיש. יש כל שנות חייו דורש
לה, יש מוצא אותה חיש. עיניו דומעות פתאום. נוגע בעדינות בין
רגליה של נערה צעירה. לא מכאיב לה כלל.
שיר יפה כתב למעני אדוני הדוקטור. אחוזבת וייס מתרגשת באמת
מהדמעות שלו. מהשיר שכתב רק למענה. ואיזה עצב שורה עליה
במחשבות האלה. אודות משורר רופא שמקבל את ההשראה לשיריו מנערות
צעירות שמגיעות אל מרפאתו בגימנסיה הרצליה.
הו ארצי מולדתי
הר טרשים קרח
עדר עלפה שה וגדי
זהב-הדר שמח
את רוצה לשמוע משהו? כשדוקטור טשרניחובסקי כתב הר טרשים קרח
הוא התכוון לכוס המגולח של אחוזבת וויס. הייתה לו השראה אמיתית
למשורר הזה...
נדמה לי שאני שומע צחקוק קל בא ממנה. מממממממממ. מסתכל אל
השמים לראות אם משהו ממנה נמצא כאן באוויר המזוהם.
סלח לי לרגע. אני צריכה להחליף פד. ברח לה קצת פיפי מהצחוק
הזה. מממממממ. פפפפפפ ממשיכה להחניק את הצחוק שלה דרך השפה
התחתונה הפצועה שלה עם העגיל הקטן. נכנסת לחנות רהיטים מבקשת
דחוף להיכנס לשירותים.
תיכנסי, ילדה. היום כשילדות בגיל שלך נכנסות לשירותים זה בשביל
דברים אחרים לגמרי, חה חה חה.
יוצאת מהשירותים רגועה. אינה צוחקת עוד. הולכת אתו. ברחוב.
מחכה למונית חולפת. נוסע אתה כברת דרך. הולך אתה בין חנויות
הרהיטים ברחוב הרצל. מחפש את הזיכרונות שנעלמו מזמן. מגיע
לאיזה מבנה משוחזר בפינת רחוב אחד העם שכתוב עליו שעקיבא וייס
היה גר כאן לפני המון שנים עם אחוזבת, הבת הקטנה שלו.
נכנסת אתו לבית המשוחזר, דופקת על הדלת. פוגשת אישה אחת שיוצאת
אליה. שמלה תימנית רקומה ארוכה. צמה ארוכה.
סליחה, אחוזבת וויס עדיין גרה כאן? שואלת אותה. עומדת בדלת
ומורידה מבט גאה אל הרחוב הצר היוקרתי שהיא שילמה הרבה כסף כדי
לגור בו.
סליחה, את שואלת על אליזבט וויס? מי זאת אליזבט וייס? חושב אם
להגיד לה שככה אימא של אחוזבת רצתה באמת לקרוא לה. איזה מריבות
היו לה עם אבא של אחוזבת עקיבא אריה וויס על השם של התינוקת
התל-אביבית הראשונה.
אנחנו נקרא לתינוקת שלנו אחוזת בית!
היית מת לקרוא לה אחוזת בית! תחשוב מה יהיה בעתיד, עקיבא, איך
הילדים יקראו לה, אחוזת בית, לכי לבית שלך! אחוזת בית,
הביתה!!! זה מה שיהיה עם התינוקת שלנו אם יקראו לה אחוזת בית.
היא מסתכלת באהבה על הפעוטה התל-אביבית האומללה הזו. אני רוצה
שהשם שלה יהיה אליזבט. אליזבט וייס.
לא אליזבט וייס אלא אחוזת בית וויס! עקיבא אריה וויס רואה כבר
את החזון לנגד עיניו.
אליזבט וייס! אימא שלה צועקת.
אחוזבת וויס! אבא שלה התבלבל קצת. הוא רצה להגיד אחוזת בית
ויצא לו אחוזבת בגלל שאשתו אמרה כל הזמן אליזבט.
שיהיה אחוזבת וויס. עושה תנועות של מה זה כבר משנה. ובאמת, מה
זה כבר משנה לאמנית בפרוטה אם קוראים לה אחוזבת וויס או אליזבט
וויס. אמנית בפרוטה שמציגה את הפיגורטיביות שלה על הקירות
המחודשים על הזיכרונות הישנים על נערה צעירה שעברה כאן כמו רוח
רפאים צעירה ותוססת עם מיניות ראשונית מודחקת ושער ארוך ונהדר
שמכסה על כל הבדידות שלה ועל כל הקירות של הבית הישן שלה.
אהלן, חמוד. היא תמיד מדברת בפלאפון שלה ברגעים הקריטיים האלה.
כן, עשיתי פירסינג בשפה. הוא שילם על זה. כמובן. כן, ותגיד
משהו חמוד, אתה מכיר חנות בגדים קולית שמוכרים שמה סט חוטיני
וגופייה של הפנתר הוורוד? הו, תודה. אני אקח את המבוגר הזה
לקנות לי משהו שמה. אחרי שהוא יקנה לי נעליים בדיזנגוף. כן.
לא, אל תדאג לי. אני באמת בסדר. מה אני עושה עכשיו? מסתובבת
אתו בבתים הישנים של תל-אביב. כן, חהחהחה.
את כאן, אחוזבת? לוחש אל רוח הרפאים בדמיון שלו בצורה כזו
שכולם יכולים לשמוע אותו. האמנית בפרוטה מביטה בו במבט של
תמיהה. ופתאום צוחקת.
חי חי חי, אליזבט נמצאת כאן, חי חי חי. אמנית תל-אביבית צוחקת
לה. מסתכל ימינה ושמאלה. רחוב ריק שנותן לו את ההזדמנות ואת
ההצדקה לדחוף אותה אל פנים הבית ולהרים את שמלתה התימנית
הרקומה עד מעל לראשה...
היית מת. לוחשת. לא בקשר לשום דבר. זה סתם נשמע טוב. אמניות
מגורות ומאותגרות אוהבות להגיד היית מת. זה צירוף מילים
תל-אביבי כזה, היית מת...
אני לא אמות אף פעם. גם אחוזבת וויס לא מתה אף פעם. גם את לא
תמותי אף פעם. רקמה תימנית סגולה וחומה ורקומה על גופה של
אמנית תל-אביבית בפרוטה.
שירותים יפים יש כאן. אתה מחבק אותה ולוקח אותה לשירותים ומעלה
את השמלה התימנית הרקומה עד מעל לראשה וקורע לה את התחתונים
האדומים הרקומים ומכופף אותה בחדרון הצר ורוצה להיכנס לתוכה
ולא עומד לך.
אחוזבת וויס מתה כבר מזמן, אתה אומר לה. עומד מעל האסלה של
השירותים ועושה קצת פיפי.
יוצא ממנה. הולך דרך מגדל שלום ודרך אלנבי ודרך פינסקר ודרך
הכיכר ודרך כמה בתים בדיזנגוף ודרך כל הפנטזיות שלי שאין להן
דרך. קונה לה בנעלי חביב בפסאז' נעליים של איזה מותג שהיא בחרה
לעצמה. יוצא החוצה. מדמה לראות ברוח הנושבת בין העצים את מאיר
דיזנגוף יושב על סוס לבן ענקי ומביט בי ממרחק המדרכה שממול.
ליד קפה כסית.
כולם ישבו פעם בקפה כסית. אבל מאיר דיזנגוף לא יושב בקפה כסית.
דיזנגוף יושב על הסוס שלו באמצע מדבר של חול.
ימין ושמאל רק חול וחול. היא שרה. כמו בלעג. מקפצת ומדלגת עם
הנעליים החדשות שלה. אלכסנדר פן כתב את השיר הזה על התקופה
שבתל-אביב היה רק חול. נערת חלומותיי החכמה. המושכת. השוקקת
כנאקת גמל, שרה לי את השיר הזה במדבר של הרחוב שאנחנו הולכים
בו.
עכשיו לאבן גבירול. ממש מול העירייה. יש שם חנות בגדים הכי
קולית שבעולם.
לוקח קו 18 כדי לנסוע אל העירייה. וברחוב אבן גבירול הוא פוגש
תמיד את הריקנות הזו הנושבת מהכיוון של הירקון, או מהכיוון של
הים, או מהכיוון של כיכר מלכי ישראל.
יוווו, אנחנו בכיכר רבין. איפה שרצחו את רבין. יווו.
אוקיי. כיכר רבין. אוקיי. עדיין לא התרגל שכבר שתיים עשרה שנים
לא קוראים לה כיכר מלכי ישראל.
יווו, אין פה שום חנות בגדים קולית, יווו. בכל זאת מחפשת חנות
אחרת לקנות לעצמה סט חוטיני וגופייה של הפנתר הוורוד.
ממשיך ללכת ולהוציא מתוכו את הרוח הריקנית הנושבת מאחוריו. כמה
מרחב יש לרוח הריקנית הזו לזרום.
יווו, איזה זין, אין פה שום דבר שאפשר לקנות. יווו, איזה זין,
אלוהים ישמור. נפעמת ונדהמת כמו נערות צעירות שמדברות על אבר
גברי או אלוהים שנושב מאחוריך כמו אוויר ריקני.
יאללה, עינת, מה אני עושה במקום המעפן הזה. למה אמרת לי שיש
כאן סט חוטיני וגופייה של הפנתר הוורוד? מדברת בפלאפון על
האכזבה שלה מכיכר מלכי ישראל או כיכר רבין שאין בה שום דבר
קולי לקנות. אני לוקח אותה דרך פרישמן. שוחק את הנעליים החדשות
שלה. מעייף אותה קצת עד פינת דיזנגוף. נותן לה להרגיש את
תל-אביב דרך הרגליים. יש בזה משהו אירוטי בשבילי, להרגיש את
העייפות של הרגליים שלה כשהיא מגיעה למסעדת קליפורניה של שנות
השישים.
את שמעת פעם על אייבי נתן? הוא טס למצריים לפני מלחמת ששת
הימים. אני אכלתי במסעדה שלו מרק מינסטרוני. אחר כך הוא הביא
לכאן את ספינת השלום שלו.
יווווש, איזו חנות קטנה ומגניבה. מהדקת ידיים קטנות על אוזניים
ורודות ומתקתקות. מסתכלת על חנות של בגדי מעצבים עם מחירים
בלתי אפשריים.
יש לכם סט חוטיני וגופייה של הפנתר הוורוד? בטח שיש להם סט
חוטיני וגופייה של הפנתר הוורוד...
תקנה לי, אריה, תקנה לי, אריה!!!
קצת עצבני עליה. תקשיבי, יש לי גם דברים חשובים להגיד לך,
נערה. אייבי נתן הביא לכאן ספינה מקרטעת ורעועה והעמיד אותה
מול החוף, והעמיד עליה אנטנות של שידור, ושידר לכל האיזור
שירים של שלום. הייתי מקשיב הרבה לקול השלום. אי שם בים
התיכון. הם השמיעו שירים של הביטלס. בוב דילן.
בסדר, הבנתי. עכשיו תקנה לי סט חוטיני וגופייה של הפנתר
הוורוד.
וכל זה בתקופה שתחנות הרדיו בארץ שידרו יותר דיבורים מאשר
שירים. כמו בגלי-צה"ל. כמה אהבתי לשמוע אותם. הייתי נער
תל-אביבי בודד ששומע רק רדיו...
עכשיו באמת היא מאבדת את הסבלנות. בסדר, הבנתי, אריה, הבנתי!
ועכשיו או שתקנה לי סט חוטיני וגופייה של הפנתר הוורוד או שאני
הולכת ולא חוזרת.
כאן קול השלום. אי שם בים התיכון. שר בקול רם את אימג'ן של
ג'ון לנון. אימג'ן דר איז נו הבן. כמה עולה סט חוטיני וגופייה
של הפנתר הוורוד? שלוש מאות ושבעים? בסדר. לכי תלבשי אותם בתא
המדידה. אני יכול לעזור לך ללבוש את החוטיני? לא, סתם שאלתי.
חיוך דק שבדקים. הוא יותר מפחד מחוסר הוודאות שבחיוכים כאלה
מאשר מחוסר הוודאות שבפנטזיות.
בוא, אריה. בוא נסתובב קצת בדיזנגוף כאילו מדבר לעצמו. נערה עם
גופייה חדשה של הפנתר הוורוד הולכת לצדו. בטח השאירה את החולצה
הקודמת בתא המדידה. בטח החוטיני מתחבא מתחת לג'ינס ואפשר יהיה
לראות רמז עליון ממנו כשהיא מתכופפת.
תראי כמה אנשים יש כאן! נערה! צועק אליה ומחבק את הגופייה
החדשה שלה ומגלגל בלשוני את קצוות שערותיה כמו צינגלה ממסטלת.
דווקא לקחתי כמה כאלה כשהייתי ילד תל-אביבי שמתבגר לאט מדי.
כמוה.
בואי תעלי אתי לאוטובוס. אנחנו חוצים את הרחוב ועולים על
האוטובוס של קו חמש ומראים לנהג את החופשי יומי ונוסעים תחנה
אחת ומחכים למחבל המתאבד שייכנס לאוטובוס עם תרמיל ענק וימשוך
את החוט ויפעיל את המטען ויתפוצץ בתוכנו ויהפוך אותנו לאבק
תל-אביבי עוד יותר מתאיין. עוד יותר מאפיין את מהות ההטמעה של
העיר הענקית והנפלאה הזו.
אני רוצה שתקנה לי עוד משהו.
יורדים מהאוטובוס והולכים בין החנויות ובין האנשים. הנערה
מסתכלת בכל חלונות הראווה של חנויות הבגדים האופנתיים כמו
החנות של המעצבת טלי דדון. אבל היא במיעוט כי רוב המעצבים הם
גברים.
חנה רובינא אומרת שאופנה זה כמה הומואים ששונאים נשים ומכריחים
את כולם להשתתף בשנאת הנשים שלהם.
בוחנת את מילותיי ההולכות סחור סחור כמו על מסלול של תצוגת
אופנה. חוסר המשמעות של ההרגשה המחורבנת הזו כשאני מגיע
לדיזנגוף ורואה שם את כל הבחורים הרגילים והכישרוניים האלה
שהופכים הומואים רק מעצם הסצנה התל-אביבית שהם שרויים בה. כל
המיוחדים הצבעוניים האלה כמו יובל כספין שמסתובב בדיזנגוף עם
הלוק ההומואי שלו בצבעים אדומים ואפורים ושחורים וקודרים שלא
אומרים לי כלום מהבחינה של אנושיות ובטח לא מבחינה של נשיות
אלא רק מבחינה של הומואיות, או אפרוריות, או כלום.
הנה יובל כספין!!! סוף סוף היא רואה אותו. יובל כספין הולך עם
המגפיים הגבוהים שלו והצעיפים הצבעוניים שלו ושתי בחורות
צמודות אליו משני צדיו. חיוך גדול ומלא שיניים עשויות מזהב
לבן. מחייך לכל אחד. לנשים ולגברים. מרעיף נשיקות באוויר. מריח
ניקיון וסטריליות כמו כל ההומואים.
הא. נערה צעירה מגרדת את מכנסיה משני צדי ירכיה. היא צריכה
להתקלח. החולצה החדשה שלה נראית דבוקה לזעה שלה.
כל האפרוריים האלה שמתגאים בנטייה המינית המגבילה והמעכבת
שלהם. אם את חושבת על האופנה המשחררת של שנות השישים, עם
הנשיות הנגלית ונסתרת. ואם את זוכרת את החום והאנושיות של
פרדריקה סגל, שכולם ישבו אצלה במועדון שלה באיזה מרתף קטן
ברחוב בן יהודה. כל הגנרלים הגדולים עם המאהבות שלהם. דדו שהיה
הרמטכ"ל של מלחמת יום כיפור ואורה נמיר, זו שהייתה פעם שרה
בממשלה.
תראה איזו חולצה יפה וארוכה ושחורה עם ניטים משוגעים כאלה.
מסתכלת בחלון ראווה של אחד המעצבים ההומואים שקובעים לנשים מה
ללבוש. אני קושרת אותה כאן בצד והיא הופכת לחולצת בטן אלילית
כזו. יש לה כתפיות נסתרות שלא יראו לי את החזייה.
את זוכרת את אורה נמיר? זו שהבעל שלה מרדכי נמיר שהיה פעם ראש
עיר ירה בעצמו בגלל הרומן האסור שלה עם דדו.
תקנה לי את החולצה הזו, אריה. תקנה לי, תקנה לי!!! נכנסת לחנות
וכבר בוחרת לה טי שירט שחור שהיא מנפנפת בו ומכריחה אותי
להיכנס ולהוציא את הכסף.
בבקשה, מאה שקל. תתני לי עודף אם יש בכלל עודף. המוכרת מחייכת
ומושיטה לו שקל אחד בחזרה שהוא מכניס אותו לקופסה מלבנית עם
תמונה של הזמר אריאל זילבר. אז את שומעת? אני זוכר את מרדכי
נמיר כראש עיר עלוב. או שהייתה לו תדמית עסקנית כזו של ראש עיר
עלוב והוא היה בעצם ראש עיר בכלל לא רע. ואני זוכר את יהושע
רבינוביץ' שבא אחריו. ואני זוכר את צ'יץ', ראש העיר הכי אגדי
של תל-אביב. עשרים שנה בערך הוא היה ראש עיר. גם בזמן הרצח של
רבין הוא היה ראש העיר. ואחר כך אני מספר לה על רוני מילוא
שאני זוכר אותו כרוני מילקובסקי שהיה יושב ראש מועצת התלמידים
של תיכון חדש ואחר כך יושב ראש מועצת התלמידים הארצית ואני
תמיד חשבתי שהוא יהיה ראש ממשלה. ואחר כך אני מספר לה על רון
חולדאי שהוא האח המאמץ של עמוס עוז.
יווו, איזה דבר אלוהי...
מסתכלת על סט חוטיני וגופייה של הפנתר הוורוד אבל אני מנענע
בראש בצורה חד משמעית ומזכיר לה שקניתי לה והיא לבשה לחצי שעה
בערך כדי להחליף אותה בחולצה יפה וארוכה ושחורה עם ניטים
משוגעים כאלה והיא רק מחייכת אליי עם הפירסינג הטיפשי והאלוהי
הזה בשפתה התחתונה.
רוני מילוא היה צריך להיות ראש ממשלה כבר בשנות השמונים. כבר
אחרי יצחק שמיר ולפני יצחק רבין. יגאל עמיר לא היה יורה בו.
המדינה שלנו הייתה נראית הרבה יותר טוב אם רוני מילוא היה ראש
ממשלה.
האם אתה בטוח שהמדינה שלנו הייתה נראית הרבה יותר טוב? מאתגר
את עצמי כמו אוננות נסתרת עם פנטזיות שיוצאות לפעמים מארונות
לחים, או כמו שיחה פילוסופית עתידית על העתיד כהווה שמגשים את
כל משאלות הלב של העבר.
תראה איזה מגניב להתלבש ככה. גופיית ניטים לבנה ארוכה ומעליה
חולצת פולו כזאת בצבע אפור ארוכה קצת בבטן עם כפתורים במחשוף.
מסתכלת על בחורה שעוברת בדיזנגוף עם הלבוש הזה שתוכנן בידי עוד
הומו ששונא נשים.
אני רואה את יהודה פוליקר הולך עם יעקב גלעד. מסתכלים בחנות
ראווה של חנות כלי זמר בסנטר. לא מחזיקים יד ביד. הם לא
הומואים מוחצנים כמו גל אוחובסקי ואיתן פוקס שהולכים תמיד יד
ביד. אני מתחיל להסביר לה על כל ההומואים שקראתי עליהם במדורי
פפראצי ורודים באינטרנט. גם עברי לידר הולך יד ביד עם הקצין
ההוא שלו. גם ניצן הורוביץ מערוץ 10 הולך יד ביד עם בן הזוג
הקבוע הממושקף והחנוני שלו. נדב אבוקסיס מסתובב עם כל מיני.
הראל סקעת גם הולך עם כל מיני. הנערה מסתכלת עליי כשאני מזכיר
את הראל סקעת ברשימה של ההומואים שמסתובבים לפעמים בדיזנגוף.
שמעתי את הרכילות שהראל סקעת הומו. אומרת את המילים בנימה
עובדתית. אני רוצה לשכנע את עצמי שהזמן הקצר שלנו ביחד גרם לה
לאיזו התבגרות חיובית כזו.
אוקיי, אני שמח שאת לא מתלהבת מהראל סקעת כמו פעם. אבל תני לי
לגמור לספר לך מי הומו ומי מסתובב עם מי, אוקיי? אז הזמר אדם
מסתובב עם שירזי מהליינים של הגייז. יגאל רביד מהטלוויזיה
מסתובב עם זיו תדהר מגלי-צה"ל בליינים של גייז ובגנים
ציבוריים. וכמובן שלמה ניצן וצדי צרפתי שמסתובבים אחד עם השני.
וכמובן אור כחלון ושי פרטוש, שני הרקדנים הנולדים שהפכו לזוג.
ויש עוד הומואים שאין לי מושג מי בני הזוג שלהם. אסי עזר רוני
ידידיה מושיק גלמין עידן יסקין מהיי פייב מומי לוי ג'יסון
דנינו הולט גיל חובב שהולך עם איזה פרופסור שהוא קורא לו
הקרפד, חה חה חה.
אה. הנערה מחכה שתגמור כבר את הרשימה האינסופית הזו ותקנה לה
משהו בחנות אחרת מגניבה לאללה בפינת גורדון.
כל אלה שעושים את עצמם הומואים במקום לעשות את עצמם אנשים. את
מבינה אותי, נערה? ההומואים בתל-אביב הולכים עם הכנסת הזין
שלהם בתוך התחת של מישהו אחר כמו דגל!!! וזה מעצבן אותי!!!
מתקרבת אליי ומחזיקה לי את היד. משהו חדש בעיניים היפות שלה.
אני רוצה להיפגש עם ניצן הורוביץ ולשאול אותו מדוע הם הפכו את
העיר שלי לעיר עם תדמית הומואית במקום שתהיה עיר עם תדמית
אנושית ופתוחה כמו שהייתה בשנות נעוריי.
כן, אריה, היא אומרת לי. ממשיכה להחזיק לי את היד ומושכת אותי
אחריה אל החנות בפינת גורדון ומראה לי חולצה ארוכה מפוקס שזה
כאילו חולצה על חולצה בצבע שחור והשרוולים אפורים ומאחורה יש
הדפס צבעוני מגניב כזה ויש לה מחשוף עגול ודי גדול והיא מבקשת
ממני לשלם על זה. אני מוציא כמה שטרות של מאה שקל ומושיט את
היד למוכר כדי לשלם ואני רואה שהמוכר הוא ניצן הורוביץ.
מדוע אתם עושים את עצמכם הומואים במקום לעשות את עצמכם אנשים,
ניצן הורוביץ? אני רק מדמיין שאני שואל את ניצן הורוביץ. ניצן
הורוביץ לוקח ממני ארבעה שטרות של מאה ומחזיר לי שני מטבעות של
עשר שקל, ביניהם מטבע אחד מזויף. אני מרגיש את העור החלק שלה
בתא ההלבשה. מחזיר לו את שני המטבעות בחזרה. עושה היי מעודן
כזה לניצן הורוביץ. לוקח את הנערה עם הבגדים החדשים שתכנן ניצן
הורוביץ על גופה ויוצא.
נערה צעירה עוברת אתי את כל הרחוב, מחפשת בגדים של מעצבים רק
כדי להרגיש אותם על גופה המזיע. אני חייב לחזור אל חנות הבגדים
כדי לשאול את ניצן הורוביץ למה הם עושים את עצמם הומואים.
אנחנו עושים את עצמנו הומואים? אנחנו??? ניצן הורוביץ מתווכח
אתי בתנועות הידיים המשכנעות והסקסיות שלו כמו שהוא עושה
באולפן של לונדון וקירשנבאום כמו ויכוח עצמי במקום ציבורי. או
ציבוריות בתוך העצמי.
אוננות ציבורית? זה יפה. כל תל-אביב זו אוננות ציבורית אחת
גדולה. בייחוד רחוב דיזנגוף...
סלח לי לרגע. אני פונה למישהו שעובר שם. לבוש טוב ומריח טוב.
איפה יש כאן מקום שאפשר לשכור דירה לפי שעות. אתה יודע.
אה. מסתכל על הנערה ועליי. רואה את הבדלי הגילים. לפחות ארבעים
שנות הבדל ביני ובינה. אה, אתה רוצה מקום אינטימי כזה? יש מקום
שקוראים לו הפנינה. זה ליד הבימה.
אפשר שם להתקלח? בטח שאפשר שם להתקלח, אדוני. קריצה בעין. רואה
שוב את יהודה פוליקר עם זין בחוץ והוא הולך עם הגיטרה שלו
ומנגן עליה עם הזין שלו. ולידו הולך יגאל רביד ומדבר על
האירוויזיון כמו כל ההומואים. וגם הוא עם הזין בחוץ. אתה ממשיך
ללכת ברחוב המצועצע עם אבני המרצפת הוורודות ורואה גם את עברי
לידר הולך מולך ומוציא החוצה זין גדול במיוחד. אתה רק צריך
לצלם את זה. אבל דווקא הרגע אין לך מצלמה. בסוף שנות השבעים לא
הייתה מצלמה בכל פלאפון. כמובן לא היה פלאפון, חה חה חה.
חה חה חה!!!
הנה הראל סקעת, הנה הראל סקעת, חה חה חה!!! הנערה רצה אליו
ומחבקת אותו, מושכת אותו אחריה ללכת רחוק משם. אל הצד השני של
החיים, מאחורי גדרות תיל מחושמלות. איפה שנמצאים יהודה פוליקר
ויעקב גלעד ומחכים רק לו. לבושים בשטריימל חסידי. כובעים
שחורים גדולים. כובעי גברים ונשים שמכסים על ערוות גבריות
ונשיות. מכנסי טייטס מתחת לשטריימל החרדי. עדלאידע אמיתית של
פורים ברחוב דיזנגוף.
הנה, אריה. תראה. הבובות הענקיות שסיפרתי לך עליהן.
עומדת ומסתכלת על העדלאידע האמיתית באמת של פורים. עומדת
ומסתכלת בזמן אחר. בעיר אחרת. כל האנשים שלא נתנו ליהודי
אירופה להיכנס לכאן לפני השואה עומדים בצדי הדרכים ומריעים
לבובות הענק. בתהלוכת העלאידע הראשונה שנערכה ביוזמתו של המורה
אברהם אלדמע בפורים תרע"ב. בובות ענק, תזמורת ומאות ילדים
מחופשים ברוח החג.
את יודעת שאת התהלוכות הוביל ראש העיר של תל-אביב מאיר דיזנגוף
שנהג לרכב על סוסו לפני התהלוכה? כן. היא יודעת את זה. בטח
שהיא יודעת את זה.
איזה יופי, היא צוהלת. מנגבת דמעה מעיניה. איזה יופי. אברהם
אלדמע. אבא של גיל. איש ללא דמעות. מוליך על הכביש הצר בובות
יותר רחבות מהכביש. בלי משאיות בהתחלה. רק בובות ענקיות
שנגררות על ידי סוסים ומשמחות את הקהל.
אימא, הנה מיקי מאוס! הילדים צועקים בשמחה לאמהות שלהם על כל
אטרקציה חדשה שהם רואים נגררת ונישאת בעדלאידע הנשכחת. היגיון
סוריאליסטי. מטפורי. אבסורדי. מעורפל חושים מוודקה שמישהו כאן
שתה לפני שיצא בדרך המיתית לתל-אביב של חלומותיו. ועכשיו אולי
עוד כוסית וודקה.
למה את מסריחה ככה, ילדה. זה כואב להריח נערות מתבגרות
מסריחות.
לוקח אותה במונית אל בית הפנינה. משלם מאה חמישים שקלים על שעה
אחת. שולח אותה להתקלח. לא מציץ לה למקלחת. שוכב קצת על המיטה.
מפנטז קצת על נערה שיוצאת מהמקלחת ערומה ונוטפת מים ואתה מנגב
אותה במגבת ריחנית ומתעכב לנגב בציצי ובין הרגליים ומתעכב הכי
הרבה זמן לנגב את השער הנפלא והרטוב שלה.
אתה צריך לקנות לי בגדים חדשים, אתה יודע. הבגדים האלה כבר
מזיעים, אריה. יוצאים מהדירה עם קריצה של בעל הדירה שדומה גם
הוא לניצן הורוביץ. אולי קצת לאפרים קישון.
לוקחים מונית בחזרה לדיזנגוף. נכנסים לאיזו חנות שהיא בחרה,
קונה לה חולצה לבנה מזארה מבד דק עם וי כזה מגניב ותחתוני
חוטיני וג'ינס של קסטרו. היא לובשת הכול בתא ההלבשה. משאירה שם
את הקודמים. כמובן...
חכי שנייה. קופץ לאיזו קונדיטוריה וקונה המון עוגיות קטנות
ומתוקות ונותן לה. היא אוכלת רק עוגייה אחת. את השאר היא
מחזיקה בתוך השקית שלהם.
את יודעת, בקשר לאפרים קישון שדיברנו עליו מקודם.
אה. מודדת את החולצה עם הוי שלה. אוי, רואים לי את הציצי עם
הוי הזה.
את יודעת? אני תמיד הרגשתי שאני מבין אותו. אני תמיד רציתי
לפגוש בו ולדבר אתו עוד כשהיה תל-אביבי. אם אפקה שייכת למהות
האלמנטארית של העיר הזו ולא רק מבחינה מוניציפאלית כי להיות
תל-אביבי זה לא להשתייך לשטח השיפוט של תל-אביב.
תקנה לי חולצה אחרת. אני לא אוהבת שרואים לי את הציצי.
אפרים קישון אמנם לא היה גר כאן בימיו של רון חולדאי. אבל גם
רון חולדאי לא היה גר כאן בזמן של קישון. רון חולדאי היה טייס
בחייל האוויר מקיבוץ חולדה. האח המאמץ של עמוס עוז. שהוא גם
סופר ישראלי אבל עמוס עוז מוערך בין חוגי הספרות וקישון לא.
מבקרי ספרות כמו גבריאל מוקד לעגו לו. טענו שהאיש סטיריקן ולא
סופר.
אה. פולטת משהו שלא שייך כאילו לבנות קטנות שצריכות תמיד
להיראות טיפ טופ עם חולצה לבנה מזארה מבד דק עם וי כזה מגניב
על גוף נשי ריחני.
איכסה עליי!!! אני מסריחה מוות.
את מבינה את זה? מאות מיליוני אנשים בגרמניה ובאוסטריה ובכל
אירופה קראו את ההומורסקות שקישון כתב על תל-אביב, והממסד
הספרותי של תל-אביב טען שהוא לא סופר. בכל העולם קראו על
האינסטלאטור מרחוב מלצ'ט שלא מתקן אף פעם את הברז הנוזל במטבח
ורק תושבי רחוב מלצ'ט לא העריכו מה שאפרים קישון כתב עליהם.
בכל העולם קראו על הפקידים של הוועד הפועל של ההסתדרות ברחוב
ארלוזורוב שיושבים במשרד שלהם כל היום ושותים תה ורק הפקידים
של הוועד הפועל של ההסתדרות לא קראו מה שאפרים קישון כתב
עליהם. בכל רחבי העולם העריכו את הכישרון הספרותי של אפרים
קישון ורק תושבי תל-אביב לא העריכו את זה למרות שזה נכתב רק
עליהם.
איכסה איך שאני מסריחה.
אפרים קישון בכלל לא כתב על תל-אביבים שמזדיינים בשירותים ובכל
זאת הסיפורים התל-אביביים שלו נמכרו בכל העולם. הוא נחשב לאחד
הסופרים הכי עשירים בעולם. הוא כתב על דמויות תל-אביביות קטנות
מהחיים. כתב על שטוקס האינסטלטור שאף פעם לא מגיע בזמן. כתב על
ציגלר הפקיד הקטן. דמות חנוך לוינית טיפוסית שהקדימה את חנוך
לוין. קישון גם כתב על ירדן פודמניצקי השחקן התל-אביבי הוותיק
והכושל. והוא כתב על ארבינקא שזו הדמות הכי תל-אביבית שלו.
והוא כמובן עשה סרטים על הדמויות התל-אביביות שלו, השוטר
אזולאי והמשוגע שחפר תעלה ברחוב אלנבי.
וואווו, לא ידעתי.
את מבינה איזה אבסורד יש כאן? הולך אתה לחנות סופרפארם
בדיזנגוף, קונה לה בארבע מאות וחמישים שקלים בושם של אנג'ל.
אז למה אני אף פעם לא שמעתי עליו? מתיישב לידה על המדרכה. מריח
את האנג'ל שלה.
על איזה סופר את כן שמעת?
אילן הייטנר. מספיק תל-אביבי בשבילך? כבר חושב לעצמי איזו
פנטזיה סוריאליסטית הולכת להיות לי כאן. גולן ודיקלה וארבינקא
במיטה אחת, חה חה חה.
קם לרגע מהמדרכה. רץ לחנות סטימצקי הסמוכה. חוזר כעבור רגע.
קחי. מתנה ממני.
יושבת למרגלותיו בישיבה המקופלת של רגליה שרואים לה את
התחתונים. בתנאי שהיא יושבת עם החצאית הקצרה שקניתי לה, והדובי
שלה או השקית עם העוגיות לא מסתירים את התחתונים שלה, והים של
תל-אביב נכנס מבעד לתעלה הפתוחה שבין רגליה ומתחיל להציף את
שנינו. היא קוראת את חוכמת הבייגלה של אילן הייטנר. אני מתחיל
לדבר אתה על ארבינקא. זהו הסרט של קישון שאני הכי אהבתי. חיים
טופול שיחק דמות תל-אביבית שובבה. חסרת מעש. עם פנטזיות. היה
פוגש בחורות ולוקח אותן לחדרי שירותים. סוף סוף חדרי שירותים.
"ארבינקא. שמעת פעם על ארבינקא?" שקועה בספר שלה.
"אילן הייטנר כתב על גולן. יש לגולן שלושה חברים. יוס, גויא
ובצל."
"אילן הייטנר לא כתב על ארבינקא. אפרים קישון כתב על
ארבינקא."
"ארבינקא? איזה מין שם זה ארבינקא? יש בתל-אביב אנשים שקוראים
להם ארבינקא?" מחפשת בספר של הייטנר אחר ארבינקא.
"ארבינקא. שם מוזר שהמקור שלו הונגרי. ארבינקא."
"איך מבטאים את השם הזה?"
"ארבינקא. תנסי להגיד את השם הזה במבטא הונגרי."
"ארבינקא", מנסה להגיד את השם במבטא הכי הונגרי שרק יכולה.
"גולן. דקלה", חוזרת. חסרת מוצא.
"שיהיה. קישון ראה בארבינקא סוג של אלטר-אגו. האני העליון של
אפרים קישון. הדמות הדמיונית של ארבינקא המבצעת את הדברים
שאותם הגה קישון ועליהם חלם, אך מעולם לא העז לעשות אותם."
"בחיי. השמות של החברים של גולן יותר מוזרים מארבינקא! יוס,
גויא ובצל."
"השמות או הדמויות?" שואלת. ממשיכה לחפש את האמת בין המילים.
"השמות כמובן! פשוט שמות מוזרים. אבל האנשים כמו האנשים.
צעירים תל-אביביים שמחפשים את עצמם. אילן הייטנר נכנס יותר
לנפש שלהם. לחיבוטים הפוסט מודרניסטיים התל-אביביים שלהם.
אפרים קישון כותב על הדמות החיצונית. על מעשיה." קוראת את
המילים שמאחורי המילים. אנשים צעירים בתקופות שונות של העיר
הגדולה והמיוחדת שלהם. רוצה לדעת אם העיר היפה שלהם משפיעה על
חייהם ועל התנהגות, בלי להתייחס לתקופה שבה הם חיים.
"כן, אתה זוכר איך ארבינקא שדד את הכספת של מפעל הפיס? כמה
מצחיק זה היה. עשה את עצמו כאילו מביים סרט על מישהו ששדד את
מפעל הפיס, ולמעשה בעצמו שודד את הכספת." נזכר בסיטואציות של
ארבינקא. חובט באפרים קישון על כתפו כאילו סחבק שלך מהצבא. כתף
מתפוררת כמו בסרט אימה סוג ב'.
דרך אגב, שמעתי ממספר לא מבוטל של בחורות על התסכול שלהן מזה
שאפילו במצבים כאלו שבהם הבחורה ממש מודיעה לבחור בוא להתחיל
אתי אז הגברים החלביים של היום לא ניגשים לעברן, מפחדים,
מפחדים, מותר להם. בכל אופן, הבחורה לא רצתה לתת לי את הטלפון
שלה, רציתי לצעוק עליה, להשתגע, לשאול אותה למה עשתה לי כאלה
עיניים לא כדי שאגש אליה? במקום זה ענתה לי את התשובה
האינטליגנטית בנוסח אבל אני לא מכירה אותך. ברור שאת לא מכירה
אותי, מטומטמת, אם היית מכירה אותי לא הייתי צריך לגשת אליך
כדי להכיר אותך. אחרי כמה שידולים אמרה לי עובדת בוויזה אם אתה
רוצה את המספר תשיג משם.
זה מתוך ארבינקא או מתוך חוכמת הבייגלה?
הא? אני אוהבת את זה. מחבקת את הספר שקניתי לה. בוהה בה. אפרים
קישון כותב סיפורים אמיתיים על תל-אביב. חיזורים. זיונים.
כאלה. מעלעלת בספר עם מבט של שביעות רצון על פניה.
אילן הייטנר כתב את זה. אומר לה בנימה די מציאותית. אילן
הייטנר כתב בחוכמת הבייגלה על הצעירים התל-אביביים שמחפשים את
עצמם.
ואפרים קישון? על מה כתב אפרים קישון? נראית טיפה מאוכזבת.
בכלל לא מאותגרת. זה לא הספר שייקח אותה אל חוף הים כדי שתרד
לה שם.
אפרים קישון כתב על הצעירים התל-אביביים שמחפשים את
האינסטלטור.
באמת? חוזרת לדפדף בספר של אילן הייטנר. אימא, איזה כיף! נערה
מאוד צעירה ומתוקה כל כך צורחת את הכיף שלה והיא נצמדת אליו
כמו בסחרחורת של קרוסלה. האנג'ל שלה מריח בכל האוויר הרע של
תל-אביב.
פעם היו קרוסלות כאלה בגני התערוכה הישנים. את יודעת? עכשיו
אין כבר קרוסלות. ילדים וילדות שנוסעים באוטובוס לטיול מאורגן
בתל-אביב והם מרעישים ומרעישות.
את רוצה לבוא אתי ללונה-פארק? שואל אותה. חייב לצעוק כדי שתשמע
אותו. יש המון ילדים באוטובוס וכולם צועקים.
אוי, הדור הצעיר. איש זקן מאוד ועשיר מאוד שנוסע אתנו באוטובוס
הצפוף משמיע אנחה כבדה. הילדים והילדות שהופכים לנערים ונערות
שלוקחים זה את זו לשירותים של מועדונים כדי להוריד מכנסיים
ותחתונים ולעשות חפוזים.
אוי, הדור הצעיר שלא יודעים כלום על הספרים שלי. נאנח. הפקידים
ובעלי המלאכה שלו נכנסו לשירותים רק אם כאבה להם הבטן או
התמלאה להם השלפוחית. אוי אוי אוי. סופר תל-אביבי שכבר אינו
בין החיים נאנח.
אז את שומעת? הנערה שלי מדברת בפלאפון עם מישהי נעלמת. אני
עליתי היום לכל דבר מתהפך שקיים בלונה פארק. הלכתי לאיזה מתקן
צהוב מהיר וקופצני ועפתי באוויר ויהיו לי בטח סימנים כחולים.
כן, נורא כיף לי. לא חשבתי שיהיה לי כזה כיף. ועלינו להרבה
מתקנים והלכתי לאנקונדה וזהו. והוא קנה לי בושם אנג'ל. והוא
לקח אותי לדירה קטנטונת. לא! בחייך!!! איזה ראש כחול יש לך.
יורד אתנו מהאוטובוס. מצטרף אתנו בקטע קטן מהמסע שלנו.
בוא, אפרים. חושב על כמה סטיות תקן של סופר שלא כותב על
חיזורים וזיונים אלא כתב על התל-אביביות הפקידותית העלובה.
אנשי עבודה ועמל חסרי אברי מין.
הנה קח. נותנת לקישון עוגייה טעימה. טועם אותה בלשונו ובשיניו
ואומר שהיא טעימה לאללה. נו בטח, גם מתים אוהבים את העוגיות
שלה. מתים בכלל מתים עליה.
אני רוצה להגיד לך משהו, נערה. לפי דעתי יש למוות בעיר שלנו
צורה שונה מאשר למוות במקומות אחרים. אף אחד לא ממש מת כאן.
מלבד הומולסים שקופאים למוות או נרצחים על ידי הומולסים אחרים.
למוות יש איזו תקווה בתל-אביב. אולי זו תקווה בת שנות אלפיים
להיות עיר אירופאית חופשית כמו שהיה החזון של הרצל. אולי זו רק
תקווה בת כמה רגעים להיות עיר של זיונים חופשיים בחדרי
שירותים. עיר יאפית של צעירי היי-טק כמו גולן ודקלה של אילן
הייטנר, ולעומתה עיר יותר מבוגרת של בעלי מלאכה כמו שטוקס
האינסטלטור של קישון, או אפילו העיר של ארבינקא. דמות
תל-אביבית מכוננת שהומצאה במוחו של אפרים קישון, אבל היא גם
מתאימה לגולן ודקלה של אילן הייטנר. תל-אביביות אחת משותפת.
ואווו, היא אומרת. אוכלת עוד עוגייה אחת.
והנערה שלי יושבת עכשיו לידו, ליד הדמות התל-אביבית האחת.
המשותפת. אני רוצה לכוון אותה למחשבה שזהו ארבינקא, הבחור הכי
תל-אביבי שאני יכול לחשוב עליו. בחור צעיר שהיה האלטר-אגו של
אפרים קישון. והיא רוצה לחשוב שהבחור שהיא מלטפת הוא אילן
הייטנר של חוכמת הבייגלה. גם הוא בחור תל-אביבי בכל נפשו ובכל
מאודו, ובאלטר-אגו שלו בדמותו של גולן.
כל מי שעוד לא הכרתי נראתה לי מה זה אחלה של בחורה ואחרי
שהכרתי אותה היא כבר לא נראתה לי אחלה בכלל. פילוסופיית חיים
הכי תל-אביבית שאני יכול לחשוב עליה. גולן של אילן הייטנר
שמכיר בחורות ומזיין אותן, בשירותים בדרך כלל.
איפה זה רחוב כינרת, שאלתי את הבחורה שטיילה עם הכלב בלילה
בנווה צדק. ענתה לי שהיא גרה שם, אז אמרתי לה שאשמח לראות את
דירתה כדי להבין מה הסטנדרט באיזור, כי אני מחפש דירה.
האאאא. זה צורם כל הקטע הזה. צרחות כאלה לא מוזיקליות שהיא
צועקת לתוך אוזן נשית מוזיקלית באופן מיוחד שמנגנת בצ'לו
בפילהרמונית הצעירה. זו הזוגיות החדשה שלה. פגשה אותה במסדרון
של בית הספר. ראתה בעיניים שלה שהיא בעניין של נשים. כמוה.
רוצה לבוא אתי מחר לחזרה של הפילהרמונית הצעירה? אחר כך נלך
לבית שלי.
בטח. אחר כך נלך אלייך הביתה. אוכלת עוד עוגייה קטנה. מנסה
להתארגן בתוך המציאות הקיומית של הפנטזיה החדשה שלי. נגנית
צ'לו גדולה וקשוחה באה לבית שלה.
כן. כן. הפנטזיות שלך מתחילות בזמן ששלי מנסות להתארגן. נשאב
אל קרבה של המציאות התחליפית הזו. מסתובב לבדי בדיזנגוף ויושב
אתה בחזרה של התזמורת הפילהרמונית מתחת להיכל התרבות שהורסים
אותו בקרוב. היא נגנית חדשה בתזמורת הפילהרמונית וזובין מהטה
לא מרוצה ממנה. מעבירה יד מהססת אוחזת בקשת על הצ'לו שלה.
צ'לו באיטלקית זה שמים. למה את לא מנגנת כמו שמים?!!!
מנסה להתרכז בנגינה שלה, לאכול עוד עוגייה קטנה אחת והמנצח
מוציא אותה מהריכוז עם כל הצעקות שלו. המצח שלה מקומט. משתדלת
לנגן לפי התווים הנכונים.
פה מג'ור. את לא מנגנת פה מג'ור!!! הפה שלו כל הזמן צועק עליה.
את מנגנת רה במול, את לא מנגנת פה מג'ור. המבטא ההודי או הפרסי
של המנצח הזרטוזטרי האגדי מבלבלים לגמרי את הנגנית הצעירה.
ממשיכה להעביר את הקשת הארוכה על פני המיתרים של הצ'לו הענק
שלה. תחוב עמוק בין רגליה. גורם לרגליה להתרחב הכי רחב שהן
יכולות להתרחב. כבר סיפרתי לה שתמיד הייתה לי פנטזיה כזו -
לראות מישהי מנגנת בישיבה כזו. ורואים לה את החצאית שנמתחת בין
רגליה המורחבות, ורואים את החצאית שלה מופשלת, ורואים לה את
המחשבות, ורואים לה את תיבת התהודה של הצ'לו. אין לצ'לו חור
באמצע כמו לגיטרה כדי שאפשר יהיה לדמות אותו לבחורה עם חור
באמצע, אבל תיבת התהודה היא מטאפורה הרבה יותר סקסית.
בואי אליי, מתוקה שלי. בואי תנגני על תיבת התהודה שלי. בואי
והשמיעי לי את צלילייך והיא נותנת לבת הזוג החדשה והמתוקה שלה
לבוא אליה ולשכב במיטה של אימא שלה ולרדת לה למטה. ללקק לה את
הגלידה עד שהיא תגמור. או לפחות לעשות קולות כדי שהחברה שלה
תחשוב שהיא גומרת. קולות מתאימים מאוד הנערה יודעת לעשות
כשמלקקים לה את עוגת הקרם שלה. האאא הכי משכנע בעולם היא יודעת
להפיק מכלי הנגינה שלה. אפילו האוזן המוזיקלית של החברה החדשה
שלה לא יודעת להבחין בין אהה אמיתי ובין אההה מזויף.
אההה, צלילים אמיתיים ומזויפים ביחד נפתחים כמו הגוף שלה. כמו
העיר הנפתחת לה, עם הראש לים, עם הגוף לשם. עם הפנים אל
השמים.
האאא! שומע אותה צורחת. צלילים ברורים מאוד וחזקים. צלילים של
חצוצרות וטרומבונים וצרחות. צלילים של טובות וחלילים וצרחות.
צלילים של תופי דוד יציבים וצורחים. צלילים יציבים שנותנים
הרמוניה מאוד יציבה לכל מה שקורה אתו. לכל הבלגן שמתחולל בראש
שלו. שומע את הצלילים הקלאסיים כמו רקע מוזיקלי בתוך האוטובוס.
דוחף את האנשים למטה, מפיל אותם על המדרכה.
מסתובב ליד קפה כסית. כולם ישבו בקפה כסית. אני זוכר אפילו איך
סיימון וגורפינקל ישבו בקפה כסית. מתי שהוא בסוף שנות השישים.
מנגנים בגיטרות שלהם. ארט גורפינקל עם הגיטרה האקוסטית הענקית
שלו והתסרוקת הגבוהה והמשונה שלו. כן, אני זוכר, ולא היו אז
פלאפונים, והם השאירו הודעה שהם בבית קפה כסית בדיזנגוף,
ומישהו ניסה להשיג אותם וטלפן לכסית וביקש את סיימון
וגורפינקל.
שמעון גורפינקל, יש לך טלפון! חצקל איש כסית צורח במבט
האידישאי שלו. כמה שזה הצחיק אותי. אבל הכול כבר שקע אל נבכי
השכחה. חצקל כבר מת מזמן. גם הבן שלו מוישה מת בגיל צעיר מהתקף
לב. הרגיש איזו תעוקה בלב ולקחו אותו לחדר המיון באיכילוב. ואף
אחד לא התייחס אליו, לאיש הגדול שכולנו זוכרים אותו מהסרט גבעת
חלפון. מי לא זוכר את הטבח יוסיפון עם השפם והכובע כמו של
נפוליאון.
חה חה חה. היא זוכרת. היא שומעת את הצלילים הפנימיים.
אחר כך אני הולך אתה לכיכר דיזנגוף. ואני יושב לי קצת בכיכר.
יש לך סיגריה, אחי? ילד בתחילת התבגרותו קורא לי אחי. צלילי
גיטרות אחרות יחד עם צלילי המים הנוגעים באש כברבור השט אל
מותו.
אחי? אתה קראת לי אחי? אפילו אחותי הקטנה לא קוראת לי אחי. אני
לא רוצה שפריק ילדותי בן ארבע-עשרה יקרא לי אחי ויבקש ממני
סיגריה. אני שונא פריקים ילדותיים שקוראים לי אחי.
אתה רוצה משהו טוב, בן-אדם?
ועכשיו פריקית בת-עשרה מתחככת בי. שולחת לשון ארוכה ומחוררת
בסיכות חלודות. אני שונא שנערות מתבגרות קוראות לי בן אדם. יש
לזה צליל זר שאני שונא.
רק שמונים שקל, בן-אדם. פריקית בת-עשרה מציעה לך בשמונים שקל
מגע קטן של פח אשפה שחבוי בין קפלי סנטרה ובין הסיכות הנדקרות
בנשמתה ובכל העגילים שמחוברים אל לשונה ואל אוזניה ואל פטמותיה
ואל גבות עיניה ואל דגדגנה ואל כל קפל וקמט של פריקית מגעילה
בת-עשרה שיושבת בכיכר דיזנגוף ומציעה את עצמה תמורת שמונים שקל
מסריחים.
את יודעת, נערה? אני הכרתי הרבה נערות כאלה בגיל שלך בסוף שנות
השבעים בכיכר דיזנגוף. מסתכלת עליי במבט אדיש כזה. אני הכרתי
נערות משכונת התקווה והכרתי נערות מצפון תל-אביב. והכרתי גם
נערות ממשפחות בלי ייחוס וגם בנות של אישים מפורסמים. אני
הכרתי את הבת של טומי לפיד. ואת הבת של השגריר שלנו בגרמניה.
כן, הבת של יוחנן מרוז.
אני רעבה. אומרת לי.
בואי. אתה אומר לנערה שמסתובבת בייאוש קיומי דיזנגופי. בהשלמה
נפשית נאבדת. בהכנעה בפני הפנטזיות שלך שמשתלטות עליה.
הנה, תזמיני לך שווארמה. תזמיני לך גם שתייה.
וכשאתה עוזב את כיכר דיזנגוף עם כל הפריקים המוזרים שלה.
וכשאתה הולך לבדך ברחוב העמוס של שעה שמונה בערב. בלי אנשים
חוץ מאשר בגוף השלישי שלך. חוץ מנערה צעירה שחוררה את הלשון
שלה בשיגעון דיזנגופי רגעי וזה הפריע לה לאכול את השווארמה
שהזמנת לה אז אתה אכלת את זה. אתה עובר אתה ליד רחוב גורדון.
קצת אחרי קפה כסית או קצת לפניו. בלי שאתה רואה את חצקל יושב
שם עם הכרס הענקית שלו וצורח על המלצר הערבי שיגיש כבר את המנה
שהזמין אורי אבנרי. שהוציא את השבועון המסוים שלו אל תוך הרחוב
ההומה אדם. שמדבר עם יצחק לבני בכל יום שישי אחרי הצהריים.
שאוהב את הערבים שרוצים רק לפוצץ אותנו. שמכרו את הסוס הערבי
האציל למאיר דיזנגוף, שרוכב על הסוס שלו לעיני ההמונים
המריעים...
דיו! דיו, סוס אציל! ראש עיר לבוש כולו לבן צועק על סוס ערבי
במבטא רומני או רוסי. תלוי באיזה מבטא דיברו בפלך בסרביה שהיה
שייך פעם לרוסיה ופעם לרומניה. והאיש בכלל גדל בקישינב של
הפרעות הידועות שלפני העלייה הראשונה. וזה בכלל במולדובה שזו
בכלל רומניה אבל דיברו שם רוסית...
רוצה לבוא אתי לפינה ולעשות אתי קוויקי קצר?
לא. היא לא רוצה לעשות אתך קוויקי קצר. היא עדיין רעבה.
עומד אתה בדיזנגוף ליד גורדון ומחכה יחד אתה למונית שתיקח
אותנו לאיזה מקום שנחליט עליו בדרך אבל שום מונית לא באה ואני
רוצה למשוך אותה כמעט בכוח לאיזו פינה צדדית. ליד רחוב ישראליס
אם אני זוכר נכון את הרחובות הצדדיים ליד גורדון פינת
דיזנגוף.
נו יאללה. בואי אתי שמה לצד ותמצצי לי רק כמה דקות עד שתבוא
איזו מונית מחורבנת ותיקח אותנו לאיבוד באינסופיות של
תל-אביב...
היא לא רוצה למצוץ לאף אחד. היא רק רעבה. מסתכלת עליו ומחכה
ממני לאיזה אות וסימן כדי לדעת מה אנחנו עושים עכשיו עם החיים
שלנו ועם הזיכרונות שלנו ועם הפנטזיות שלנו.
דיו! סוס לבן ואצילי מגיב למבטא הרוסי או הרומני של ראש העיר
ודוהר לכיוון הצריף של אגדתי. עכשיו אתה רואה את צ'יץ' רוכב על
הסוס של מאיר דיזנגוף. אנשים כבר שכחו שצ'יץ' היה פעם ראש עיר.
עכשיו אתה רואה אותו חותר בסירה בתעלה של בלאומילך. בובמה צור
עומד לידו על הסירה הקטנה ומביט אל האופק שמכוסה בעננים עד
למגדלי עזריאלי שחודרים אל השמים כמו זין ענק. שלושה כלי זין
שחותכים את העננים. אני זוכר שפעם האופק כוסה רק עם כל-בו
שלום. ככה הם קראו גם למגדל. גם למוזיאון השעווה שאתה ראית שם
את יהורם גאון מפזז את קזבלן כמה שנים אחרי ששיחק אותו במציאות
באלהמברה, אצל גיורא גודיק, ועוד כמה שנים אחרי שהיה קזבלן
האמיתי בשטח הגדול ביפו, איפה שחיים רמון נולד, מתי שכולנו
יכולנו להתנשק עם בנות נשיקות חטופות בלי שירצו להכניס אותנו
לכלא. אחרי נשיקות חטופות וזיונים חטופים בשירותים של כיכר
דיזנגוף עם הבת של השגריר שלנו בגרמניה...
תסלח לי אדוני, איך מגיעים לחוף הים? כאילו התחלה של פנטזיה
חדשה או סצנה תל-אביבית נורמאלית. פדופיליות תל-אביבית רגילה
לגמרי.
הממממ. חוף הים... נהמות של זאב.
אימא שלי אמרה לי לא להקשיב לאנשים זקנים שרוצים להראות לי את
חוף הים. מנענעת בראשה אנה ואנה. מסתכלת עליו מהצד כזה.
אימא שלך אמרה לך ככה, הא? הממממ. קריצה מיובשת כמו שזיף מצומק
בשוק לווינסקי. נענוע השער הגלי הנהדר. ואותו מבט צדדי של
אתגרים. היסוס מתגרה שאיבד בו ברגע את המומנטום שלו.
אז אתה רוצה להראות לי את חוף הים? נערה צעירה עם המון שער
שולחת אליו מבט שואל.
מה? איש זקן לא מאמין למשמע אוזניו. מהסס רגע ארוך מדי.
ידעתי, אתה בכלל לא רוצה להראות לי את חוף הים. מישהו כאן איבד
עוד פעם את היחס הנכון בינו ובין הפנטזיות שלו.
מה? כן! דווקא כן! איש זקן מאבד את הקוליות התל-אביבית הידועה.
המון נערות צעירות איבדו את בתוליהן לקוליות האגדית הזו הנושבת
כבריזה מהים המכושף העוטף את נשיותן הראשונית.
איש מבוגר אחד רץ ברחוב דיזנגוף. ידיים על הפנים שלו.
בואי ואקנה לך משהו. הפעם אני זה שמציע לה. ואני יודע שהיא
רעבה.
אז את שומעת? היה שם מוכר ממש ממש חתיך עם עיניים כחולות
זוהרות ופשוט תענוג לעיניים והתחלתי לראות את השוות והחתיכות
שלו יותר ויותר והוא היה כזה חמוד. אחרי זה גם ראינו אותו יושב
מול החנות ואוכל מנה חמה ועברנו לידו והוא קרץ לי ואמרתי לו
בתיאבון והוא אמר תודה והוא לבש את המכנס בדיוק מאמצע התחת כמו
שאני אוהבת וראו את זה כשהוא ישב ואני רציתי שהוא ייקח אותי
לחדר ההלבשה.
מפסיקה לדבר בפלאפון. נשענת על הספסל. אוכלת מנת שווארמה נוספת
שקניתי לה. והוא עוצם את העיניים שלו חזק חזק. מנסה לחזור שוב
על הטיוטה הזו של המחשבה הקודמת. הרוח הנעימה של הערבית פיזרה
לה את השער היפה שלה. ממשיכה לשבת אתו על החול, ליד
הדולפינריום. פעם היה שם פיצוץ גדול. מחבל מתאבד וכמה בנות
רוסיות כוסיות שמתפוצצות להן ולא באורגזמה, ולא שמישהו יורד
להן עם הלשון עד שהן גומרות.
אז זה מה שאמרתי, מתוקה. מישהו יורד להן עם הלשון עד שהן
גומרות. מדברת בפלאפון עם אותה עינת או עם מישהי אחרת. אולי
היא קצת שיכורה. אני לא יודע.
המממ. לא שמעתי מה שאמרת. מישהו יורד להן עם הלשון עד שהן
גומרות?
כן. כן. את שמעת נכון. מישהו יורד להן עם הלשון עד שהן גומרות.
מנסה להדגים לה. אין לו איפה להדגים לה. אין לו פינה כדי לאונן
כמה טיפות. או אולי זו טיפה של רטיבות באוויר. אולי ירד עוד
מעט גשם. תחילת חודש נובמבר. עוד מעט רבין יירצח.
בואי, בואי נלך מכאן.
ואתה הלכת את כל רחוב אלנבי כמעט עד שהגעת לכאן. עברת בין כל
הדוכנים של המדרחוב בנחלת בנימין רק כדי לראות את הנערות
הצעירות האלה שיושבות על המדרכה עם חצאיות קצרות של קיץ ורואים
להן את התחתונים יושבות על כיסאות קטנים או על הרצפה ומוכרות
את הסיכות או הדברים הקטנים שהן מייצרות באצבעות העדינות שלהן
כדי לעשות קצת כסף או כדי לאונן למישהו. ועכשיו היא יושבת
ביניהן, זו שמכרה לך את העוגיות בדיזנגוף. זו שישבה אתך בחוף
הדולפינריום...
אתה רעב? שואלת אותי. לא מחכה לתשובה שלי. מחליטה שאני רעב.
נותנת לי עוגייה. רואה אותי אוכל לה את העוגיה מול העיניים.
מה העוגיות שלי בשבילך, אריה? פתאום שואלת אותי בזמן שאני אוכל
לה את העוגיות שקניתי לה והיא רוצה למכור אותן לאנשים בנחלת
בנימין. אפילו שהיא רעבה מאוד. מביטה בי איך שאני לועס לה מול
העיניים כמו איש פולני מצוי.
אני לא מבין את השאלה שלך, מתוקה. אוכל לה עוד עוגייה.
מה העוגיות שלי בשבילך כאילו? עוגיות מזל סיניות? חתיכות בצק
שאתה מכניס לפה? דרך לגיטימית לזיין נערות צעירות? שואלת אותי
בזמן שאני אוכל לה את העוגייה השלישית שלה. לא יודע מה לענות
לה. אני אפילו לא יודע על מה היא מדברת. התל-אביביים לא כאלה
מתוחכמים כמו שאפשר לחשוב. הם רק עושים את עצמם מתוחכמים. הם
כאילו מורכבים. אבל הם שקופים שאפשר לראות את הטיפשות שלהם דרך
הניסיונות הנואשים שלהם להיראות כאילו הם מאתגרים את המחשבה
ואת החרמנות של נערות צעירות.
מה באמת העוגיות שלך בשבילי? תרגילי זיכרון כמו אצל מרסל
פרוסט? חזרה נוגעת ללב לילדות? שואל אותה ברצינות. או שהנערה
שואלת אותו. מרגישה אותו נוגס לה את היצרים הילדותיים שלה.
נוגס לה דגדגן קטן שמתחבא בתוך כוס של נערה בת שש-עשרה וחצי
שיושבת עם רגליים משוכלות במדרחוב של נחלת בנימין ואיזה איש
מבוגר מתחיל אתה ומאתגר אותה ולוקח אותה לצד ומוריד לה את
התחתונים ויורד לו.
מה באמת החיים שלי בשבילך? מלטף את השער המלא והנפלא שלה. שער
הערווה הדקיק העדין. גרגרי חול קטנים ממלאים את החלל במחשבות
שלו. אבנים גדולות שמוטלות פנימה כמו אל תוך הבטן של הזאב.
מבקש ממנה סליחה. משאיר אותה לבד על המדרחוב של נחלת בנימין עם
הספר כיפה אדומה שקניתי לה בצומת ספרים. נכנס לחדר שירותים.
מישהו בטח כבר יתחיל אתה. יש לי על מה לעשות ביד.
יוצא מחדר השירותים. קל יותר בכאב שלי למטה. קשה יותר במחשבות
שלי שאין להן מוצא.
יורד לבדי את כל הדרך מנחלת בנימין לחוף הים. אולי אראה זוגות
אוהבים מתבודדים. אולי אראה אנשים מפורסמים, כמו שראיתי את
יוסי שריד ודן שילון משחקים מטקות בחוף שרתון, קצת צפונה מכאן.
בשעות אחרות. אולי אראה את הגרלת המגרשים הגדולה.
אני חושב שהם עמדו בערך שם, האנשים האלה שהקימו את תל-אביב
וקראו לה בהתחלה אחוזת בית. כן, הנה עקיבא אריה וויס. והנה
אחוזבת מחזיקה ביד את הצדפות שלה. עקיבא אריה וייס מספר
בזיכרונותיו שאסף צדפים לבנים ואפורים על חוף הים, רשם על
הצדפים הלבנים את שמות חברי האגודה הזכאים להשתתף בהגרלה, ועל
האפורים את מספר המגרש. ילד אחד הוציא את הצדפים האפורים,
וילדה אחת הוציא את הצדפים הלבנים, וכך נודע למשתתפים איזה
מגרש עלה בגורלם.
אה, אתה כבר סיפרת לי את הסיפור הזה.
כן, אני כבר סיפרתי לך. לא, אני לא חושב שאני השתתפתי בהגרלה
ההיא. אני לא זקן עד כדי כך.
אני אף פעם לא אמרתי שאתה זקן כל כך. רק אמרתי שאתה מספיק זקן
בשביל לחשוב כל הזמן על המגרש הקטן בין רגליה של ילדה בת
שש-עשרה וחצי. מגחכת. צינית. פותחת רגליים כדי שאוכל לעבור
ברחוב הגימנסיה שהיום נקרא רחוב אחד העם. ופותחת רגליים עוד
יותר לרוחב כדי שאני אוכל לעבור ברחוב פינסקר שנקרא היום רחוב
לילינבלום ונמצאים שם גרוזינים חלפני כספים כמו בשוק הפולני.
את פינסקר העבירו אגב ליד כיכר צינה דיזנגוף. ואחר כך אני רוצה
לעבור ברחוב שפירא. בדיוק בין הרגליים שלה. ממש בנקודת המפגש
ביניהם. הם קראו לו על שם מאיר שפירא שיסד את סמטה פלונית
וסמטה אלמונית שנקראו פעם סמטת שפירא. נדמה לי שכבר סיפרתי לך
על זה. גם את הרחוב הגדול הוא רצה לקרוא על שמו, אבל מאיר
דיזנגוף לקח ממנו את השם וקרא לרחוב שפירא רחוב יהודה הלוי על
שם המשורר הספרדי שלבו במזרח כמו שהעיר הזו הופכת מזרחית
כמוהו. כן, זו הייתה כל אחוזת בית. כאן היה גם המגרש של עקיבא
אריה וויס וכאן הוא הקים את ביתו. ברחוב הרצל פינת אחד העם
שנקרא פעם רחוב הגימנסיה בגלל שברחוב חסר המוצא הזה שכנה
גימנסיה הרצליה שעמדה כמו מצבה שתוחמת את אחוזת בית...
וואווו!!! התפעלות אמיתית של נערה צעירה מהידע התל-אביבי
המעמיק שלי.
ואחר כך הם קראו לאחוזת בית שלהם תל-אביב על שם איזה ספר של
הרצל שנקרא בגרמנית ארץ עתיקה חדשה ומקס נורדאו שגם על שמו יש
רחוב קצת הלאה אחרי מלון שרתון קרא לה תל-אביב. גם שינקין עשה
משהו כדי להחליף את אחוזת בית לתל-אביב.
עוד פעם וואוו.
מסתובב באלנבי וחוזר לנחלת בנימין ועובר במדרחוב ומנסה להתחיל
עם מישהי שמוכרת שם עוגיות. נערה צעירה ומתוקה. יושבת עם
החצאית שלה ברגליים משוכלות ורואים לה את התחתונים. זו אותה
אחת שאכלת את העוגיות שלה מקודם כמו קוונט שמשאיר לעצמו את כל
העולמות האפשריים ובוחר מתוכם את העולם הטוב ביותר.
אגב, בן כמה אתה? שואלת אותו הנערה הצעירה שמכרה לו עוגיות
במדרחוב נחלת בנימין והוא אתגר אותה במילותיו האיש המבוגר והיא
פתחה לו את עצמה.
את רוצה לדעת בן כמה אני? יושבת בשיכול רגליים רק בשבילו. תמיד
היא יושבת בשיכול רגליים. גם על החול של שפת הים היא יושבת
בשיכול רגליים. מכניס לה אצבע בעדינות אל תוך שיכול רגליה.
בקושי מכיר אותה וכבר מכיר את עלי הכותרת שלה דרך התחתונים
המשוחררים במגע אצבעותיו.
סליחה, אדוני. אבל אתה לא אמרת לי בן כמה אתה.
המממ... ממשיך ללטף אותה בין התחתונים ובין הרטיבות.
שאלתי בן כמה אתה. מה, אתה מתבייש להגיד לי בן כמה אתה?
בן חמישים ושש. למה? עונה כדרך אגב. אצבעותיו מלטפות את
השפתיים הלחות והעדינות שלה. אצבעותיו משחקות עם שער הערווה
ועם הדגדגן. אצבעותיו מעוררות אותה לכמה דקות. עד שהיא שומעת
בן כמה הוא.
אתה בן חמישים ושש? אתה יודע שאני בת שש-עשרה וחצי??? מתחמקת
מאצבעותיו כנשוכת נחש. אתה ממש זקן טיכו. מה פתאום אני נותנת
לאנשים זקנים כמוך לגעת בי בכלל? מתכוננת לקום.
תקשיבי. תקשיבי, נערה, אין בעולם גילים. יש רק אוסף חוויות
שאפשר ללמוד מהן ואפשר סתם להיזכר בהן בלי להסיק מהן שום דבר
חשוב. ולכן זה לא משנה שאת בת 17 ואני בן 56.
איזה שבע-עשרה בראש שלך? אני אפילו לא בת שש-עשרה וחצי, יא
חתיכת זקן סוטה! מרגיש פגוע. בתל-אביב אסור להרגיש פגוע. כל
התל-אביביים קשוחים כאלה. קלילים כאלה. זורמים כאלה.
ראיתי עכשיו על החוף מישהו עם קוביות בטן יותר גבריות ממייקל
לואיס. איזה קשוח יא מאימא! מדברת בפלאפון בזמן שאני יושב לידה
על החוף. אני לא אומר כלום. עינת עשויה לחשוב שמשהו כאן לא
בסדר.
יאללה ביי עינתי.
אני רוצה לראות לך! אובססיה פתאומית תפסה אותי. כל כך לא
מתאימה להוויה הקלילה הקשוחה והזורמת של העיר הזו. איש מבוגר
מנסה פתאום להוריד את התחתונים של נערה צעירה בכוח. כן, בכוח.
אסור לו לעשות לה את זה אבל זו פנטזיה שהוא מת להגשים אותה מאז
שהיה נער מתבגר.
רק לראות לך! הוא מרגיש את הדיבוק של תיאטרון הבימה נכנס לו אל
תוך הנשמה. איש אחד שמשחק תפקיד שגדול עליו בכמה מספרים. יושב
עם נערה חמודה אפילו לא בת שבע-עשרה על חוף הים ופתאום סתם ככה
לראות לה. בלי מילים מקדימות. בלי אווירה רומנטית מתאימה. סתם.
ככה. לראות לה.
קח את היד המסריחה שלך ממני! תעזוב את התחתונים שלי!
לראות לך! אנחנו יושבים קרוב מדי לגלים. אוחז בה בשתי רגליה
וגורר אותה עוד טיפה לגלים. מרטיב את כל התחת שלה במים. ועכשיו
התחתונים שלה רטובים כמו התחתונים של מונה זילברשטיין כשאורי
זוהר הרטיב אותה עם הצינור שלו.
לראות לך! נאבק עם התחתונים שלה. מונה זילברשטיין נאבקת בי
בחזרה. עומדת עם הביקיני שלה ולא נותנת לי להוריד לה את החלק
התחתון.
חכי לי שנייה, נערה.
רץ אל סוכת המציל ונושא עמו צינור גדול וארוך כנחש קדמוני של
חטא. עומד ומשפריץ עליה מים. פנטזיה שתמיד רציתי להגשים מאז
שראיתי את הסרט מציצים.
די, מה אתה מצלם לי כל הזמן איש.
עוזב אותה לנפשה. רצה את כל החוף עד רחוב ארלוזורוב. רטובה.
צוחקת.
ממשיך ללכת אל עמקותו של רחוב ארלוזורוב. אל התמיהה שלקראת
פינת דיזנגוף. ולהמשיך בלי להתעכב אל הציפייה של פינת אבן
גבירול. ושם לפנות ימינה. אל הציפייה עצמה.
בואי, נערה.
והיא הולכת אתך, אל פנימה של הציפייה. היא לעולם לא תעזוב
אותך. כל זמן שהציפייה הזו קיימת. ועכשיו אתה צריך רק להצדיק
את הציפייה הארוכה למשהו שנשאר שם.
אולי לעצור לרגע מההליכה המאומצת. לעמוד ליד האנדרטה. איפה
שהאיש הזה נרצח.
את יודעת שאני זוכר את רבין האמיתי שלפני הרצח? רבין שהתמוטט
לפני מלחמת ששת הימים ואושפז במחלקה הפסיכיאטרית. רבין שנתן את
ההוראה להטביע את אלטלנה ממש ליד החוף של תל-אביב. רבין שהחזיק
תת-מקלע וירה במו ידיו ביהודים ששוחים מהספינה הטובעת אל החוף
של תל-אביב.
מישהו היה חייב לחפש כאן עולם אמיתי. אולי האיש המבוגר היה
חייב להגיד לה שזה לא עולם אמיתי. הולכת לצדו בכבדות. מתנשפת
מהמרחק ששניהם הלכו עד לכאן. היא מנפחת שפתיה עד כמה שמאפשרים
לה הפירסינג בשפה והפירסינג בלשון. פולטת אוויר כמו בועה של
מסטיק בזוקה שכל הנערות של תל-אביב לועסות ומלהגות ושוטפות
ומזדיינות וזורמות. וגם היא כמובן. לועסת מסטיק וזורמת ויושבת
מולי על הספסל מוך האנדרטה בכיכר רבין ואומרת שרבין היה איש
השלום. ואני נכנס אך תוך לעיסות המסטיק שלה כמו מילים חודרות
ונדבקות.
תקשיבי רגע.
אני רוצה לספר לה על רבין האמיתי. רוצה לפרש לה את האיש לעומק.
לא נראה שהיא מתעניינת. לועסת באדישות טינאייג'רית את המסטיק
שלה. לא מנסה אפילו להתיימר להכיר את רבין האמיתי. להרגיש איזו
אמפטיה לאיש האמיתי ולא למיתוס של לבכות לך.
מה שאני מכירה זה מספיק לי. רבין היה איש השלום וזהו. עכשיו
תעזוב אותי, אדוני. ממשיכה לבדה ללכת בכיכר ענקית עם אנדרטת
שואה הפוכה ואנדרטת רבין ישרה וזיכרונות הפוכים וישרים
מעורבבים ביחד.
תראי, יש לי סרטן וזו ההזדמנות האחרונה שלי בחיים לראות כוס של
מישהי בת שש-עשרה וחצי.
חה חה חה.
לראות לך. מתחיל לבכות.
שר לבכות לך. מתחיל לראות...
היא הולכת הלאה. חזרי, נערה, עוד לא התחילה ההגרלה של
המגרשים!!! אולי יתמזל מזלך לזכות בחלקה טובה בשכונת אחוזת בית
החדשה!!! קמה והולכת בפלש-בק תקוע כמו סרט בקולנוע חן שנתקע
פעם ואני ראיתי את פיטר אוטול קם ממקומו ועוד פעם קם ממקומו
ועוד פעם קם ממקומו...
עוצם את העיניים בכוח רב יותר מאשר ניסיתי להוריד לה את
התחתונים. סוגר את עצמי באופן יותר הדוק מאשר האצבעות עם
הפתקים בתוכן. סוגר את עצמי ממש באופן הרמטי.
פרררר הפלאפון שלה מצלצל. אז את שומעת? אני מה זה רעבה ומישהו
כאן הציע לקנות לי פלאפל. אה, סתם איזה פדופיל והוא רוצה לקנות
לי פלאפל בשוק בצלאל. כן. ואני לא אוהבת פלאפל.
את יכולה להגיד לי לא. אף אחד לא מכריח אותך לאכול פלאפל.
אבל אני באמת שונאת פלאפל. זה מלא שמן וזה מלוכלך וזה מסריח.
הולכת לצדו בחוסר אכפתיות כזו. סוגרת את האף באצבעותיה בצורה
חמודה כזו.
את לא אוהבת לאכול פלאפל בגלל שהטחינה ניגרת לך על הסנטר?
מאתגר, מתגרה.
יש דברים שאני אוהבת. פלאפל זה לא אחד מהם. אוכלת עוגייה טעימה
מממולאת קרם שוקולד. זה מה שאני אוהבת. שוקולד. לא פלאפל.
עוזבת את דוכני הפלאפל בשוק בצלאל. ממשיכה למעלה ברחוב המלך
ג'ורג'. לכיוון כללי של שוק הכרמל.
אה. אומר לה. מחפש את קרבתה ורוצה לגעת בה תוך כדי הליכתם
המשותפת בכיכר מגן דוד לתוך שוק הכרמל.
אני גם לא אוהבת שנוגעים בי. מנערת את כתפה מהחיבוק הכפוי שלו.
אני רק אוהבת שהדובי שלי נוגע בי. מתנערת ממני כמו ממגפה.
אני בכלל לא נוגע בך. אולי חיבקתי לך את הכתף אחרי הפלאפל שלא
אכלת בשוק בצלאל. הקול שלו נשמע ממורמר. איש מבוגר שמחפש צדק
אצל נערה צעירה.
שיהיה. רומזת לו להתקרב אליה יותר. הדוכנים הצבעוניים המלאים
כל טוב קורצים להם לקנות כל מה שנמצא עליהם. צעצועים ומשחקי
מחשב וירקות ופירות וסרטי וידאו וחגורות חומות עם המון חורים
לנערות שמנות ורזות. והמון צעיפים שהגיעו ישר מהודו.
אנחנו מתחילים לקלוט את האווירה של שוק הכרמל.
כל מלפפון אבי נמני! צורחים האנשים המוכרים ירקות ופירות
ובגדים כמו קולאז' אמנותי או פלצני של גרבוז שאני רואה אותו
הולך שמה. בין המלפפונים. בין הצבעים. בוחר ירקות ובגדים
ותכשיטים קטנים בחמישה שקלים שמפוזרים בהמוניהם בדוכנים
ההמוניים של שוק הכרמל.
הנה תראי, שמה הולך יאיר גרבוז.
נו, אז? שכח כמה שהיא צינית. שכח את האופי הילדותי החף מכל
יומרנות של מלכים עירומים המולבשים על ידי חייטים כמו יאיר
גרבוז.
יאיר גרבוז אמן תל-אביבי. אהלן יאיר גרבוז אמן תל-אביבי!!!
נו, אז?
אמנות אמיתית זה תל-אביביות אמיתית. אהלן יאיר גרבוז אמן
תל-אביבי אמיתי!!!
מה זה? היא זורקת את החולצה האדומה שלה באמצע שוק הכרמל ובוחרת
לעצמה חולצה צהובה ואף אחד לא רואה לה. מישהו הולך לשוק הכרמל
עם נערה צעירה ומישהו אחר אומר לו שאמנות אמיתית זה תל-אביביות
אמיתית. טוב שהוא לא אומר שתל-אביביות אמיתית היא פנטזיה
אמיתית.
תל-אביביות אינה אלא צבעוניות שוקקת חיים ותו לו. משפיע עליו
יאיר גרבוז הזה עם סגנון הדיבור התל-אביבי שלו. מראה לו ציור
שהוא צייר של עגבניות אדומות עם חולצה אדומה שלא מתאימה לה
ובגלל זה היא זרקה אותה בין העגבניות. חולצה אדומה שנמלאה דם
של מחזור. ציור של נתינה, של הימנעות מהתנגשות. ככה יאיר גרבוז
מדבר על עגבניות אדומות ועל חולצה אדומה שנספגה, לא נתמלאה. לא
צריך להגזים. אין כל כך הרבה דם של מחזור בתל-אביב. אולי רק
באמנות. מגויסת. פלקטית.
להיות תל-אביבי זו אינה אמנות. איש אחד הולך בין הדוכנים בשוק
הכרמל ומוציא מהתחת שלו הגדרות תל-אביביות אלטרנטיביות שנשמעות
כמו נודים בין הדוכנים.
בדיוק ההפך, חביבי. להיות אמן זה להיות תל-אביבי. יאיר גרבוז
אומר לך את זה. הוא לא מוותר לך שאתה צוחק עליו ככה. לפעמים
אתה מחפש משהו שמזכיר לך את התהליכים שאתה עובר ומחזק בך את מה
שאתה מכיר בעצמך.
כמה תל-אביבי זה לדבר ככה. אפשר לצקת פוזיטיב מנגטיב ואפשר
ההפך? אתה שואל את הבחורה שמוכרת עגבניות בשוק הכרמל אם אפשר
לקנות רק שתי עגבניות, אדומות, והיא אומרת לך בזלזול כזה שאתה
יכול לקחת את העגבניות בחינם. אתה לוקח שתי עגבניות קטנות
ואדומות. אחת נגטיבית אחת פוזיטיבית. זה מספיק לך. גם לה. יש
להסתפק בעונג המדיטטיבי של האיפוק. אין אפשרות אחרת. זוהי
מכונת האוננות והאין-אונות. תודה ליאיר גרבוז על הציטוטים
התל-אביביים האלה...
שניות ספורות לעוף על גמל מעופף בין שטיחים פרסיים קסומים
שפרוסים או תלויים שם בשוק הכרמל. לעוף עד פרס האגדית.
בכמה השטיחים האלה?
אלפיים שקלים, אדוני. עבודת יד מאיספהן.
איספהן זה באירן?
איספהן זה בפרס. אירן זה משהו אחר. אירן זה פצצת אטום. פרס זה
שטיחים. והנערה עדיין בוררת את המציאות שלה. פוסעת עם הדובי
שלה בין משעולי הדוכנים. מודדת כובע אפור וחמוד כזה שמתלבש יפה
מאוד על כיפת השער השופע והאלוהי שלה ומתאים אפילו לצבעים
החמים הפרוותיים של הדובי שלה. נערה צעירה מלבישה על עצמה
חולצה בצבע בורדו והולכת עם זה החוצה. כאילו באה עם זה. כאילו
נולדה עם זה. אף אחד לא שם לב שהיא גנבה כובע אפור וחמוד
וחולצה מגניבה בצבע בורדו.
חולצה מגניבה את גנבת. מנסה להסתלבט אתה. חושב על החיסכון
הכספי הניכר אם היא תתחיל לגנוב את הבגדים שלה במקום לבקש ממנו
לקנות לה בבוטיקים יוקרתיים בדיזנגוף ובחנויות קטנות נחבאות
ויקרות בשינקין. הולך אחריה לתוך רחוב אלנבי. ענטוז צבעוני של
נערה הולכת לפניו. רואה את התחת שלה זז מלפניו עם התנועות
המהירות שלה. רואה יותר מחריץ של תחת. רואה אפילו את פי הטבעת
שלה. מדמה לעצמו שהיא פולטת משהו משם תוך כדי הליכתה המהירה.
לא ידעתי שיש לך תחת כזה יפה. סקסי במידה. אולי גם מסריח
במידה.
לא יודעת. אף פעם לא הרחתי את התחת שלי. הולכת מהר מאוד. הולך
אחריה, מנסה להשיג אותה.
את צריכה דחוף ללכת לשירותים. אבל השירותים של תל-אביב לא
מיועדים כידוע לעשיית צרכים. השירותים של תל-אביב מיועדים
כידוע רק לזיונים.
חה חה חה, איזה מגניב אתה. יוצאת אתו מהשוק. בדרך גונבת גם
נעלי אדידס מזויפות. גוונים של חול. נערות בגוונים של חול
מתמזגות עם השתיקה של הגרגרים. נערות קולטות את אוושת המים.
נערות הולכות לאן שהמים הולכים, הולך בכיוון ההליכה שלה ומגיע
דרך אלנבי לנחלת בנימין. עוד פעם נחלת בנימין.
אז את שומעת, עינת, עברנו את כל נחלת בנימין, ראינו את יריד
האמנים ונכנסנו שם כמעט לכל חנות בדים ובשום מקום לא מצאתי בד
סקוטי. כן, עינת, חיפשתי את החנות של וואנס בקינג ג'ורג'
ומישהו אמר לי שזה בנחלת בנימין. בינתיים לא מצאתי. יש פה כמה
חנויות נורא מגניבות. ובכל זאת קנינו קניתי שמה שתי חולצות
מדליקות.
אחר כך ראינו את מירי אלוני שרה על המדרכה בנחלת בנימין תנו
לשמש לעלות. זמרת רחוב מקבצת נדבות. כן, נכון, את צודקת. היא
פעם שרה את השיר הזה בעצרת ההיא של רבין. פניה חרושים מקומטים
שטויים ושתויים, דמות תל-אביבית אבודה שמחכה רק למותה.
תנו לשמש לעלות. אנשים זורקים לה כסף לתיק של הגיטרה. אני אומר
לנערה שעוד נחזור אליה. צריך קודם לאכול משהו.
יווו, כמה אני רעבה. מתלהבת. בחיי לא חשבתי כמה שאני רעבה עד
שלא אמרת לי.
אנחנו עוברים דרך כמה דוכנים ניו-אייג'יים כאלה עם קריסטלים של
שמחה ואושר ונכנסים לאכול ארוחת צהריים בבטי פורד. מסעדת יוקרה
מרוקאית לא כשרה. השף הוא רונן מזרחי. הספציאליטה שלו זה
קוסקוס עם פירות-ים. תראי לי מרוקאי אחד שאוכל שרימפס עם
קוסקוס.
נכנסים. מה יש לכם לארוחת צהריים? המלצר הראשי שזה ישראל
אהרוני מראה לנו תפריט עם מנות ראשונות. אני לא מבין שום דבר.
בשבילי זה כמו סינית. אני מבקש מאהרוני לתרגם לי לעברית.
טליאטלה סגרטה בשמנת זעפרן אומר אהרוני ומנופף בצמה שלו כמו
הנערה עם השער שלה. מבחוץ אנחנו ממשיכים לשמוע את מירי אלוני
כמו רקע מוזר וסרקסטי לתל-אביב שממשיכה לחיות את חייה למרות
רבין. ואולי בגלל רבין. ואחר כך אהרוני ממשיך לדבר על מנות
עיקריות כמו מחית פטריות בייקון ואפונה סינטה בקראסט תבלינים
יבשים על גריל פתוח עם פירה מזלג של תפו"א וזיתי קלמטה.
אה. אני אומר. שומע בחצי אוזן את אהרוני ובחצי האוזן השני את
מירי אלוני ובאוזן האחרת את הנערה מדברת בפלאפון עם עינת.
תבשיל של כתף טלה, אומר אהרוני. ממממממממ... אני ממליץ. הנערה
צוחקת כשהיא חושבת על ג' יפית. המממממממ... אני ממליצה לך פחות
לדבר ולהביא לנו כבר את האוכל. אנחנו מתים מרעב!!!
תנו לשמש לעלות. אהרוני מגיש לנו סרטנית חיים עם קוסקוס. אמרתי
לנערה שאני אוכל חצי מנה. היא אפילו לא הבינה את הבדיחה.
שילמתי שמונה מאות שקלים בדיוק. אפילו לא הרגשתי איך האוכל
נעלם בתוך הקיבה שלנו.
תן משהו טיפ לאהרוני. הנערה אומרת לי. אני נותן לו משהו.
בואי ואקנה לך משהו בכסף הזה.
מסתובבים עוד כמה דקות ביריד האמנים במדרחוב של נחלת בנימין.
יש המון דוכנים ולכולם יש אותה אווירה קולית תל-אביבית מאפיינת
מעצבנת. אני רואה כמה דוכנים עם בחורות עם שמלות ארוכות מכינות
שרשראות עם קריסטלים קטנים בזמן אמיתי מול עיני האנשים שעוברים
שם. אנחנו רואים מנפחי זכוכית עושים פו לבועה ענקית כמו הבועה
התל-אביבית של הקיום שלהם והם יוצרים בקבוק אבסרקטי כזה שייהפך
בטח לבאנג. ויש גם ציירי דיוקנאות שמציירים פרצופים דומים בערך
למקור.
אני רוצה שיציירו אותי. אני רוצה שיציירו אותי. בבקשה...
יושבת כמה דקות מול בחור מרופט לבוש בכוונה מצ'וקמק ועבות זקן
כמו הפוזה שלו. מצייר אותה בצורה חסרת חיים. אולי כמו שהיא.
אני משלם לו על הציור חמישים שקל וקורע את הציור. לגזרים.
ואחר כך אנחנו סתם מסתובבים ורואים פנטומימאים, מלהטי אש,
פסלים חיים, אקרובטים, להטוטנים, אמני ג'אגלינג, קבוצות
תיאטרון רחוב ומוזיקאים מכל המינים. אחר כך אנו מגיעים עוד פעם
אל הזמרת האגדית שעומדת כקבצנית רחוב ומנסה להתפרנס.
תנו לשמש לעלות. מירי אלוני ממשיכה בשלה.
בתל-אביב השמש כל הזמן עולה. בתל-אביב השמש אף פעם לא שוקעת.
אדוני אמר לי משהו? מירי אלוני מפסיקה לרגע לשיר. מקרבת אליו
את פניה חרושי הקמטים.
השמש. אתה אומר למירי אלוני. השמש בתל-אביב לא שוקעת אף פעם.
את לא צריכה לשיר תנו לשמש לעלות. אין שום שמש שצריכה לעלות.
אה. מירי אלוני ממשיכה להסתכל עליו עם הפנים הזקנים שלה. אין
לה עיניים. הוא לא רואה עיניים בפנים הזקנים והחרוצים
והמקומטים של מירי אלוני.
אדוני רוצה לבוא אתי אל החצר שמה מאחורה? זה רק חמישים שקל.
אולי זה קורה בפנטזיות שלו. אולי זה קורה באמת. הוא חושב מה
לענות למירי אלוני. זמרת מיתולוגית שמציעה לו את עצמה תמורת
חמישים שקל. להיכנס אל תוכה של אגדה תמורת חמישים שקל
מסריחים.
לא, תודה. מכוונת כמה אקורדים בגיטרה שלה. תנו לשמש. מתחילה.
נערה צעירה עומדת לידו. פתאום רואה אותה ניגשת למירי אלוני
ונותנת לה שטר של חמישים שקל. מירי אלוני לוקחת ממנה את שטר
הכסף ומחזיקה אותו מול השמש העומדת למעלה חסרת תנועה. ממלמלת
משהו לעצמה וממשמשת באצבעותיה את השטר.
את רוצה בחצר, ילדה? אני עושה את זה גם עם נשים. עוד לא עשיתי
את זה עם מישהי צעירה כמוך אבל בשביל חמישים שקל אני מוכנה
להכול.
להכול? כמו פזמון חוזר של שירה בציבור.
להכול, בייבי! קריאה חדה של ילדותיות נוסטלגית. מירי אלוני
מוכנה לעשות הכול בשביל חמישים שקל, בייבי. לוקחת ביד אחת את
הגיטרה וביד האחרת מחבקת את הנערה. הולכים אל ארץ לעולם לא,
בייבי. גוררת אותה אל החצר.
תחפשי שירותים! תמיד יש בחצרות כאלה שירותים קטנים ולא הכי
נקיים. והיא מחפשת שירותים. מנסה כאילו לחמוק מהיד של הזמרת
הזונה הזקנה שמחזיקה ביד גיטרה במין התנצלות כזו כאילו היא לא
יודעת מה לעשות אתה.
בואי. בואי. מגבונים לחים מפוזרים על הרצפה. לוקחת אותה לחצר.
חוזרת אתה אחרי כמה דקות. חבוקה בכתפיה. מתיישבת לידה על
שטיחון קטן. פורשת לפניה מבחר של סיכות צבעוניות. מוכרת את
הסיכות הצבעוניות שלה בדיוק באותו המקום שהוא פגש אותה
בדז'ה-וו הקודם.
את יושבת פה? אני הולך לכמה רגעים. עוצם את העיניים. הולך
מנחלת בנימין דרך מוגרבי לבן-יהודה לראות איפה היה המועדון של
פרדריקה. מחפש את המרתף ההוא.
אולי את יודעת איפה נמצא כאן המועדון של פרדריקה?
המועדון של פרדריקה, הא? ניסיון להיזכר איפה זה נמצא לעזאזל.
המון חדרי שירותים נמצאים שם. היא בטח תזכור את זה.
דווקא לא היו יותר מדי שירותים אצל פרדריקה. עמליה ארבל ואהרון
ברנע לא נכנסו לשירותים ביחד. זה לא הטרנד של שנות השישים. גם
ג'וזי כץ ושמוליק קראוס לא נכנסו לשירותים ביחד.
איחסה! לחשוב על דבר כה אישי וכה אינטימי שנעשה באווירה של
ריחות מסריחים של קקי ופיפי. נכנסת אתו אל מעמקי המרתף הנשכח.
רואה את דדו ואת אורה נמיר יוצאים החוצה ביחד. הולכים אל מלון
קטן בפינת מוגרבי. מחבק אותה. בורחת מהחיבוק שלו. מתחילה לרוץ
לכל רחוב בן יהודה לכיוון צפון עד לפינת ארלוזורוב. פונה
מארלוזורוב שמאלה לכיוון מלון הילטון. לכיוון גן העצמאות. ליד
הבחורים הצעירים המעודנים והמעוצבים שמתחשק להם לפעמים לצאת
מהסטריליות של הליינים של הגייז ולהיות קצת חסרי ודאות. להיות
קצת בחורים צעירים תל-אביביים שהולכים לאיבוד בעיר הגדולה
ומחפשים מישהו שימצא אותם לכמה שעות מתוקות גבריות ואסורות.
כמה שאני שונאת את מה שאתה עושה ממני לפעמים! צורחת עליו. רוצה
לברוח הרחק מהפנטזיות המעודנות שלו.
יושב לבדי על הספסל הריק בסוף רחוב ארלוזורוב. ליד גן
העצמאות.
לא טוב היות האדם לבדו. למה אתה יושב כאן לבדך? אתה רוצה שאני
אלווה לך קצת כסף? תחזיר לי כשיהיה לך. שייקה אופיר הוא ששואל
אותי את כל השאלות האלה. דמות אנושית נפלאה של השוטר אזולאי.
לא, תודה, השוטר אזולאי. באמת. לא, תודה.
יסלח לי, אדוני, האם המקום שלידך פנוי?
איש מבוגר שמתיישב לידו מפסיק באחת את מחשבותיו. מתגורר בוודאי
באיזה בית אבות כאן בסביבה. פונקציונר הסתדרותי או מושבניק
שורשי שהגיע לתל-אביב כדי למות בה.
מה אתה אומר, אדוני, על האלימות של הנוער? פעם היה נוער, אני
אומר לך. אוי, פעם היה נוער. פונקציונר הסתדרותי או מושבניק
שורשי רואה בו את בן דמותו ובא אליו ומתיישב לידו לשפוך בפניו
את לבו הזקן.
אוי, פעם היה נוער. חוזר על הקרחצן של הזקנה המתיישבת ממולו.
כן, פעם היה נוער. לא חרא כמו היום. טפו על הנוער של היום!
פנסיונר של הוועד הפועל של ההסתדרות יורק על המדרכה שלפניהם.
יאמר נא לי, אדוני, איפה הנוער של פעם? יאמר נא לי, אדוני,
איפה חסמבה?
חסמבה, אני אומר. חסמבה חסמבה חסמבה.
כן, איפה חסמבה. חבורת סוד מוחלט בהחלט. זה היה הנוער האמיתי.
נוער של זהות ציונית וערכים!!! הזקן הזה מצפה ממנו להבין את
כאבו. הפנטזיות המתוקות חוזרות אליו. עוצם את העיניים ומעלה
ברוחו את המערה החשמלית של חסמבה.
כן, גם אני קראתי את הספרים האלה של יגאל מוסינזון. גם אני
הזדהיתי עם אהבת המולדת של הנערים והנערות האלה. אך עד מהרה
התפקחתי.
התפקחת, אדוני? שוטר תל-אביבי מסייר במקום שאנו יושבים בו, על
ספסל ליד גן העצמאות בסוף רחוב ארלוזורוב. יש לו שני פסים
לבנים על הכתף. האם היית שיכור והתפקחת, אדוני?
למה אתה אומר שהתפקחת, אדוני? איש זקן שואל שאלה שאיש זקן אחר
לא נותן לו עליה תשובה. על ספסל מבודד ליד גן העצמאות.
אה, אתה שואל למה אני אומר שהתפקחתי?
קר ליד גן העצמאות. רוח קפואה נושבת מכיוון הים. גילה אלמגור
עוברת ליד הספסל הזה. היא בטח גרה קצת הלאה מכאן בבניינים
היוקרתיים הנושקים לחוף. אישה מבוגרת. כבודה. חולפת יחד עם
הרוח. אני זוכר אותה בכל הסרטים התל-אביביים של קישון. השוטרת
שהתאהבה בארבינקא. נדלקה על החיוך שלו.
אויש, נו. כולנו בני אדם וכולנו טועים. את זה גילה אלמגור
אמרה. אתה זוכר?
כן, אני זוכר את גילה אלמגור, ואני זוכר את כל הפנטזיות שלי
עליה. דוהר אתה במשעולי הדמיון העירוניים. סמטאות קטנות ואפלות
שהשוטרת גילה אלמגור עוברת שם, הולכת למטה בדרכה למשטרת
דיזנגוף. תמיד חלם עליה בעיניים ובעיניים הילדותיות
התל-אביביות של ארבינקא.
תיגע בגילה אלמגור, ארבינקא. תיגע בה. איזו אוננות מטורפת
לעשות את זה עם שוטרת כוסית שנוגעת בך במקומות הנכונים. שעושה
עליך חיפוש במקומות הרגישים. שבודקת אם אתה לא מחביא סמים
בתחתונים.
אל תפחד לגעת בה, אריה. היא שוטרת. היא שוטרת מניאקית! אנחנו
כולנו שונאים מניאקים!!! יצר הרע המרוקאי שטבוע בתוך האשכנזיות
המזויפת שלו צועק אליו את כאב הביצים שלו.
כן, אני שואל למה אתה אומר שהתפקחת, אדוני? מבע ציני שמנסה
לקטוע את רצף המחשבות של על השוטר אזולאי ועל גילה אלמגור.
אתה שואל למה אני אומר שהתפקחתי. איש מבוגר מנגב את עיניו
ומסדר את מכנסיו.
יסכים אתי, אדוני, שהנוער של חסמבה היה בעל ערכים נשגבים לאין
שיעור מאשר נוער הדיסקוטקים של היום. צדקנות של זקנה שהוא הכי
שונא בתל-אביב.
אין היום דיסקוטקים בתל-אביב. איש מבוגר מתקן אותו. עדיין שרוי
חציו בתוך הפנטזיה על גילה אלמגור. יש היום מועדונים עם במות
שונות ורחבות ריקודים עם סגנון מסוים. טראנס, האוס, קלאב, שנות
השמונים, כאלה, ובכל מועדון כזה יש המון חדרי שירותים.
האיש הזקן מסתכל עליו בעיניו מלאות הקמטים בדיוק כמו העיניים
שלו.
חדרי שירותים בגלל פעילות מוגברת של מערכת ההפרשה בזמן
הריקודים בוודאי.
צוחק. חדרי שירותים בגלל פעילות מוגברת של מערכת ההגברה ביחד
עם מערכת הרבייה. פנסיונר הסתדרותי לא מבין על מה הצחוק הזה
ומה כל הקטע עם השירותים במועדונים.
אבל אדוני שמע על שתיית אלכוהול, סמים, מעשי אלימות, סכינאות,
ונדליזם ועוד מעוללות הנוער של ימינו.
כן. שמעתי. המחשבות שלי הולכות לכיוון אחר לגמרי מאשר מחשבותיו
של פונקציונר הסתדרותי שיצא לפנסיה.
והם כבר לא מתגייסים לצה"ל. תנועה של הראש מצד לצד כדי להמחיש
את דעתו על הנערים התל-אביביים שהופכים לבחורים תל-אביביים ולא
מתגייסים לצה"ל. ואם הם כבר מתגייסים לצה"ל אז הם לא מתגייסים
ליחידות קרביות כמו בזמן שלנו. בזמן שלנו הכול באמת היה אחרת.
הבחורים מתל-אביב נהרגו ממש כמו הבחורים מההתיישבות העובדת.
כן, כן, נכון. הכול נכון. נד בראשו שוב. חושב לעצמו שאין דבר
שיותר מסמל את הזקנה מאשר שני זקנים המדברים על בחורים צעירים.
אם היה חושך היה רואה את הזקנה קופצת עליו כתמונה של דוריאן
גריי. ובכלל, כל השיחה הזו הייתה לו לזרא. עדיף לו כבר לדבר עם
מתים מאשר לדבר עם אנשים זקנים שמתים עוד בחייהם.
שלום חבר. מכין את עצמותיו הזקנות לקום מהספסל וללכת. כל השיחה
הזו לקחה אותו אל תוך הגיל האמיתי שלו. זעקה נואשת של אדם
אמיתי שנחבא בו.
לא שמעת את הצרחה של הנמרים של תעלת סואץ. ככה קראנו לקצינים
הוותיקים שהתנדבו לשרת כמפקדי מעוזים בתעלת סואץ.
הנמרים? מזכיר לעצמו את הימים הקשים של מלחמת ההתשה שהתחוללה
בתעלת סואץ ובטח לא בתל-אביב.
הנמרים. כן. הנמרים שנלחמו על המדינה שלנו, וכל המשתמטים
התל-אביביים הלכו באותו הזמן לדיסקוטקים ולמועדונים כמו ויסקי
א-גוגו. הוזה לעצמו את המרתף העזוב והטחוב של פרדריקה הופך
לדיסקוטק רועש. כל הבנות הלוהטות של סוף שנות השישים רוקדות
שם. כוסיות-על מזדקנות כמו אתי זבקו. ברכה שוורץ. ציפי לוין
אימא של בר רפאלי.
יאא, אימא של בר רפאלי!!! נערה צעירה תופסת לו בזרוע כשהוא
מזכיר את שמה. אתה הכרת את אימא של בר רפאלי? נותן לעצמו כמה
שניות לחשוב איך להגיב אליה.
רוצה, אדוני, לבוא אתי לבית הקברות המוסלמי ליד הילטון? האיש
הזקן שואל אותו סתם כך, כאילו זה המשך לשיחה הקודמת שלהם. מרים
גבותיו בהפתעה נעימה, בהתנערות ממחשבות לא ממוקדות. וכבר היו
לו בדמיון מתים מדליקים שיוצאים מהקברים שלהם בהילולות דמויות
מימונה עם תופים ומצלתיים מקפצים כצללים מעורפלים כאילו לקחו
וודקה וחגיגת ביחד.
בית קברות מוסלמי? איפה יש כאן בית קברות מוסלמי?
גן העצמאות זה בית הקברות המוסלמי. אמר לו הזקן החלוצי
והשורשי. פעם היה שם בית הקברות המוסלמי של עבד אל נבי. בית
הקברות הזה נהרס ועל חורבותיו נבנה מלון הילטון ונשתל גן
העצמאות.
אה, לא ידעתי את זה. אני מכיר את גן העצמאות. אהבתי לטייל שם
כשהייתי ילד וגרתי בתל-אביב. אף פעם לא ידעתי שמתחת לגן
העצמאות נמצא בית קברות מוסלמי. שואף אוויר חדש לראותיו. כאילו
השיחה היבשה והמזדקנת קיבלה תפנית תל-אביבית צעירה ובלתי
צפויה.
אדוני אהב לטייל בגן העצמאות? גם אני אוהב לטייל בגן העצמאות.
זקן ערכי ושורשי מסתכל עליו במבט מוזר שכזה. נכנס אתו אל תוך
הגן. רואה כל מיני אנשים ידועים מסתובבים בין העצים. שריקות
וקריאות כמו למכר ותיק.
היי, זלמן!!! זלמן!!! בוא לכאן מותק...
הסצנה הזו יותר מדי סוריאליסטית בשבילי. רוצה להמשיך קצת הלאה
משם. אל חוף הים. בדיוק איפה שהקימו את מלון הילטון.
בואי אתי, נטייל ביחד. אני רוצה לראות את הזוג שטייל על החוף
בשנת 1933. אני רוצה לשמוע על מה הם מדברים.
בוא, אריה. היא אומרת. בוא.
יורד אתה ממש אל החוף. הגלים לוחכים את רגליו היחפות. הנערה
הולכת עם מישהו אחר. ליד גלים אחרים. מדברת בפלאפון על כל מיני
סלבס שהיא ראתה היום.
אז ראיתי את עברי לידר. כן מאמי. עברי לידר. כאן, ברחוב
ארלוזורוב, ליד מלון הילטון. את מכירה איפה זה? כן, נכון, גן
העצמאות. את מכירה טוב את תל-אביב, עינת. כן, וראיתי גם את
הבחור שמדבר בתוכנית של שני הזקנים בערוץ 10. כן. לונדון
וקירשנבאום. איך קוראים לו? אה, ניצן הורוביץ. גם אותו ראיתי
כאן. את שואלת מה אני עושה עכשיו? סתם. מטיילת אתו על חוף הים.
כן מאמי. אני שומרת על עצמי.
מכניסה את הפלאפון לכיס של הג'ינס הכי חדשים עם הכי הרבה קרעים
וטלאים שקניתי לה בפינת ארלוזורוב בן יהודה לפני שעלינו לכאן.
ועכשיו היא שותקת. ועכשיו זו שעת לילה מאוחרת. ועכשיו אלה
הצעקות של סימה ארלוזורוב באותו החוף. איפה ששניהם נמצאים
עכשיו. עם הרבה פחות מים שמכסים את המחשבות שלו, או טחינת
מילים מעושות. נעכלות בחלודה של הזמן שחלף. נשרפות כמו הקצוות
של השערות שלה. ושתי יריות עמומות, מתחסדות, שחולפות את כל
מרחק הזמן וננעצות בחזהו של איש אחד שהולך ליד החוף ביחד עם
אשתו.
הצילו! רצחו את בעלי! רצחו את חיים ארלוזורוב! הרוויזיוניסטים
רצחו את חיים ארלוזורוב!!!
רואה אותה מהלכת בצעדים רכים מאוד על החול הרך. נעלמת בין
אוושת הגלים הלוחכים את החול כמו השער הגלי שלה. מחזיקה את
הדובי שלה גבוה מעל שערותיה כדי שלא יירטב.
ארטיק, קרטיב, אסקימו לימון!!!
ואחר כך יוצאת מתוך הגלים כמו אלילה יוונית עייפה ורטובה. ואחר
כך באה אליו ושואלת אותו אם הוא יודע שהדבר הזה קשור עם
הנאצים.
מה, ארטיק קרטיב אסקימו לימון קשור עם הנאצים?
כן, אריה, משהו בתל-אביב קשור עם הנאצים. וזה לא ארטיק קרטיב
אסקימו לימון. נותנת לו ללטף לה את הדובי השעיר הרך הפרוותי
שלה.
קראתי משהו על ארגון הלח"י. מוצא את כל הסיבות בעולם כדי
להתחבר אל הרצון שלה להסביר לו מה שקרה באמת בין חיים וסימה
ארלוזורוב. אולי זה קשור לקשרים בין יצחק שמיר והנהגת הלח"י עם
הנאצים נגד הבריטים ששלטו אז בארץ ישראל?
אני לא מתכוונת לקשר הנאצי של ארגון הלח"י. אבל אני בהחלט
מתכוונת לקשר הנאצי של חיים ארלוזורוב. כאילו לא שמה לב שהוא
ממשיך ללטף לה את הדובי שלה.
אה, הקשר הנאצי של רחוב ארלוזורוב. מפסיק ללטף את הדובי החמוד
שלה. נכנס אל תוך הסיפור שהם מדברים עליו. פנטזיה אחרת מחרמנת
יותר נכנסה אל הרווחים בין אמת היסטורית לבין קונספירציה
תל-אביבית רגילה.
את יודעת משהו, נערה? העיר הזו מלאה קונספירציות כאלה על קשרים
סודיים בין כל מיני ארגונים חשאיים מסתוריים. בררר... תראי
למשל מה קורה עם רצח רבין. לא אומרת לו כלום. הדובי בין רגליה
הלך לישון. נער בן שש-עשרה מטייל על חוף הים של תל-אביב ורואה
שאשתו של חיים ארלוזורוב ירתה בו בגלל שהיא יודעת על הקשר
הנמשך שלו עם אהובתו לשעבר. מגדה פרידלנדר. אשתו של יוזף גבלס.
שר התעמולה של היטלר. וכבר יש לו פנטזיה מינית על מגדה
פרידלנדר וכבר עומד לו הינוקא הקטן שלו בתוך מכנסיו כשהוא חושב
על הסיטואציה של יהודיה נאצית עם מגפיים ענקיים עשויים עור,
אוחזת בידה שוט עשוי עור של חזיר ומכה בגבו, גורמת לו להשמיע
אנקות יהודיות או מזוכיסטיות או שניהם ביחד.
אה אה. מכות של שוט שגורמות לו לגמור את האורגזמה הכי חזקה
בעולם.
כן, אני מכיר את הסיפור הזה. החברה הקודמת של חיים ארלוזורוב
הייתה נערה יהודיה שהפכה לנאצית והתחתנה עם יוזף גבלס. האצבעות
הרטובות נוגעות בו למטה. צדף רטוב זועק. נערה צעירה שוכבת על
החול הרך והקר. מחממת את הדובי שלה שלא יתקרר. הרוח מלטפת את
שערה הארוך הזוחל אל החול והגלים. נותנת לעצמה להתלטף ולהתפנק
בחול וברוח ובגלים ובפחד. ובחזרה אל מציאות קיימת.
סימה, אהובתי, תראי איזה ים שקט ויפה.
הם שומעים את המילים האלה נאמרות בשפה הגרמנית. דיבוק אחר נאחז
במחשבות. בפנטזיות. בהתפשטות של תאים סרטניים שצומחים מהחול
ועולים למעלה לאורך הרגליים.
בוא חיים, נטייל קצת ליד החוף. יש לי מקום נפלא לטייל בו, והם
מטיילים להם על החוף. מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות ביחד עם
אשתו.
כן, סימה. את תמיד ידעת מה טוב בשבילי. את תמיד יודעת הכול,
סימה. פוקח לרגע את העיניים. מפסיק לרגע את הפנטזיה. צוחק.
אנשי הפוליטיקה האלה הם בעלים סמרטוטיים. גם בשנות העשרים של
המאה הקודמת וגם היום. גם חיים ארלוזורוב לא יוצא מכלל זה.
תמיד עושה את רצון אשתו. גם בלילה הזה על החוף ליד בית הקברות
המוסלמי, איפה שנמצאים היום מלון הילטון וגן העצמאות של
ההומואים...
עוצם שוב את עיניו. חוזר אל הפנטזיות המתוקות שלו. מריח את
הריח המוזר של הפיקחון. כמו להתעורר אחרי לילה שלם ששתית עם
עצמך בקבוק שלם של וודקה שמנסה לעזור לך לשכוח. בקבוק שלם של
וודקה שלא נותן לך לזכור את הטיול שלך עם נערה צעירה על חוף
הים ליד מלון הילטון.
איך הגענו לכאן? שואל אותה. הוא בורח מהמציאות והיא מחזירה
אותו אליה. הוא הולך לאיבוד ונערה צעירה מוצאת אותו.
אני אוהב לטייל אתך ליד הגלים. לחוש יחד אתך את הרחשים היוצאים
מהים. חיים ארלוזורוב מחבק את סימה ולוחש לה בגרמנית את המילים
האלה שאני אומר אותן.
כן, חיים. גם אני אוהבת לטייל אתך ליד הגלים. גם אני אוהבת את
האווירה הרומנטית בים של תל-אביב. אתה אף פעם לא הכרת אווירה
רומנטית כזו. נכון, חיים. בוודאי לא בברלין. בוודאי לא עם מגדה
פרידלנדר, הזונה הזאת. נכון, חיים? זה מה שלוחשת סימה
ארלוזורוב לחיים ארלוזורוב לפני שהיא מוציאה את האקדח הקטן
שהחביאה בארנק הנשי שלה שתלוי לה על הכתף.
האם היא יודעת? נערה צעירה שואלת. נשענת על כתפו באותו המקום
שסימה ארלוזורוב נשענת על חיים ארלוזורוב. מרכין ראשי אל אוזנה
של הנערה ומרפרף אליה סודות כמוסים כמו מגע שפתיים רך.
את שואלת האם היא יודעת על הקשר שלא נפרם מעולם עם אהובתו
הקודמת של חיים ארלוזורוב. עם מגדה גבלס. קשר שחוצה את הגדרות
הטוב והרע. קשר שמתאים כל כך להוויה התל-אביב המטורללת
המנוטרלת מהטוב והרע הקלאסיים.
המטורללת והמנוטרלת, הא? צוחק אליה. שניהם צוחקים. מנסים לשחזר
את הזיכרונות שאיש מהם לא הכיר. שאיש מהם לא היה שם. ששניהם
נמצאים שם ברגע הזה ממש.
אתה אף פעם לא הכרת אווירה רומנטית כזו, כמו בחוף הים של
תל-אביב. נכון, חיים? עם מגדה פרידלנדר זה היה שונה. נכון,
חיים שלי? נכון, חיים ארלוזורוב שלי? יש למעלה הומואים שאנחנו
צריכים לחזור אליהם אבל בינתיים אנחנו שומעים הכול. כל השיחה
האמיתית שהתנהלה בין חיים וסימה ארלוזורוב רגע לפני שהוא
נרצח.
מגדה פרידלנדר? את יודעת על מגדה פרידלנדר? מדבר בצורה קצת
נמהרת. מבוהלת. מבולבלת.
תראי מה הולך לקרות שם בעוד כמה שניות. הוא אומר את זה לנערה
עם השער הגדול הגולש כמו הגלים המתנפצים אל חוף הילטון. סימה
הולכת לירות בו. שימי לב לסימה. יש לה אקדח ביד והיא הולכת
לירות בו!
עוצם את העיניים כדי לחכות לירייה. היא מחכה כמוהו לראות.
נשכבת על החול ליד הגלים.
למה נערה צעירה ויפה שוכבת לבדה על החול? בחורה מתקרבת אליה.
שערה הקצר ופניה הקשים והרגישים מקנים לה מראה ביסקסואלי
תל-אביבי אופייני. אם יש פנטזיה כזו בכלל, על נערה צעירה שרבה
עם אימא שלה ולא רוצה לחזור הביתה ומחפשת לה מקום לישון בחוף
ליד מלון הילטון.
קוראים לי סימה. איך קוראים לך, ילדה צעירה?
לא קוראים לי. אני באה לבד. ואני לא ילדה צעירה. אני בת
מיליון. מארגנת את השער שלה. מסתירה את הדובי שסימה לא תגנוב
לה אותו.
ילדה צעירה שלא קוראים לה והיא באה לבד והיא בת מיליון. סימה
מחייכת ומלטפת את השער המתפזר בין החול והגלים. האצבעות שלה
נעימות לנערה. זה הזמן להוציא מהארון של חוף הים בין הילטון
ושרתון את כל הביסקסואליות שלה.
את חמודה, נערה. ליטוף נוסף של הגלים בין הגוף והתחתונים.
תודה. גם את חמודה, סימה.
הן נותנות לעצמן להתמכר לליטופים ההדדיים ולדמעות המשותפות.
וכשזו יורדת לה, מוחה את הדמעות מבין רגליה. קצת קשה לראות
בלילה חשוך כזה וגם קשה לראות דרך כל העשן הזה מהמנגלים
שמתאבכים בחוף הארוך.
אוי, אוי. תעשי לי עוד. אוי. מגדה. אוי, מגדה פרידלנדר. חוזרת
על השם כאילו מחפשת רחוב בתל-אביב שקוראים לו רחוב מגדה
פרידלנדר.
מלטף את גבה בעדנה. שולף ציפורניים פיקטיביות. רוצה לשרוט את
גבה כשמחבקת אותו ומלפפת את רגליה סביב יצריו. סוהרת יפהפייה
באחד הסטלגים שחרמנו אותו בנערותו.
איי, אייי, כן! כן! זעקות של תענוג ופליטה מהירה של זרע מענג.
היי, זלמן!!! איש מזדקן עם בגדים אדומים נוצצים ופאה נוכרית של
שערות ארוכות כמעט באורך של השערות שלה. איבד את חוט המחשבה
הקודם כשההומו המזדקן הזה מתקרב אליו עם חבורת מרעיו
ההומואיים.
רוצה, אדוני, להכיר כמה מידידיי הוותיקים? כמה מידידיו
הוותיקים מקיפים אותנו. נשיקות באוויר וקריאות התפעלות.
יש לך מישהו חדש? יו, איזה מותק זלמן... ניצן הורוביץ מערוץ
10. אני נזכר שרציתי פעם לשאול אותו מדוע ההומואים הפכו את
העיר האנושית והפתוחה שלי לעיר עם תדמית ורודה ועם מצעדי
גאווה. ועכשיו הוא מחבק את זלמן. זלמן מחבק אותו בחזרה.
תראה, אריה, איזה אנשים נחמדים יש כאן. זלמן מציג בתנועה רחבה
את כל מגוון ידידיו.
אנשים? איפה אתה רואה כאן אנשים? אני רואה רק הומואים.
הומואים!!!
הומואים? מה יש לך נגד הומואים? ניצן הורוביץ עם תנועות ידיו
המשולחות מתחיל להסביר לו את הגאווה להיות הומו בתל-אביב. וזה
כבר באמת נהיה מאתגר. זה כבר נהיה משהו אחר.
תראה, ניצן, אני מנסה להסביר משהו לניצן הורוביץ. בכל מקום
בתל-אביב יש אנשים, רק שהם לא יודעים שהם אנשים. הם תמיד
מגדירים את עצמם כמו משהו אחר לפני שהם קוראים לעצמם אנשים. הם
שינקינאים והם מזדנגפים והם עובדים זרים בתחנה המרכזית הישנה
והם מיליונרים שקונים בכיכר המדינה והם אשכנזים גזעניים בקפה
ארומה והם אמנים יומרניים חסרי כיסוי בנווה צדק והם פריקים
בכיכר דיזנגוף והם כל דבר אחר, רק לא אנשים.
נו, אז? ניצן הורוביץ רוצה לדעת בכנות לאן אני חותר להגיע.
למה גם ההומואים הם כאלה, ניצן? אני שואל אותו. למה ההומואים
לפחות הם לא אנשים?
ניצן הורוביץ חושב על דבריי. הוא היועץ המשפטי של האגודה
ההומואית לזכויות האזרח. משתתף קבוע בעיתוני ובאתרי הזמן
הוורוד ההומואי. כל הקיום שלו הומואי.
למה, ניצן? למה ההומואים הם לא אנשים לפני שהם הומואים? שלא
לדבר על השאלה למה הם לא אנשים לפני שהם הומואים תל-אביביים?
ניצן הורוביץ ממשיך להניע את זרועותיו. אין לו מה להגיד לי.
בינתיים כל ההומואים האחרים מתקרבים אליי כמו להקת של זאבים
צבעוניים עם תנועות מוגזמות בידיהם ממש כמו ניצן הורוביץ.
בואו, תכירו חמוד חדש בגן שלנו! קריאה אל תוככי העצים.
יווו, איזה מותק, איזה מותק, איזה מותק!!! המון הומואים צעירים
וזקנים מתפרצים אליו כעצים מדברים. ענפים שנוגעים בו. גיל חובב
הבשלן וזיו תדהר מגלי-צה"ל ויגאל רביד מערוץ 1 נושרים עליו
כעלים בשלכת של חייו שמנסים להיכנס לו בין הרגליים. והוא עומד
באמצע גן העצמאות ולא זז. מידה מסוימת של בהלה על פניו. רוצה
לברוח משם. רוצה לראות את המשכו של הסרט על חיים וסימה
ארלוזורוב.
איפה כאן המערה החשמלית, חבר? הוא שואל את זלמן את השאלה
החשובה הזו.
למה לך המערה החשמלית, אדוני? חברי ארגון חסמבה כבר זקנים,
אדוני, חחהה חחחה, צחוק משוחרר ופרוע של איש זקן שעוטה על עצמו
פאה נוכרית של שער ורוד ארוך ומגולגל על האדמה העטויה מצדה
עלים אינסופיים של שלכת.
חסמבה!!! אני צועק.
זקנים חברי חסמבה. זקנים, חה חה, הצחוק הכי מוזר והכי מקוטע
ששמע בימי חייו. צחוק של שיעולים. צחוק של כחכוחי גרון של
אנשים זקנים. הכי זקנים שיכול לחשוב עליהם. הפנטזיה הכי זקנה
והכי מפחידה שהוא עבר במשך כל השהות שלו בתל-אביב.
חסמבה חסמבה חסמבה!!!
זקנים חברי חסמבה, מותק. זקנים. זלמן צוחק עליו. מנסה לברוח.
חוצה שדרות רחבות של עלי שלכת. קולות של זרדים שבורים מתפוצצים
תחת רגליו. שומע את קריאות המותק והחמוד מהצד של העצים. יגאל
רביד וזיו תדהר וניצן הורוביץ מלחשים לו בקולות המהוקצעים
שלהם.
הומו זקן ומזדיין, זה מה שאתה, זלמן. הומו זקן ומזדיין!
חה חה, עוד הומופוב שמחכה לתור שלו לצאת מהארון. חה חה, צוחק.
כל שאר ההומואים בגן העצמאות צוחקים יחד אתו. ניצן הורוביץ
צוחק עליו ומשווה אותו עם הוגו צ'אבס. יגאל רביד עומד בין
העצים ושר לו שיר מתוך האירוויזיון. גיל חובב מצטרף אליו
ושניהם שרים את השיר של ג'וני לוגן - מהי עוד שנה אחת.
תבוא, מותק, תבוא! והוא הולך כמו באושוויץ. הולך כמו יהודי
גאה. הולך עם טלאי צהוב על יד אחת וטלאי ורוד על היד השנייה.
הולך במלוא גאוותו. מרקד על במות שנישאות על גבי משאיות
שנושאות אותו ואת בני דמותו כמו גוויות עגומות המובלות לראווה
ולגאווה ברחובות הראשיים של תל-אביב.
אני רוצה ללכת מכאן. איפה את, נערה?
בוא, אריה. היא נמצאת כאן אתך כשאתה הכי צריך אותה. זה כאן.
תיכנס. לוקחת לו את היד וגוררת אותו כמעט נגד רצונו אל בין
שיחים קוצניים שמסתירים פתח סודי כמו תחתונים שמסתירים סודות
אחרים.
חסמבה חסמבה חסמבה, זו הסיסמה שצריך להגיד לפני הכניסה אל
המערה הסודית שלהם. הרגשה מינית ואינטימית כשהיא מחזיקה לו את
היד. מחזקת את הביטחון שלו בעצמו. מעמידה לו דברים שחשב שהם
כבר לא יעמדו לו לעולם. פותחת לו דלתות שחשב שכבר לא ייפתחו לו
לעולם.
טרררר... דלתות חורקות של מערה חשמלית עתיקה. מערת האוצרות של
עלי בבא. קירות לבנים ומעלי ריח של טחב ועובש. של חטא ועונש.
לא כך תיאר לעצמו את המערה החשמלית. האווירה כאן צריכה להיות
יותר ציונית. לפחות לא כזו צינית.
תגידי, את מבינה בדברים כאלה יותר ממני. לא הגעתי במקרה לאחד
מהזולות של כת השטן? שמעתי שיש להם טקסים בכל מיני מקומות
מוזרים. שמעתי שהם שוחטים חתולים שחורים בלילות של ירח מלא. כל
מיני דברים כאלה.
חה חה חה. ככה נשמע לו הצחוק שלה. דורך על האדמה האפורה של
המערה המסתורית. פתאום קופץ עליו חתול שחור. חה חה חה, ממשיכה
לצחוק. כל המצב רחוק מלמצוא חן בעיניו. קודם ההומואים האלה
שרדפו אחריו בחוץ ועכשיו חתול שחור שקופץ מול הפנים שלו. הנשמה
השחורה שלו עדיין מטילה צללים מפחידים למדי על כתלי המערה
הלבנים. זה נראה לו כמו שלדים שקמים לתחייה בעזרת האצבעות, כמו
שילדים קטנים עושים לפעמים.
עכשיו האצבעות המשחקות לאורך הקירות עושות תמונה של סרטן גדול
ושחור ומפחיד כזה. סרטן מתפשט כזה. די. תפסיקו לעבוד עליי.
מספיק לעשות צלליות עם האצבעות שלכם. רוצה לחשוב שהעטלף
שמתעופף בתוך המערה גם הוא תוצר של אצבעות מרקדות מול מקרן.
עטלף שחור מנווט את עצמו לאורך הקירות. נוסק את הפנים שלו.
מה כולם רוצים מהפנים המסכנים שלי? אני יותר מדי זקן בשביל
משחקי ילדים כאלה. איפה המערה החשמלית האמיתית עם ירון זהבי
ועם תמר. איפה הם לכל הרוחות?
תסתכל, אמרה. מצביעה על הקיר הלבן הארוך שמול המבט שלה. מסתכל
לאן שהיא מצביעה. נער צעיר עם הילה בצורת כעך לראשו. הרגליים
שלו לא נוגעות בכלל באדמה. פיו פתוח כמו שהוא רוצה להגיד משהו
או לבלוע משהו.
ככה זה. אומרת לו בציניות. ככה זה כשהם הקימו את מערת חסמבה
בבית קברות מוסלמי. זה מה שיצא להם. מגחכת וטופחת לו על הכתף.
משפשף את העיניים לראות שזה לא חלום. זה כן חלום. הנער המרחף
באוויר מולנו עושה סיבוב נוסף באוויר כמטוס אימונים בקורס טיס.
מוריד את הכעך מראשו ותולה אותו על הקיר קרוב לתקרה הנוגעת
כמעט בשמים. הנער נוסק לרגע מחוץ לטווח ראייתו וחוזר עם העטלף
ועם החתול השחור. מחזיק את שניהם ומלטף אותם. ואז פתאום שוחט
אותם. מתיז את דמם על הקירות הלבנים. מלקק את דמם מהקירות.
חוזר ומסתובב מסביב לראש שלו.
אתה ירון זהבי, נכון? הנער מאשר בניד עפעף. חג סביבו כפרפר.
חוצה את מסלול הזמן ונעלם. ושב וחוזר ומעופף ומרחף. ועכשיו
מרחפים ביחד אתו משה ירחמיאל הממושקף, מנשה התימני, אהוד השמן,
עוזי הרזה וגם דני הקטן ורפאל כדורי שנהרגו בפעולות של חסמבה.
ועכשיו ירון זהבי עושה סיבוב נוסף מסביב לראש שלו כמו תרנגול
שחוט של כפרות. מעופף אל תוך המערה פנימה וחוזר מקץ כמה שניות
עם נערה נמוכה מעט ממנו. מעופפת כמוהו עם שער ארוך מאוד מגולגל
לשתי צמות מסובכות ומפותלות כמו שני חבלים שקושרים בהם אוניות
לרציף.
תמר. זו תמר. זו תמר עם הצמות. אוחז בצמות, לא נותן לה לעוף.
כבלון הליום ענק המרחף מעל העיר הגדולה. עומד מתחתיה לעצור את
מעופה. רגליה נאבקות להכות בכפות ידיו האוחזות בה. החצאית שלה
מתנופפת במאבקה לשחרר את עצמה. הרגליים שלה נפתחות ונסגרות
בניסיונותיה לשחרר את צמותיה מאצבעותיו. תחתוניה רפויים קצת.
תשחרר לי את הצמות. בבקשה. תמר עם הצמות מבקשת. היא רוצה
להמשיך לעוף באוויר. לא עוזב את הצמות שלה. יש לי חשבון ארוך
אתה ועם הצמות שלה. תמר עם הצמות. הפנטזיה הראשונה של שנות
נעוריי בתל-אביב. תמר עם החצאית הרחבה. תמר עם התחתונים
הגדולים ועם התחבושות ההיגייניות של שנות הארבעים לפני קום
המדינה. לפני כל הפדים סופגי הריחות. הו, כמה שנות חיים הייתי
נותן כדי לדעת איזה ריח היה לתמר בתחתונים שלה. הו, כמה הייתי
מקריב מעצמי כדי שהפנטזיה הזו תהיה מציאותית. הו, כמה הייתי
משלם כדי להיות חלק מתוך חבורת חסמבה רק כדי להציץ לתמר מתחת
לחצאית שלה. לחכות שתירדם ולגעת לה. לדעת שהיא מתעוררת ועושה
את עצמה ישנה כשאני מוריד לה את התחתונים ומלקק לה את הכוס
הנועז הציוני ומלא הערכים שלה. הו, כמה הייתי רוצה להיות שם,
יחד עם חבורת חסמבה, במערה החשמלית שלהם בבית הקברות המוסלמי
לפני שהקימו את מלון הילטון.
בבקשה תעזוב אותי, אריה. מתפתלת באוויר. משתוללת באוויר.
הרגליים שלה בועטות באוויר כדי להשתחרר מהידיים שלי האוחזות
בצמותיה. כל הזמן רואים לה את התחתונים.
רואים לך. רציתי ללחוש לה. רציתי שהיא תדע שאני רואה לה. רציתי
שזה יעשה לה משהו שאני רואה לה. להגשים פנטזיה אבודה של גיל
הנעורים. רואים לך את התחתונים, תמר עם הצמות. מוסיפה ומתעלה
אל התקרה שמגביהה עוד יותר וכל הזמן בלון ההליום מגביה ועולה
ומגביה ומתעלה.
תני לי לראות מה יש מתחת לתחתונים שלך, תמר עם הצמות. אוחז את
הבלון שלה לרגע ופותח את הרגליים שלה ונוגע. ובוער בהליום שלה.
ונשרף בלהבה שלה. רוח רפאים משייטת במערה חשמלית מתחת למלון
הילטון. בבית קברות מוסלמי עתיק כמו הנצח. חלום שהוא חייב
להתעורר ממנו לפני שיקרה לו משהו. חייב להתעורר לפני שהחתולים
השחורים שירון זהבי מביא אתו מנבכי המערה יטרפו אותו. לפני
שאהוד השמן ועוזי הרזה יוציאו אותו להורג. חייב להתעורר לפני
שהסכין היפנית החדה שירון זהבי שוחט בה את החתולים השחורים
תופנה בעוד כמה רגעים אל הגרון שלו. חייב להתעורר לפני שכבר לא
יתעורר לעולם.
להתעורר. איש מבוגר נמנם כמה דקות על ספסל בסוף רחוב
ארלוזורוב. מתחת לגן העצמאות.
יא, איזה חלום מוזר היה לי. הנערה ממשיכה לדבר עם החברה שלה.
יאאייי, בא לי לקנות חולצת בטן. משהו קולי שעוד לא לבשתי.
להתמתח. להביט לשמים. תמר עם הצמות מרחפת בהם. לא רוצה לצאת
מהפנטזיה הזו.
את לא חושבת שנערה שמנמונת כמוך חל עליה איסור ללכת עם חולצת
בטן?
אה. נכנסת למים. מה שהיה לגופה זה חוטיני ושמלה. רואים לה הכול
אבל לאף אחד זה לא מזיז. מתח מיני שווה לתחת. שכחתי כבר שהמים
המלוחים שורפים קצת בעיניים. מים תמיד הופכים רגעים
לאינטימיים.
רק לגעת בך. ישבנו על החוף והקשבנו למטוסים. הלכנו לאורך החוף
בשתיקה. ככה זה אחרי ערב מצחיק. יש רגע של שקט כללי.
ססססססס... תקנה לי ביקיני, אריה.
יאללה ביקיני. קופצים לחנות של חגית ברכה בדיזנגוף סנטר. היא
לובשת את הביקיני בתא ההלבשה. מלבישה על זה את הג'ינס ואת
חולצת הבטן שלא הכי מתאימה לה. משאירה את החוטיני בתא ההלבשה.
הצצתי לה לכמה שניות.
לוקחים מונית בחזרה אל החוף.
אסקימו לימון!!! כמו הסרט של בועז דוידזון. פעם הכרתי את אימא
שלו. הייתה חברה של אימא שלי בשנים הראשונות כשגרנו בתל-אביב
בסוף שנות השישים. גברת דוידזון ששנאה מרוקאים ואמרה לבועז
להכניס זונה מרוקאית לאסקימו לימון ולא זונה רומניה.
כל הזונות מרוקאיות. ככה אמרה לי גברת דוידזון. אימא של בועז
דוידזון.
אסקימו לימון!!!
אני זוכר את סטלה המגמרת באסקימו לימון. יודלה הלך אליה בגלל
שענת עצמון לא נתנה לו. אני אהבתי את הסרט הראשון של אסקימו
לימון. ראיתי איך נראתה תל-אביב בשנות החמישים. מוכרי הקרטיבים
הסתובבו על החוף וצעקו אסקימו לימון.
אסקימו לימון!!!
איש אחד, לא צעיר במיוחד, מסתובב על חוף הים עם ארגז קטן קשור
אל כתפיו עם רצועה ומכריז בקולי קולות את בשורת סוף העולם.
אסקימו לימון!!! ככה הוא צעק בשנות החמישים במיוחד עבור הנערות
המתוקות של התקופה ההיא. אוחזות בקפוא ובמתוק. אוחזות בקר
ובארוך. נותנות לחום שלהן להמיס את הקור הגברי הזה.
אסקימו לימון בחצי גרוש. בשנות השלושים והארבעים לא היו חרוזים
כפויים. קפואים. בשנות השלושים והארבעים רק המשוררים האמיתיים
כתבו חרוזים. ביאליק כתב על אסקימו לימון בטעם תפוח.
התאבו דעת בשל מה אהבתי? אהבתי בשל-תפוח, ככה כתב ביאליק בשנות
השלושים של המאה הקודמת, ואיש הקרח של אז הסתובב על החוף עם
השיר הזה, והעיר הקטנה קנתה ממנו הכול. כל מה שנשא אתו בארגז
הקטן הקשור אל מותניו של איש מערות. כל הקפואים והמצננים את
החום הכבד נישאו אתו בארגז שלו.
אסקימו לימון לגברת ולאדון!!! ביאליק שמע אותו צועק את
צעקותיו. ביאליק לקח מהצעקות האלה את ההשראה לשיריו.
ארטיק!!! קרטיב!!! כך איש מבוגר אחד צעק בשנות השישים. נערות
מתוקות קנו ממנו את הקר והרטוב והמגרה הזה. נערות מתוקות נגעו
בגוש קרח ארוך ומתוק.
הוא חוזר לבדו אל החוף של המציאות. איש אחד עובר שם ומוכר
ארטיקים.
ארטיק בטעם בננה רק בשביל אילנה. המילים הפשוטות האלה שעשו
אותו תמיד מוקף יפהפיות צעירות. רזות להפליא. מתוקות כמו
הארטיקים והקרטיבים והאסקימו לימון שהן קונות ממנו. ואתה יודע
שהמתיקות הנשגבת הזו לא תהיה לעולם שלך. אתה יודע שאף אחת
מהנערות המתוקות של חוף הים לא תיתן לך את הזכות להוריד ממנה
את העטיפה שלה, וללקק אותה.
ארטיק בטעם תות רק בשביל רות.
בכמה אדוני מוכר ארטיק בטעם תות? מדבר אל עצמו בגוף שלישי
כאילו להרחיק. כאילו לברוח מעצמו. כאילו לא להיות כאן.
ארטיק בעשרה שקלים, בעשר לירות, בעשר פרוטות, הכול בעשר!!! קור
צבעוני שגולש על פני הנשמה שלו כמגע של אצבע רופפת על הבטן
שלה. נותנת לו לגעת בה בקצה. לפזר גרגרי חול על הפופיק של הבטן
שלה, ולהוציא את החול הזה עם השיניים. לנשוך אותה בקלי קלות.
וללקק אותה. זו תמיד הפנטזיה האולטימטיבית שלו, ללקק אותה.
ללקק אותך, מתוקה שלי. את מתוקה כמו קרטיב לימון.
חה חה חה. צחוק מיושן של שנות החמישים. מסתכלת עליך מהצד כמו
המבט הפוזל של ענת עצמון.
המממ, ללקק אותך, מתוקה שלי. מנסה להישמע מחרמן. מקפצת סביבו
כילדה קטנה והולכת על החול החם עד לחוף שרתון.
אני לא טעימה. ואולי אני דווקא כן טעימה? נערה צעירה מתגרה בי
בחוף הגדול והריק שבו אנחנו נמצאים. רק חול וים גדול מסביב
לחול. ונערה מתוקה שנותנת לעצמה להיסחף בפינה נסתרת של החוף.
קרטיב בטעם בננה רק בשביל אילנה. הולך קצת אחרי מוכר הארטיקים
והקרטיבים שממשיך ללכת את כל חוף הילטון לכיוון חוף שרתון.
רחוק רחוק ממני.
ארטיק...
ממשיך ללכת. פיסת חול בודדה בין הילטון ושרתון. אני רואה את דן
שילון ויוסי שריד משחקים במטקות על החוף. מכים בכדורי גומי
קטנים ומוסרים אותם אחד לשני.
יותר שמאלה, יוסי! הכדור שלך עף ישר לים! צעקות שכאלה שמעתי
בחוף הזה. פעם...
ועכשיו אני הולך עוד כמה צעדים עד לחוף מציצים. אורי זוהר יושב
לבדו על החוף. עטוי מלבושים שחורים. לפעמים לבוש במכנסיים
הקצרות של גוטה.
יוו, תראי, הנה אורי זוהר. פרחח תל-אביבי של חופים מלאי
געגועים.
יווו, והנה גם הרב אורי זוהר. חה חה חה. אני ממש לא מאמין. גם
אורי זוהר וגם הרב אורי זוהר באותו גוף.
הפוך, גוטה, הפוך.
ועכשיו אנחנו רואים את אריק איינשטיין מתקרב אל החוף. איש זקן
וגבוה עם שערו הלבן ופניו היפים הרזים והמקומטים שמשווים לו
מראה של איש תל-אביבי זקן שיורד אל החוף. הוא בא לאורי זוהר
ומחבק אותו.
היי, הנה אריק איינשטיין מתקרב לאורי זוהר. תראי. הילדים שלהם
נשואים, את יודעת. יש להם עשרות נכדים חרדים משותפים. מהנהנת
בראשה. מסתכלת על שניהם. אולי על שלושתם, כי אורי זוהר מהסרט
מציצים והרב אורי זוהר נראים לי עכשיו כמו שני אנשים שונים
לגמרי.
והנה היא יורדת אל החוף. מסירה את חולצת הבורדו שלה ואת הג'ינס
והנה היא הולכת עם ביקיני מדליק בין האנשים. וכמה שהיא רזה
פתאום. אורי זוהר ואריק איינשטיין מתקרבים למונה זילברשטיין
שהיא דינה בסרט מציצים ושניהם מחבקים אותה. אריק איינשטיין
הולך אתה אל חדרי השירותים שבחוף.
מה שאמרתי. השמן מתחרמן אבל הרזה מזיין. שומע את הקולות מעברו
האחר של הצריף של גוטה. אלי מזיין את דינה בצריף של גוטה. אריק
איינשטיין מזיין את מונה זילברשטיין.
חה חה חה. ועוד בהתחשב בזה שמונה זילברשטיין כבר מתה המון
שנים.
בטח שמתה המון שנים. גם אורי זוהר במאי הסרטים כבר מת המון
שנים.
כן, והיום נמצא כאן מישהו אחר שקוראים לו הרב אורי זוהר, חה חה
חה. צוחק כאילו בכפייה. רואה רב חרדי מרחף כרוח רפאים סביב
גופו של גוטה. אורי זוהר של שנות השבעים מכיל בגופו את הרב
אורי זוהר של שנות האלפיים כדיבוק של מוות. כל הנקרופיליה הזו
נראית לי פתאום חולנית ואבסורדית להחריד. רק חנה רובינא חסרה
כאן על החוף כדי להוציא את הדיבוק הזה מתוכנו.
מונה זילברשטיין זיכרונה לברכה מסתובבת על החוף עם הביקיני
החדש בדמות דינה בתוך גופה הרזה של הנערה הצעירה והשמנמונת
שלי. ואורי זוהר עם המכנסיים הקצרים של גוטה הולך יחד עם הרב
אורי זוהר עטוי מעיל שחור וזקן עבות וציצית וכיפה וכל מה שלא
נחוץ למהות התל-אביבית המקודשת. שניהם מתקרבים אל דינה. שניהם
מסתכלים על הביקיני החדש שלה. לשניהם עומד הזין.
תבחרי ביניהם. אני מבקש ברצינות הכי מציאותית.
שניהם. היא אומרת. אפילו לא חושבת שנייה. מסתובבת ביניהם עם
הביקיני שלה. מחרמנת את שניהם. הוא מרגיש אותה איך שהיא מרגישה
את שניהם. היא נהנית משני העולמות שלהם.
ועכשיו שניהם לוקחים שני צינורות מים ופותחים את הברז ומתחילים
להשפריץ מים על הביקיני שלה. והיא בדמות דינה מקבלת מים משני
זרנוקים כמו שני אברי מין גבריים זהים. שניהם באותו גודל
בדיוק. שניהם גורמים לה לאותה הנאה קצת סוטה של זרם מים חזק
מתחכך בין רגליה. שניהם גורמים לה לאותה הבנה של משמעות החיים
הדואליים שמתקיימים בגוף אחד של בחור צעיר וחופשי בתוך ערכי
החוף והיצירתיות ואיש זקן וכבול בתוך ערכי הדת.
תפסיק להשפריץ עליה מים, יא מסומם! אורי זוהר של הדת צועק על
אורי זוהר של הסרטים ושל הסמים ושל המין החופשי. מכוון את זרם
המים שלו בדיוק לאותה נקודה שמתחככת בדגדגן הנסתר שלה וגורמת
לה להכי הרבה הנאה.
תפסיק אתה יא מסומם של דת!!! אורי זוהר של החופש לא נשאר חייב
לעצמו שום דבר מהשנים שחולפות. מכוון את הצינור שלו לאותה
נקודה עצמה.
טיפש של סרטים מפגרים על חבורת פריקים ששוכבים כל היום על שפת
הים!!! אורי זוהר של הדת צורח על אורי זוהר של פעם. אני רואה
את המכנסיים שלו ממשיכים להזדקף כמו אוהל כשהוא צועק את המילים
האלו.
תראה מה קורה אתך, אורי. הפכת לטיפש של הלכות מטומטמות על נייר
טואלט שאסור לנגב אתו את התחת שלך ביום שבת!!! צועק על עצמו
בזקנתו. אתה באמת שמח בחיים האלה שלך, אורי? להישמר שלא לחטט
באף בשבת? תראה איך עומד לך, אורי! תראה איך אתה מת לחזור אל
כל מה שהיית פעם. אורי זוהר של פעם לועג לאיש שהוא הפך להיות
בזקנתו.
הרב אורי זוהר מוריד את מגבעתו השחורה ומושיב אותה על ראשו של
גוטה מהסרט מציצים. גוטה מוריד את הכובע בכעס מראשו וזורק אותו
על החול.
אני מאמין בחול הזה! אתה מבין אותי, אורי? החול הזה של תל-אביב
הוא האלוהים הקדוש שלי! אני לא מאמין בזיוף הקדוש שלך, יא
חתיכת שרלטן זנאי רמאי דוס מניאק בן זונה חרא של בן אדם! אורי
זוהר בדמות גוטה מהסרט האגדי מציצים צורח בכל נפשו ובקול מאודו
על הרב אורי זוהר כאילו מתבייש וכואב מה נהיה ממנו בעתיד.
תחזור, אורי!!! הוא חוזר וצועק את הכאב האמיתי.
מצפה לתשובה. תרתי-משמע. מצפה מהרב אורי זוהר לתשובה על כל
המילים הקשות שהטיח בו גוטה בן דמותו מתל-אביב האמיתית.
תחזור אל האור, אורי. תחזור לתל-אביב, אורי זוהר. תחזיר
לעיניים שלך את האור הזוהר שהיה בהן פעם, אורי זוהר. היא אומרת
לו מילים שהיא מוציאה מהנשמה שלה. אתה תמיד ברחת מהאמת, אורי
זוהר. ברגע שברחת מתל-אביב אתה ברחת מהאמת, אורי זוהר. גם
עכשיו אתה רוצה לברוח מהאמת, אורי זוהר. אסור לך לברוח מהאמת,
אורי זוהר!!!
מפסיקה לרגע לצעוק על אורי זוהר והיא מדברת בפלאפון על כל מיני
סלבס שהיא ראתה על החוף. את בטוח לא מכירה. אריק איינשטיין.
שחקן עתיק כזה. הוא גם זמר, אני חושבת. כן, נכון, הוא שיחק
בסרט מציצים. לא ידעתי שאת מכירה את הסרט העתיק הזה. טוב,
בייי. נדבר אחר כך.
אורי זוהר נעור כמו מתוך חלום פנימי או מנער את שערותיו
הארוכות מטיפות מים שקפאו להן בזמן... עכשיו הוא מחזיק את
הצינור כמו זין ארוך. זהו הצינור שהוא משפריץ אתו על מונה
זילברשטיין. זה הצינור שהוא מתפלל אתו לאלוהים של תל-אביב...
תחזור אל האור, אורי זוהר! היא צועקת אל השמים. מניחה לרגע את
הדובי שלה על החול. מתיישבת על החול. פותחת רגליים. משחקת עם
החלק התחתון של הביקיני שלה. אורי זוהר מרים ראשו. מביט. מציץ
לה כמו שאני הצצתי לה בתא ההלבשה. אחר כך מוריד את מלבושיו
השחורים ומוריד את הטלית ואת הציצית ונשאר בגעטקס של גוטה. אחר
כך תולש את זקנו במשיכה אחת כאילו זה זקן תחפושת של פורים.
כן, אני גוטה, אני גוטה!!! הרב אורי זוהר צועק אל השמים. רוקד
על החוף עם הגעטקס של גוטה. קובר את בגדיו השחורים ואת מגבעתו
ואת זקנו בחול. רוקד על החול את ריקוד האנשים החופשיים שהגיעו
לתל-אביב רק כדי להשתחרר. והוא רוקד את הריקוד של כל
המטרוסקסואליים בשינקין, והוא רוקד את ריקוד של האנשים המוזרים
שהתקבצו מכל הארץ כדי להתרכז בכיכר דיזנגוף.
אני גוטה, אני גוטה!!!
אז את שומעת? אני הולכת עוד מעט לחפש לי את החנות ההיא של
חביבה. חנות כזאתי קטנה שהמוכרת שם גם תופרת את כל הבגדים
בעצמה והיא תופרת בגדים מה זה יפים, מכנסיים משובצים כאלה
ודברים מגניבים עם ריצ'רצ'ים וזה.
עוצם את העיניים. הנערה מפסיקה לדבר בפלאפון. גם היא עוצמת
עיניים. הכול נראה לי כמו סרט כזה.
רוח קלה נושאת אותם. היא מדברת בפלאפון עם עינת. צריכה להיפגש
אתה בקינג ג'ורג'. מכניסה את הפלאפון לכיס שלה. מרגישה עייפה.
חושבת על אנשים צעירים שהופכים פתאום זקנים בעיר שהיא כל כך
צעירה אבל יש בה מלא אנשים זקנים.
נכון שיש בתל-אביב מלא אנשים זקנים, אריה?
נישאת אתו ברוח של מחשבותיו. יושבת אתו בצלם של העצים הגבוהים
והירוקים. נכנסת אתו אל מסתוריו של בית בודד על החוף. עם חדרים
ריקים. ורק כיסא אחד ושולחן אחד ומיטה אחת. והם יושבים על
המיטה ורואים מהחלון את השלכת של הסתיו היפה והעצוב.
כן זהו, כן זהו, זה גן השקמים. שניהם שרים ביחד. מישהו בשם
יצחק יצחקי כתב אותו. יוחנן זראי הלחין בשביל אשתו לשעבר ריקה
זראי.
אני אוהבת את הבדידות הזו. אני רוצה לחיות כל החיים שלי בתוך
הבדידות הזו. הפנים שלה מורדים באותה נוסטלגיה שהיא שרה עליה.
באותה בדידות שהיא כמהה אליה. באותו פחד להגיע לעת זקנתה לאותו
מצב כמו משורר נשכח בלי רגליים ועם זין לא עומד. מישהו שאני
הכרתי פעם בשנות נעוריי בתל-אביב וכל החיים שלי אני מפחד להגיע
למצב שלו...
העיר תל-אביב של אותם הימים הייתה בית בודד על החוף.
יש משהו נשגב בבדידות הזו, אומרת לו בשקט. נכנעת לתשוקת
הבדידות האפלה. נכנעת כמוהו לפחד מפני הבדידות חסרת הברירה
שבזקנה.
תגידי, את חושבת שאני אוהב אותך, נערה? נערה בת שש-עשרה וחצי
בסך הכול. מחפשת לפעמים אהבה של כמה דקות במועדונים של
תל-אביב. לא רוצה להגיע אל ההרגשה הבלתי נמנעת שהיא לא מיצתה
את חייה כמו שנערות בגיל שלה מרגישות.
עשית את זה המון פעמים, נערה? כמעט קנאה. אולי יותר מכמעט.
מעלה בדמיונו מראות של נערות צעירות נכנסות לשירותים במועדונים
של תל-אביב ומתכופפות ונותנות לעצמן לקבל זין גדול וזר רק כדי
לא לגעת באובססיה של הזקנה.
כן. עשיתי את זה המון פעמים, אריה. וכבר הוזה אותה מהלכת בשדות
פרחים במשהו אבסטרקטי כזה זר לרוח הצינית שנושבת בתל-אביב.
זו האהבה הרומנטית שתל-אביב מציעה? להבין את האובססיה שלי
לאהבה שלה.
כן, זו האהבה שתל-אביב מציעה. מה יש לך נגד אהבה של זיונים
בשירותים? מלקקת בהנאה מהגוש הנמס הצהוב והמתקצר. מבט רומז
ומתגרה.
לא אהבה כזאת. אהבה של משורר. אהבה של משורר כמו אלכסנדר פן.
זה שהיה המאהב של חנה רובינא.
מי זו חנה רובינא? יש לה חנות לבגדים? עדיין מחזיקה את הארטיק
שלה, מלקקת בו מדי פעם.
חה חה חה. מסתובב אתה ליד הבניין המשופץ של הבימה. מסתכלים על
ההריסות. לחנה רובינא יש חנות לבגדים, חה חה חה. חנה רובינא
אמרה פעם שמעצבי האופנה זה כמה הומואים ששונאים נשים.
עוד לא אמרת לי מה יש לך נגד אהבה של זיונים בשירותים.
אתה מסתכל על נערה צעירה שמטיילת אתך ליד תיאטרון הרוס, מעבירה
לשון אדומה וארוכה על משהו זהוב ארוך שהופך רך ומלא נוזל
זהוב.
זה טעים לך לפחות? השאלה שלו מתגרה לפחות כמו הדבר הזה שמלקקת
בצד. מאחורי הסלעים המזדקרים.
אה אה, מחזיקה את זה בתוך הפה שלה. מלקקת כמה ליקוקים מהירים
לפני שזה נמס לתוך לשונה. נושכת קצת כדי שזה לא ייפול לה מהפה
המתוק שלה. מחייכת. מתכרבלת. טועמת מהארוך הארוך. מכניסה לתוך
פיה עוד מהדביקות הזהובה המתקתקה.
זה טוב, אומרת. ולך? לך היה טוב?
כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת, אבל זכור איך נפגשנו בליל
מלילות.
אממממ. לופתת בין לשונה ושיניה את המילים ומלקקת אותן ומוציא
מהן עוד נוזל צהוב ומתוק. המתיקות הצהובה המרמזת והמחרמנת בין
שיניה.
אההה. שיניים לבנות מלאות רמזים. נערה צעירה שלא רוצה להגיע אל
הגיל המסוכן מאוד שממנו שואלות הנערות הצעירות את עצמן אם הן
הספיקו את כל מה שהן היו צריכות להספיק כדי שלא להרגיש את עצמן
שהן מבזבזות את חייהן לשווא.
שמעת על משורר אחד שקוראים לו אלכסנדר פן?
פן... כן, המממ. מסתכל עליה איך שהיא מתמזמזת עם המילים ועם
הכפור המתוק שנכנס לתוך פיה כמו שהיא מוצצת למישהו. פן, כן.
האמממ.
הארטיק שלה כבר נגמר מזמן אבל היא עדיין עושה קולות של התלקקות
ומציצות ליד הבניין המתחדש של הבימה. עדיין זוכר את הבניין
הישן עם ארבעת העמודים שנראה לו תמיד כמו מבנה רומאי עתיק
ונשגב. עדיין זוכר את התיאטרון המגעיל עם חזית הזכוכית הכהה
שבא בעקבותיו. עכשיו זה סתם בניין וגם אותו משפצים עכשיו.
פן, כן, האמממ. מלקקת את שפתיה המתוקות. לא יודע מאיפה להתחיל
להסביר לה את הקשר המיוחד המיתי המיסטי והמיני בין משורר
קומוניסט ושיכור ובין שחקנית אגדית ששיחקה את הדיבוק בהבימה.
בואי נראה את אלכסנדר פן.
פן, כן, האמממ.
אנחנו הולכים כמה צעדים והוא מחכה לנו שם. איש יפה ששוכב על
מיטה בבית חולים סיעודי. חולה סופני שנוטה אל המוות אבל היא
רואה את יופיו.
שלום לך, מר אלכסנדר פן.
איש זקן שיכור עם ריח נורא ועם סדין שמכסה רק את חלקו העליון
עד זין שמונח ככלי אין חפץ בו.
קראי לו אלכס, עלמתי היפה... המבטא הרוסי ההורס שלו והרגליים
החסרות שלו הם לפעמים שילוב שהיא לא יכולה לעמוד בו. אז היא
מתיישבת.
טוב, אלכס. אקרא לך אלכס, אם לא אכפת לך. פן, כן, האמממ.
שרידים של קרטיב מתוק ומילים מתוקות במבטא רוסי ממסים אותה
לגמרי. מביטה בערגה ובתימהון במשורר הקומוניסטי ששתה את עצמו
עד מוות. בילה את ימיו האחרונים בבית חולים סיעודי. חסר כבוד
וחסר רגליים ומוח צלול כבדולח.
אתה רוצה עוגיות מתוקות, אלכס? המשורר הנשכח מלטף את קצוות
שערה החרוכות ולא מאש. נוגע בה במילים שאף אחד לא נגע בה
כמוהו.
לא אני הוא האיש, לא אני, אל שובו משכבר מצפה את. המשורר משמיע
לה את שירו האמיתי ביותר. שיר שמבטא את הכאב של חייו העלובים.
אגב, אני אוהב את המנגינה והביצוע של צביקה פיק לשיר הזה. אומר
כמשהו שלא שייך. לא מרגיש חלק מתוך הסצנה המוזרה הזו.
לא אתה הוא האיש, הא? אפשרויות שונות ומסעירות נגלות לפניה
במיטתו המסריחה של המשורר אלכסנדר פן. הזקנה לפעמים חגיגית
יותר. בייחוד אם אתה נמצא בבתי הזקנים התל-אביביים שיפה ירקוני
עושה להם פרסומת. המשפחה העשירה שלך מכניסה אותך לאיזה בית
זקנים עם סטייל כמו שמראים בטלוויזיה עם זקנות מדליקות שמבשמות
את עצמן בבושם יוקרתי ושוטפות את שיניהן התותבות ומתנשקות אתך
והולכות אתך אל השירותים ועושות את זה אתך בלי קטטר ובלי טיטול
ענקי של חברת שיקמה.
אבל אתה כן הוא האיש, אלכס! אומרת לו. מבטיחה לו שתחזור. דמעה
קטנה עקשנית שלא רוצה להיגמר. הולכת לבכות אותה במקום אחר. קצת
ימינה מהבימה. ברחבה הענקית שלפני היכל התרבות.
למדבר שאנו נא על דבשות גמלים. נותנת לעצמה לשקוע בתוך המילים
הטובעניות שהוא כתב.
זה על החולות של אחוזת בית. נכון, אלכס? שר לה את שיריו. נותן
לה את כל אהבתו.
אדמה אדמתי רחומה עד מותי. עיניים דומעות. מחזיקה לו את היד
שכתב בה את שיריו. לא במחשב. לא במכונת כתיבה. נוצה ודיו
בחדרון חשוך עם נערה תורנית במיטתו. כותב לה את כל שיריו.
מעמק לגבעה מהר להר כענני הסתיו גולשים בסתר. אני רוצה עוד,
אלכס. שומעת את הריתמיקה הערבית במילים שלו. צעדים מדודים של
גמל בחול של ראשית העיר.
שאנו שאנו למדבר שאנו. פתאום היא נכנסת למדבר שאינו נגמר.
העיניים שלה משנות את צבען. הופכות ירוקות. ואז ירוק מאוד כהה,
כמעט שחור.
הדיבוק. הוא אומר לה. רואה שהעיניים שלה משחירות עוד יותר.
אולי זה בגלל הערב שיורד על העיר. היא מסתכלת עליו בעיניים לא
בהירות. יודעת שהוא לוקח אותה אל המסתורין של תל-אביב. משיכה
מוזרה ואפילו חולנית אל הצדדים המיסטיים הבלתי נראים של העיר
שלהם. להיכנס דרך המחסומים של הפח המגלוון כאילו להיכנס פנימה
מבעד לזכוכית אפלה שהייתה כאן לפני שהחלו לשפץ את התיאטרון.
כאילו לבוא אל צדה האחר של העיר הזאת. כאילו יש כאן עומק. נפח
פנימי מיתי ומסתורי. משהו קבליסטי אמיתי. לא קבליסטי מזויף כמו
כל המכונים ללימוד קבלה או ניו אייג' אחר שאתה צריך לשלם להם
קצת כסף והם כבר ייקחו אותך אל הסודות הגדולים של הקבלה, של
הסיינטולוגיה, של המשיחיות החבדניקית או הנוצרית ושל כל התורות
האחרות שהעיר שלנו עם סבלנותה ועם נשמתה הגדולה אפופה בהם עד
לזרא.
הדיבוק, הוא חוזר ואומר לה. עומד אתה ליד דלתות הכניסה אל
המסתורין. עומדת בחוץ מהססת בין החרבות ליד בולדוזר ענק ואפל
שמטיל צל מפחיד על האדמה המלאה קרשים ומסמרים. מחבקת את הדובי
הפרוותי והרך כמו למצוא בו את האומץ שחסר לה.
נו, בואי כבר, נערה. רוצה למשוך אותה בכוח פנימה. רוצה לגרור
אותה בסמטה אפלה בערבות רוסיה הקרות. רוח קפואה ואיומה שורקת
בין עטלפים וערפדים הדואים בחושך בלי עיניים. האווירה הכי
מתאימה כדי להיכנס אתה להצגה הכי מפורסמת של תיאטרון הבימה.
את זוכרת איך חנה רובינא צעקה דיבוק צא? מנסה להביע את המבטא
הכי רוסי שאני יכול לחשוב עליו. מנסה להיזכר בחנה רובינא עומדת
על הבמה בתפקיד לאה'לה שהדיבוק של חנן נכנס לתוכה והיא לא
יכולה להוציא אותו. הייתי ילד כשראיתי את זה.
דיבוק צא. את זוכרת את זה? מחפש עדיין את הכניסה אל העולם האחר
שבתוך התיאטרון הלאומי הבימה. מאחורי כל הכלים הכבדים שנחים את
מנוחת הלילה.
אני מפחדת, אריה. לוחשת אליו רואה את גבו הרחב מלפניה. נצמדת
חזק יותר אל הדובי החמים והשעיר שלה.
בואי, לאה'לה, לוחש לה במבטא רוסי מתעגל כזה. כמו המבטא שהוא
תמיד מדבר בו, רק טיפה מוקצן יותר. בואי, לאה'לה, בואי והיכנסי
עמי אל איזור הדמדומים. מושך אותה אחריו אל תוך ההצגה. אל תוך
ההריסות של הבניין המשתפץ. אל תוך העיירה היהודית שלא תהיי
לעולם בתוככי הכרך הגדול. או בתוככי האולם הגדול, אולם רובינא
קוראים לו. והם חודרים פנימה כמו בהדרכת רוח רפאים חיה ונושמת
בין אינסוף מסדרונות והריסות של דלתות.
תראי כמה דלתות יש כאן. אתה אומר לנערה שחודרת אתך אל איזור
הדמדומים. כל דלת מובילה לעולם שלם של חוויות. לפעמים יש לי
הרגשה שכל הרוחות של המייסדים מסתובבות בתוך הבניין הזה ובתוך
כל החדרים ההרוסים האלה וכל המעברים הסודיים שמתגלים פתאום
לעינינו. אני מדמה לראות את יהושע ברטונוב ואת שמעון פינקל
עוברים לידנו דרך איזה פתח סודי ועולים במדרגות לולייניות אל
חדר הסאונד הישן והמאובק ומשם דרך מעבר סודי אחר הם עוברים אל
גג התיאטרון ומשם דרך תקרת אולם רובינא הם עוברים יחד עם
ברטונוב ופינקל על הגשר שמקשר בין האכסדרה העליונה ישר אל אולם
רובינא.
אריה, אריה, אני פוחדת מכל מה שקורה לנו כאן. זה מזכיר לי את
פנטום האופרה. לא מפסיקה ללטף את הדובי שלה.
בואי, לאה'לה. אני נוגע לה בדובי שלה. מלטף אותו סביב אצבעותיה
הרועדות. הנערה עוצמת את העיניים השחורות והתמימות שלה. היא
בדרך אל העולם ההוא. יוצאת החוצה דרך מרווח צר בין מחסומי הפח
ועושה סיבוב ריצה קצר ברחבה של היכל התרבות. רואה בעיניה
ספינות קטנות שטות בנהר החוצה את שדרות רוטשילד. רואה יצורים
חיוורים מנפנפים לה במדרכות שבאות מכיוון שינקין. מדברת
בפלאפון עם עינת שלה.
אז את שומעת, עינתי? הסתובבנו די הרבה עד שמצאנו אותה והייתי
צריכה לשאול בערך בכל חנות ברחוב קינג ג'ורג' ולא מצאתי אותה
והלכתי לשינקין ושאלתי את כל השינקינאים אם הם יודעים איפה זה.
בסוף מצאנו את החנות. היא הייתה תקועה באיזה סמטה כזאת ברחוב
שינקין, חנות בגודל מטר על מטר אבל כל החנויות הבאמת טובות שם
הם ככה. טוב, בייוששש, עינת. אני צריכה לחזור אליו. הבטחתי לו.
לא נעים לי.
עוברת במרווח בין מחסומי הפח. עוברת בין ההריסות. נזהרת לא
לדרוך על מסמר עומד. חוזרת אל תוככי התיאטרון הלאומי הבימה.
עולה על הבמה של אולם רובינא. מוציאה מפיה ומנשמתה את הקולות
כאילו שהיא עונה על כל משאלות לבו.
דיבוק צא. רעד עובר בי כשאני שומע את הנערה הצעירה בקולה
האלמותי של חנה רובינא. חנה רובינא מתה מזמן אבל הרוח של
הדיבוק נמצאת כאן. היא מרגישה את הרוח של הדיבוק בתוכה. עד סוף
הדרכים תהי הרוח של הדיבוק שורה בקולה וברוחה של נערה צעירה
שלומדת במגמת תיאטרון ורוצה להיות שחקנית ומוכנה לעלות על
מדרגות הרוסות ולהיכנס לאולם רובינא בהבימה דרך דלתות זכוכית
נעולות כדי להיות לכמה רגעים לאה'לה בהדיבוק.
על מה בכלל ההצגה הזו? היא שואלת אותו. יוצאת לרגע מהדמות של
לאה'לה. השאלה הזו נראית לו מוזרה בתכלית כי הנערה שיחקה את
לאה'לה כאילו הכירה את ההצגה לפני ולפנים. ואני חושב לעצמי קצת
על הסיפור של הדיבוק. סיפור קבליסטי הזוי לגמרי, אם תשאלי
אותי. הבטיחו את חנן ללאה'לה בילדותם ולא הגשימו את ההבטחה,
וחנן מת והרוח שלו נכנסת אליה כרוח רפאים ודורשת את קיום
ההבטחה.
אה, זה הדיבוק? נו. עניין גדול. תל-אביב מלאה ברוחות רפאים של
בחורים שהבטיחו להם משהו ולא קיימו את ההבטחה והם כל הזמן
נכנסים לגוף של נערות צעירות, בעיקר בחדרי שירותים, ודורשים את
קיום ההבטחה הזאת.
חה חה חה, זה כל כך מצחיק שאני חייב לצחוק. חשבתי שאת יודעת על
מה זה. דיברת ממש בקול של חנה רובינא.
אתה מתכוון דיבוק צא? הולכת עם הדובי שלה עד ההריסות של הבמה
של אולם רובינא בתיאטרון הלאומי הבימה ועומדת שם בין קרשים
שבורים ומסמרים עומדים ועושה עם ידיה מחוות דרמטיות כאלה
ומוגזמות להחריד שאני לא מפסיק לצחוק. תפסיקי כבר, באמת די!
אבל היא ממשיכה עם התנועות המוקצנות בידיה ובאצבעותיה ועתה
התנועות שלה הופכות לגסות, לבוטות, למופרעות יותר ויותר. היא
צוחקת והצחוק שלה מדבק בצורה מוזרה. צוחק בעקבות הצחוק המדבק
והמסויט שלה. תפסיקי כבר, ילדה, תרדי כבר מהבמה, את הורגת אותי
מצחוק! ואז הצחוק שלה נשמע לו הזוי ומוזר. צחוק חייתי כזה.
צחוק במבטא רוסי מתעגל. מגלגל את הלמד מאחורי הלשון ומשאיר
אותן שם. והיא עומדת על הבמה הענקית באולם רובינא הריק וממלאת
בגופה ובנוכחותה וברוחה את כל המרחב המאובק ואת כל רוחות
הרפאים של השחקנים הוותיקים המרחפים בין הכיסאות השבורים.
תפסיקי, ילדה. את כבר מפחידה אותי, ילדה! מצייר לעצמי את
העיגולים השחורים מסביב לעיניים שלה. מרגיש את כל הרוע שלי
מגיב לתמימות של שש-עשרה וחצי שנותיה.
אתה מתכוון דיבוק צאיי, חיי חייי חייי!!! ועכשיו היא צוחקת
וזועקת על הבמה של התיאטרון הלאומי הבימה במבטא עוד יותר מוזר.
מקפיץ צחקוקים טיפשיים של נערות מתבגרות שמתגרות ומאתגרות את
עצמן ואת הגברים הנמשכים אליהן.
די, ילדה! די!!!
דיבוק צא!!! הצרחה הכי איומה והכי מפחידה ששמע בחיים שלו.
מעולם, בכל חמישים ושש שנות חייו, הוא לא ראה דבר מפחיד מזה.
רבי עזריאל המשולח בדמות רוח הרפאים של השחקן יהושוע ברטונוב
קם ממקומו ומדבר אל חנה רובינא שבקרבה נמצא הדיבוק התל-אביבי
הזה.
בשם עדת בני ישראל, עם קדוש, ובשם כל הצדיקים הקדושים, אני
עזריאל בן הדסה גוזר עליך, הדיבוק, שתצא תיכף ומיד מן הבתולה
לאה בת חנה ולא תגרום ביציאתך שום נזק לא לבתולה הנ"ל ולא לשום
אדם מן העומדים כאן ולא לשום ברייה שבעולם! אני זוכר שבאותו
היום ראיתי גם את הדיבוק בהבימה וגם סרט בקולנוע מרכז. הסרט
היה בבוקר. ההצגה מאוחר בערב. ואני זוכר את הקולות העמומים
במבטא הרוסי של חנה רובינא.
איני מתיירא מפני החרמות והקללות ובהבטחותיך איני מאמין. אין
כוח בעולם שיוכל להמציא לי מנוחה. אין מקום לי בעולם. כל
הדרכים נסגרו בעדי. כל השערים ננעלו בפניי. פה אנוח לי כתינוק
בחיק אמו ולא אירא רע. ועתה האומרים אתם לגרשני גם מן המקום
הזה? אל נא תגרשוני! אל נא תשביעוני!
בעל כורחך תצא מגופה של הבתולה לאה בת חנה. רבי עזריאל אומר.
לא אצא! חנה רובינא אומרת בתוקף. נערה אחת בקולנוע מרכז פורשת
את כל גופה על המסך הגדול, הכחול.
בשם אלוהי העולם אני משביעך בפעם האחרונה, שתצא מן הבתולה לאה
בת חנה! המשולח מנסה לגרש את הדיבוק של תל-אביב. הוא לא
מצליח.
דיבוק צא!!! הנערה צועקת על הבמה של התיאטרון הלאומי. הוא רואה
ציפורים שחורות מעופפות בין המושבים המהודרים ההופכים לערמת
גרוטאות מונחות ליד כף של בולדוזר.
דיבוק! אני משביע אותך בשם כוחות של מעלה ושל מטה, צא מגופה של
הנערה לאהל'ה!!!
בשום אופן לא! משהו כזה...
מפסיקה לרגע את ההצגה. עונה לקריאה של הפלאפון. מתייעצת עם
עינת איפה אפשר להשיג כמה גרמים אקסטזי. כן, אקסטזי. אני כבר
ילדה גדולה. אני כבר מזמן לא בתולה. בא לי לקנות אקסטזי. תגידי
לי איפה אני יכולה לקנות אקסטזי או שאני מחפשת לבד. אההה,
בפיצוציה ליד רחוב ביאליק. תודה.
את מפחידה אותי, את יודעת? לכמה רגעים הצלחתי לחשוב אולי את
באמת לאה'לה.
אולי אני באמת לאה'לה? אתה בכלל לא יודע איך קוראים לי. אתה
בכלל לא יודע את הסיפור של החיים שלי. אולי אני באמת רוצה
להוציא את הדיבוק מתוכי? אולי בא לי קצת אקסטזי? ממשיכה לקפוץ,
לצחוק, לרקוד כמו רוח בין ההריסות של התיאטרון הלאומי הבימה.
בוווווו!!! רוח הרפאים של לאה'לה מרחפת מעל הכיסאות השבורים.
כל מיני מתים מהלכים בין השורות. בין הציפורים. בין הצעקות.
רוח הרפאים הגבוהה הזקופה של אהרון מסקין נראית לרגע עומדת מעל
הבמה כמו הסיפור הרגעי שהיה לו עם חנה רובינא.
לא אני הוא האיש, לא אני, אל שובו משכבר מצפה את. המבטא הרוסי
של אלכסנדר פן די מזכיר את המבטא הפולני של צביקה פיק. אלכסנדר
פן יצא מבית החולים הסופני שלו ועכשיו הוא כאן. מהלך בצעדים
המתנדנדים שלו. שיכור עד כלות. נערה צעירה רואה את אלכסנדר פן.
עיניה הענקיות והחודרות מביטות בו. יש מעגל שחור אחר שמקיף את
עיניה. היא עוזבת הכול ורצה לעברו של האיש שמגיע רק אליה.
חזרתי, אלכס. מבטא רוסי מתוק יש לה. כנראה קלטה את המבטא
מהחברות הרוסיות שלה בבת-ים. מקווה שהיא לא קלטה את המבטא של
נערות הליווי האוקראיניות שממלאות את תל-אביב.
מסתכלת עליי. דיבוק צא! מסתכל עליה כשהיא צועקת עליי במבטא
הרוסי שלה שאני אצא מחייה. לא רואה קריצת עין כשהיא צועקת
עליי. לא מדברת במבטא רוסי של חיקוי או של נערות ליווי. היא גם
לא מנסה לחקות את המבטא של חנה רובינא בהדיבוק. זה המבטא
האמיתי שלה. היא באמת חנה רובינא. היא הפכה להיות חנה רובינא
כדי להתאחד עם אלכסנדר פן. כדי להשלים משהו שהם לא הספיקו
לעשות בחיים הקודמים שלהם.
אני מרגיש שאני חייב להתייחס לזה בטיפה של ציניות, אחרת אשתגע
לגמרי.
תגידי, חנה רובינא, את באמת שיחקת את שקספיר במבטא רוסי?
תוכיחי לי, חנה רובינא. תגידי טו בי אור נוט טו בי במבטא רוסי.
תגידי את המונולוג של יוליה על המרפסת בוורונה במבטא רוסי.
תדקלמי את המונולוג של ליידי מקבת במבטא רוסי. תשחקי לפנינו את
הדוכסית מיורק כאילו היא הדוכסית מלנינגרד. שחקי, שחקי לפנינו,
חנה רובינא.
תראי איזה רוע בלתי צפוי אני מוציא מתוכי על חנה רובינא.
המיתוס של התיאטרון. האגדה היחידה של הבמה העברית.
דיבוק צא! היא צועקת עליי. רעמים וברקים עולים מהבמה של הבימה.
נערה צעירה שרוצה להיות שחקנית גדולה מהחיים. כמו חנה רובינא.
והיא חנה רובינא. הרוסייה הכוסית הראשונה בארץ. נערה צעירה
שרוצה לחוות את מה שהנערות הצעירות האחרות של תל-אביב עוברות
בכל מועדון מצוי. כאילו להגשים את הביטוי כל העולם במה וכל
האנשים הם שחקנים. זה מתוך ההצגה כטוב בעיניכם. מאת שקספיר
כמובן. תגידי את זה במבטא רוסי, חנה רובינא.
דיבוק צא! צועקת עליי עוד פעם. עומדת במקומה עד שאני יוצא
מתחומי המושב שלי בתיאטרון הלאומי הבימה ויושב בחוץ ומחכה לה.
והיא בינתיים נמצאת עם אלכסנדר פן. אהובה משכבר הימים. אהובה
המיתי והנצחי.
אתה כן האיש, אלכס. חוזרת. האצבעות שלה נוגעות בעדנה רבה עד
כאב בגדמים של רגליו החסרות. עולות הרבה יותר למעלה. הרבה
נערות צעירות עברו באמת דרך גופו של אלכסנדר פן. חנה רובינא
הייתה רק המפורסמת שבהן. ובגלל שהייתה מפורסמת הם לא יכלו
לעשות מה שהנערות המתבגרות עושות. אולי אפילו משהו חפוז בתוך
השירותים של הבימה.
מעילי הפשוט ופנס על הגשר
ליל הסתיו ושפתיי הלחות מני גשם
כך ראית אותי ראשונה התזכור
והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים
כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים
וכאל לחם ומים אליי תחזור
כן, אלכס. אתה חזרת אליי. הנערה הצעירה כמהה אל אהובה השב אליה
ממרחקי חיים ומוות. בוא, אלכס. קח אותי אליך, אלכס. רואה את
שניהם עומדים על הבמה. הם הולכים אל השירותים שמאחורי הקלעים
אבל הם ממשיכים לעמוד על הבמה.
דיבוק צא. חנה רובינא מזדיינת על הבמה עם המילים שכתב לה שלמה
אנסקי. אבל זה לא רק המילים. זה דיבוק שנכנס לגוף הנשי ומעורר
את כלל הנשיות שנשאבה מתוכה. זה המשורר אלכסנדר פן שהפך לדיבוק
והוא נכנס עכשיו לתוכה.
דיבוק צא. נשיות נגנזת כספרים עתיקים. סיפור העוסק בסיפור
האהבה הטראגי של מקובל שמת אך נשמתו משתלטת על גופת אהובתו
כדיבוק ומסרבת לצאת למרות כל ניסיונותיו של הרב להוציאה
בהשבעות ובחרמות שונים.
דיבוק צא. עכשיו זה נשמע אמיתי. עכשיו זה נשמע טבעי. הוא רואה
את הגברת הראשונה של התיאטרון העברי במצב הטבעי שלה. עומדת על
הבמה ומזדיינת עם הגבר שהיא חושקת בו.
תרימי מהר את השמלה, חנה רובינא. תורידי מהר את התחתונים, חנה
רובינא. משורר יפה-תואר והגברת הראשונה של התיאטרון העברי
עושים את זה בעמידה. בשירותים של הבימה. והיא שומעת פתאום
מישהו עובר שם. דוחקת באלכסנדר פן שיצא כבר ממנה וילך לו
לדרכו.
צא. לוחשת לו. דיבוק צא. דוחפת אותו ממנה שיצא כבר לפני שמישהו
ייכנס לשירותים של התיאטרון וישמע את כל הקולות שהיא משמיעה.
אה. אה. קולות כאלה היא משמיעה כשהיא מקבלת זין בשירותים.
ואיזו פדיחה תהיה לה, כי כל הארץ מכירה את הקול המיוחד שלה.
דיבוק צא. היא לוחשת לו בדחיפות שיצא.
לא אצא. אלכסנדר פן לוחש לה. לא גמרתי. אצא רק כשאגמור. אוחז
בה בחוזקה במותניה ומכופף אותה קדימה ודוהר וחוזר ויוצא ונכנס
ודוחף ועדיין לא גומר.
דיבוק צא! צועקת לאלכסנדר פן שיצא מתוך גופה. אסור לה להיתפס
אתו ככה בתוך השירותים של התיאטרון הלאומי. מה יגידו עליה? איך
יכתירו אותה בתור הגברת הראשונה של התיאטרון העברי?
דיבוק צא! צועקת חנה רובינא לאלכסנדר פן, והוא סוף סוף יוצא.
מנגב את הזין שלו בשמלה השחורה שלה. יוצא מתוך השירותים. והיא
מחכה כמה דקות. מנסה לעשות כמה דברים קטנים לעצמה. היא לא גמרה
בכלל. גם היא רוצה לגמור. גם היא בן-אדם. גם היא אישה.
דיבוק צא. להוציא מתוכה את האורגזמה העצמית הזאת.
די! אני לא יכולה יותר! הנערה ממררת בבכי אמיתי וכואב. טיפת
ציניות אין בה ברגע הזה. מכניסה טבעת דמיונית אל אצבע גרומה
ואכולת טבק ואלכוהול. מלטפת את הטבעת והאצבע כאילו מקדשת אותם.
מרווה אותם בדם שיריו. מקדשת בדמה את נעוריה לאיש היפה ששוכב
בהוספיס בלי רגליים וגם הזין לא עומד לו.
אל תחשבי שהייתי תמיד כזה זקן וחולה וקטוע רגליים ועם זין לא
עומד. אל תחשבי שהייתי תמיד כזה. המשורר הלאומי בפוטנציה מחבק
אותה בחיבה אבהית מרומזת. שום משורר תל-אביבי לא היה אף פעם
אבא טוב. לא דוד אבידן שהיה מסתובב עם נערות צעירות בזקנתו
המבישה והוא השאיר אחריו ילד קטן וחסר ביטחון עצמי בשם תר. ולא
נתן אלתרמן שהתעמר בבתו תרצה אתר. גר עם רחל מרכוס אשתו ועם
תרצה הילדה הקטנה ברחוב נורדאו 30. אף אחד לא שומע צעקות של
ילדה קטנה ברחוב נורדאו המרוחק והשקט. אף אחד לא ידע מה עבר על
תרצה אתר הבת של אלתרמן בנעוריה.
שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך. ככה כתב נתן אלתרמן לבתו
תרצה אתר שהתאבדה בקפיצה מחלון ביתה בתל-אביב, אחרי שאבא שלה
התעלל בה מינית בנעוריה.
את יודעת, נערה? נתן אלתרמן מהבחינה הזו לא היה שונה מכל
המשוררים האחרים שאהבו בנות צעירות. הוא לא היה שונה ממשוררים
כמו פנחס שדה, שאהב נערות צעירות שהגיעו אליו עד ביתו בשכונת
יד אליהו, ואחת מהן כתבה לו שירים ומכתבים, ואחר כך גם התאבדה
בשבילו. קראו לה חבצלת חבשוש והיא קפצה מבניין גבוה ברחוב יונה
הנביא. ממש כמו תרצה אתר שקפצה מהקומה השישית. לא זוכר באיזה
רחוב. רק פתחה אשנב וקפצה החוצה בדיוק כמו שאבא שלה כתב עליה
בשיר.
חכה שנייה, יש לי שיחה. מדברת בפלאפון כמה רגעים עם עינת.
את שואלת מה בא לי לקנות? לא יודעת כזה. לא, אמרתי לך, לא
יודעת כזה.
אין לנערות הרגישות של תל-אביב שום דרכים אלטרנטיביות להתאבד
חוץ מקפיצה מקומות גבוהות? שואלת. צינית כמו תמיד. אין שום
סיכוי בעולם שהיא עם הציניות שלה תתאהב במשורר מבוגר ותתאבד
בשבילו. כמו חבצלת חבשוש.
יש בתל-אביב יותר מדי רגישות או יותר מדי קומות גבוהות. מנסה
להתחכם. להגיב תגובה ציונית הולמת לציניות התל-אביבית שלה.
לו אך יכולתי, לו אך יכולתי לשוב אל החלום שחלמתי לפנות בוקר.
נערה צעירה, יפה ביופי זר, שרה בנוף של אור. והיא הייתה אמי.
שיר מוזר. אומרת לו. מטיילת אתו ברחוב יונה הנביא. אין שום
חנות בכל הרחוב.
שיר של פנחס שדה. הוא כתב אותו לאימא שלו, או לחבצלת חבשוש. זו
שהתאבדה בגללו מורידה ידה מתחת לשמיכה אל אבר מין מדולדל ועייף
של משורר זקן.
אתה הכרת את חבצלת חבשוש, אלכס? שואלת את אלכסנדר פן על נערה
אחרת שעוברת בין משוררים זקנים ומנסה להעמיד להם את הזין העייף
שלהם.
חבצלת חבשוש? השחקניות בהבימה שיחקו את שקספיר במבטא רוסי נורא
ואיום. אלכסנדר פן מתחיל לצחוק עם המבטא הרוסי המודגש שלו
במיטת חוליו על ערש דווי. שכוב על סדין מלוכלך וראשו מוגבה על
כריות ענקיות שנראות כהרים שגולשים מהן בני צאן. צחוק הגורל על
זין שנפל ולא קם יותר.
ביי אלכס. הולכת.
איריסים. יפות עיניה איריסים. שרה את השיר המזוהה ביותר עם
אילנה רובינא. פרי אהבתם של המשורר והשחקנית. אותן השתיקות
ואותם הרגעים הנשפכים בעוצמה אל תוך גופה של שחקנית שהפכה
לאגדה מתוך גופו של איש ללא פואנטה שנשכח ונמחק.
למה אין שום דבר לקנות ברחוב הזה. למה לא בא לי לקנות שום
דבר.
מרגישה כבויה. רוצה שמישהו ישרוף אותה. רוצה שמישהו ייקח אותה
אל האש הבוערת. אל כף הקלע. אל מיתוסים שהם בכלל לא
תל-אביביים.
ביקשתי אש. שרה לעצמה שיר ששרה אילנה רובינא. תוצר האהבה
האסורה בין שחקנית מהוללת ומשורר קומוניסט. אישה זקנה שחיה
בלונדון עד שבעלה האחרון התאבד. חזרה למקום של נעוריה ושל
המיתוס של אימא שלה. מנסה לחדש לעצמה את הקריירה הנשכחת שלה.
ביקשתי אש. ביקשתי אש. אישה אחת אגדית שחוזרת מאירופה שכבר
אינה תרבותית וספרותית עם ניצוצות של וולסים ואופרות אלא רק
זיכרונות. ואין בה בערה. מים יש בה. משעמם לה. החיים שלה חסרי
משמעות. היא רוצה שמישהו ידליק בה אש. נוסעת לשום מקום בקו 5
משדרות רוטשילד לדיזנגוף. יצור מעופף דרך החלון של האוטובוס
לשום מקום. מעיף גצים קטנים של אש במעופו.
יש לך סיגריה לתת לי? משאלת מוות מגבר אחד בדיזנגוף. נתן לה
סיגריה וגם ניסה להתחיל אתה. בא לה דווקא על הישירות שלו. אין
בו עידון אירופאי מעצבן של טקסיות רומנטית.
את יודעת, עינת, דווקא הייתי מוכנה ללכת אתו אל השירותים שמתחת
לפסאג' של פרישמן אם רק היה מבקש. אם רק היה מבקש ממני לבוא
אתו. אבל הוא לא ביקש.
אני נולדתי ביופי בשעה יפה בבוקר בשתיים באביב אימא שלי רצתה
לקרוא לי רחל על שמה של רחל אמנו שאותה היא אוהבת אבל אבא שלי
חשב שאני פרחית ויפה ושבתית זה בטח היה בגלל השחר והייתי לבנה
בלילות שישי בבית הכנסת הוא קורא לקראת שבת אני חבצלת השרון
שושנת העמקים כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות ועוד נאמר
כתפוח בין עצי היער כן דודי בין הבנים וככה בסוף או בהתחלה
קראו לי.
מכתב של חבצלת חבשוש לפנחס שדה.
אז את שומעת, עינת? כל הדרך דיברנו על אם נעשה עגילים ואם נעשה
פירסינג גם בפטמה ואולי גם בדגדגן, חה חה, ובסוף עשיתי רק
עגילים. התלבטתי אם לעשות חור שלישי או חור למעלה ולא החלטתי
ואני לא יודעת אם לקנות אקסטזי או לא. אני מה זה עייפה, אני מה
זה שפוכה, אני מה זה מתה להיות עם מישהו, חה חה חה. לא, לא עם
אריה. הוא אדם מבוגר. סתם, עם מישהו. סתם בא לי להיות עם
מישהו. גררר... איזו חרמנית אני, רררר. תראי איך אני מבקשת
לקבל זין. למה, למה לא הלכתי עם ההוא שנתן לי סיגריה. אז מה אם
הוא לא הציע לי ללכת אתו לשירותים. אני לא חייבת לחכות שגברים
יציעו לי הצעות. אני יכולה להציע לו לבד. אני יכולה לבקש ממנו
אש ולהמשיך לבד את המדורה של ל"ג בעומר. נכון, עינתי? חה חה
חה...
ביקשתי אש שתאיר את עיניי הבוכות. מזמזמת לעצמה עוד ועוד.
הולכת רחוק מדי עם הפנטזיות של האיש המבוגר כמו אש מסוכנת
המושכת פרפר קטן וצבעוני. הולכת רחוק מדי במסע שזה לא המסע שלה
בכלל.
יש לך אולי אש בשבילי? שואלת כאילו את עצמה. מאוננת לעצמה דרך
הג'ינס.
אבל אתה רק סיגריה לי הדלקת, ולי נתת לכבות את הגפרור. מרגישה
משהו בוער בה למטה. חרמנות פשוטה של נערה מתבגרת. טינאייג'רית
עם יצרים. מוכנה להזדיין עם הגבר הראשון שיציע לה את זה. אפילו
ברמזים. היא מוכנה להיענות לרמזים. היא תעשה את הצעד השני אחרי
הרמז הישיר הראשון.
חוזרת עם אוטובוס אחר למקום שממנו היא החלה להרגיש את הרצון
הזה להישרף. מתפללת שמישהו יתחכך בה באוטובוס.
יש לך אש בשבילי? מתיישבת בבית-קפה ליד היכל התרבות ורוצה
לשתות קפה שחור ולעשן סיגריה קטנה. לדבר קצת בפלאפון עם עינת
על חולצה שהיא רוצה לקנות שרואים בה שיש לה ציצים ועל מישהו
שנותן לה סיגריה ומצית בה את האש ונותן לה רפליקה אחת של אתגר
שהיא הכי אוהבת בעולם.
טוב, עינתי, הייייי ביייי. יש כאן מישהו מה זה מדליק אותי.
ארררגגגגג.
תודה, כוסון, על הסיגריה... איך קוראים לך אמרת? חיוך אל בחור
שהצית אש בה ובסיגריה שלה. בחור כהה במקצת. נותן לה את הרפליקה
שהיא מחפשת.
סהר. אני קוראים אותי סהר. צוחקת לעצמה פנימה. מלצר ערבי
שקוראים לו סהר. קראה באיזה מקום שביאליק שנא ערבים כי הם
מזכירים לו את המרוקאים. והיא - חצי מרוקאית. לבנה כמו תחת
בגלל האנמיה שלה, אבל שחורה ונחותה בנשמה שלה. שונאת את
הנחיתות שלה. בעיקר במקומות כאלה. בעיקר בעייפות כזו. בעיקר
בחרמנות פנימית כזו.
אמממ. אני חושבת על סופלה שוקולד. זה מתוק מדי ואני שונאת את
החברה שלי כי היא רזה מדי כי היא חושבת לעצמה שזה מתוק מדי
ואני שמנה מדי והיא בת זונה רזה מדי.
את לא שמנה מדי.
תודה, סהר. נושפת בסיגריה שלה אל פניו הכהים. איפה אתה גר,
סהר?
אני גר בג'נין. אבל עכשיו אני גר בבית קפה אפרופו למעלה.
בבית קפה אפרופו למעלה? אתה יכול להראות לי איפה זה בבית קפה
אפרופו למעלה? הבחור הערבי מסתכל עליה מלמעלה למטה. רואה את
עצמה בפנטזיה קטנה ושחורה עולה אליו לחדרו בבית קפה אפרופו
למעלה.
אתה שומע, סהר. נושפת עוד ענן אל תוך פניו הכהים המושכים.
אנחנו נהיה חברים ותהיה לנו דירה בתל-אביב. אתה יודע, דירה יפה
כזו. במרכז תל-אביב. קרובה לכל המקומות החשובים. לדיזנגוף,
לשינקין, לקינג ג'ורג', לעזריאלי וללונדון מיניסטור. נכון יהיה
לנו כיף ביחד, סהר?
חולמת על שירותים קטנים ומקלחת שתהיה בעצם אמבטיה כי זה יותר
כיף. והיא מוצאת לעצמה עבודה מכובדת באיזה משרד בתל-אביב.
איזה זין גדול יש לך, סהר! איזה זין גדול ושחור יש לך, סהר!
מכרכרת סביבו וסביב הזין הגדול שלו כמו מסביב למדורה גדולה.
נשרפת בלהבה שאינה חדלה עד שמעדנת ומרתיחה את כל המים שלה.
אינה חדלה עד שכלה. אינה חדלה עד שנחרצה.
איזה צחוק של הגורל, חה חה חה. סיפור אגדה אחר מזדחל אתך, או
עליך, או אחריך, במין שובל ארוך ויציב שמתחיל לכסות אותך בהמון
מילים של מים. צונאמי ענק של מים שאתה הרגשת בגיל שש עשרה
בערך, כשעברת שם, ברציף הרברט סמואל, ליד כמה בתי זונות שהיית
מלא זרע וסקרנות כדי לגעת בהם. או לגעת בג'יטונים בקזינו מפואר
עם קרופיה הומו שגרף את הז'יטונים.
אז איך היה אצל סהר הערבי המלוכלך בבית קפה אפרופו למעלה? אתה
לא יכול שלא לשאול אותה. אתה לא יכול להיות יותר מרוחק ממנה עם
שאלות כאלה שאתה שואל בעיר שהמוטו שלה הוא להזדיין ולשכוח.
סהר הערבי המלוכלך עם הזין הגדול? שוכחת מהר מאוד את המלצר
הערבי שהראה לה את חדרו מעל בית הקפה והראה לה את הכוך שהוא
מזיין בו נערות יהודיות בהפסקות הקצרצרות בין שעות העבודה
המלחיצות של מלצרים ערביים שקוראים להם סהר וג'וני ומייקל
וטום.
מה אתה רוצה מסהר ולמה הזין הגדול שלו צריך להפריע לך? תמיהה
אנושית של נערה שרצתה בסף הכל להזדיין בשקט עם בחור נחמד
שקוראים לו סהר בלי שיזיינו לה את השכל אחר כך.
למה אתה בכלל חזרת לתל-אביב אם אתה לא מבין את הכללים הבסיסיים
של תל-אביב, אריה? אתה שואל את עצמך את השאלה הזו. אין לך אף
פעם פידבק עם רוח מערבית שבאה מהים ומכה על הפנים הרגישים מדי
שלך.
אתה צריך להיות קצת יותר ציני עם עצמך, אריה.
אז היית עם מוחמד שקורא לעצמו סהר בחדר שלו מעל מסעדת אפרופו?
מנסה להיות ציני. הופך רק פתטי. הכי פתטי שאפשר להיות בעיר
הזו. וזה לא כזה חשוב לה. זה ממש, אבל ממש, לא חשוב לה. היא לא
מכריחה את עצמה לזכור בחור די מסריח עם זין גדול. יש בתל-אביב
המון בחורים מסריחים עם זין גדול. יש בך סערות פנימיות שיכולות
לשגע אותך, נערה, ואת צריכה לפעמים בחור מסריח עם זין גדול
שירגיע לך את הסערות הפנימיות שבתוכך, נערה. מסכם לעצמו את
הפתטיות שלו.
אתה עכשיו עושה לי הצגה כאילו שהיית חלק מתוך הצגה של חנוך
לוין. היא שוכבת על החול ומדמיינת לעצמה שהיא שוכבת על מיטה
מוצעת בחדר מסודר ביחד עם מישהו שלקח אותה להצגה החדשה של חנוך
לוין והביא אותה לכאן.
את מתכוונת שאני עושה לך הצגה שאני הולך לאיבוד בתוך המחשבות
שלי ולא תמיד מבדיל בין מציאות ודמיון?
לא. אני מתכוונת שאנחנו עכשיו בהצגה של חנוך לוין. אולי בהצגה
אחרת. אומרת. ואז מוחאת כפיים והמסך של הים הגדול נפתח לפניהם
כקריעת ים סוף. צוחקת. מתגלגלת על החול. הוא צריך כאילו למחוא
לה כפיים. כך לפחות הוא מרגיש.
כפיים! כפיים! משתחווה לו על החול. מתקרבת עם הראש שלה אל
המכנסיים שלו.
את זוכרת את כל ההצגות שהיו בתל-אביב? למה אין עכשיו הצגות כמו
שהיו פעם?
פעם? מתי היה כאן פעם? צוחקת. בתל-אביב אין פעם. תל-אביב היא
הווה אחד מתמשך בין עבר ועתיד.
כן, הווה אחד מתמשך. כמה שאת צודקת, נערה. לפני רבע שעה ראינו
את חנה רובינא בהדיבוק. ואת זוכרת את אילי גורליצקי בשלמה המלך
ושלמי הסנדלר בקאמרי? אתמול הייתי בהצגה הזו. ואת זוכרת את
מאיר מרגלית בחייל האמיץ שווייק? ראיתי את ההצגה שלשלום. ואת
זוכרת את אברהם חלפי עם האדרת של גוגול? מחר אני אראה את ההצגה
הזו.
האדרת של גוגול עם אברהם חלפי? מי זה אברהם חלפי?
עטור מצחך זהב שחור. אינני זוכר אם כתבו כך בשיר.
אתה לא זוכר אם כתבו כך בשיר?
אך למי שתהיי חייו מלאי שיר.
אה, זה... היא עומדת ומסדרת את עצמה ושרה את השיר הנפלא של
אריק איינשטיין. אף אחד לא יודע שהשיר הכי נפלא בזמר העברי
נכתב על ידי שחקן אלמוני למדי שזכור בעיקר בגלל תפקיד אחד
במחזה בשם האדרת שכתב ניקולאי גוגול.
זה נשמע לי כמו חיפוש בגוגל. אתה חיפשת בגוגל על אברהם חלפי
כדי לספר לי עליו?
אני מרגיש נעלב. אני לא מחפש בגוגל דברים שאני זוכר משנות
נעוריי בתל-אביב של שנות השישים והשבעים. לפני שהתחתנתי ועברתי
למעלות. לפני שהיו לי ילדים. לפני שמצאו אצלי את הסרטן.
נעמד בפניה ובה בעת מסגל לעצמי את הדמות הקטנה המחוקה של אברהם
חלפי.
קוראים לי אקאקי אקאקייביץ' ואני מעתיק דברים. אני מעתיק דברים
בכיתה. אני מעתיק מסמכים. אני מעתיק. זה מה שאני זוכר פחות או
יותר מהאדרת של גוגול עם אברהם חלפי. את ההעתקות שלו. לא
ההעתקות מגוגל.
זה נשמע לי כמו מחזה של חנוך לוין. בעצם, כל דבר בפתטיות
התל-אביבית נשמע לי כמו מחזה של חנוך לוין.
אז תקשיבי, עינת. אני לא יודעת מה אני עושה עם עצמי עכשיו. הוא
צריך לקנות לי עוד המון דברים. לא, בחייך, אל תקראי לזה ניצול.
אני לא מנצלת אף אחד...
כפיים, כפיים!
אומרת שלום לחברה שלה בפלאפון. מתגלגלת על האדמה. משתחווה לי.
משתחווה לניקולאי גוגול. משתחווה לאברהם חלפי, השחקן, האיש
הבודד שהלך בדיזנגוף של ילדותנו כמו צל. הולך מביתו הצנוע
בישראליס פינת גורדון. זה ממש ליד דיזנגוף פינת גורדון. ממש
בתוך העניינים, אבל כל כך מחוץ לעניינים. איש קטן ורזה עם
מגבעת גדולה שכתב את מילות האהבה הכי אמיתיות שמישהו כתב אי
פעם. זה נכתב על סרט שער שחור שמחזיק את השער האדיר והמרהיב
שלה. שער אלוהי יש לה. אני כותב את הספר הזה רק בשבילה. אני לא
יודע אפילו איך קוראים לה. אני קורא לה נערה.
כן, פוגרה יקירתי. אני כבר בא, פוגרה אהובתי.
"אתם לא רואים שאני בסך הכול ילדה קטנה ואבודה הזקוקה לקצת
תשומת לב, אתם לא רואים כמה שאני חסרת ישע ושעוד מעט אעשה
במכנסיים בלי שאדע אפילו מה עושים במקרה כזה?"
זה ממש כמו חנוך לוין. בחיי. אומר לה. אני ראיתי אותו בדיזנגוף
לפני שהוא מת מסרטן. רזה וסגוף. מכריח את עצמו להרגיש כמו שהוא
לא נראה. כותב על דמויות תל-אביביות אופייניות כמו יעקובי
וליידנטל. פוגרה. חפץ.
צוננת ושותקת ורעבה. לא בא לי לקחת אותה למסעדה. הכסף הולך
ונגמר לי. כאילו באמת הולך. כאילו באמת אוזל.
החלטנו להרגיש ולראות קצת תל-אביב אז במקום אוטובוסים וחרא
הלכנו על זה ברגלי, מה שהתברר כיותר מהיר ויותר נחמד ופתאום
בדרך לשינקין קלטנו את קובי אוז.
הוא ממממממממממש נמוך והפנטזיה שלי עכשיו זה לגזור לו את הזקן
הזה בלילה באלימות.
אתם באמת החלטתם להרוס לי עכשיו את החיים. איש מבוגר אחד בדמות
חפץ. מצפה עוד פעם למחיאות כפיים. מקבל רק מבט צונן ומרוחק.
באמת, אל תעשה עניין עם החיים שלך. אם צריך להרוס אז צריך
להרוס. עוד פעם הציניות התל-אביבית הזאת.
חשבתי שסיכמנו שאת מוחאת לי כפיים אם אני מגשים בפנייך את
הפנטזיות שלי להיות שחקן.
"אני שואלת למה תמיד אני מוכרחה להיות הרעה. כי באמת, יש איזה
גבול לסבלנות שלי."
כפיים. כבר לא מתגלגלת על החול. מתקרבת אל הבטן שלו ומחטטת לו
במכנסיים. מחפשת קצת כסף לקנות לעצמה משהו לאכול בסופרמרקט ליד
קולנוע רב חן.
אני מבינה שחפץ זו הצגה של חנוך לוין ולא איזה חפץ, חה חה חה.
אז את שומעת, עינתי, הוא אומר לי שאין לו הרבה כסף והוא לא
יכול לקנות לי המון דברים שאני מה זה מתהההה עליהם... כן, את
בהחלט צודקת. אני לא צריכה להיות תלויה בו. הוא לא אבא שלי. אז
את שומעת? אני קניתי לעצמי ג'ינס יפה שמישהו חושב שזה סקיני.
אבל זה לא סקיני. אבל בכל מקרה זה יפה ואחרי זה הלכתי לשינקין.
האוזן השלישית. קניתי דיסק של ד'נייף ואחר כך קפצנו לחנות של
וואנס. איזו שליטה החנות.
מסתובבת קצת בין האנשים, עושה קצת מגבית, אוספת בערך חמישים
שקל, נכנסת לסופרמרקט. משאירה לי את הדובי שלה שאשמור לה עליו.
יש כבר שני אנשים רעבים שמחכים לה.
מיאו. שומע קולות. אולי מתוך הראש שלי. רואה חתול מסתובב
בכיכר. קולט את תשומת הלב שלי אליו. בא ומתחכך לי ברגליים.
מיאו. חתול אומר לו. בן אדם זה לא חפץ. יצור אנושי. מיאו. חתול
אומר את תשובתו לשאלה שלא נשאלת. לכל אחד כאן יש תשובות לשאלות
שלא נשאלות. מיאו.
מיאו. חתול רעב מחכה שהיא תחזור מהסופרמרקט מתחת לקולנוע חן
ותזרוק לו משהו על הבטון הקר של הכיכר. שלושה אנשים מחכים שהיא
תחזור מהסופרמרקט מתחת לקולנוע חן.
מיאו מיאו מיאו.
שלושה חתולים שוחחו ביניהם, ירח נוגה הסתכל עליהם. שיר של
אברהם חלפי, אני אומר לחתול. או לדובי. או לעצמי. רעב כמו
שלושתנו ביחד. רואה שוב את אברהם חלפי הולך בדיזנגוף. צל של
יצור אנושי. חנוך לוין היה צריך לכתוב עליו את המחזה חפץ. אולי
הוא כתב באמת עליו.
חפץ. נבלעת בתוך הסופרמרקט מתחת לקולנוע חן. חפץ חוזר אחריה.
מחכה שהיא תשוב מהסופרמרקט. חושב על עליבותם ועל בדידותם של
בני האדם. ובאותו זמן חושב גם על חנוך לוין בעצמו, האיש המסכן
ששום הצגה שלו לא תורגמה מעולם לשפה זרה. את יודעת למה שום
הצגה של חנוך לוין לא תורגמה לשפה זרה? כי יש בו משהו שהוא רק
תל-אביבי.
חפץ. היא אומרת לי. חוזרת מהסופרמרקט עם נקניק ולחמניות
ועגבניות ובקבוק אשכוליות ובקבוק וודקה. כך לפחות אני רואה את
זה בפנטזיות שלי. כמו התנצלות. רואה את פוגרה חוזרת עם האוכל
והיא בטח לא תיתן לי כלום כדי להשפיל אותי עוד יותר. או דווקא
להפך - תיתן לי משהו כדי להשפיל אותי עוד יותר.
רע לי, רע לי מאוד, הלב דופק בכוח ולא נותן לי מנוחה, מזיע כל
הזמן. הייתי ברצון מתקמט לי עכשיו והופך לכדורון ומתגלגל מתחת
לארון. מה שמפריע לי באמת זה עמוד-השדרה שלי. כביכול לטובתי,
מחזיק את הגוף, אבל בעצם מוקיע את הראש ברבים, לא נותן להתקמט,
להיות כדורון.
חפץ אומר את זה. היא אומרת לי. פוגרה הנערצת שלי. פוגרה
שמתייחסת אליי כמו זבל. פוגרה שמשפילה אותי בכל הימים האחרונים
שאנחנו מסתובבים ביחד בתל-אביב.
חפץ. חוזר על השם כמו מנטרה דתית. משתחווה לפוגרה במקום שהיא
תשתחווה לי.
אני מעריץ את הרצון שלך להשפיל אותי! מכריז בחגיגיות לפניה.
אולי עכשיו אזכה בקצת מחיאות כפיים. חבל על הזמן. היא רוצה רק
להרוס אותי ואני ממשיך לסגוד לה. היא בועטת בי ואני מתרפס בעפר
רגליה.
בחיי. זה מתחיל להיראות לי יותר ויותר כמו סצנה של סאדו-מאזו.
אז בוא ניכנס למועדון של סאדו-מאזו. בבקשה, בבקשה! מביטה בי
במבט מתחנן.
לוקח לנו כמה דקות להגיע. מועדון הדאנג'ן ביפו. כל נהג מונית
מכיר. פעם קראו לזה המערה. יפה ירקוני שרה שם באב אל וואד.
היום יש שם סצנות של סאדו. יש אנשים שטוענים שזה רמה גבוהה
יותר של אינטימיות. להעניק ולקבל כאב. זה לא בהכרח כולל חדירה
או אורגזמה, זה לא בהכרח קשור למין. זה סוג של מסר. להיות שולט
או נשלט. זה בטבע שלנו. אתה מנכ"ל של חברה גדולה שצועק על
העובדים שלך אבל בלילה אתה הופך להיות עבד נרצע. יושב שם על
כיסא ונערה צעירה מושיטה אליך את רגלה. היא אומרת לך שאתה עבד
ואתה חייב ללקק את בהונות רגליה.
קודם כול תגידי לי שזה לא קטע מתוך מחזה של חנוך לוין.
תשתוק, עבד, ותלקק לי את בהונות רגליי!!!
העבד מתמסר מיד למלאכת ליקוק וסגידה לרגליה ולמגפיה. יש לנערה
הצעירה מגפיים. אין לה תחתונים. רק מגפיים. הוא מלקק את
המגפיים שלה.
קשור אותי, עבד! אדונה קושר אותה. איש מבוגר קושר נערה צעירה
כמו בטקס דתי. ידיה אזוקות מאחורי גבה. רגליה מונפות מעלה
ונקשרות גם הן.
לקק לי את הכוס, חפץ! סוף סוף היא הגיעה אל העיקר. פוגרה
מחזיקה ביד שוט ומכה בגבו החשוף. יש רצועות של דם על גבו. והוא
מתכופף לפניה כמשתחווה ומלקק. יורד אל תחתיות ההשפלה האנושית.
לקק אותי, חפץ!
הוא לא מרגיש שזה המקום שהוא צריך להיות בו. הוא לא מרגיש שהוא
נהנה. אבל הוא כן. כאילו זו ההשפלה הכי נשגבה של מסעו
לתל-אביב. כאילו זה הדבר.
את צריכה להרגיש את השליטה המנטאלית, יקירתי. לוחש באוזנה העבד
ומנשק אותה קלות. היא מצטמררת. העבד ממהר ללקק את איבר מינה
החושף את עצמו כמו סד של עינויים ועינוגים. לשונו נעה בתוכה.
דקירות של עונג מלבות את גופה. נערה צעירה מנסה להתנגד לעונג
הזה אבל זה חזק ממנה. היא פוקדת על העבד להסיר את מגפיה, ללקק
את בהונותיה. כורכת את רגליה סביב לראשו. מהדקת את הלחיצה. ככה
בטח הרגיש השגריר בפריז אליהו בן אלישר ברגעיו האחרונים, לפני
שקיבל את התקף הלב שלו.
אתה צריך להתאבד למעני, חפץ! נערה צעירה מדברת אליו בשקט. איש
מבוגר אחד רואה את עצמו עומד על הגג של קולנוע רב-חן בכיכר
דיזנגוף. מסתכל על כל האנשים למטה. מוכן בחפץ לב לקפוץ בגלל
שהוא חפץ. בגלל שפוגרה דרשה ממנו לקפוץ.
כאן הפנטזיות שלו נעצרות. הוא יודע שהוא הלך רחוק מדי אתן.
אני לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי, עינת! אני כבר לא נהנית
מקניות כמו פעם. הוא קונה לי כל מה שאני מבקשת ממנו. כאילו,
איך להסביר לך את זה, עינתי.
ממשיכה לדבר עם עינת בפלאפון שלה. מדברת בפלאפון על נעליים
שהיא ביקשה ואני קניתי לה כדי שהיא תנעל אותן רק פעם אחת וזהו.
ואחרי זה הוא קנה לי עוד נעליים, עינת. ואני ידעתי שאם אני
אזרוק גם אותן אז הוא יקנה לי עוד נעליים. ועוד נעליים.
קפוץ, חפץ! קפוץ מהגג למעני, חפץ!!!
יורד משם. נערה צעירה מכינה לשניהם סנדוויצ'ים ומחכה לו שיחזור
כדי שיאכלו ביחד. ישתו ביחד את הוודקה עם האשכוליות שהיא
מערבבת לשניהם.
את בטח השתגעת אם את חושבת שאני אקפוץ בשבילך מהגג. אני אומר
לנערה. אוכל ביחד אתה. מרגיש את האוכל נספג אליה ביחד עם
הוודקה והאשכוליות.
אני סוחב אתי אויב בתוך הגוף שלי. גם את זה אומר חפץ. מסתכל
עליה בעיניים רעבות כמו שאורי זוהר הסתכל על מונה זילברשטיין
הרטובה בסרט מציצים.
תגיד לי. מרוב כל הבלגן עם כל הפנטזיות שלך לא הבנתי אם חפץ זה
איש או חפץ.
אם חפץ זה איש או חפץ? חה חה חה חה חה חה! היא בכלל לא מצטרפת
לצחוק שלי. אוכלת ברצינות כבדה כזו את האוכל שהיא הכינה. שותה
וודקה ואשכוליות.
אני זוכר שהייתי רואה הרבה את חנוך לוין עובר בדיזנגוף. ליד
התיאטרון הקאמרי, הולך לביים את אחת ההצגות שלו כמו יעקובי
וליידנטל. או חפץ. עם זהרירה חריפאי בעיקר. שאני ראיתי אותה
הרבה עם שלמה שבא מטיילים ברחוב קטן ליד התיאטרון. הם גרו
בסביבה אני חושב.
אהה. אני מבינה. ועכשיו תן לי לאכול בשקט.
אז את שומעת? קניתי ברוב טיפשותי חגורת ניטים אמיתית מעור
במאתיים ש"ח כשיכולתי לקנות את אותו הדבר מזויף בחמישים ש"ח.
זה ילמד אותי לקח לכל חיי לא לקנות כלום בדיזנגוף לפני בדיקה
מעמיקה בתחנה מרכזית לזיוף טוב. אוי, תשתקי... אני אמרתי זיוף
טוב ולא זיון טוב...
מפסיק להקשיב, לפחות באופן זמני, לשיחות של נערות מתבגרות
בפלאפון. ממשיך להסתובב בדיזנגוף. ואני נסעתי לפעמים כאן
באופניים שלי. וזה היה בערך בתקופה שדרסתי כמעט את הכלב של
דרורה חבקין. והחבר שלה דאז דני ליטני רדף אחריי בצעקות ואני
ברחתי עם האופניים. איזה קטעים היו לי כשהייתי נער מתבגר
בתל-אביב.
תעצור, תעצור, יא מניאק! דני ליטני צורח עליי. זו אינה פנטזיה.
דני ליטני באמת צרח עליי כשכמעט דרסתי את הכלב של דרורה
חבקין.
די! אפילו לאכול אתה לא נותן לי. לוקחת את הסנדוויצ'ים שלה
ומשאירה לי את הבקבוקים והולכת לאכול במקום אחר. והוא ממשיך
ללכת בדיזנגוף. רואה את הבחור החסון שמדבר אנגלית ומצלם אנשים
עם התוכי שלו תמורת עשר לירות. תוכי מדהים עם נוצות מדהימות
וצבעוניות וארוכות. כמו השער שלה.
אני אף פעם לא רוצה להסתפר. אומרת לו. מחכה לו ליד הפסאג'.
סיימה לאכול את הארוחה שהכינה לעצמה. מבקשת ממנו אשכוליות
בוודקה. הולכים ביחד אל תוך הפסאג', עולים לקומה השנייה אל
הכניסה לתיאטרון הקאמרי.
את תהיי שחקנית. עם שער כזה את חייבת להיות שחקנית.
בחייך.
אני זוכר בחורה בשם הדס שציירה ציורי מדרכות ענקיים כאלה. גם
לה היה שער ארוך כזה כמו השער שלך. והאנשים שעוברים על פני
המדרכות של דיזנגוף ליד הכיכר היו זורקים לה מטבעות. פעם ראיתי
את בועז שרעבי עובר על פניה שיכור ולא זורק לה כלום.
אומרים אנשי ירושלים. כן, תל-אביב, זה סתם גלגל. סתם חושב על
השיר. בכל זאת יש בה משהו של אלתרמן. אילי גורליצקי ויונה עטרי
שרו את זה. אני זוכר שהם הופיעו ביחד בתוכנית בשם שוק
המציאות.
מרת נינה סניטר ותיק הייתה היא. מר זוורה בנמל היה פקח. שיר
שאני זוכר מההופעה שלהם. שיר של אלתרמן על הנמל הישן של
תל-אביב. הראש שלו כבר מסתובב מהוודקה המעורבבת באשכוליות.
והמחשבות שלו מסתובבות במקומו בפסאג' למטה ופונות ימינה אל
הכיכר. והאמת שלו מסתובבת סביב הכיכר במקומו. רצה עד מוגרבי
דרך פינסקר וחוזרת אל הכיכר המוגבהת. אל המזרקה העגולה
הצבעונית המסתובבת של יעקב אגם.
אריה, אריה, איפה אתה? מוחאת כפיים מול הפנים שלי. רואה שאני
מתקרב יותר מדי אל המעקה. פוחדת שאני אפול למטה אל הפסאג'.
תיזהר לא ליפול, חביבי. אוחזת לי ביד ולוקחת אותי במדרגות
למטה. אל המקום שהייתה פעם חנות הבגדים של מצקין.
הנה, כאן אני ראיתי כל יום את אילי גורליצקי. וכאן ראיתי את
שמואל רודנסקי. וכאן יובל דור ושלומית אהרון טיילו עם התינוקת
שלהם בעגלה. וכאן אני ראיתי את צביקה פיק בן שמונה-עשרה. אנחנו
בני אותו גיל. גם עכשיו אנחנו בני אותו גיל.
באמת? היא נותנת לו את החיוך הכי מזמין שלה והוא מזמין אותה
לבוא אתו להצגה שמוצגת עכשיו בקאמרי. יש לו בדמיון שלו את
התחתונים שלה שהוא מסיר לה אחרי ההצגה. הוא רואה לה את כל
הדמיונות שלה. היא רואה לו את כל הפנטזיות שלו.
בואי, בואי נלך להצגה בקאמרי. היינו כבר בהצגה בהבימה למה לא
נלך לקאמרי.
קודם ניכנס רגע למצקין. אופנה קצת מוזרה הייתי אומרת. תראה
איזה בגדים שחורים ואדומים. זה בכלל לא הצבעים שלי. בוא נצא
החוצה.
אנשים מתים רואות עיניו. יוצאים ממחנה ריכוז של השואה.
מוזלמנים יהודים חסרי בשר. עור ועצמות עוטים האנשים. עור
ועצמות וכיליון. ואחרי הכיליון באים הזיכרונות, ואחריהם הכאבים
ורגשות הנקמה. ואחריהם הציניות.
תקנה לי, אריה! תקנה לי את הבגדים השחורים והאדומים האלה. אני
קונה לה.
אני רוצה לקנות מגפיים גדולים כאלה. כולם קוראים לזה מגפיים
נאציים. מדברת בפלאפון עם עינת. כמובן. לא, זה לא מוקדם מדי
לקנות מגפיים.
ילדה קטנה חוזרת הביתה טיפה מאוחר מדי. מה את חוזרת לי בשעות
כאל,ה ילדה. מה את מתלבשת לי ככה, ילדה?
כן, אימא, אני מתלבשת ככה. אני אפילו מתלבשת יותר גרוע מזה,
אימא. לפעמים אני לובשת מדים שחורים ונועלת מגפיים שחורים
וגבוהים, אימא. מישהו צריך להסיר לי אותן, אימא. ואני לובשת גם
תחתונים אדומים, ומישהו צריך להפשיט לי אותן, אימא!
אימא שלה מסתכלת עליה מתוך פריזמה של אור דהוי ועמום. עם צבעים
דקים ומתים.
ילדה רעה. בשקט. בלי להתרגז. לא. היא לא מתרגזת. זה רק מחרמן
אותה שהגברים שלה פושטים ממנה את האדום והשחור שהיא לובשת.
אני שונאת את ההופעה השחורה והאדומה הזאת. אבל הגברים מה זה
מתים עליי כשאני לובשת את זה.
ילדה רעה את, אנה פרנק. אימא שלה הולכת לעבודה. משמרת שנייה
באיזה מפעל בשכונת נחלת יצחק ליד גבעתיים. היא לובשת את הבגדים
השחורים והאדומים שלה. נועלת את המגפיים הנאציים שלה שקניתי לה
בחנות הנעליים החדשה ליד הכיכר. בעל החנות פרסי, דומה קצת
לאחמדינג'ד.
נו, את יוצאת סוף סוף עם מישהו, נערה שלי?
כן, היא יוצאת סוף סוף עם מישהו. מישהו התחיל אתה בדיוק אחרי
שקניתי לה את המגפיים החדשים שלה. מישהו הזמין אותה להצגה
בתיאטרון הקאמרי. מוצגת שם ההצגה החדשה של חנוך לוין. קוראים
לה היטלר. להצגה.
אתה יכול להגיד לי על מה ההצגה? אני לא אוהבת לבוא ככה סתם
להצגות בלי לדעת על מה זה.
בערך. זה הצגה על השואה, והיא מספרת על צייר תל-אביבי בודד
ואומלל. אבא חד הורי לילדה מתבגרת בשם אנה פרנק. יושב כל היום
בדיזנגוף בכניסה לפסאג' ולא מוכר אף תמונה. והמחיה בתל-אביב
מאוד יקרה, כמו שאת יודעת. הם גרים בעליית גג מסריחה בנווה צדק
שאם אנה פרנק הייתה גרה שם לא היה לה מקום לשים את היומן.
הייתה נהיית גיבנת מלכתוב כל היום את הקטעים של גיל ההתבגרות.
הדירה מושכרת ב-1200 דולר לחודש. זה לא שואה? מה קרה? למה מי
מת? אז מה אם ההיגיון נשרף בגרמניה? וזה עוד לפני הארנונה.
ואתמול הוציאו אותו מהבית בגלל שלא שילם שכר דירה והוא גר
ברחוב. מסדר לעצמו כמה שמיכות על ספסלים בדיזנגוף. לפעמים בגן
מאיר. לפעמים מתחת לאנדרטה של תומרקין בכיכר רבין. הוא ישן
איפה שכל ההומלסים ישנים. והילדה המתבגרת שלו עם כל השטויות של
גיל ההתבגרות. יש לה יומן והיא כותבת בו על כל הזיונים הקטנים
שלה בשירותים של מועדונים. ואבא שלה מוצא את היומן וכל הקטע
הזה. הצגה ממש עצובה, כמו כל ההצגות של חנוך לוין.
אה, על זה ההצגה? טוב, אז בוא ניכנס ונראה אותה. מטופפת עם
המגפיים שלה וכל העולם מסתכל עליה.
ילדתי הקטנה, אני מצייר כל היום ולא מוכר אף תמונה ואת מבלה את
חייך בבילויים והולכת לישון כל לילה אצל גבר אחר ומצפה למותי
כדי לרשת את ציוריי ולמכור אותם במכירה פומבית באינטרנט?! הבעה
של כאב על פניו של הצייר האומלל.
אני לא רוצה לרשת ממך כלום, אבא יקר. אני רק רוצה לכתוב בשקט
ביומן שלי בלי שזקנים כמוך יפריעו לי לבטא את עצמי.
טינאייג'רית תל-אביבית אומרת את המונולוג העצוב שלה. אמת
אנושית של כל הנערות המתבגרות. ניסיון אנושי של עליבות חסרת
גיל.
עוד תראי, ילדה שלי. עוד תראי איך שאני אמות כמו כלב עזוב ולא
יהיה לך מה ללבוש. עוד תראי איזה אבא טוב היה לך... וכך זה
נמשך. וכך הם הולכים ועלובים. מחפשים להם מקום לגור כמו הרבה
אנשים בתל-אביב. הולכים במבוכי החיים ונעלמים. עד מחיאות
הכפיים הצפויות.
היא ילדה טובה, אנה פרנק. אומר לה בסוף ההצגה. הולכים לאיזה בר
שפתוח גם אחרי חצות. כמו כל הברים בעיר הגדולה. אנשים בודדים
נכנסים לשם ואנשים בודדים יוצאים משם עם בן או בת הזוג שלהם.
מדברים על ההצגה לפני הזיון הלילי הצפוי להם.
היא בסך הכול נערה מתבגרת, אנה פרנק. היא רוצה למצוא את החיים
שלה בכוחות עצמה בלי אבא שיושב לה על הווריד.
מי זו אנה פרנק? היא גרה בתל-אביב? הם הכירו על המדרגות של
הקאמרי. דיברו כמה דקות לפני ההצגה והם מדברים כמה דקות
אחריה.
אתה לא יודע מי זו אנה פרנק? מניחה כף יד של בעלות על זרועו.
נותנת לו לפתוח את הדלת של הדירה שלו. שתי דמויות בודדות
שחיפשו דמות את קרבת רעותה נכנסות אל תוך הריקנות של דירת
רווקים קטנה שמקבלת אותם כמו תא קטן באושוויץ.
אנה פרנק בכל זאת גרה בתל-אביב. מסיר את בגדיה בלי לבזבז זמן
מיותר על כוס קפה ועל שיחה בטלה בנושאי ההצגה של חנוך לוין שהם
יצאו ממנה לפני כחצי שעה. נותנת לו להסיר את תחתוניה ולרדת לה
במה שנראה לה כבזבוז הזמן האמיתי בכל הסצנה הזאת.
מה יש לכם הגברים עם לרדת לאישה. לרדת? לאישה? להתכופף אל בין
רגליה ולכופף את רגליה כאילו שהיא יולדת ולהכניס את הלשון שלכם
אל תוך הסירחון של הפיפי שלה. מה יש לכם אתם הגברים.
זה נשמע לי כמו מונולוג של חנוך לוין. הוא אומר לה בזמן שהוא
יורד לה.
נכון. אתה צודק. אומרת. זה אכן מונולוג קצר של חנוך לוין.
נותנת לו ללקק לה. לא ממש מרגישה.
תעשי לפחות הצגה. אומר לה בין ליקוק לליקוק. הגברים רוצים
לראות את ההצגות שלך.
באמת? הגברים רוצים לראות לי את ההצגות שלי? נערה צעירה שבאה
אל דירתו העגומה והלא מסודרת של גבר שפגשה בהצגה של התיאטרון
הקאמרי חושבת באמת אם לעשות לו הצגה. חושבת אם הוא ראוי להצגות
האלה עם הקולות שיוכיחו לו שהיא מקבלת אורגזמה.
"לעשות הצגות או לא לעשות הצגות, זו השאלה" מתחילה לעשות קולות
של הווו או קולות של ואאאאא כאילו שהירידה שלו גורמת לה
לאורגזמות מתחדשות מדי רגע. מדי ירידה. מדי מחשבה. מדי
פנטזיה.
אההההההה! צורחת אל התקרה כאילו היא מקבלת את האורגזמה הכי
גדולה בתל-אביב.
להיות או לא להיות זו השאלה.
איזו שאלה? מפסיק לרגע לרדת לה. מפסיק לרגע לחשוב. מפסיק לרגע
להיות. מדברת כמה דקות עם עינת על המגפיים החדשים שגרמו להכיר
בחור מדליק שדומה קצת למייקל לואיס עם הקוביות שלו.
גררררר. איזה קוביות יש לו בבטן. היית מתה להיות עם מישהו כזה,
עינת.
להיות, או לא להיות, זאת השאלה. אומרת לו את המונולוג החנוך
לויני הזה. מעבירה אצבע מתחרמנת על קוביות הבטן שלו. מה נעלה
יותר: לשאת באורך רוח חצי גורל אכזר ומטחי מרגמותיו או אם חמוש
לצאת מול ים הייסורים למרוד, וקץ לשים להם? למות. למות.
נותנת לעצמה עוד רגע של פילוסופיה תל-אביבית טהורה. חושבת על
הגבר הרגעי שלה. מה הוא רוצה בסך הכול? רק לרדת לה בין רגליה
וללקק לה את עוגת הקרם שלה. זה מה שהוא רוצה. אבל הנערה הזו
מחנטרשת לו את השכל הגברי שלו עם השטויות החנוך-לויניות שלה,
ובאמת שאין לו כוח לדברים כאלה.
אם באת להזדיין אז תזדייני. אם באת לדבר אז תדברי. אבל אם באת
גם לדבר וגם להזדיין אז תזדייני מפה לכל הרוחות!!! מוציא מהכיס
שלו חמישים שקל. קחי מונית ותזדייני לך מפה, את עם אנה פרנק
שלך!!!
קמה ממנו שותקת. לא אומרת לו מילה. מתחילה להתלבש בדממה סטואית
ופילוסופית שלא אומרת לה שום דבר. בסך הכול קראה משהו על
אקזיסטנציאליזם. לא משהו עמוק. שום דבר בעיר הזאת זה לא באמת
עמוק. גם לא חייו של הומלס תל-אביבי שנרצח בכיכר רבין. יש הרבה
הומלסים שנרצחים בתל-אביב. על שפת הים. על ספסלים בגנים
ציבוריים כמו גן מאיר וגן העצמאות וגן החשמל, ועל הספסלים
בשדרות נורדאו ובשדרות בן גוריון, ובאתרי בנייה באבן גבירול,
ומתחת לאנדרטת השואה של תומרקין בכיכר רבין.
ועכשיו נעבור לחדשות המקומיות. שומעת את הטלוויזיה באחד מבתי
הקפה הפתוחים עד מאוחר בדיזנגוף. הומלס תל-אביבי נרצח הערב ליד
אנדרטת השואה של תומרקין בכיכר רבין.
כן, אני שמעתי על זה. איזה צייר תל-אביבי כושל נרצח כי לא היה
לו איפה לישון והוא ישן מתחת לאנדרטת השואה ומישהו רצח אותו
שם.
את זוכרת את הצייר היטלר? ישב בדיזנגוף והציע למכירה את ציוריו
ולא הצליח למכור בחייו גם לא ציור אחד?
מהנהנת בראשה שהיא זוכרת. אחרי שנייה מהנהנת שוב שהיא בקושי
זוכרת.
תל-אביב מלאה אנשים כאלה. חושב לעצמי בעצב. פוטנציאלים בלתי
ממומשים שנבלעים בתוך העמקות הגדולה של העיר הזו.
אז את שומעת? עינת? אוקיי. חשבתי שהקו לא בסדר. טוב, אז דיברנו
כזה שנלך ביחד לאספה של רבין, אז הוא אמר לנו שהוא נמצא ליד
הדולפינריום ואמר לנו לבוא לשם אבל אני לא מתמצאת בתל-אביב ולא
היה לי מושג איך להגיע לשם וכמובן שהלכנו לאיבוד והסתבכנו לעוד
איזה עשרים דקות הסתובבנו שם באיזור וכוס אימא של תל-אביב
הזאתי עם כל הרחובות החד סטריים והחסומים.
לאן רצית להגיע? לאספה של רבין? לא ידעתי שהאספה של רבין
התקיימה ליד הדולפינריום.
תרשו לי לומר, שאני גם מתרגש. אני רוצה להודות לכל אחת ואחד
מכם, שהתייצב כאן כנגד האלימות ובעד השלום. הקול העמוק של יצחק
רבין מהדהד מכיוון הדולפינריום. צלילים מאוד עמוקים שרק
הדולפינים שומעים אותם. והדולפינים חושבים אותם.
את יודעת? הדולפינים הם היחידים שיכולים להבין את הצלילים
האלה. מגרדת לה למטה. עוד פעם ההזיה הזו שהוא רואה לה.
פעם חשבתי שהדולפינים רואים דרך הבגדים כמו מצלמה יפנית חדישה.
הם רואים לך דרך מכנסי הג'ינס שלך ודרך התחתונים שלך כשאת
מתכופפת אליהם כדי להאכיל אותם, בדולפינריום ליד הים.
הדולפינים כבר מזמן לא נמצאים בדולפינריום ליד הים. אומרת לו
כבדרך אגב. מלטפת לו את גב היד. חושב כל מיני מחשבות
אסוציאטיביות לליטוף שלה. מלטף בחזרה את הדובי השעיר והרך
שלה.
פעם היה שם פיצוץ. מחבל מתאבד נכנס עם המטען שלו לתוך המועדון
בדולפינריום והמון רוסיות כוסיות נהרגו.
כן, אני זוכר. דולפינים קופצים דרך עיגולים טיפשיים. אבל לא זה
הזיכרון הכואב. נערות רוסיות כוסיות מתוקות עומדות בכניסה
למועדון הדולפי דיסקו והמחבל הבן-זונה משתחל ביניהן עם חגורת
הנפץ שלו והנערות הרוסיות הכוסיות המתוקות מתפוצצות לרסיסים
קטנטנים. עפות לשמים התל-אביביים חסרי הנחמה. לא של חכמים ולא
של טיפשים.
תמיד האמנתי שמרבית העם רוצה בשלום, מוכן ליטול סיכון לשלום.
ואתם כאן, בהתייצבותכם בעצרת הזו, מוכיחים, עם רבים אחרים, שלא
הגיעו לכאן, שהעם באמת רוצה בשלום ומתנגד לאלימות. אלימות היא
כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. הקול העמוק ממשיך להדהד. הוא
שומע עכשיו את ה- פייייפייי שמשמיעים דולפינים. צליל ילדותי
כזה. צליל מתוק כזה. צליל חכם כזה. פייייפייי, ככה נשמע הצליל.
חוזר עוד פעם על הצליל הזה. רק בשבילה.
חבל שאין כבר דולפינים בדולפינריום. אבל ככה זה בתל-אביב.
מחשבה עצמית חסרת מיקוד. בגן החשמל אין חשמל, בדולפינריום אין
דולפינים ובשכונת התקווה אין תקווה.
בא לך לבקר קצת בשכונת התקווה? נראה קצת חראקות על הכביש.
הצעירים של השכונה גונבים מכוניות רק כדי לנהוג הכי מהר עד
שהאדרנלין מפוצץ את הגוף.
אולי בפעם אחרת. היא רוצה נעליים חמודות בחנות של פול אנד בר
במקום המגפיים שלה. איזה מחיר גבוה יש לנעליים הנמוכות האלה.
נכנס אתה לחנות תומר שזו חנות די פריקית בדיזנגוף סנטר. מוריד
לה את הבגדים השחורים האדומים שלה וקונה לה חצאית קצרצרה
פריקית לגמרי. חושב שלפחות תהיה לי הזדמנות לראות לה את
התחתונים. כבר לא חוטיני שהיא מחליפה לבד עם וילון סגור.
פייי פיייי, שרים הדולפינים את שירם האחר. ועכשיו זה משהו אחר.
פנטזיה אחרת. שאנחנו נמצאים כרגע ליד מועדון המייקס פלייס.
בטיילת ליד הים. לפני כמה שנים היה גם כאן פיגוע. מחבלים
מוסלמים מבריטניה שהגיעו לארץ בדרכון בריטי התפוצצו בתוך
המועדון. היום הדבר היחיד שמתפוצץ בתוך המועדון זה
הניטרוגליצרין של הנערות הצעירות שנכנסות לחדרי השירותים עם
בחורים שהן לא מכירות.
כוס מתפוצץ כמו ניטרוגליצרין בשירותים של מועדון המייקס פלייס?
אני מתה על הדימויים שלך. חיחי. לא מתעכב כדי ליהנות מהמחמאות
שלה. בחור עם זקן ובלי שפם מתקרב אלינו. ברור שזה מחבל מוסלמי
שהגיע כדי להתפוצץ.
אני ניגש אליו. סליחה, חביבי, אולי במקום להתפוצץ כאן תלך
להתפוצץ בכיכר דיזנגוף? תחושה מאוד מציאותית יש לי בראש.
בחיאת. להתפוצץ דווקא בדיזנגוף? מבט של פליאה על פניו של מחבל
מוסלמי שמגיע לתל-אביב כדי להתפוצץ בה. מסדר את התיק הענק
שנושא על גבו. יכול להתפוצץ לי בפנים כמו ההתנתקות.
כן. חביבי. לך תתפוצץ בכיכר דיזנגוף. מכניס אצבע לאף כדי
לחשוב. מחבל מוסלמי עומד וחושב ביחד אתי.
יאללה, לך לכיכר דיזנגוף ותתפוצץ שם! יאללה!!! מרגיש שעוד רגע
ההתנתקות שלי מהמציאות תתפוצץ לי באמת בפרצוף.
המחבל הולך. אבל מיד חוזר. "לא בא לי."
לא בא לך להתפוצץ בכיכר דיזנגוף, אז אל תתפוצץ בכיכר דיזנגוף.
תל-אביב זו עיר חופשית! מתנתק גם מהשיחה הזו. בוהה באוויר של
הטיילת. מסתכל על האנשים שנכנסים למועדון המייקס פלייס.
איפה את, נערה. געגועים.
המחבל המתאבד שלא רוצה להתפוצץ בכיכר דיזנגוף עומד לפני הכניסה
למועדון המייקס פלייס בטיילת ורוצה להיכנס. כמו כולם. אולי
יתמזל לו המזל וימצא איזו נערה צעירה עם שער ארוך שתסכים
להיכנס אתו אל השירותים כמו שהיא נכנסת עם כל הבחורים האחרים.
וכי מה הוא שונה מהבחורים האחרים? מה זה כבר משנה לנערה לקבל
זין ממישהו עם זקן בלי שפם שיתפוצץ בשירותים ביחד אתה? הרי היא
ממילא מתפוצצת לה בשירותים עם גברים אחרים. ואולי היא תסכים
להתפוצץ גם אתי? למה לי לא מגיע מה שמגיע לכל מחבל מתאבד?
אני הולך אל הכניסה ונדחף יחד עם כמה בחורים שנכנסים פנימה,
אבל הסלקטור שעומד בכניסה דוחף אותי בכיוון ההפוך.
החוצה! תצא מכאן! זה לא מקום בשבילך!!! יש לו קול מפחיד ומבטא
רוסי עוד יותר מפחיד והוא נראה לי כמו אביגדור ליברמן.
תצא החוצה! מצווה עליי. ואני שם לב שזהו אכן אביגדור ליברמן.
ואחרי שהוא זורק אותי החוצה הוא מכניס פנימה את כל האחרים,
כולל המחבל עם תיק הנפץ על גבו.
עומד בחוץ יחד עם הקור והבדידות הרגילים שלו. פתאום רואה אותה
עומדת לידו.
למה את לא נכנסת בפנים? כולם כבר נכנסו בפנים ורק את נשארת
בחוץ.
ולמה אתה לא נכנסת בפנים? שואלת. מאתגרת. צינית.
אה, אותי זרקו. אני זקן מדי בשביל הסלקטור הזה.
נו, וגם אותי זרקו החוצה. הסלקטור אמר לי שאני צעירה מדי.
עיניים גדולות נפערות בפליאה אמיתית. את צעירה מדי? המקום הזה
מלא בנערות בגיל שלך ואפילו יותר צעירות ממך שנכנסו בפנים והן
כבר נמצאות בשירותים עם בחור שהן פגשו רק לפני כמה דקות.
מחייכת. אני לא כזו.
מה זאת אומרת את לא כזו?
אני לא כזו. קבל את מה שאני אומרת לך. עומדת לידו ונשענת על
המעקה ומחזירה לו עוד זמן תל-אביבי אבוד. עוצם את העיניים
וחושב על בנות שיורדות לו במיטה של אימא שלהן. מסובבות אותו על
גבו ושוכבות עליו. מתמזגות עם חייו ועם שנותיו.
בואי. עכשיו אביגדור ליברמן יכניס אותנו. אני ואת באותו גיל
בערך.
מרימה גבות בחקרנות צינית אבל באה אליו. נכנסת אתו לתוך מועדון
המייקס פלייס. המון בליינים מקפצים על רחבת הריקודים. אחד מהם
נושא תיק על גבו. זקנו חסר השפם משווה לו מראה סקסי למדי. אחת
הנערות הרוקדות שמה עליו עין. בעוד כמה דקות היא תיכנס אתו
לחדר השירותים והוא יתפוצץ בתוכה. גם אני רוצה להתפוצץ בתוכה.
אולי אקנה את סם האונס כדי לשכנע אותה להתפוצץ אתי בשירותים.
סם האונס זמין בכל פינה. כולם יודעים. כולם קונים.
תן לי את סם האונס. בכמה? בכמה?
איש מבוגר נמצא עם נערה צעירה ליד השירותים של מועדון המייקס
פלייס.
תשתי משהו, מתוקה. את נראית לי צמאה אחרי כל הריקודים האלה.
אוי, תודה, אני באמת צמאה.
אתה נתת לה את סם האונס מעורבב במיץ אשכוליות עם טיפת וודקה
והיא שפוטה שלך לכמה דקות ואתה סגור אתה בשירותים ואתה רוצה
להרים לה את החצאית ולהוריד לה את התחתונים. אתה שומע את
המוזיקה המטמטמת המטורפת הסוחפת ואתה מפחד להוריד לה את
התחתונים. אתה לא מכיר את הסימנים המוסכמים האלה, אריה? נערה
שנמצאת אתך בשירותים ועוצמת את העיניים זה סימן שהיא מקבלת
אותך כמו שאתה. היא נותנת לך לעשות כל מה שאתה רק רוצה. היא
נותנת לך להציץ לה אל השירותים שלה ולהיכנס לה עם האצבע אל
האסלה שלה, והיא נותנת לך להשכיב אותה על הרצפה על הזרע ששפכו
אחרים ועל פדים שנערות אחרות איבדו ועל כמה טמפונים ועל הפיפי
שמישהי עשתה שם מרוב התרגשות ועל כל הסצנה התל-אביבית הזאת.
ועל כל הפנטזיה הזו.
איזה שקט פתאום. מתכחשת לשקט. רוצה למצוא את עצמה בין סדקי
חוסר ההבנה הארוטי שלו, ואחר כך לאסוף את עצמה. להרים את
התחתונים. לסדר את החצאית. ללכת.
חכי, נערה. אל תלכי עוד. היא לא שומעת אותך עם כל הטרנס הזה
מסביב.
פוף!
ובאמצע כל הסצנה הזו של הטראנס במועדון המייקס פלייס מישהו
מנצל את הרעש ויורה במישהו אחר. חיסול חשבונות בעולם התחתון,
כמו שקוראים לזה בתקשורת. חייל של משפחת אברג'יל יורה בחייל של
משפחת אלפרון. או להפך. ואולי זה עמיר מולנר שמחליט לחסל
מישהו. ואולי זה הבן הצנחן של יעקב אלפרון. זה ממש לא חשוב.
העיקר שמישהו ירה במישהו אחר על רחבת הריקודים של איזה מועדון
נידח בטיילת הרברט סמואל והיא רואה את זה ובורחת. כמה שהיא
פוחדת. רצה בטיילת של הרברט סמואל לכיוון יפו. ואחרי
הדולפינריום כבר מתנשפת. בקושי נושמת.
ווואוווווו. יש לפחד שלה צעקה כזו של דממה. נכנס לגוגל ומחפש
מה קרה כאן לפני ארבע שנים.
בפיגוע בפאב המייקס פלייס נרצחו שלושה בני אדם - ינאי וייס
מחולון, רן ברון מתל-אביב וקרוליין דומיניק הס מתל-אביב. את
הפיגוע ביצעו שני מחבלים מתאבדים, אסיף מוחמד חניף ועומר חאן
שריף, שגויסו על ידי החמאס בבריטניה. השניים הצליחו לחדור לארץ
באמצעות דרכוניהם הבריטים. חניף פוצץ את עצמו בפאב מייקס פלייס
ואילו שריף לא הצליח להפעיל את חגורת הנפץ שלו. הוא נמלט
מהזירה וככל הנראה ניסה לחמוק דרך הים. גופתו נשטפה לחוף
תל-אביב כעבור מספר שבועות.
ואווו. אלפרון. עמיר מולנר. מחבלים מוסלמים מתאבדים. הבן הצנחן
של אלפרון. ואוווו...
ווואאאאווו. עוד צעקה של פחד יש בשתיקתה של נערה צעירה שעומדת
לבדה בסוף הטיילת בדרך ליפו ומחכה לך שאתה תבוא לאסוף אותה
משם.
וווואוווההה.
המממ. יוצא אליה החוצה. מחזיר אותה למועדון. הסם האסור עדיין
פועל עליה. מזיזה את גופה באטיות בקצב הריקוד. המוזיקה זורמת
ומשוגעת והנערה בקושי זזה. רואים עליה שהתנועות המהירות
והקצביות קשות לה.
בא לי להגיד לך משהו, ילדה. פוקחת חצאי עיניים - מתי הוא ייקח
אותה לשירותים כמו גורל תל-אביבי שאין להימנע ממנו.
בא לי לקחת אותך לאיזה מקום. את שמנה מדי, את צריכה לרזות.
חושב איך צריכה להיגמר הפנטזיה הזו. בינתיים אני רואה איך הים
התיכון עולה לפתע על גדותיו כמו ערמת שומן שמכסה את הבטן שלה
כמו צמיג. כמו צונמי ענק שמתחיל להציף את הטיילת ומתחיל להיכנס
לרחוב אלנבי. זה כנראה סיום העבודה של בומבה צור מהסרט תעלת
בלאומילך. אני חושב עליו. שמן ומלא חיים. סיים את חייו רזה עד
מוות. יש כאן איזו משמעות שאני חייב להבין.
אני מה זה רעבה, עינתי. היי. גם אני שמחה לדבר אתך. טוב,
יאללה, רציתי לדבר אתך על כמה שאני רעבה ועל כמה שאסור לי
לאכול כי אני שמנה כמו חבית ואני רציתי למדוד מכנסי ג'ינס
סקיני והם לא עלו עליי בכלל ואני מה זה שמנה שחבל על הזמן ואת
לא חברה שלי בכלל כי אני מתה לדבר אתך ואת עושה לי הצגות,
אימא'לה!!!
בואי נלך למרכז סוזן דלל. יש שם מלא חוגים של ספורט. אומרת
יאללה. הולכים החוצה, לוקחים מונית. שנינו עייפים ועצלים מכדי
ללכת לאורך חוף הים עד יפו.
יאללה, תגיד עוד פעם שאני שמנה ומגעילה. תגיד כבר!!! לא אומר.
מגיעים עם המונית.
נכנסים למרכז סוזן דלל. נשים ונערות מתאמנות ומזיעות עד כלות
הכוחות. הוא רואה את עייפותן. גם נינט ביניהן.
תראי את נינט. הגיעה מקריית גת שמנמונת וטבעית והפכה
לתל-אביבית אנורקטית ולא טבעית. נערה צעירה החליטה ברגע הזה
לעבור סופית לתל-אביב ולהיות עוד בחורה אנורקטית ולא טבעית כמו
נינט.
וואאוווהה, איזו יפה נינט! אני זוכר אותה בכוכב נולד שמנה
ומגושמת ומגעילה. תראי איזו כוסית נהייתה עכשיו נינט! צועק
באוזניה. מנסה להתגבר בצעקה שלו על המוזיקה שמזיזה את הרקדניות
שמתאמנות במרכז סוזן דלל על הפרקט של הריקודים. רחבה ענקית
שמזיזה את הגופות החדלות להתקיים מרוב אנורקסיה.
בבקשה, אל תהיי כמו נינט, אל תהיי רזה ואבודה בתוך העיר
הגדולה!!! צועק עליה.
אולי תחליט כבר, אריה? אתה רוצה שאני אהיה כמו נינט או אתה לא
רוצה שאני אהיה כמו נינט?! לא יודע מה לענות לה. הרקדניות
ממשיכות לאמן את גופן הרזה בתנועות מסובבות. חד גוניות.
מגוונות. אין לו מושג אם זו להקת בת-שבע או בת-דור או סתם בנות
רזות שרוצות להביע את גופן הרזה עם מראה ההרואין שיק שלהן.
תראי מה זה. רק בתל-אביב אפשר לראות בנות אנורקטיות שמתגאות
באנורקסיה שלהן. שואפות להגיע לאיזה משקל מטרה שמתקצר והולך.
אני שמנה מדי, אריה. אני חייבת לרזות.
הגעת כבר למשקל המטרה שלך, יקירתי? פורומים של פרו-אנה
באינטרנט. נערות שמרזות והולכות. מרזות והולכות. כמו חולי
סרטן. כמו שאני בוודאי איראה בעוד כמה חודשים.
תראו איך אני רזה! תראו איך אני רזה! להתגאות או להתבייש. רק
בתל-אביב קיים חוסר הוודאות הזה. תורת קוונטים אנושית של להיות
מלאה ולהיות אנורקטית באותו זמן. באותו גוף. פנטזיות של גופות
מתעוותות כמו במלחמה אטומית.
אני רוצה לרדת למטה ולרקוד. אומרת. אולי מבקשת.
תרדי. מושך בכתפיי. את לא הבת שלי ואין לי זכות להגיד לך מה
לעשות ומה לא לעשות ואם להיות אנורקטית או לא להיות אנורקטית.
יורדת אל הרקדניות. עם הג'ינס הסקיני שלה שבקושי עולה עליה. עם
הכבדות שלה. מחוללת אתן בקלילות מפתיעה, מזיעה. תל-אביב זו עיר
של מחול.
בום! היא נופלת. אפילו הסמליות הזו מפילה אותה. והיא קמה
וממשיכה לרקוד, הנערה השמנמונת רוקדת ורוקדת. סחרחורת של
רגליים מחוללות בתוך חלל חסר עומק. תל-אביב לא נראתה לך אף פעם
כזו מסוחררת, נערה.
רקדי. ידך הניפי. את בתוך הקצב. את בתוך הקסם. רקדי, רקדי,
רקדי. נערה שמנמונת מנסה להוריד קצת ממשקלה במחולות אירוביים
במרכז סוזן דלל. ואחר כך לרוץ על חוף הים. לחולל לצלילי
המוזיקה הפנימית שהיא שומעת. ואחר כך לרוץ לתוך השקיעה לבושה
שמלה אדומת-אש. לרקוד אל תוך האש של גופה.
רוצי! צועק אליה. היא רצה בסמטאות הציוריות של יפו העתיקה. היא
רצה בשדרות ירושלים. היא רצה ברחוב אילת. ממשיכה לדרך יפו.
ממשיכה לכל מיני רחובות קטנים וגדולים מרכזיים וצדיים לשכונת
יד אליהו.
תמשיכי! צועק עליה. רץ לידה כל הזמן. מתנשף כמעט כמוה.
רצה, רצה. תפסיק לצעוק עליי כל הזמן! אני לא הילדה שלך!!!
ממשיכה עם אותו שוונג של ריצה אל תוך מכון הכושר הולמס פלייס.
סצנה של ניפוח זרועות שקודמת בכמה שעות לסצנה של הפיק-אפ
המוליכה אל הדירה שלו או שלה או אל השירותים הקרובים.
יווווו!!! רצה אל המשקולות החופשיים ואל הלאונג' של המתיחות עם
הפלאפון ביד.
עינת! את לא תאמיני! אני בהולמס פלייס! יווו! בסדר, סליחה
שאמרתי שאת לא חברה שלי. אני מבקשת סליחה. בסדר, בסדר, יוו.
אוף אתך. בסדר, בסדר, אני מבקשת סליחה גם על זה. אני רואה לה
דמעות קטנות בעיניים. לפחות לראות לה משהו שהיא לא רוצה שיראו
לה.
אז תקשיבי, עינת. הראל סקעת כאן. מתאמן במשקולות. גם עברי לידר
פה. יוו, תראי איזה גוף יש לו. כן, הייתי עושה אותו. חבל שהוא
הומו. טוב, ביי, עינת.
נכנסת אל תוך מתיחה. לרצות לשרוף גם שומן וגם אכזבות. חברות זה
לא לנצח. גם שומן לא. שניהם אייטמים תל-אביביים זמניים.
אני קצת מאוכזבת מעינת, אריה. אתה יותר חבר שלי ממנה. אתה מקבל
אותי כמו שאני. אתה מקבל את כל השיגעונות שלי. זה לא רק הבגדים
והנעליים שאתה קונה לי בכל פעם שמתחשק לי להיראות אחרת. זה
הנכונות להיות כאן בשבילי. אתה באמת חבר שלי, אריה.
אני לא מגיב על מה שהיא אומרת. ואחר כך שוכבים על מזרונים
ועושים קוביות כמו של מייקל לואיס. אחר כך הולכים לכווץ שרירים
עם קפיצים. אחר כך להסתכל קצת מסביב. יש שם מכשירי כושר ואנשים
יפים. גם הומואים. גם סטרייטים. גם אורי אמנותי ואביעד קיסוס.
ועברי לידר כבר אמרנו. וגם נאור ציון שמתכונן להמשיך את הסדרה
על תל-אביב.
שואלת תל-אביב, נושמת תל-אביב, לא נרדמת תל-אביב. אתה מתכוון
לזה? עושה היי לבחור השרירי שמסתיר את העצב בעיניו עם החיוך
הפרסי הממזרי שלו.
תראי איזה חדרי שירותים מרווחים. סאונה משותפת. למינינג של
אדים ארוטיים.
בואי נשב קצת בפנים. האדים מתערבבים עם הדמעות הנסתרות שלה.
לחבק אותה חיבוק אבהי כזה ולנסות להגניב מגע חטוף בין רגליה.
בוא נלך, אריה.
תמשיכי לרוץ! היא ממשיכה לרוץ עד איצטדיון הכדורסל. היא נכנסת
פנימה.
תמשיכי. אומר לה. היא עומדת לרגע. נבן ספחיה מעביר אימון
לקבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב. עומד לידה מתנשם ומתנשף
ואנחנו מביטים באימון. קולטים את אווירת הנכאים. אין את
הווינריות שהייתה שורה על הקבוצה בתקופה של פיני גרשון עם
שאראס ואנטוני פרקר.
בחיי, אני זוכר את האור בעיניים כשראינו את לגיון הזרים הזה של
ליטאים וקרואטים ואמריקאים שחומי עור שמגיעים אל הטופ האירופאי
בהדרכתו של מיסטיקן שמן ומוזר חה חה חה. נו, למה את לא ממשיכה
לרוץ?
היא שולחת אליי מבט ארוך. הלוזריות של הקבוצה הנוכחית של מכבי
תל-אביב בכדורסל מפריעה לה להוציא מעצמה את המירב של יכולתה.
ואני דווקא מבין אותה. יש משהו במהות הראשונית של מכבי תל-אביב
בכדורסל שנוגע בתחושת הקיום התל-אביבית שהיא קיומית יותר
מתחושת הקיום של המדינה.
רוצי! אני צורח עליה. והיא הולכת אל תוך האימון. מנסה להשתלב
בו עם העייפות שלה ועם תחושת החידלון שנושבת מהקבוצה בצהוב
כחול צהוב.
רוצי! מישהו אינו יכול לחיות עם המיתוס של מכבי תל-אביב
בכדורסל. מישהו אינו יכול להחזיק את עצמו עם כדורסלנים כמו
יותם הלפרין, ליאור אליהו ויניב גרין.
איפה טל ברודי עם חוכמת המשחק שלו. איפה מיקי ברקוביץ' עם
הפריצות הסוחפות שלו. איפה אולסי פרי עם כל הגובה שלו. ואיפה
תנחום כהן מינץ?
גם לתנחום כהן מינץ את מתגעגעת, אה? אפילו אימא שלך לא נולדה
כשהוא שיחק בשנות החמישים והשישים.
אני זוכרת אותו. אני יודעת שאפילו אימא שלי לא נולדה אז אבל
אני זוכרת אותו. עונה לו בצורה מאוד מציאותית. מתחממת בין
השחקנים הגבוהים. נכנסת אל תוך המיתוס.
אני חייבת לרזות עד הקיץ. מקפיצה את הכדור בין רגליה המזיעות
כשהיא רצה בכל כוחה באימון המפרך. רצה בכל האוויר שננשם
בריאותיה. אימון אחרון של מכבי תל-אביב לפני משחק קובע. קבוצה
איטלקית או קבוצה דומה. אליפות אירופה או משהו כזה. המאמן הוא
רלף קליין.
תרוצי כבר! המבטא ההונגרי עם הגמגום הקל שלו. תרוצי, ת-תרוצי
יותר מהר! שחקנית חדשה במכבי. הם איחדו את כל הקבוצות לכל
הדורות והוסיפו אליה כישרונות צעירים כמוה.
ת-תרוצי כבר יו-יותר מהר! ממריץ אותה לרוץ אחרי טל ברודי. וטל
ברודי רץ אחרי מיקי ברקוביץ', ומיקי ברקוביץ' רץ אחרי תנחום
כהן מינץ. וזה רץ אחרי אנטוני פרקר. ואנטוני פרקר רץ אחריה.
הנערה עם העוגיות הטעימות. הנערה שחושבת שהיא שמנה מדי, כמו
רוב הנערות המתבגרות. הנערה שחייבת לרזות עד הקיץ. והיא רצה
בנחישות. בעייפות עקשנית ומתמידה. ברצון עז להצליח. גם להצליח
בדיאטה שלה שמשולבת גם בספורט.
אני יכולה, אני יכולה לעשות את זה! מתנשפת בצעקתה. בלוטות חלב
משדרות תשומת לב מכאיבה עד דמעות.
חכה לי, שאראס! צועקת לבחור עם החיוך שמפנה אליה לאחור את
המבטים העקומים שלו. רץ לכיוון הסל רק עם תחתונים, כמו בפרסומת
שהוא עושה עם לינור.
תשתדלי יותר, לינור. רץ יותר מהר ממנה. מחזיר את מבטו לאחור
לראות אם גבהה ויפתה כמו לינור שלו. ממשיך אל הסל שמנגד באותה
אבחת ריצה משותפת. עוד מעט גם היא תעשה אתו פרסומת לתחתונים.
חכה לי, שאראס. עוצרת על מקומה. רחוק ממנה. לא יכולה בשום אופן
להשיג אותו. מבקשת מהמאמן לנוח כמה דקות. מתנשפת, מתחננת.
בקושי עומדת. מבקשת לשבת. לדבר קצת בפלאפון עם חברה שלה.
בא לי לקנות תחתונים בצבע סגול. למה דווקא סגול? ככה. כי בא לי
סגול.
קדימה, ילדה! לא הבאנו אותך כדי שתשבי באמצע המשחק. יאללה,
קומי ורוצי! המאמן הנמוך והשמן מנתק לה את הפלאפון באמצע
השיחה. ועכשיו הוא מכניס אותה לחמישייה הראשונה ביחד עם שאראס,
מיקי, מוטי ברודי, אולסי, פארקר ותני כהן מינץ.
קדימה, נערה! תני את כל מה שיש לך!
הנערה מגיעה לרוב השחקנים עד הפופיק שלהם אבל נותנת את כל
הנשמה. רצה כמה שיכולה. מכדררת פה ושם. מוסרת לשחקנים הגבוהים
למעלה.
תמסרי למוקה. לא לשוקו! צעקות גזעניות של מאמן יהודי.
תמסרי יותר קרוב! תגיעי עד ליושב במרומים! צעקות של מאמן
מיסטיקן עם קשר ליושב במרומים של איצטדיון נוקיה. והיא תופסת
את הכדור ומתאמצת בכנות לנתר אל הסל בניתור הקפיצי שלהם.
תמסור לה, אולסי. אל תוכיח לי שוב שהשחורים הם מפגרים!
אולסי פרי מוסר לה מלמעלה למטה. והיא מחזירה לו מלמטה למעלה.
והוא מחזיר לה והיא מקפיצה את הכדור ורצה לכיוון הסל הנגדי.
תמשיכי ככה, נערה! כדורסלנית שמנמונת ונמוכת קומה ממשיכה
להקפיץ את הכדור בין רגלי השחקנים הגדולים עליה בהמון מספרים.
תני את הכול, נערה! כמויות זעה צוננות וציניות ניגרות מהגוף
העייף. עיניים נעצמות ושפתיים נקפצות ונחרקות בעקשנות יהודית.
כפיון נוקשה שלא נותן לה לפתוח את עצמה לגמרי. תני את כל מה
שיש לך, נערה! הרגליים בקושי סוחבות את הפנים האדומים. עוד רגע
אחד לעצב הנשי שאינו יכול לעמוד יותר במעמסה שהטילה על עצמה.
יאללה, קומי כבר מהרצפה! מנסה להקים את עצמה מהנפילה שאין לה
כפרה. מושיטה ידה אל היד השחורה המושטת לה למטה, אבל לא יד
נכרכת סביב עייפותה כחבל ארוך. אבר גברי ושחור שתחלום עליו
בלילות הבאים. חרמנות של נערה צעירה שראתה אברים גבריים ארוכים
ונוקשים מושטים אליה במשחק של מכבי תל-אביב בכדורסל. אברים
יותר ארוכים מאשר בפנטזיות הכי נועזות שלה.
תני את כל מה שיש לך, נערה!
עומדת על הזין השחור והגדול של אולסי פרי כדי להגיע אל הטבעת
ולהשחיל אותו פנימה אל הסל הנכון.
ראית אותה? ראית איך היא קלעה את סל הניצחון בשנייה האחרונה?
נערה שהשתתפה במשחק המכריע של מכבי תל-אביב על הגביע. לא משנה
איזה גביע. לא חסרים גביעים בעולם. גם לה יש את הגביע שלה שהיא
מעניקה לכל מיני גברים כפרס על הישגיותם.
תקנה לי תחתונים חדשים.
גם למדוד לך אותם? קונה לה כמה תחתונים בחנות של אודם בשינקין.
לא זוכר אפילו איך הגענו לכאן. אולי נסענו לכאן במונית
מאיצטדיון נוקיה. אולי הלכנו לאט לאט ברגל דרך המון חנויות
שהנערה הצעירה הזו נכנסה ויצאה מהן בלי לקנות שום דבר. רק
להסתכל. האחרונה בהן זו חנות שקוראים לה קטיקה. חנות כזו
לבנות-עשרה עם רצון טינאייג'רי להתבלט. מישמש של מוטרפות יפנית
עם סגנון הפלשדאנס של שנות השמונים והטרנד האתני העכשווי
בסגנון הפאנק. וגם ביזאר לא חסר שם. היא אוהבת את זה. בת-עשרה
רגילה.
תקנה לי, אריה, תקנה לי, אריה!!! קניתי. עפנו גם משם לחנויות
קשוחות ואפלות שגם בהן קניתי לה כל מיני בגדים ושרשרות
ותחתונים שהיא לא לובשת עכשיו אלא אני מחזיק בשקיות כאילו יש
כאן אמירה.
הגענו לשינקין וחטפנו הלם תרבות. כן, זה פשוט ככה, עינת!!!
למה את אוהבת כל כך את מרכז תל-אביב, כאילו...
כי במרכז תל-אביב לא עובר יום בלי שאני נתקלת בפרצוף מוכר
ומעלה חיוביות ברחוב, כי במרכז תל-אביב אני יכולה להחליט ברגע
נתון אם בא לי לאכול פסטה או אורז או סנדוויץ' מושקע או חומוס
או גלידה וללכת חמש דקות בשביל כל אחד מהם כי במרכז תל-אביב
אני יכולה לצאת מהעבודה בחצות הליל ועדיין תהיה תחושה של חיות
בחוץ, כי במרכז תל-אביב יש לפחות עשר גלידריות שונות ועוד כמה
שבהן טרם ביקרתי, כי במרכז תל-אביב יש עטלפים שמעופפים מעל
ראשי בלילה בין העצים, כי במרכז תל-אביב אני יכולה ללבוש מה
שבא לי, לדבר באיזה ווליום שבא לי, לאכול כמו בהמה תוך כדי
הליכה ולהתנשק עם בחורה יפה באמצע הרחוב ולאף-אחד זה לא יזיז.
כי במרכז תל-אביב יש לי הדירה הקטנה והנהדרת שלי, האהוב שלי,
הסטודיו הנפלא שאני עובדת בו, דיזנגוף סנטר האלמותי, מכון
הכושר והיוגה שלי, חנויות היד-השנייה שאני אוהבת למצוא בהן
בגדים, המוכר בחנות השייקים או בקיוסק הקרוב שתמיד יחייך ויברך
לשלום, הגלידריות שכיף לי לאכול בהן וסניפי ארומה בכל פינה,
הסינמטק שכל-כך כיף להגיע אליו בכנסי גיקים של פנטזיה-מד"ב,
פאבי הבית שלי, החברים שגרים פה והחברים שמגיעים לכאן כי כאן
הכי הגיוני להתקבץ ולהיפגש.
מרכז תל-אביב הוא האיזור שאני הכי אוהבת בארץ והכי מרגישה בנוח
ובבית בו, ולעזאזל עם כל האנשים שמוצאים הנאה בלרדת עליה.
את הולכת לעזוב אותי, נערה? זה מה שאני מרגיש. את מתחילה לאסוף
בגדים כאילו יש מחר. ואני תמיד חשבתי שאין מחר, נערה.
"לאסוף", "מחר", מאיזה תחת אתה מוציא את המילים האלה, חחח. אני
שונאת את המילים האלה. כמה שאני אוהבת את המילים "שופינג",
"שינקין", אחחח. הצליל שלהן כל כך יפה.
אז את שומעת, עינת? חרשנו את שינקין ברמות. בהתחלה הלכנו בו עד
האמצע ככה עד שנהיה פחות מעניין פעם ראשונה, ואז חזרה כי רצינו
מקדונלד'ס פעם שנייה, ואז חזרנו לתוך שינקין וקנינו עוד כמה
בגדים באודם ואכלנו מקדונלד'ס פעם שלישית, ואז נזכרתי שאני
רוצה כובע מהחנות של הכובעים בכניסה לשינקין אז חזרנו לשינקין
פעם רביעית ובדרך גם קנינו כמה בגדים בסטאף. כן, את צודקת, אין
ממש חנויות שוות כאן חוץ מאודם וסטאף שההמלצות עליהן היו
נכונות והחנויות באמת שוות ביקור, אבל חוץ מזה אין שום חנויות
שוות. נכון, גם החנות גריפ שווה. הבגדים שם יפים ויש מבצעים.
טוב, בקיצר, יצא שחרשנו את שינקין ארבע פעמים.
מחזירה את הפלאפון לכיס. נראית עייפה.
נמשיך לטייל קצת בשינקין? כאילו, לא לקנות שום דבר. סתם
לטייל.
בשינקין לא מטיילים, אריה. עוד לא הבנת את זה? בשינקין חיים.
זהו. כמה שהיא עייפה יש בה יכולת כזו להגיד לי דברים שאומרים
אותם רק בשינקין.
בשינקין חיים את הסצנה. אומר. מנסה להגדיר את החיים עצמם.
בשינקין אוכלים עוגיות ואחר כך מתים. אוכלת עוגייה קטנה בהיחבא
שלא ארד עליה בגלל שהיא לא שומרת על הדיאטה שלה.
בשינקין מתים ואחר כך חיים את המוות. אומרת.
בשינקין אומרים את המילים ואחר כך מגדירים אותן. אומר. מילים
רב-משמעותיות כמו משקל הנוצה שלהם. מילים של בני אדם שמנותקים
מהאנושיות כפי שאני מבין אותה. בני-אדם מעוננים קלות ומאוננים
קלות במילים מרחפות ונתקעות בקרואסון של בתי הקפה של שינקין
לפני שהן מגיעות לחיים האמיתיים.
אין בשינקין חיים אמיתיים. יש בשינקין בני אדם עם סצנה של חיים
אמיתיים. אומר. אומרת. מזמין אותה לשבת אתו בבית קפה שינקינאי
כזה.
אפשר כזה, להזמין משהו לשתות? כזה? מסתכל איך הסצנה מתחילה.
מנסה להבין אם קוד לשוני שינקינאי זה שפה של בני אדם. אם
האנשים שיושבים בבתי הקפה של שינקין הם בני אדם.
אנחנו בני אדם כזה? מתיישבת ליד שולחן בקפה שקוראים לו אפ קפה.
לוגמת מספל קפה. הפוך כזה. אוכלת אחת מהעוגיות שלה שנמצאות
בסלסלה שנמצאת על השולחן כזה.
תשתי כזה. בואי נראה לך כאילו. מזמן לא ראינו לך. כזה.
השינקינאים מקיפים אותה ואת הדובי שלה עם השפה השינקינאית שלהם
עם כל הכאילו כזה שלהם. והם אומרים לא ראינו לך הרבה זמן. והם
אוכלים את העוגיות שלה שן כן שן לא. והם מדברים כן והם מדברים
לא.
המוות הוא מיתוס. טיפוס שינקינאי אסוף שער מוחלק מתיישב לידה
ומושיט לה יד מעודנת. משורר מרוחק לשירותך. נפנוף עיניים,
משתדל להיכנס אל סצנה שקיימת בשלב הזה רק במילים. המוות הוא לא
מיתוס. המוות הוא חיים.
לך תסביר לה שככה לא מדברים בשינקין.
המוות הוא חיים? החיים הם מוות כזה. כאילו מוות. כזה.
אה.
רוצה ללגום קצת קפה. לאכול עוגייה. רוצה להיות. רוצה כאילו
להיות אמיתית. והכול כאילו כזה. חסרה הגדרה של מילים. כאילו רק
מילים.
את יודעת, נערה? בא לי כזה להתפלסף אתה. מחזיקה את היד באוויר
כאילו בא לה להחזיק סיגריה. תמיד חשבתי לעצמי שהבועתיות האגדית
של תל-אביב התחילה בדיזנגוף אבל מצאה את ביטויה העמוק ביותר
בשינקין. בני אדם שהיו פעם קולקטיביים הפכו לאינדבידואליים.
אין יותר אחדות יהודית או אפילו ישראלית. מקסימום אחדות
אנושית. גם זה לא. האנשים כאן הם לגמרי חלק מתוך חברה
שינקינאית עם סלוגנים שינקינאים ומראה שינקינאי ושפה
שינקינאית. הם לא קשורים לישראל. זו האווירה שיצרה את ההשתמטות
התל-אביבית המפורסמת. בחורים צעירים לוקחים את הכללים של
שינקין ולא מוכנים לעשות כלום למען המדינה. אין לשינקין מדינה,
וכתוצאה מכך גם אין לתל-אביב מדינה. תל-אביב היא ההשתקפות של
התופעה של רחוב שינקין. את מבינה אותי, נערה?
אה. היא אומרת. כאילו מתעניינת בכל מה שאני מספר לה על רחוב
שינקין. מסתכלת על טיפוסים אמנותיים בלתי שגרתיים וסתם ידוענים
וידועניות.
את יודעת שאני זוכר את דני דותן שהגיע לרחוב שינקין של שנות
השמונים שהיו בו כמה חנויות סדקית מיושנות וכמה סנדלרים ובעלי
מלאכה?
אה, היא אומרת. מכניסה את האווירה של הרחוב אל תוך ריאותיה כמו
העשן של המכוניות שמחפשות חניה בין בתי הקפה ובין חנויות
הבגדים וכמו העשן של הסיגריה שמישהו נתן לה. ביקש את מספר
הפלאפון שלה.
כן, כן, זה בדיוק מה שהיה. דני דותן גרם לכך שדווקא בשכונה זאת
ירצו אנשים צעירים ובוהמיים בעלי שאיפות אמנותיות להתיישב
וליצור בשינקין תרבות חלופית. קהילה אלטרנטיבית של אנשי אמנות
שיצרו תרבות חלופית לתרבות המקובלת.
אה. אתה רוצה את המספר שלי? נותנת את עצמה לאחד עם קוקו שנושף
את הסיגריה שלו ישר לתוך פניה.
איך אני בהגדרות הפילוסופיות המתוחכמות השינקינאיות, נערה?
מרגיש חוסר ביטחון שמחייב אותי להמציא עוד הגדרות שינקינאיות.
אה. תראה כמה חנויות של קעקועים ופירסינגים וחנויות של באנגים
וכל מיני חומרי עישון. תקנה לי, אריה. יהה. שולחת הבזק של חיוך
אל השינקינאי עם הקוקו.
תקנה לי, אריה. נו, לך תקנה לי, אריה!!!
רחוב שינקין מחייב את הנכנס אליו ליצור הגדרות בוראות. מעצבות.
מחדשות. אם אתה נכנס לשינקין עם חזרה וחיקוי של מילים שאמר
מישהו אחר אתה לא נחשב שינקינאי.
חוזר עם כמה כלי עישון. נרגילה קטנה שהחבר'ה שלה יוכלו לעשן
ביחד. קצת טבק של נרגילה. קריצת עין של המוכר שזה לא סתם
טבק...
אבל להיות שינקינאי זה לחשוב שאתה בראת את הגלגל. את מבינה את
הפרדוקס השינקינאי, נערה? נותן לה את כלי העישון ואת הטבק.
כאלה מחשבות פילוסופיות יש לי על שינקין. והיא אומרת כל הזמן
אה. מסדרת לפניה את הנרגילה, מסדרת בפנים את הטבק. מדליקה עם
מצית של טיפוס שינקנאי שאומר לה שהוא משורר.
אההה. סלח לי שנייה. כן, עינת, אני מחפשת חנויות מטר על מטר עם
הדברים האמיתיים. חגורות במאתיים וחמישים שקל שאת יכולה לקנות
בתחנה המרכזית הישנה בעשרים שקל ואת משלמת כאן בשביל הדאווין
ובשביל הסצנה של שינקין עאלק...
טוב, איפה היינו? חוזרת אל הסצנה.
המוות הוא מיתוס. החיים הם מוות וכאילו מוות. רוצה לשמוע למה
המוות הוא מיתוס?
ואאוו, זה עמוק. מעלה את פניה עם הסיגריה הננשפת שלה אהה אהה
אל הטיפוס השינקינאי עם הקוקו שאמר לה שהוא משורר מרוחק.
אני יושב בצד ומסתכל כאילו מהצד על הסצנה הזו שהמשורר המרוחק
מנסה לעניין תיכוניסטית קצת צינית וקצת מעוניינת שהמוות הוא
מיתוס, והיא קצת מעניינת וקצת צינית, ורחוב שינקין ממשיך להיות
רחוב שינקין, עם בחורות ישראליות רגילות שניסו בכל כוחן להיכנס
לסצנה. ועם הומואים מתחילים שזה עתה הגיעו לעיר כשהם מנסים
להיכנס אף הם לסצנה. וזו אכן הסצנה בתכליתה. באלמנט הכי בסיסי
שלה. כל אישה נראית כמו גבר וכל גבר נראה כמו אישה. סצנה
מטרוסקסואלית כמו שהיא מוגדרת בהכי הגדרה אחו-שרמוטה שאפשר.
אז תקשיבי, עינת. הסתובבנו בחנויות כמו משוגעות ומוכר בחנות עם
טי-שרטים מגניבות הצליח לקנות אותי. כשהתחלנו לדפדף שם הוא
נרתם לעזרתנו וכשדיברנו על מידות הוא אמר אז תסתובבי רגע שנראה
את ציציותיך. ציצות הכוונה לרוחב של הגוף, לא לציצים. אז
הסמקתי והוא זרק באדישות: תירגעי, זה ממש לא בקטע הזה, אני
מוכר פה, וצחקקתי חיחיחי. בחרתי בסוף שלוש חולצות בנות של
זונות אחת אחת.
ישש חולצה בת זונה של הרולינג סטונס.
חולצה בת זונה של סופרמן ישששש. גברים מטרוסקסואליים עם שער
חלק אסוף בקוקו הדוק מדי מביאים אותה בפינג-פונג גברי שינקינאי
שחוסם להם את הסצנה של המוח האנושי אבל פותח להם את החלון אל
הקומה השנייה של הסצנה המטרוסקסואלית של נערה צעירה שמגיעה
לרחוב שינקין לקלוט את האווירה. מתיישבים שניהם לידה. נותנים
כאפה אחד לשני. כבר היו אחד בתוך התחת של השני. כבר ניסו לארגן
תערוכת צילום כושלת בדירה השינקינאית השכורה שלהם. כבר ניסו
להפיק סרטון פרסומת לאיילון זרמון והוא אמר שיתקשר אליהם.
ועכשיו הם כאן, בבית הקפה. אותו מבט מאתגר שנערות צעירות תמיד
נמשכות אליו.
זה יהיה קול לגמרי לראות אותך מחרבנת, הא? חשבת על זה?
מאותגרת לראות דרך החושך של משקפי הריי-באנד. מאותגרת להבין.
אמצע הקיץ בתל-אביב. שינקין מלא אנשים עסוקים בעצמם. נחמד פה.
אני מרגישה שייכת, אני מרגישה טוב. בוחנת קצת את האנשים ואז
בלי שום אזהרה מוקדמת קופץ עליה כלב מכוער פינצ'ר מניאק שבא
לאכול אותה והיא מביטה על הכלבים של רחוב שינקין והיא רואה שהם
מחרבנים רק עוגיות. יש חנויות מיוחדות לעוגיות של כלבים ברחוב
שינקין. הכלבים של שינקין אוכלים עוגיות ומחרבנים עוגיות.
כיף לך לראות אותי מחרבנת? אה? מתגרה מהמילים שהיא אומרת.
מרגישה באמת צורך טבעי ללכת לשירותים. אלא שכאן בשינקין היא
מרגישה צורך להגדיר את השירותים מחדש.
חבל שאנשים לא מחרבנים כמו כלבים בגינת שינקין. השירותים אצלכם
לא מיועדים כידוע לעשיית צרכים אנושיים טבעיים. אם אתם מבינים
למה אני מתכוונת.
איפה הגורים שמוכרים כאן על המדרכות? שמעתי שגורים חמודים
עולים על המדרכות של שינקין רק אלף שקל.
גורים עולים על המדרכות של שינקין? אה? נשמע לה כמו המשך ישיר
לפלצנות של הרחוב הזה. פרררר. מוציאה עוד נוד לחוץ ולא מוקפד
בכלל. פררררר. בערך ככה זה נשמע. שני שינקינאים מחליפים מבטים
זה עם זה.
לכי תעשי קקי שמה בגינה. איפה שהכלבים שלנו עושים. לפי הנודים
שלך את צריכה קקי מה זה דחוף. צוחקת אל המראה של משקפי
הריי-באנד האופנתיים שלהם. רואה את הדובי שלה בהשתקפות של
הצחוק.
פהררררר. עוד נוד יוצא ממנה. קצת שונה מהקודם. שני השינקינאים
עם הלוק המוקפד והאופנתי שולחים אותה לגינת שינקין לעשות שם
קקי. מוצאת לה פינה, פושטת מכנסיים ותחתונים. כורעת. מחרבנת.
מישהו מהשינקינאים מושיט לה מפית סגולה ממתקן מפיות המוצב על
השולחן של בית קפה ארומה.
אני מחרבנת על רחוב שינקין שלכם, חה חה חה.
קמה. אפילו לא שוטפת ידיים. עכשיו היא הולכת לשבת קצת בקפה
תמר. אי אפשר להיות בשינקין ולא לבקר אצל שרה בקפה תמר.
גרה בשינקין
שותה בקפה תמר
רוצה לעשות גם סרט קצר
והיא בכלל לא גרה בשינקין. אפילו לא רוצה לגור כאן. רוצה רק
לקלוט את הסצנה. בעצם אני זה שרוצה לקלוט את הסצנה. דרכה. דרך
עיניה. לראות אותם מתחרמנים עליה דרך עיניה. לראות אותם מושכים
אותה לעלות אתם אל הקומה השנייה.
בואי, ילדה, תראי שהמוות הוא באמת מיתוס.
המוות הוא רק סצנה שינקינאית, חה חה חה.
חה חה חה. היא עולה אתם למעלה.
זהו. הנערה שלי עלתה אתם אל הקומה השנייה והשאירה את הדובי
הפרוותי והשעיר והמלוטף שלה אצלי, יחד עם כל השקיות עם הבגדים
שקניתי לה. ואני כבר לא רוצה לקלוט שום סצנה. אני רק רוצה
לקלוט גלי-צה"ל. יש עכשיו תוכנית שאני אוהב. כבר שלושים שנה
שאני שומע את התוכנית הזו.
בוקר טוב לכולכם. כאן אלכס אנסקי עם עיתוני הבוקר ועם המוזיקה
של עמליה רוזן.
המבטא הבולגרי הברור והנימוח. כמו יעקב אילון. כמה אני מקנא
באנשים שאתה מבין כל מילה שהם אומרים. כל השנים אחרי השירות
הצבאי קינאתי באלכס אנסקי בגלל איך שהוא מדבר. ואחר כך קראתי
את זיונים זה לא הכול של דן בן אמוץ עם כל הקטעים איך הוא
ואלכס אנסקי טחנו נערות מתבגרות ואז בכלל קינאתי בו חבל על
הזמן.
את יודעת שאני זוכר את ניסים עזיקרי שגם היה בולגרי ודיבר
במבטא הברור והפשוט שאפשר להבין ממנו כל מילה? הוא שיחק בתעלת
בלאומילך של קישון. ציגלר הפקיד המסכן שהיה היחיד שהבין שבומבה
צור הוא משוגע שעובד על כולם. הוא היחיד שניסה למנוע את פלישת
הים לרחוב אלנבי. את זוכרת את זה? כל מנהל אגף בעירייה חשב
שאגף אחר אחראי על חפירת התעלה. וציגלר עומד על עמוד חשמל בלב
התעלה של רחוב אלנבי וצועק עם המבטא הבולגרי שלו הוא משוגע!!!
הוא משוגע!!!
מי משוגע? לא הכי קשובה אליי.
כן. יש ביפו המון בולגרים. את זוכרת את שחקני הכדורגל הבולגרים
של מכבי יפו? מוצי ליאון? כדורגלן קשוח שמכסח את כולם עם
בעיטות לעקבים. איש אחד עומד על עמוד חשמל וממשיך לצעוק הוא
משוגע!!! הוא משוגע.
מי משוגע? מסתכלת קדימה ואחורה לראות אם יש כאן חנות מתאימה
להוציא ממנה את העצבות ואת השעמום ולהוציא ממני עוד קצת כסף.
אם אני זוכר את מוצי ליאון? בטח שאני זוכר את מוצי ליאון.
היידה יפו! קדימה מוצי ליאון! היידה ביבי!!!
שיהיה היידה ביבי. בא לי כובע שהולך לצד כזה.
כן, משם הם לקחו את קריאת הקרב שלהם. קריאת התגר לביבי נתניהו.
היידה ביבי!!! כל מצביעי הליכוד יושבים באולם הסינרמה וצועקים
היידה ביבי!!! גם הוא הצביע פעם ליכוד. בחור צעיר עם טראומה
אחרי הפציעה הקרבית שלו שיושב בדיזנגוף ולא הולך לוועדה לבקש
את זכויותיו כנכה צה"ל. שומע כל היום גלי צה"ל ואחר כך הולך
לאסיפת בחירות של הליכוד וצועק היידה ביבי. חוזר הביתה בלילה.
למחרת מתחיל היום שלו מחדש.
בוקר טוב, כאן אלכס אנסקי.
הבזקי זכרון מעורפלים ברחוב שינקין. טיפוסים מוקפדים. קריינים
ועורכי תוכניות. חלקם הומואים כמו זיו תדהר. חלקם
מטרוסקסואליים כמו גיא פינס. כולם יושבים כאן, בשינקין,
מאזינים ביחד אתו לאלכס אנסקי מגיש את תוכנית הבוקר שלו. רואה
אותה נכנסת לתוך בית בסגנון הבאוהאוס בשינקין יחד עם שני
השינקינאים ששלחו אותה לחרבן בגינה. מעלה בדמיון שלו זיון רגיל
לגמרי בשירותים של דירה רגילה לגמרי. אחרי כל הסצנה יש לכולם
בסופו של דבר זין רגיל לגמרי...
האאאאאאא!!! צועק. מפסיק לחפש את תחנת גלי-צה"ל בפלאפון. עוזב
אותה בתוך חדר שינקינאי עם הראש למטה ועם התחת למעלה. סצנה
מטרוסקסואלית שחוזרת אתו אל הכיכר. נזכר פתאום בבת המתבגרת של
יוחנן מרוז שהיה אז השגריר שלנו בגרמניה.
את יודעת? פעם הכרתי אותה בכיכר דיזנגוף כשהייתה בת שש-עשרה
וחצי.
באמת הכרתי אותה. זו בכלל לא פנטזיה.
חושב קצת לעומק על כל הפנטזיות שמגשרות על הפער בין עיר
החלומות ובין המציאות הכואבת של העיר האהובה שלי שחייבת להיות
עיר של פנטזיה כדי להישאר העיר האהובה שלי.
בוא ניסע לסי אנד סאן. חושב שאנחנו לוקחים מונית. חושב שאנחנו
שומעים בתוך המונית את גלי-צה"ל. המילה האחרונה עם אורי אורבך
ואברי גלעד. הם מדברים על אולמרט ועמיר פרץ. עוד פעם אולמרט
ועמיר פרץ.
כן, גלי צה"ל זה גלי-צה"ל. שום דבר לא השתנה במשך כל השנים
שאני שומע אותם. את שומעת? הם משדרים רק לתושבי תל-אביב. הם
בכלל לא משדרים לחיילים.
יאאאא, איזה כובע מגניב. מטה אותו לצד ימין ואז לצד שמאל כמו
דעות פוליטיות משתנות של נערה מתבגרת שמתחילה להבין קצת את
המציאות הפוליטית המורכבת.
כשהייתי נער מתבגר תל-אביבי הייתי שומע אותם כל היום. החל
מהבוקר ועד חצות. לא היו אז שידורים של ציפורי לילה אל תוך
הבוקר. רק מילים מכורבלות של גדי ליבנה ואורי לוטן ופנינה בת
צבי. גם עודד בן עמי נדמה לי. וגם שידורים אל תוך חצות הליל.
הלילה עם רם עברון. קטע ג'ז יפה שאני זוכר אותו עד היום.
הכול פוליטיקה, אריה. אין פה מה להבין. ותודה על הכובע, אגב.
נשיקה?
כמה אהבתי לשמוע את השידורים עד חצות. ודיברו שם הנערות
המתוקות שהתאבדו אחר כך. לאה עוז. מיכל ניב. תמיד שאלתי את
עצמי למה קרייניות גלי-צה"ל מתאבדות. ותמיד שאלתי את השאלה הזו
אחרי חצות, כי אחרי חצות השידורים נפסקים וקריינית של גלי-צה"ל
סוגרת את המיקרופון ואחר כך מתאבדת, ומשאירה אותי לבד בלילה.
בבדידות של דיזנגוף. ואני רציתי להתאבד כמו לאה עוז וכמו מיכל
ניב כי הייתי כל כך לבד. ואני אף פעם לא הלכתי למועדונים האלה
שפתוחים עד הבוקר ויש בהם חדרי שירותים נוחים. ואפשר להכניס
לשירותים האלה נערות מתבגרות. אף פעם לא הייתי במועדונים כאלה.
רק גלי צה"ל שמעתי. כל החיים שלי היו גלי-צה"ל. וכשהשידורים
נפסקו פתאום בחצות רציתי ללכת אליהם ולבקש מהם שימשיכו את
השידורים כי אחרת אני מתאבד. כמו לאה עוז וכמו מיכל ניב. רציתי
לבקש מהם שידברו עד הבוקר כדי שלא אהיה כל כך בודד. אני לא
רוצה להתאבד, נערה שלי.
בוא, איש. מטה את הראש שלה ביחד עם הברט החדש והאלכסוני ומנשקת
לי במצח ביחס ישיר לזווית של הכובע והמצח שלי.
תפתחו, תפתחו רגע את השער! אני רוצה לדבר עם יצחק לבני שיאריך
את השידורים עד הבוקר!!! אני זוכר איך הגעתי לתחנת גלי-צה"ל
ביפו וצעקתי את זה. לא שזה עזר.
ואת יודעת, נערה, אחרי מלחמת יום כיפור הם באמת החלו לשדר גם
אחרי חצות. ועד היום הם משדרים אחרי חצות.
היא אומרת יופי לך. היא אומרת אף פעם לא שמתי לב לזה. היא
אומרת תודה על הכובע. היא כועסת שלא אמרתי לה תודה שהיא נישקה
אותי על המצח.
תודה על הנשיקה, נערה. ואני חוזר אל הזיכרון המקודש של תוכניות
שהחלו להיות משודרות אחרי חצות.
את בטח לא תאמיני לי אם אספר לך שהייתה תוכנית של ציפורי לילה
עם אורי זוהר.
יופי לך ששמעת ציפורי לילה עם אורי זוהר. ממלמלת תוך נמנום.
מחזיקה את הדובי כמו שמיכה.
בואי, ניסע לסי אנד סאן על הים. ככה סתם. בואי, בואי כבר.
לוקחים מונית באמת. ועכשיו נוסעים באמת לסי אנד סאן. מגיעים.
מסתובבים קצת עם המונית. מחפשים אנשים מוכרים. רואים את פנינה
רוזנבלום עומדת שם. עברה את גיל חמישים ועברה את התקופה
הזנותית שלה והיא שם. הייתה חברת כנסת והייתה נשואה לאיזה בחור
צעיר שלא שווה אותה והיא שם. חכמה מהתדמית שלה פי אלף. יפה
מהתמונות שלה פי מיליון.
תעצור, בבקשה. מבקש מנהג המונית לעצור רגע ליד פנינה רוזנבלום.
כולנו מסתכלים עליה כאייקון חברתי ולא כאישה. או מסתכלים עליה
כאישה ולא כבן אדם.
אשששש, פנינה, איזו כוסית!!! נהג מונית שורק לבלונדינית צבועה
וחכמה שהעיר הזו ראויה רק לצבע של שערותיה החלקות והמזויפות
ולא לחוכמה שמתחת לשערות.
פנינה רוזנבלום עומדת זקופה ומודעת לעצמה בכל רגע ליד בית
רב-מפלסים צבוע בחזיתו ורוד. נהג מונית מסתכל עליה בהערצה לכסף
שלה ולגוף שלה ולבלונד שלה.
שילמת ארבע מיליון דולר על הדירה שלך בסי אנד סאן? שואל את
פנינה רוזנבלום.
רק ארבע מיליון דולר? צוחקת. צועקת אליהם בחזרה. מעולם לא
הסתירה את התענוג שלה להיות עשירה. ילדה עיראקית שאוכלת את
החיים בכפיות ענקיות רק כדי להראות לאבא שלה הגרמני שהיא שווה
משהו. ועד אומרים שהתל-אביביים חיים בבועה.
מי חי בבועה? התל-אביביים חיים בבועה? כאילו פנינה רוזנבלום
אומרת להם את זה. להיות תל-אביב פירושו תחרות בלתי פוסקת.
תחרות על לקוחות ותחרות על התפקידים הנחשקים. להיות תל-אביבי
זה אומר מדידה על פי ביצועים. זה אומר שכדי להתקדם אתה חייב
להוכיח את עצמך. זה אומר שאם פישלת אתה משלם. זה אומר השקעה של
שנים רבות וסכומי כסף עצומים בהכשרה מתמדת. זה אומר עלויות
המחיה הגבוהות ביותר בארץ.
לחיות בתוך הבועה התל-אביבית זו עבודה קשה מאוד. מסכמת פנינה
רוזנבלום את התזה שלה.
שילמת יותר מארבע מיליון דולר, פנינה? כאילו שהיא לא אמרה שום
דבר על עבודה קשה. כאילו הכול בא לה בקלות. מסתכל עליה. מפנטז
עליה. חצאית צמודה והדוקה עד מעל הברכיים. זוכר את הירכיים
השמנות שלה בנעוריה. צעירה ממני בארבע שנים. או בארבע מיליון
שנים. או בארבע מיליארד שנים. פנטזיות אבודות מראש על שירותים
בתחילת שנות השבעים.
את נכנסת אתי, פנינה, לשירותים תמורת ארבע מיליון דולר? איזו
תעוזה תפשה אותי פתאום בסי אנד סאן. איזו חוצפה מילאה את
הביישנות שלי פתאום.
מתי? בכלל לא מופתעת מההצעה. בכלל לא מופתעת מהפנטזיה. שיניים
לבנות. חצאית מיני הדוקה לבנה. עור לבן. נערה צעירה שחווה את
הכול ממש כמוני. לפני שלושים ושבע שנים.
למה לא עכשיו? חה חה חה חה... צחוק פעמונים מצלצל של אישה
מבוגרת עם שער בלונדיני כפייתי ושיניים לבנות כפייתיות ועמידה
יציבה כפייתית ורק נשמה אמיתית יש לה.
ראיתי אותך כמה פעמים בדיזנגוף, פנינה. הסתובבת עם אורי אבנרי.
הוא הביא את התמונות המעמידות שלך בעמוד האחורי של העולם הזה.
העולם הזה, אומרת לנו פנינה. העולם הזה הוא רק פרוזדור. מבט
זחוח על פניה הלבנים המאופרים בגוון ורוד פלקטי. פתאום כואב לי
שזה לא חשוב לה שהאנשים לא מעריכים את חוכמתה.
ארבע מיליון, פנינה. ארבע מיליון דולר. העולם הזה הוא רק
פרוזדור. לעשות את פנינה רוזנבלום תמורת ארבע מיליון בפרוזדור.
מסדרון ארוך צבוע לבן ופנינה רוזנבלום עומדת בסוף עם חצאית
לבנה מורמת ותחתונים ורודים מוסרים...
ביי, פנינה.
יורד לכמה שעות לחוף שמול הטיילת. רוח רפאים בלילה חסר ירח.
אנשים דתיים יוצאים בלילה לעשות תשליך, והנה פתאום הם משליכים
את עצמם אל החול ואל החילוניות, אל הסרטנים שהולכים על החול
ואל התועבה הניגרת מהחול כמזכרת לנערות שיוצאות מבין הגלים
כאפרודיטה. כבת-ים קטנה שרצה בחול ומורידה את התחתונים שלה תוך
כדי הריצה שלה...
אתה מסתכל על בת הים הקטנה שלך לפחות לרגע אחד. ואתה חוזר אל
הכיכר. לפחות לרגע אחד נוסף. לפחות לזיכרון אחד קצרצר. מבנה
בטון גבוה כמו מצבה לעיר יפה. פעם הייתה כאן כיכר עגולה עם דשא
ומזרקה קטנה באמצע. פעם היה כאן כביש שעשה סיבוב גדול עם הרבה
פקקי תנועה.
את זוכרת את הסדרה ההיא בטלוויזיה הלימודית? הפה שלה יורד למטה
בעצב. אבל לא בגלל שהיא לא זוכרת. אלא בגלל שהיא רוצה את כל
החנויות והיא לא יכולה להשיג את זה. כי יש גבול גם לכסף שלי.
והדובי שלה הוא באמת הנחמה היחידה שלה בחיים. תראי את הכיכר
איך שהיא נראתה פעם, אתה אומר לה. לא מסתכלת לאן שאתה מצביע.
אתה שוכח שהיא צעירה מדי, אריה. אתה שוכח שהיא לא ראתה אף פעם
את הכיכר של פעם. זו העגולה עם הדשא. וכמה שהוא מתגעגע אל
הדשא, ואל הסדרה הלימודית שהוא מנסה להיזכר בה.
יושב למעלה בין כל הפריקים והמסוממים והזקנים והמוזרים. מאמץ
את הזיכרון האובד והעייף שלו. הוא חזר לכיכר רק לכמה רגעים. רק
כדי ליהזכר בסדרה הזו.
אני רוצה גופייה חומה עם גולגלות בז' ממש ארוכה בבטן. זה מה
שבא לה עכשיו. ממהר להרחיק אותה מהחנות האופנתית שהיא עומדת
ליד חלון הראווה שלה כדי שהיא לא תכריח אותך לקנות לה את
הג'ינס עם הקרעים והטלאים...
היר ווי אר אין דה מידל או דה טאון. כן, ככה הם שרו בטלוויזיה
הלימודית כדי ללמד אותנו אנגלית. אני לא יודע באיזו מידה הם
הצליחו.
אתה לא יודע באיזו מידה הם הצליחו? אתה שואל את עצמך. הכול כאן
חייב להיות בגוף שלישי. גם הפנטזיות שלך הן בגוף שלישי. גוף
שלישי נוכח. גוף שלישי מוטל על החול. גוף שלישי קבור בחול.
אז אתה זוכר את הסדרה הזו בטלוויזיה הלימודית, אריה? עם גבי
ודבי או עם מיס דינג דונג. היר ווי אר שצילמו כאן בכיכר
דיזנגוף הישנה והטובה. אתה זוכר, אריה?
כן. אני זוכר, אריה. ממשיך לדבר לעצמו. רואה את הצבעים של
הזיכרונות האבודים. צובע את כל הרחובות עם המכחול של הזיכרונות
האבודים. עובר בין האנשים ובין האוטובוסים ובין האינטראקציות
של הפיצוצים הגדולים שהוציאה את העיר הזו לכמה דקות מהאדישות
שלה. כמו הפיצוץ בקו חמש בדיזנגוף.
אתה זוכר, אריה? אתה זוכר את הפיצוץ הזה? ראשים כרותים של
אנשים קבורים בחול נכנסים כמציאות ששוברת את הפנטזיות כקרני
שמש המגיחים מלמעלה, מהעצים, מהאבדון שמחלחל בך.
כן, אני זוכר היטב את הפיצוץ הזה. שאריות אדומות של דם ובשר
אנושיים נשפכים אל האוויר של העיר שאתה כל כך אוהב. שאריות אדם
צהובות שנכנסות אל הדממה הפתאומית שעוטה את האיצטדיון הומה
האדם. אנשים עם צעיפים אדומים וצהובים. כמו כתמים שנשפכים אל
תוך הדממה.
והייתה שם רק דממה. גם בשאגות האוהדים בבלומפילד. גם בשאגותיו
של נחמיה בן אברהם.
גול!!! זה מה שהוא שומע מהרדיו של המונית שמביאה אותו
לבלומפילד. הם נכנסים אל ריקנות ירוקה של מרחבים חסרי אקשן. יש
עכשיו פגרה. הקפטן של מכבי תל-אביב אבי נמני שוהה בחו"ל וכמוהו
גם צמד הזרים הסרבים מילאן מרטינוביץ ומיליאן מרדקוביץ אשר
המריאו כבר בליל ראשון לחופשה קצרה במולדתם. שוער הקבוצה קאלה
טברטקו והקשר ג'ובאני רוסו המריאו אף הם וצפויים לשוב ארצה
במהלך סוף השבוע ולהצטרף לאימונים אשר יחודשו ביום ראשון
בבוקר. מגנה הימני של הקבוצה יובל שפונגין שוהה עם נבחרת ישראל
במחנה האימון לקראת אנגליה. וטברסקו קאלה מתחתן עם רונית. אז
בקיצור, הם מגיעים למגרש ריק בלי שחקנים, בלי נחמיה בן אברהם.
הם צריכים להמציא אותם. עוד פנטזיה תל-אביבית שחייבת להגשים את
עצמה.
וכאן נחמיה בן אברהם המחזירכם מאיצטדיון בלומפילד לאולפן. זה
מה שהוא שומע במונית עד תחילת האיצטדיון. הוא נכנס.
בעיטה של רחמים טלבי שמוסר לרפי לוי. נחמיה בן אברהם משדר את
המשחק. לא זוכר שחקנים חוץ משייע גלזר וגדעון טיש. וכמובן
חודורוב האחד והיחיד. איש אחד עם חולצה שחורה שהיה מזנק לרגלי
חלוצים של כל התקופות. בטח זינק גם לרגלי חלוצים שבעטו אליו
בתקופה שלנו. כמו אבי נמני. האלוהים של מכבי תל-אביב.
נמני מכין את הכדור לבעיטה.
אחרי המשחק תקנה לי משהו בסגנון ספורטיבי. אני מתה על סגנון
ספורטיבי. יש לי חברה שהולכת עם חולצה אמיתית של אבי נמני.
חולצה צהובה עם פסים כחולים בכתפיים וצווארון כחול והספרה 8
בצבע כחול וגדול כמו המחשבות הכחולות שלי עליו, חיחיחי.
בסדר, בסדר!!! אני מבטיח לקנות לה חולצה של אבי נמני. ממשיך
לשמוע את נחמיה בן אברהם.
נמני בועט בעיטה שטוחה וחזקה וחודורוב מזנק היישר לרגליו!!!
כן, חודורוב מזנק גם לרגליו של אבי נמני במשחק שנחמיה בן אברהם
משדר עכשיו. זה המשחק שאני רואה עכשיו. יושב בטריבונה מעל שער
חמש יחד עם כל אוהדי הפועל. עוטה כמוהם צעיף אדום.
אנחנו נקרע לכם היום את הצורה! צועק לנערה. היא מסתכלת על כל
הדברים שאני קניתי לה. לבושה חולצה צהובה עם מספר 8 ענקי.
מסתכלת כמוני במשחק. עומדת בטריבונה של שער אחת-עשרה, איפה
שעומדים האוהדים של מכבי וקופצים וצועקים.
חודורוב מכין את הכדור לבעיטה. ככה נחמיה בן אברהם משדר. אני
מסתכל לראות אם המשחק תואם לשידור. אם המשחק לא תואם לשידור של
נחמיה בן אברהם, אז זה סימן שהשחקנים על המגרש טועים.
חודורוב בועט בחוזקה והכדור מגיע לאבי נמני. נחמיה בן אברהם
מתאר. אני מסביר לנערה שאבי נמני משחק באותה קבוצה עם שייע
גלזר למרות שיש ביניהם ארבעים וחמש שנות הבדל. היא עושה לי
סימן של אוף אל תפריע.
בעיטה של אבי נמני לשייע גלזר. שייע גלזר מחפש למי למסור, מוצא
את אבי נמני. מעביר אליו מסירה קצרה. אבי נמני מחפש למי למסור,
מסתכל לכל הכיוונים, מוצא את שייע גלזר, מעביר לו בעיטת מספרת
לאחור. שייע גלזר קולט את הבעיטה בזווית נעלו ומחפש למי למסור,
מוצא את אבי נמני ומעביר אליו כדור מקושת.
ככה בערך מתנהל המשחק. גם במציאות זה היה ככה. למרות שבמציאות
היו יותר שמות שאני פשוט לא זוכר. נחמיה בן אברהם שידר בצורה
יותר מרתקת מהמשחק עצמו. והצופים עומדים על רגליהם ומקשיבים
לנחמיה בן אברהם בטרנזיסטור.
קדימה, אבי נמני! קדימה, שייע גלזר! ככה הם מעודדים אותם לפי
התיאורים של נחמיה בן אברהם. צועקים עליהם להתפרץ אל השער של
חודורוב. אני שוקל לרגע להכניס לפנטזיה הזו שחקנים של היום כמו
עומר פרץ, תמיר כהן, משה ביטון, או השוער טברסקו קאלה שמתחתן
עוד מעט עם החברה שלו המרוקאית, או ג'ובאני רוסו, או מילאן
מרדקוביץ, או כדורגלן אחר מלגיון הזרים של הקבוצה של היום, אבל
השם היחיד שתקוע לי בראש זה אבי נמני. והכדורגלן היחיד שאני
זוכר משנות ילדותי בתל-אביב הוא שייע גלזר. ואם אאמץ את
הזיכרון האכול שלי אז אזכר בבני טבק וגיורא שפיגל וגם בויקי
פרץ שהיום הוא עוזר מאמן ובאבי כהן ששיחק תקופה בליברפול.
תמיר כהן הוא הבן של אבי כהן ועומר פרץ הוא הבן של ויקי פרץ.
אל תגיד לי שלא ידעת את זה, אריה.
עכשיו אני יודע. תודה שאמרת לי את זה, נערה. עכשיו הפנטזיות
שלי יהיו מפורטות יותר. חושב שאני אומר לה את זה בציניות.
מסתכל על המשחק מהיציע של אוהדי הפועל. שומע את השידור של
נחמיה בן אברהם, שומר על קשר עין עם הנערה מהטריבונה של אוהדי
מכבי. גם המאייר הידוע צחי פרבר עומד על הטריבונה של אוהדי
מכבי תל-אביב. מחזיק בידו גיליון גדול של בריסטול והוא מצייר
את השחקנים של מכבי, ובין רישום לאיור הוא מזנק ממקומו וצורח
בקול בס מהדהד- תבעט לו בין הביצים, שייע גלזר!!! תקרע להם את
הצורה, אבי נמני!!! וליד צחי פרבר עומד אלפרד ברכה, האוהד
המפחיד. זה שעומד עם גופייה וצורח על השחקנים שירוצו מהר יותר.
זה שדומה לערבי מת.
רוצו כבר אתם! ערבי מת צורח. צחי פרבר צורח ביחד אתו. יאללה
מכבי יאללה!!!
נחמיה בן אברהם ממשיך לשדר. אני כל הזמן מקשיב. משחק עם כפות
הידיים שלי.
אבי כהן מוסר לתמיר כהן. תמיר כהן בועט ברגל שטוחה לכיוון השער
של חודורוב. האגודלים נשארים סגורים בתוך כף היד. עומר פרץ
מנסה למסור כדור אלכסוני לאביו ויקי פרץ. ויקי פרץ בועט בעיטה
חזקה אל בין הקורות אך השוער יעקב חודורוב מזנק אל הכדור הנבעט
וקולט את הכדור בין שתי ידיו. אני מעביר את המיקרופון אל הקהל
כדי שתשמעו את מחיאות הכפיים. זו הייתה המחווה הקלאסית של
נחמיה בן אברהם. להעביר את המיקרופון אל הקהל. לא היו אז
מצלמות. לא הייתה טלוויזיה. היה רק מיקרופון שמועבר אל הקהל.
מכבי! מכבי! הקהל מריע. גם להפועל מריעים אבל קצת פחות. התדמית
הקומוניסטית האדומה מפריעה.
מסירה של ויקי פרץ לעומר פרץ, וזה מוסר לאבי נמני, ואבי נמני
מעביר כדור אלכסוני לשייע גלזר. שייע גלזר מתקדם, מחפש למי
למסור, מחזיר לאבי נמני. אבי נמני פורץ לכיוון השער של
חודורוב, מוצא את הפינה הנכונה, בועט ו... חודורוב הודף את
הבעיטה!!! חודורוב הודף באגרופיו את הבעיטה החזקה של אבי
נמני!!! נחמיה בן אברהם מתלהב ואתו גם הקהל.
תיכנס בו, אבי נמני!!! ככה צועק הקהל של מכבי לאבי נמני שייכנס
עם הכדור לשער של חודורוב יחד עם חודורוב בעצמו... תיכנס אל
תוך השער, אבי נמני!!! הקהל צורח בהתלהבות. אגודליהם מורמים
למעלה. אבי נמני משתלט על הכדור ומוסר אותו לשייע גלזר. תהרוג
אותם, שייע גלזר!!! תרצח אותם, אבי נמני!!! השופט מוציא כרטיס
צהוב לאבי נמני. מישהו עם חולצה אדומה מאיים עליו והוא מבטל את
הכרטיס הצהוב. בינתיים חודורוב קולט את הכדור.
חודורוב מכין את הכדור לבעיטה. נחמיה בן אברהם משדר. שייע גלזר
מתפרץ אל חודורוב, חוטף את הכדור בברוטאליות מבין ידיו המכינות
לבעיטה ומתפרץ אל השער החשוף. ושוב זינוק התאבדות של חודורוב
שמציל את המצב!!! נחמיה בן אברהם מתאר בדיוק מה שקורה שם.
והאוהדים מגיבים כמו שאוהדים מגיבים.
תרוץ פנימה, יא שייע גלזר זקן שכמוך!!! הם עושים לו סימנים
מגונים ומשמיעים לעברו נהמות כאילו היה שחקן זר שחור. כמו ג'ון
פנסטיל שאני זוכר אותו מהפועל. הוא הניף את דגל ישראל במשחק של
נבחרת ניגריה במונדיאל.
תחזור לג'ונגל, יא שייע גלזר! ככה הם צועקים אליו עם הנהמות
שלהם. כמו שהם צועקים על ברוך דגו. אחר כך הם מתחילים לדחוף את
הגדרות. מנסים לפרוץ למגרש. המשחק בין הפועל ומכבי תל-אביב
מנסה להמשיך את עצמו איך שהוא. ויקי ותמיר פרץ מתמסרים
ומתקרבים לשער של חודורוב. הוא מתקל אותם ובועט בעקבי רגליהם
הדואבות. ויקי פרץ צורח מכאבים וכמה אנשים באים אליו ונושאים
אותו באלונקה מחוץ לזירה.
מלחמה! מלחמה! צעקות של אוהדים. רואה פתאום את הדיבוק מסתובב
בין הקהל ביחד עם חנה רובינא. מרגיש את הרוח שלו נושבת בין
השחקנים ובין הקהל. שחקני תיאטרון או שחקני כדורגל נותנים את
השואו של החיים שלהם.
תקרע אותם, שייע גלזר! תרצח אותם, אבי נמני! הם לא יודעים
אפילו איך לתעל את הצעקות שלהם. מעודדים את האבות והבנים, את
השחורים ואת הלבנים, את האדומים ואת הצהובים.
מוות לשייע גלזר! המוני בית ישראל אוהדי מכבי תל-אביב בכדורגל
מתפרצים לאיצטדיון בלומפילד ומתחילים להתפרע כמו אוהדי בית"ר
ירושלים. עוקרים עמודי קורה וקורעים רשתות שערים.
יאללה בית"ר יאללה! תקרע להם את הצורה, אבוקסיס! האוהדים של
הפועל מריעים ביציע שלהם הסוגר עליהם כמו גטו. הם בטח חושבים
שיוסי אבוקסיס הוא עדיין שחקן של בית"ר. הם לא יודעים
שהמנטאליות התל-אביבית משפיעה עכשיו על כל הארץ. אין יותר
אידיאולוגיה בקבוצות. אין יותר מרכזים פוליטיים כמו הפועל
ומכבי ובית"ר. האוהדים של הפועל הם כבר לא אנשי בוהמה שמאלנים.
האוהדים של מכבי הם כבר לא אנשי ליכוד.
צבי אומר שקר לו בראש, תסגור איזה חלון. ואני חושב הפועל שוב
הפסידה, ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב. אריק
איינשטיין יושב בטריבונה של הפועל ושר. שיר אוהדים שמאלני
טיפוסי של האוהדים הקלאסיים של הפועל. זהות עם קבוצה עד הזקנה
ועד המוות.
זהו, אריק. אין יותר מרכזי ספורט כמו שהיו פעם. טיפה של מציאות
בתוך הכאוס של פנטזיות שאין להן קו אדום. ניסיון נואש לשנות קו
מחשבה של אוהד כדורגל זקן. עולה רגע לטריבונה של אוהדי הפועל
ויושב עם אריק איינשטיין ומנסה לדבר אתו על ההזדהות שלו עם
הקבוצה.
בתל-אביב אין אידיאולוגיה, אריק. בתל-אביב יש רק אנשים עשירים
שקונים קבוצות, אריק.
הפועל שוב הפסידה, ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם את הלב,
אריק איינשטיין שר. אולי לעצמו. אולי לעיר שלו. אולי לקבוצה
שלו.
הבעלים משתנים, אריק. השחקנים משתנים, אריק. מגיע אוליגרך רוסי
חדש עם שחקנים חדשים. הוא קונה את השם. הפועל תל-אביב זה רק
שם. זה מה שאני מנסה להסביר לאריק איינשטיין. לא בהצלחה יתרה.
ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם את הלב, סע לאט. סע לאט. ככה
אריק איינשטיין שר. כאילו הקבוצה שלו קיימת לעד. ממש כמו העיר
שלי.
תשיר לוני כשלוני, אני אומר לאריק איינשטיין. תשיר משהו נגד
סמי סגול, הבעלים של הקבוצה שלך.
סע לאט. סע לאט. אריק איינשטיין שר. פתאום הוא קם ממקומו. כמו
מטמורפוזה שמתחוללת בו.
מוות למכבי תל-אביב!!! אריק איינשטיין צורח. צינור גדול בין
ידיו. רימון גדול בין ידיו. זין גדול בין ידיו. משהו גדול בין
ידיו.
נחמיה בן אברהם ממשיך לתאר את המשחק. השופט משה אשכנזי שורק
לפנדל. יוסי אבוקסיס מכין את עצמו לבעיטת אחת עשר מטר. הולך
כמה צעדים לאחור, רץ קדימה במלוא המהירות, מניף את רגלו
לבעיטה, ו- בום, הרימון שהשליכו האוהדים של הפועל מתפוצץ בין
רגליו ומפזר את רגליו הרחוקות זה מזה כמזרח למערב. גם אשכיו
מתפזרים הרחק זה מזה לשמחתו הרבה של קהל האוהדים המריע!!! אני
מעביר את המיקרופון לקהל...
אני מסתכל על האיצטדיון כלא מאמין. אבל בעצם מאוד מאמין. רואה
את האקסטזה הדתית של אוהדי הפועל. בעצם גם של אוהדי מכבי.
הקהל מריע לרימון שפיזר את אשכיו של יוסי אבוקסיס!!! ככה מתאר
נחמיה בן אברהם את מה שקרה לפני רגע על המגרש. הוא מתאר את
פגיעת הרימון ביוסי אבוקסיס כאילו שהוא מתאר מחבל מתאבד בשידור
חי. הראש שלו נפרד במהירות מגופו ומתגלגל אל כר הדשא ישר
לרגליו של שייע גלזר. שייע גלזר משתלט על הראש. מחפש למי
למסור. ככה מתאר נחמיה בן אברהם את מה שקורה עכשיו באיצטדיון
בלומפילד. גיהינום עלי אדמות שמביא את האוהדים לאקסטזה כמעט
ארוטית. ואולי לא כמעט. חיבוקים גבריים בין אוהד לאוהד שמסירים
מעצמם את הכסות ההומופובית שלהם.
יש, אחי, חיסלנו את יוסי אבוקסיס! שואגים האוהדים של הפועל כמו
קהל מריע למותו של גלדיאטור בזירת הקולוסאום ברומא העתיקה. יש
אלוהים, אחי, אין יותר יוסי אבוקסיס! האוהדים זועקים לזאוס או
ליופיטר או לאיזה אלוהים תל-אביבי אחר. והם מתנשקים ומתחבקים
ומתמזמזים על הטריבונה של כל האוהדים. גם של הפועל תל-אביב,
וגם של מכבי תל-אביב.
נאצים!!! אריק איינשטיין עומד על הטריבונה של שער חמש אחרי
שהוא זרק את הרימון וצורח את שנאתו לקבוצה הצהובה. זה הכול רק
עניין של כסף, אבל אריק איינשטיין ממשיך לצרוח את השנאה
למועדון העירוני המתחרה.
אומרים מכבי נאצים, שרמוטות מזדיינים!!! שרים האדומים ממיטב
זמרת הארץ. הלוואי שתמותו ותישרפו חיים! ואז אני רואה שדים
אדומים אמיתיים מנווטים את עצמם בשמים האפורים של תל-אביב.
שער אחת-עשרה גטו, שער של חזירים, איזה רימון אכלתם, בליגת
המילואים! הם שרים כמובן לטריבונה של אוהדי מכבי.
גדי ברומר עוד בוכה, אלון ברומר הוא נכה, בכיסא הגלגלים, איך
נפלו התאומים! האוהדים צורחים על רצח בעיניים ורצים אלינו עם
סכינים שלופות.
בואי! אני צועק לה. בואי נלך מכאן! הם חוצים את כל הקווים
האדומים!
גם הצהובים. חייבת להכניס את הציניות שלה לכל מקום.
אנחנו מתחילים ללכת אבל עד מהרה אנחנו רצים. אנחנו לא סתם רצים
אנחנו בורחים. אנחנו בורחים הכי מהר שאנחנו יכולים.
רוצי! אני מזרז אותה. שומע ברמקולים רחוקים וגבוהים שנמצאים
אולי בשמים את נחמיה בן אברהם ממשיך לתאר את אבריו של יוסי
אבוקסיס מפוזרים על כר הדשא של בלומפילד.
אבוקסיס יא בן זונה, בועטים לך בנשמה!!! כל הטריבונה צורחת את
הנהמות האלה. היא רואה בחורות חמודות עומדות ביציעים וצועקות
עם היד מונפת במועל נאצי.
מוות!!! הקולוסאום מתרומם מהשנאה של צהוב לאדום ושל אדום
לצהוב. רוצה ללכת לכיוון אחר של מחשבה.
השחפים על המזח כבר עפו, והים משתתק ונדם. זוהי יפו, ילדה,
זוהי יפו, שחודרת כמו יין לדם.
נעצר לרגע ומחפש שיח גדול ומסתיר ומקיא. יצאתי עכשיו מאיצטדיון
בלומפילד. רציתי לראות משחק של הפועל נגד מכבי אבל עכשיו יש
פגרה בגלל המשחק הקרוב נגד נבחרת אנגליה.
זוהי יפו, ילדה, זוהי יפו.
מה אני עושה עכשיו עם עצמי חוץ מלאונן? שואל את עצמו. הולך עם
עצמו לבד בדרך מהאיצטדיון לשום מקום. מכוניות נוסעות עם
בליינים שמישהו צריך לדקור אותם כדי להרגיש שהוא נמצא ביפו.
נמה יפו, נמה, שקט בחוצות אורחת גמלים אי שמה צועדת בחצות,
שובל של רכבי שטח שנוסעים אתו כאילו מחלל להם את הדרך. מחלל
להם את הקדושה החילונית של המסעדות הכשרות שהוא רוצה לסעוד את
נפשו באחת מהן. אולי אצל מרגרט תייר.
יושב אצלה ומזמין קערת חומוס עם פיתה כדי להרגיש שהוא ביפו.
אדוני יזמין עוד משהו חוץ מחומוס עם פיתה? שמא אדוני יזמין
צלחת פריקסה טוניסאי אמיתי? שמא אדוני יזמין אוסו בוקו תוניסאי
עוד יותר אמיתי? מהנהן בראשו ורואה את הצלחות מתמלאות מאליהן.
שתי צלחות מלאות אוסו בוקו ופריקסה טוניסאים כמו שצריך. אתה רק
צריך לבקש מזלג ולאכול. אתה רק צריך לנקוש על הצלחת עם המפתחות
של הלנדרובר היקרה שלך.
אולי גם תזמין קבב לוקוס? אתה לא יודע מה זה קבב לוקוס? שתי
קציצות בהירות טריות ורעננות עם קצת בצל וסלסה ועגבניות, והכול
מוגש עם אורז ופטרוזיליה?
כן. נערה צעירה ורעבה מסדרת על עצמה מפית נעוצה בחולצה שלה כמו
בסרטים.
ומה בנוגע לאצות ים מטוגנות? מרגרט תייר שואלת. גם אצות ים
מטוגנות הולכות למטבח. חוזרת עם כל הצלחות בידיה. מסתכל לכיוון
הגברת שמגישה את הצלחות. אין לה כמעט בגדים. אולי מרגרט תייר
התחילה להגיש אוכל בעירום חלקי כדי להביא יותר קליינטים למסעדה
שלה. והיא עדיין לא הגישה את המזלגות.
אני עדיין זוכר את ויקטור תייר. פנתר שחור אבל האוכל שלו
בורגני לגמרי.
הממ, מעניין. עושה קולות של הקשבה. ממתינה כמוהו שמרגרט תייר
תביא את המזלגות.
כן, ויקטור תייר היה איש ממש מעניין. אנשים חשובים היו באים
לאכול אצלו ואחר כך הוא היה מפגין כנגדם בהפגנות של הפנתרים
השחורים בתחילת שנות השבעים. את זוכרת את הפנתרים השחורים
שגולדה מאיר אמרה עליהם שהם לא נחמדים? את זוכרת את צ'ארלי
ביטון שהיה אחר כך חבר כנסת במפלגה הקומוניסטית? וסעדיה
מרציאנו שהפך גם לבעל מסעדה בירושלים? וכוכבי שמש וראובן
אברג'יל ודני סעיל?
דני סעיל. חוזרת על השם. מחכה למזלגות שאינן מגיעות. רואה את
הצלחת המלאה שלה ולא אוכלת ממנה כלום. היא לא אוכלת כלום בלי
מזלג. היא מוכנה להיות רעבה אבל לא לאכול בלי מזלג.
דני סעיל. עוד פעם אומרת את השם. אני מתפלא למה היא מתעניינת
בדני סעיל. מה המיוחד באיש הזה שהיה סוכן של המוסד ונרצח
בעיראק בתחילת שנות השמונים.
פנתר שחור סוכן של המוסד? כאילו להרוג סטיגמות כמו להרוג את
הזמן עד שיגיעו המזלגות במסעדה של מרגרט תייר שהיא אלמנתו של
אחד ממנהיגי הפנתרים השחורים.
מה הבעיה להיות גם פנתר שחור וגם סוכן של המוסד? את לא יודעת
שבתל-אביב הכול הולך?
ריחות של בישול מהמטבח הטוניסאי והצפון אפריקאי של המסעדה
שאנחנו יושבים בה ומחכים למזלגות.
מעניין אם דני סעיל מת בעיראק כשנתנו לו לאכול פול שאסור
לעיראקים לאכול ממנו.
הממ, מעניין. רואים עליה שהיא משועממת. רואים עליה שהיא רעבה.
הסיפורים על פנתרים שחורים שהיו גם סוכני המוסד ונרצחו בעיראק
נוגעים לה לקצה הזין.
היי, עינתי. אני אסתובב עוד מעט ביפו העתיקה ואבקש ממנו לקנות
לי כמה שרשרות. כאילו ענתיקות. אולי גם שמלה ארוכה שתתאים
לשרשרות. לא, לא עכשיו, עינת. אחר כך. אני מה זה רעבה! טוב,
ביי בינתיים.
מה קורה עם המזלגות? הנערה לא יודעת מה לעשות עם הרעב שלה. היא
לא רוצה לאכול בידיים.
אוף, אני מה זה רעבה!!! יוצא רגע החוצה, סופג את האוויר
המשוחרר יחסית ליד הים של יפו. אין את הדחיסות של האוויר
המזוהם של תל-אביב. יפו מבחינה רבה היא לא תל-אביב. רק מבחינה
מוניציפאלית יפו נחשבת כחלק מתל-אביב. במציאות יפו היא משהו
אחר. יפו של הלוויתן של יונה ויפו של פטרוס מהברית החדשה ויפו
של קזבלן מהשטח הגדול. קזבלן האמיתי שקראו לו חיים דהן ולא
קזבלן שקראו לו יהורם גאון והוא שיחק את עצמו ערב ערב באולם
אלהמברה ביפו. נזכר עכשיו בכל הצגות של גיורא גודיק באלהמברה.
זה כאן קרוב.
חוזר לנערה שמחכה במסעדה של מרגרט תייר למזלגות שאינם מגיעים.
את יודעת? היה כאן פעם אולם אלהמברה, והיו בו הצגות נורא יפות.
אני נזכר במיוחד בגברתי הנאווה. את ראית פעם את גברתי הנאווה?
היא הוצגה לפני כמה שנים עם ריטה. אבל בשנות השישים רבקה רז
הייתה גברתי הנאווה. ושייקה אופיר היה הפרופסור היגינס. ובומבה
צור היה אבא שלה ששר על חצי טיפת מזל.
רק חצי טיפת מזל, רק חצי טיפת מזל. ככה הוא שר לנערה שלו שמחכה
למזלגות שאינם מגיעים. ככה שר בומבה צור לבת שלו. נערה צעירה
שומעת אותו שר את שירו של אבא של לייזה דוליטל שלא אהב מה
שפרופסור היגינס עשה מהבת שלו.
מה עשית מהבת שלי? בומבה צור שואל את שייקה אופיר. הבת שלי
הייתה נערה תל-אביבית טבעית. היא אכלה עם האצבעות. לא השתמשה
בסכין ומזלג. תראה לאיזו גברת נאווה אתה הפכת אותה שהיא מוכנה
להיות רעבה ולא לאכול כלום אם אין לה סכין ומזלג?!
תראה איזו ליידי אני עשיתי ממנה! שייקה אופיר מסביר לאבא של
לייזה דוליטל שהוא עשה ממנה ליידי תל-אביבית ולא פרחה מבת-ים.
תראה איזו בומבה של ליידי עשיתי ממנה. הוא מסביר לבומבה צור
שעדיף לה להישאר רעבה ולא לאכול כלום אם אין לה מזלג. רצוי גם
סכין.
מרוקו סכין. את זוכרת שצעקו ככה בהפגנות של הפנתרים השחורים?
היא מזכירה לך שהיא אפילו לא נולדה כשהיו ההפגנות של הפנתרים
השחורים.
תאכלי לפחות קצת לחם. את לא צריכה סכין ומזלג כדי לאכול לחם.
מנסה לגרום לה לזנוח את ההתניה הגברתית הנאוותית שפרופסור
היגינס הכניס לה לראש הבת-ימי שלה. את לא חייבת להשתמש בסכין
ומזלג כדי להיות בתל-אביב, נערה.
היא חייבת להשתמש בסכין ובמזלג. פרופסור היגינס מתקן אותו
בהקפדה פדגוגית. היא גם חייבת לדבר בדיקציה הנכונה שמתאימה
למעמד החברתי שלה. בואי תראי לו, לייזה, על מה אנחנו מדברים
כאן?!
ברד ירד בדרום ספרד הערב. נערה רזה מאוד ורעבה מאוד שרה
בדיקציה הכי נכונה את השיר הכי דפוק שאני מכיר. בומבה צור
מסתכל עליה בעצב. גם הוא רזה כמוה. אבל הוא רזה בגלל הסרטן שלו
ולא בגלל שהוא מוכן להיות רעב עד מוות ורק לא לאכול ארוחה
טעימה בלי סכין ומזלג. גם אני אהיה רזה ככה בעוד כמה חודשים.
רק חצי טיפת מזל. ככה הוא שר. איפה בומבה צור ואיפה המזל. המזל
שלו הלך יחד אתו, רזה ומסוגף אל הקבר. בומבה צור היה צריך
להתאבד במקום לסבול את הרגעים האחרונים של הסרטן. גם שייקה
אופיר היה צריך ליטול את נפשו בכפו ולא לתת לסרטן את הזכות
הכואבת עד מוות לקבוע את גורלו. אולי גם אני צריך לעשות ככה.
רק חצי טיפת מזל. כאילו ממשיך לשמוע או לשיר את השיר מתוך
גברתי הנאווה, אבל זו אוושה מעצבנת של שחפים שמתעופפים אל החוף
שנשמעת שם במקום השיר, או במקומה של מרגרט תייר שצריכה להביא
לו מזלג ולא מביאה לו כלום.
השחפים על המזח כבר עפו, והים משתתק ונדם. בררר ברר. זה מה
שאומרים השחפים שמחליפים את מרגרט תייר. ככה לא אמורים להישמע
שחפים. רק בפנטזיות נשמעים ככה שחפים.
מתייאש מלחכות למזלג שכבר לא יבוא לעולם. מתחיל לאכול את האוסו
בוקו בידיים. כמו שצריך. גם את קבב הלוקוס ואת קציצות הים
המטוגנות. איכר יהודי עמל מעבודות יומו מגיע הביתה אל האישה
האוהבת שמכינה לו אוכל טוניסאי.
אישה, תביאי אוכל!!! איכר יהודי שנראה כמו עוד ציור של נחום
גוטמן צועק על אשתו שתביא לו משהו לאכול.
יש שערה במרק, אישה! רוצה כבר לגמור את המרק ולעסות את שדיה של
אשתו.
די כבר עם העיסה הדביקה הזאת, אישה. מתרוצץ חסר מנוחה על המזח
של יפו כמו השחפים. לא מתאר לעצמו איכר יהודי שמדבר במילים
כאלה. עיסה דביקה לעיסה או לאישה. ניחוח אירוטי יש למילים
האלה, לעיסה או לאישה.
תביא לי גומי לעיסה, בבקשה. מישהו אומר לרוקח בבית המרקחת כאן
בפינה.
אתה מתכוון גומי לאישה? ככה מדברים מרוקאים.
אדוני מביא לי חבילת קונדומים? איכר יהודי אשכנזי שמגיע ליפו
אל האצולה הערבית ומבקש קונדום כדי לזיין מישהי מהאצולה
היהודית של נווה צדק ולא להכניס אותה להיריון.
בבקשה אדוני, קונדומים. מושיט לו חבילת קונדומים כי הוא יודע
שנערות צעירות מוכנות להזדיין רק עם קונדומים. לשם מניעה של
היריון צפוי כמובן. או כדי לעשות סדר במחשבות הזויות.
תודה, אדוני. לוקח את חבילת הקונדומים ויוצא החוצה. מסתובב קצת
בסמטאות של יפו. ליד מוזיאון אילנה גור, שזה הבית שהיא גרה בו
כמו אנדרטה חיה למישהי שגרה שם עם כל התכשיטים שהיא מעצבת
ומוכרת אותם במיליוני דולרים. צילמתי אותה פעם כשנסעתי עם הילד
הגדול בטיול של בית הספר לתוך יפו העתיקה. טיילנו גם בכיכר
השעון ליד המשטרה. וגם הסתכלנו על הסגנון הספרדי הקלאסי של
תיאטרון אלהמברה עם ההצגות של גודיק ועם יהורם גאון שחוזר
עכשיו מארצות הברית ומתחיל לשיר את למי מי יש יותר כבוד.
בואי, בואי נטייל קצת. נלך לכיוון אלהמברה. מנגבת את הפה שלה
מהאוכל שאכלה בידיים כמו פלאפל בצד השני של השעון בכניסה לשוק
הפשפשים.
תקנה לי חגורות מדליקות בשוק הפשפשים. בבקשה. אני קונה לה
שרשרות בשוק הפשפשים. גם שמלה ארוכה חומה רקומה ארגמן ונקודות
שחורות. אני הולך אתה עם הלבוש הזה שלה בין הסמטאות ביפו
העתיקה.
כולם אומרים איזה קנון הולך בסמטאות, עושים שלום מכל חלון, כל
הכבוד. חשבתי לעצמי כבר אז שביפו אין לאף אחד יותר כבוד. לא
ליהודים ולא לערבים. לא לאמנים ולא לאנשים רגילים. בטח לא לדן
בן אמוץ שהיה מביא לכאן אל הדירה היפואית שלו את הקטינות שלו.
נערות בנות חמש-עשרה שמגיעות אל ביתו של סופר מזדקן שמחפש את
נעוריו האבודים בפולניה או ביפו. הוא מת כמו כלב עזוב. הכבד
שלו נעכל מהסרטן יחד עם מסיבת הסיום הגרנדיוזית שהוא ערך לעל
העולם לפני מותו. מנגב דמעה אמיתית ובכלל לא צינית.
והנה עוד פעם הוא רואה את דן בן אמוץ. כמו שראה אותו בחייו
בשנות השבעים של התקופה ובשנות החמישים של האיש.
אח יא דן יא דן! איש די גבוה עם חיוך ילדותי וזקן לבן ושער
מתולתל יושב על כיסא אבן רחב ומקבל את הנערות שעולות אליו
לרגל. הולכות ברגל בסמטאות של יפו להיות קצת עם הסופר המפורסם.
איש מבוגר שתמיד אמר שזיונים זה לא הכול. שניסה בכפייתיות לשמר
את נעורי הנצח שלו. שלא ידע מתי להפסיק את הקומדיה הזו.
ספרים, רבותיי, ספרים, ספרים במחיר הקרן! איש ששאף לחיי נצח
ומת מסרטן המעי הגס. איש קומדיה שהפך בעצמו לקומדיה. כתב את
אחד המערכונים הכי מפורסמים של הגשש. הביא אלינו את תל-אביב
הקטנה יחד עם חיים חפר. ואחר כך לא שם זין, אבל בסוף כולם שמו
זין עליו. מדברת בפלאפון על קניות, חגורות, נעליים, חומרים
לנרגילות, סמים, פירסינג, מועדונים, השוואות מחירים, סלבס
בתל-אביב...
אז מה, דן? אתה באמת לא שם זין? איש גבוה ומזדקן עם שער לבן
מתולתל ושובב. איש כל כך משמעותי שנשכח רגע אחרי שמת, ורגע
אחרי שנשכח גם נשכחו ספריו. גם לזכור ולשכוח, וגם זיונים זה לא
הכול. הכול נשכח. הכול נטחן לאבק של השמצות ורכילויות. כל
המשיכה שלו לנערות צעירות הפכה מחביבות תל-אביבית לסטייה מינית
אכזרית של הטבע.
ספרים בקילו, ספרים במטר רץ. מנדלה מוכר ספרים בהנחה!
הבת הקטנה שלו נעמי מסתובבת לפעמים בדיזנגוף עם הצעיפים
הארוכים שלה. אני מכיר את כל השמועות שהוא עשה את זה גם אתה.
לוט המודרני של המאה העשרים. מת לפני שהמאה העשרים ואחת נכנסה
אל האולם הגדול עם הקשתות הרחבות.
את יודעת, נערה? אפילו רחוב אין על שמו! דמעה קטנה שיוצאת
מהעין קרויה עכשיו על שמו.
אח יא דן יא דן יא דן. למה לא אלכס אנסקי במקומך?
זו הייתה הבדיחה העצמית של דן בן אמוץ על ההספד שנשא על עצמו
בחייו. וזה היה בתקופה הזוהרת שלו. איש הבוהמה האגדי שכולם
אהבו לאהוב.
אח יא דן יא דן!!! סוף עצוב מדי לפנטזיה שרצתה להיות שמחה.
עוזב את הסמטאות של יפו העתיקה. לוקח מונית להסתובב בחזרה
לתל-אביב. מדברים בזמן הנסיעה קצת על דירות להשכיר.
פעם חיפשתי דירה להשכיר בצפון תל-אביב ולא מצאתי משהו זול יותר
משבע מאות לחודש. הנהג אומר.
שבע מאות שקלים לחודש זה לא הרבה! נערה צעירה לא ממש מבינה את
ההבדל בין שקלים ודולרים.
תל-אביב מדברת רק בדולרים. ילדה! נהג מונית אומר לה בלעג. נערה
צעירה שרוצה כבר להתבגר ולעבוד למחייתה ולקוות שתצליח לאסוף
מספיק כסף לשכור דירה טובה בצפון העיר. או משהו טוב במרכז,
בסביבות רחוב אלנבי. אפילו שינקין כזה. ברנר. טשרניחובסקי.
ביאליק.
כמה עולה חדר להשכיר ברחוב ביאליק? שואלת אותי. אינה יכולה שלא
לחשוב על הפערים הענקיים בעיר הזו בין העושר המופרז והעוני
המודחק אל תחתית האנושיות.
הא? ארבע מאות דולר. זה הכי פחות שאפשר להשיג משהו ברחוב
ביאליק.
בא לך לשכור ביחד אתי דירה קטנה ברחוב ביאליק? שואל אותה. חושב
כבר על הסיטואציה. איש מבוגר ונערה צעירה עוברים לגור יחד
בדירה תל-אביבית קטנה ברחוב ביאליק.
תגיד לי משהו, ביאליק בעצמו גם גר ברחוב ביאליק?
ביאליק? גר ברחוב ביאליק? אני חושב שכן. ביאליק גר ברחוב
ביאליק.
את יודעת? אני מת להכיר את ביאליק. מת לזכור אותו מהלך בניחותא
עם המקל הצבעוני שלו. מת לראות אותו צוחק על המרוקאים ואומר
שרק בגללם הוא שונא את הערבים.
היית מת. חה חה חה! נכנסת לאיזו פיצוציה ליד הבניין המקולל
ואומרת לי לקנות לה משהו לשתות. כמו משקה אנרגיה. כמו רד בול.
כמו בפרסומת.
תשמעי סיפור על ביאליק. פעם אנשים ראו את ביאליק הולך כשידו
מסתירה את אחוריו. שאלו אותו אדון ביאליק מה זה? וביאליק ענה
בגלל שהיום בכל חור מקימים קיוסק.
חושבת רגע. זה לא מצחיק אומרת. אין היום קיוסקים בתל-אביב.
הייתי צריך לגמור את הבדיחה עם הפואנטה שהיום בכל חור מקימים
פיצוציה.
יש גם גרסה נוספת של הבדיחה הזאת שביאליק אמר שבכל חור מקימים
סניף של בנק.
אז תחליט כבר. אומרת לו. קיוסק, פיצוציה או סניף בנק?
נגיד פיצוציה. זה נשמע יותר תל-אביבי. יותר עכשווי.
אומרת לי שהיא רעבה. עוגות שמרים על הדלפק וקרואסון כמו כל
היאפים שיושבים שם ואוכלים את התל-אביביות שלהם לדעת.
אחר כך תקנה לי כובע כזה. כמו שהיה הולך ביאליק.
בפיצוציה?
אנחנו עומדים ברחוב אלנבי לא רחוק מביאליק ורואים מישהו רודף
אחרי מישהו אחר שבורח מהפיצוציה. מחזיק בידו שק שחור. על פניו
כובע גרב. פעם ביאליק חלם על הגנב העברי הראשון.
פעם היו קיוסקים, אומר ביאליק. היום יש פיצוציות. מביט אל
הנערה והיא מביטה על השוד בשוויון נפש סטואי. חושב על המשמעות
של להיות שודד בתל-אביב.
תראי, זה כאילו לחיות בתוך הבועה של העיר הזו וגם לשדוד את
הבועה הזו. הרי ממילא אף אחד לא ירדוף אחריך. תל-אביב זו עיר
של לחיות ולתת גם לאחרים לחיות. לתת גם לשודדים לחיות. וממילא
בעלי הבתים שודדים את הדיירים עם המחירים של הדירות להשכרה.
שיהיה. אוכלת מהקרואסון ושותה קפה של בוקר בשעת ערב מאוחרת.
מילים מנחמות ליד יריות נוקבות אל תוך האפלה של רחוב ביאליק.
קפה של בוקר בשעות הערב. נו, תראי.
אה, הבנתי את הראש שלך. אומרת. אין ספק שגם ביאליק היה מבין את
הראש שלך.
הם רואים את השודד רץ לרחוב ביאליק. הולכים אחרי השודד לרחוב
ביאליק. מגיעים לבית ביאליק. הבית עם הכיפה שהמשורר התגורר בו
עם אשתו השנואה. מינה.
איזה שם מגעיל לאישה. מינה. כמו צינה. הנערה אומרת את השמות
האלה כמו מנגינה, במלעיל אשכנזי לגמרי. מינה. למשוך את ההברה
הראשונה כמו מסטיק.
ביאליק היה מדבר במבטא כזה. צחק במבטא האשכנזי הזה על
המרוקאים. אהב במבטא המלעילי הזה את אירה יאן, שזה היה השם
הספרותי והשם האמנותי של בחורה שקראו לה אסתר סלפיאן. ביאליק
אהב אותה. כתב עליה את הכניסי תחת כנפך.
הכניסיני תחת כנפך והיי לו אם ואחות. מדקלם כמו בכיתה ח'.
לאשתו קראו מניה. לא מינה. מעירה לו בסרקזם מסוים. הורסת לו
תיאוריות ספרותיות ופסיכולוגיות למכביר.
כן, את צודקת, נערה. ביאליק כתב את הכניסיני תחת כנפך לאשתו
מניה. ולא למינה. מדגיש את כל המילים שהוא אומר.
ביאליק כתב את השיר לאירה. לא למניה ולא למינה! מתרגזת עליו.
מרימה את הראש כלפי הבית עם הכיפה הגדולה כמו מסגד. איש יהודי
בארץ ישראל שישב בעיר אחת וכיפת ביתו העגולה הייתה לו כמו
בועה. עוזבת רגע את הדיבורים ומחפשת חנויות ליד בית ביאליק
ומתאכזבת וחוזרת.
אוקיי, אז בואי נסכם. ביאליק כתב את השיר הזה רק לאירה יאן. לא
למניה. בטח לא למינה. המילים הופכות מגוחכות מרגע לרגע. המילים
הופכות פתטיות. המילים מאבדות את משמעותן המקורית ומקבלות צורה
של בלונים של מסטיק. צורה של בועות באוויר. צורה של בועת
קומיקס היוצאת מהפה של אדם שיושב על כיסא מרופד. ליד שולחן
סלוני קטן. מתכופף כדי לכתוב.
את רואה? כך ביאליק כתב תמיד, בכיפוף. מדגים לה. יש רדיו קטן
על השולחן של ביאליק. פותח אותו, מכוון לגלי-צה"ל. כל אחד כותב
בצורה אחרת. אהוד מנור כתב רק במטבח של הדירה היפה שלו בנווה
אביבים. המטבח היה הבועה של אהוד מנור. עכשיו האדמה היא הבועה
שלו.
אה, תקשיבי, הנה שיר של אהוד מנור. מגביר את הרמקול הקטן של
הרדיו של ביאליק.
אני מודאג
אך תל-אביב אינה מודאגת
אולי זה חג
אך תל-אביב תמיד חוגגת.
היא בטח לא קוראת עיתון,
היא לא צריכה בושות.
היא בטח לא כיוונה שעון
לפי החדשות.
כדאי שמישהו יזכיר לה
לומר יפה תודה
לאלה שעושים עכשיו את כל העבודה
וגם אני הייתי פעם תל-אביבי
ולא ידעתי מה קורה מרידינג וצפונה
וגם אני הייתי פעם תל-אביבי
ולא ידעתי מה הולך מיפו ודרומה
מי העלה בדעתו שיש עולם
ממזרח לרמת גן ומערבה מן הים
אה. מתגרד בראשו. שומע בראש שלי את השיר הלא מוכר הזה של אהוד
מנור. שומע שוב בראש שלי את גלי-צה"ל של שנות השבעים, או
גלי-צה"ל של היום, או גלי-צה"ל של הפנטזיה.
בוקר טוב לכל המאזינים, כאן מולי שפירא. שומע בפעם השלישית את
השיר של אהוד מנור.
צהריים טובים לכם, תושבי תל-אביב, הנה השיר שלכם. מולי שפירא
מדבר רק לתל-אביביים. שום חייל לא שומע את המילים הצבעוניות
והמזויפות האלה.
אולי גלי-צה"ל משדרת לחיילים תושבי תל-אביב? נערה צעירה מציעה.
מחכה לשמוע שירים שהיא אוהבת.
אני חושב שאין בכלל חיילים בתל-אביב, מקשיב בפעם הרביעית לשיר
של אהוד מנור. חושב עליה.
תל-אביב זו עיר משתמטת, אומר לה בעצב. בתחושת מציאות ברורה
וחדה. בלי שום פנטזיות בראש. לא מילים משתפכות. לא מילים
מוחבאות.
קחו את השיר שלכם, תל-אביביים משתמטים שלי. מולי שפירא מדבר
ישירות אל התושבים השומעים את השידור דרך רמקולים. אף אחד לא
מתיימר לדבר לחיילים. הוא רק נותן להם שירים של תום. שירים של
שמש. שירים של השתמטות מאחריות לאומית.
תם השרב הגדול
השמש רד לים הכחול
ורוח חרישית מרגיעה פנים וצוואר
נחיריים ודם.
שומע את גידי גוב ברדיו של ביאליק. נותן לה לשמוע את השיר
בתשומת לב יתרה. מבקש ממנה להקשיב לרוח החרישית והמרגיעה
שנושבת מהים הכחול.
נו, את מקשיבה? אין כל פלא ששירים כאלה הגיעו רק מתל-אביב.
איזה נער צעיר ירצה להקריב את חייו למען המולדת אם הוא נמצא
באווירה כזו של רוח חרישית שנושבת מים כחול ורוגע.
היי. כן, בכיף. אז את שומעת, עינת? אין ברחוב ביאליק שום דבר
מעניין. כן, את צודקת. אוי, אולי אני חוזרת לשינקין. נזכרתי
שיש שם סטאף ומונסטון. אוקיי, אז מונסטון זאת חנות בשינקין,
מדהימה. יש שם מלא תיקים מה זה יפים ועגילים וטבעות ושטויות
לשער וכאלה, אבל זה יקר כאילו, ארנק כזה של קיטי עולה בערך 100
שקל אבל ראסמי זה מה זה שווה את זה.
נכון שתל-אביב זו עיר משתמטת, מולי שפירא? מישהו הצליח להיכנס
אל תוך הבניין של התחנה בזמן שהשיר מושמע בכל העיר.
והיא נרדמת בהקיץ
עם הגב לים, עם הראש לשם.
נכון ששירים כאלה מעודדים השתמטות? כמובן לא רק שירים כאלה.
והזמר גידי גוב דווקא כן שירת בצה"ל. בלהקה צבאית כמובן. אבל
מה בנוגע למאיה בוסקילה ואסף אמדורסקי והבנים של שלמה ארצי
ומוני מושונוב ואביב גפן ואושרי כהן מהטלנובלות ובר רפאלי וכל
האחרים המשתמטים? לא כולם גרים בתל-אביב אבל כולם סופגים את
האווירה התל-אביבית. זו תל-אביב שבנשמה שלהם.
מתי אתה קונה לי שטויות לשער בשינקין?
ראיתי אתמול את מיכאל מושונוב מטייל בבוגרשוב. מכוער ברמות.
טוב שלא התגייס. היה הופך תחת תורן לחיילים גבריים מהפריפריה.
נקמה על הבועתיות התל-אביבית של התחת שלו.
חנות שקוראים לה מונסטון. פספסנו אותה כשהיינו בשינקין בפעם
הקודמת.
אני נזכר בביקור שלי בגלי-צה"ל בשנות השמונים. מולי שפירא מראה
לי את האולפנים ואני שם לב שהמיקרופון בטוח ואני צועק לכל
העולם שתל-אביב זו עיר פרזיטית ומשתמטת.
תקשיבו, לא היו בכלל הרוגים מתל-אביב במלחמה האחרונה! אנחנו
בצפון אכלנו אותה עם הקטיושות ואתם בתל-אביב המשכתם עם
הבילויים שלכם והמשכתם עם הזיונים שלכם בשירותים והמשכתם
והמשכתם כל הזמן המשכתם!!!
זה מה שאני אומר-צועק במיקרופון הפתוח של גלי-צה"ל לפני שבאים
השוטרים ועוצרים אותי. ובינתיים השודד של הפיצוציה נכנס לבית
ביאליק כדי למצוא שם מקלט. והיא יושבת על המיטה ושרה נד נד נד
נד רד עלה עלה ורד והוא מנסה להבין את כוונתה. חושב את מי היא
רוצה לנדנד. חושב על ביאליק. חושב על אהבתו לאירה הציירת
והמשוררת. חושב על מניה. שם שנשמע כמו מחלת נפש. מניה אשתו שלא
הבינה אף פעם את נשמתו ואת כתיבתו. לא הבינה את חשיבות השפעתו
על דמותה האמנותית של העיר הזו.
אז ביאליק לא כתב את שיריו לא למניה ולא למינה ולא לאינה.
נכון מאוד, אריה. ביאליק כתב את השיר הזה לאירה ולא למניה ולא
למינה ולא לאינה.
התלהבות השראתית שאין בה שום דבר אמיתי מלבד חיי הנצח של
השירים שהאיש הזה כתב. או חיי הנצח של השטויות האלה לשער שאני
הולך לקנות לה בשינקין וחוזר.
ביאליק מת בניתוח של הפרוסטטה והשאיר את בית ביאליק לאשתו
מניה. לא לאירה לא למינה ולא לרינה ולא לאינה. הפה שלה שופך את
השמות האלה כקיא שמקיאה בחדר שירותים קטן ונקי בבית ביאליק
ברחוב ביאליק.
היא יושבה לחלון ושורקה שערה, עיניכם היא פרוצה ובעיניי היא
ברה
ביאליק לא כתב עליי את השיר הזה. טורחת להגיד לו את אחרי שמנקה
את הסנטר שלה מהקיא.
למה חיים נחמן ביאליק לא כתב עלייך את השיר הזה? בגלל שלא
קוראים לך רחל?
לא יודעת, עונה לי. ולא בגלל שלא קוראים לי רחל.
אם לא קוראים לך רחל אז איך קוראים לך?
לא קוראים לי, אני באה לבד. כבר אמרה את זה פעם. כבר הייתה
צינית כזו שאפשר כבר למות ולהתעורר לחיים רק מהציניות שלה.
מי יצילנו מרעב? מי יאכילנו לחם רב? ומי ישקנו כוס חלב? למי
תודה, למי ברכה? לעבודה ולמלאכה.
גם השיר הזה לא נכתב עליי, טורחת לציין. מסדרת על השער המרהיב
שלה את כל השטויות שקניתי לה בחנות של מונסטון בשינקין. הופכת
את הפנטזיה למציאות קרירה ברחוב ביאליק של חודש נובמבר.
בטח שזה לא עלייך. כי את לא עובדת. מסתובבת כל היום עם איש
מבוגר שיכול להיות אבא שלך! צוחקת. שוכבת על המיטה, איפה
שביאליק נהג להביא את הנערות שלו. זו המיטה שהשודד הנמלט של
הפיצריה מתחבא תחתיה.
הכניסי תחת כנפך והיי לי אם ואחות. שרה את השיר. רוצה באמת
לחבק מישהו. אין לה את מי. מסדרת בצורה אחרת את סיכות השער
והגומיות הצבעוניות כמו ילדה קטנה.
למה ביאליק לא כתב עליי את השיר הזה? אתה לא חושב שאני יכולה
להיות אם ואחות למישהו? מגרדת בשערה הארוך המלא כשפעת מים
רבים. מורידה את כל השטויות האלה שקניתי לה וזורקת אותן לפח
שביאליק היה זורק לשם את הטיוטות של השירים שלו. נבוכה בין
השירים שכתב המשורר. כתבי יד רבים מפוזרים בחדר העבודה שלו.
אשתו עדיין נמצאת כאן. רואה אותה בפשטותה. רואה אותה במטבח
ובין הכלים. רואה אותה בשירותים.
אתה באמת חושב שאני יכולה להיות אם ואחות? למישהו? איש מבוגר
יוצא מתחת למיטה כמו יוצא מהארון. נערה קטנה עומדת לבדה באיזו
פינה נידחת ללא כתבי יד עתיקים וגנוזים. שירי זימה של משורר
לאומי שאהב נערות קטנות בתל-אביב הקטנה. נערות קטינות בתל-אביב
הקטינה.
הכניסיני תחת כנפך, אומר לה. כמה זימה יש במילים הקטנות האלה.
להכניס את עצמך תחת ידיה. תחת רגליה. תחת שדיה הגדולים. תחת
התחת הסקסי שלה.
ואיך את מסבירה את יהי חיקך מקלט ראשי? מחייכת. לא מנסה אפילו
להסביר. שוכב בבדידות של מיטה אפלה.
איזה מעפן כל השטויות האלה לשער!!! הוא סתם מבזבז כסף עליי,
עינת. כמעט בוכה בפלאפון. דהההה. כאילו אכפת לי.
שלום רב שובך ציפורה נחמדת מארצות החום אל חלוני. מדקלמת כמו
בכיתה א'. ציפור גדולה פורשת כנפיים שחורות ומתעופפת אל תוך
מועדון ריקודים כזה של שנות העשרים והשלושים. כמו ברוך אגדתי
שלא נמצא כאן כרגע. רק נערות עם שמלות ארוכות או חצאיות רחבות
שנכנסות עם בן הזוג הרגעי לאיזה חדר שירותים ומתחילות להתיר את
הקשרים של המחוכים והחזיות והתחתונים הרחבים עם הביריות
והחגורות והחוטים שקושרים את התחתונים שלהן אל הבטן. גם נערה
מתוקה אחת שנמצאת עם איש אחד מנסה להתיר את הקשרים של המחוכים
והביריות והחזיות המסובכות והמפותלות כמו הקשרים שנשארו
מהגומיות והשטויות שהיא הורידה מהשער שלה וזרקה לפח.
חכה נא שנייה. בעוד רגעים מספר הנני מתירה את הקשרים האחרונים
העוקדים את תחתוניי אל מותניי, והנה אפשיט את תחתוניי, ואתה
תוכל באותה עת לכופף את גופי הענוג אל הקיר, ולחדור אל תוך
גופי כאשר אבתה נפשך.
חיים נחמן ביאליק מחכה שהנערה המתוקה תתיר סוף סוף את הקשרים
שלה. והיא מסתבכת בין קישורי ביריותיה וחוטי מחוכיה וקשרי
תחתוניה וקשרי שערותיה ואצבעותיה מנסות לשחרר את הסבך בין
שערות ערווה שכבר לא יזכה ללטף לעולם.
הביתה רוצה אנוכי! עלם חן שפגשה לפני רגע ליד הבר נוטש אותה
בסבכי תחתוניה בשירותים של המועדון החדש ברחוב רוקח או ברחוב
שלוש או איפה שלא יהיה בתל-אביב הקטנה או הגדולה או בכל גודל
שתהיה.
לא. אל נא תלך. הישאר עמי וזיינני!!! בקשה נואשת של עלמה ענוגה
עם שער נפלא ומלכותי שיורד אל גבה בלי קשרים בלי סיבוכים ובלי
הפרעות. מילים אחרונות ורבות משמעות שנערה מתבגרת מבקשת מחיים
נחמן ביאליק המשורר הלאומי. המשורר התל-אביבי שרוצה לזיין אותה
בצורה הכי ספונטנית שאפשר בחדר השירותים של הבית התל-אביבי
המפורסם שלו עם כל הביריות ועם כל המחוכים ועם כל הקשרים
והחוטים.
ובאותו היום
או באותו הלילה
וכל-הבחורים
כפרת שרוך נעלה.
זה בית אחד מתוך השיר ולא ידע איש מי היא. ביאליק כותב על
הבחורות התל-אביביות ששוכבות להן והבחורים התל-אביביים מנסים
להסתדר עם שרוכי נעליהן כמו שהסתדרו מקודם עם כל המחוכים
והחזיות והביריות והתחתונים הענקיים עם הקשרים והחוטים.
נו, אז מה הפלא שביאליק השתגע? משורר תל-אביבי משוגע כמו אבות
ישורון. אני זוכר אותו הולך ומשתגע בדיזנגוף. הולך עם הלית הבת
שלו שהייתה פעם שחקנית ונערת זוהר יפהפיה והפכה למשוררת
ומתרגמת ומשוגעת כמו אבא שלה.
כן, יש עוד משוררים משוגעים בתל-אביב. מדבר לעצמו. גם נתן זך
משוגע עכשיו. כל המדינה ראתה את הנאום המשוגע שלו בוועידת
מפלגת העבודה כשהוא בלבל בין עמיר פרץ ושמעון פרס. זה קורה להם
בגלל תל-אביב. אין ספק בדבר. זהו הסינדרום התל-אביבי הידוע
שאני המצאתי. כל איש כתיבה משתגע כאן בתל-אביב.
הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות.
אתה עוד פעם חוזר על זה?
אני אף פעם לא הפסקתי עם זה. משורר לאומי צוחק.
משורר לאומי בתחת שלי, צוחקת.
קיוסק בתחת שלך!!! צוחק עוד יותר.
פיצוציה בתחת שלך, חה חה חה חה!!! ממשיכה לצחוק. ועוד ועוד
לצחוק. לא נרגעת. הולכת לחדר השירותים של בית ביאליק ומחליפה
פד. הצחוק גרם לה לעשות קצת פיפי בלי כוונה. רצתה לעשות פיפי
עוד בתחילת הצחוק אבל עד שהורידה את כל הביריות והמחוכים
והתחתונים הגדולים עם הקשרים והחוטים כבר ברח לה פיפי. יש עליה
קצת ריח של פיפי. ביאליק היה אוהב אותה במצב כזה.
אלוהים, עשיתי פיפי בשירותים!!! כאילו, בתל- אביב לא נכנסים
לשירותים בשביל לעשות פיפי אלא נכנסים לשירותים בגלל סיבות
אחרות לגמרי.
פיפי!!! אני עושה פיפי בתל-אביב בשירותים!!!
ובדיוק עכשיו, כמו לפי הזמנה, אני שומע בגלי-צה"ל שיר חדש.
קריין חדש מציג אותו.
ועכשיו נשמע את הזמר התל-אביבי אריק ברמן שישיר לנו על הנושא
התל-אביבי של בחורה שמזדיינת בשירותים.
פתאום את ממלמלת שאני
הכי טוב שהיה לך במיטה
לא שזה כזה קשה
כל השאר בטח עשו אותך בעמידה
באיזה מועדון בפראג
כששמלתך מופשלת לעקבם
אני שומע את גלי צה"ל משמיעים דווקא את השיר הזה. מכל השירים
בעולם. שיר על נערה שנכנסת לחדר שירותים בתל-אביב. החיילים
נהרגים מול החמאס ומול החיזבאללה ובתל-אביב נכנסים ויוצאים
מהשירותים.
כל השאר בטח עשו אותך בעמידה.
צריך לשירותים דחוף. נכנס לשירותים של בית ביאליק. נערה חמודה
יושבת על האסלה, גומרת ומתנגבת. מרימה את התחתונים. מסדרת את
המכנסיים. מניה ביאליק עומדת שם כמו רוח רפאים. ציפור שחורה
וענקית שנכנסת דרך המון חלונות בבת אחת. רוח רפאים מרחפת על
פני המים והכנפיים שלה מכסות את כל הבית כשמיכה קודרת
ומלוכלכת. אישה פשוטה שהתחתנה בשידוך עם משורר לאומי. אישה
בודדה שהעבירה את ימיה כסמל חי לשירה מתה. או כסמל מת לשירה
חיה. מניה ביאליק שהייתה מתה כל השנים הארוכות שגרה בבית
ביאליק אחרי מותו של בעלה חיים נחמן ביאליק.
כל השאר בטח עשו אותך בעמידה.
היא יוצאת מהשירותים. יוצאת מבית ביאליק. לא חושב שהיא שטפה
ידיים. אומר לה שהיא חייבת לשטוף ידיים אחרי שירותים.
את רוצה להיות חולה? להיכנס לשירותים ולא לשטוף ידיים אחר כך?
נערה צעירה אוחזת בי ביד. אל תיקח ללב, אריה. אל תתרגש. כל
השאר עשו אותי בעמידה.
חה חה חה חה חה חה!!!
אתה עוד יכול למות לי מהתקף לב אם תתרגש. כל מה שקורה כאן גורם
לי להתקפת צחוק בלתי נשלטת. חי חי חיח יחי ח יח יחיי, כאלה
קולות אני משמיע מהפה שלי. זה עוד יותר גורם לי להתרגש.
יש לי סימפטיה לאנשים שמתרגשים בתל-אביב. דווקא שיר של מאיר
ויזלטיר. משורר מאוד מאוד תל-אביבי, הייתי אומר.
יאללה, בואי נלך מכאן! משוררים תל-אביביים מתחילים לצאת לי
מהתחת. לוקח אותה למסעדה מזרחית באלנבי לא רחוק משם.
דווקא! אני עושה דווקא. זה אנטיתזה לביאליק ששנא את המזרחיות
שמשתלטת על העיר שלנו.
יושב אתה ליד שולחן עם פיתות וחומוסים לניגוב.
יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל-אביב
עיר בלי קונספציה
טיח נופל
תריס מתייפח
אוטובוס מק.
אוטובוס מק? אולי מישהו יסביר לי פעם מה זה אוטובוס מק? המממ,
איזה חומוס טעים אנחנו מנגבים עכשיו. אוטובוס מק זה סוג של
אוטובוס? אוטובוס מק זה משהו שאופייני רק לתל-אביב?
מנגבים עוד חומוס עם עוד פיתות. הממ אוטובוס מק. טעים אוטובוס
מק. לנסוע ולנסוע במחוזות של דמיון ומציאות. בקפלי פיתות
המתמלאות חומוס ונכנסות לפה ומשתלבות בתנועה יחד עם הקרעים של
הפיתה. רואה את הטיח הנופל מהבניינים המתיישנים. מתיימר לראות
תריסים מתייפחים. חומוס עם פיתה. בעיר הזו כולם עושים הצגות
שהם מבינים דברים לעומק. אמנות קונספטואלית של תריסים
מתייפחים.
ראית, אחי, את התריסים המתייפחים ברחוב ביאליק? לא מחליט אם זו
שאלה צינית או פיוטית. לוקח עוד חופן של חומוס בתוך הפיתה שלו
ומכניס אותה לפה.
ברחוב ביאליק אין תריסים מתייפחים. תריסים מתייפחים אתה תראה
רק בבתים המכוסים רטיבות ליד הים. רטיבות ודמעות ליד הים.
רטיבות, דמעות וזיהום מהמכוניות שעוברות ליד הים. התפייטות
מעושה, חושב לעצמי. ממלא את הבטן שלי בעוד חומוס עטוף בפיתה.
מסתכל עליה אם היא מרגישה את זה.
יאללה, חלאס דאווין! גם היא מודה בזיוף. גם היא צריכה למלא את
הבטן שלה כדי להוציא את הזיוף הזה מתוך הנשמה המשותפת שלנו.
יאללה, נמאס לי חומוס עם פיתה. בואי נאכל קצת בשר. גררררר, בא
לי לאכול בשר. גררררר!
אנחנו מסתכלים בתפריט של המסעדה המזרחית וחושבים מה להזמין. יש
המון בשר בתפריט. הם חושבים וחושבים. הסצנה מגיעה אליהם מחוץ
למסעדה ומחוץ לריח השווארמה ומחוץ לעשן העולה מהקבב ומהסטייקים
של בשר כבש שנעשים טוב טוב על האש.
בא לך שווארמה? בא לך סטייק עשוי טוב טוב על האש?
חושבת וחושבת. רוצה חומוס.
יאללה, חומוס הולך. מזמינים חומוס והחומוס מגיע והם אוכלים
חומוס. עם פיתות. ממלאים את הבטן עם המון חומוס. מתמזגים עם
החומוס בעיר של חיינו שהפכה למסעדה מזרחית אחת גדולה.
וואלה היה טעים החומוס הזה. ועכשיו אנחנו אוכלים קצת בשר.
נכון, נערה?
אהמממ, האמנות הקונספטואלית בתל-אביב הולכת טוב מאוד עם קצת
בשר.
אההמממ. השווארמה מאוד טעימה. אני ממליצה.
אהאהאה. יש הרבה מאוד ייאוש באההממ הזה.
יש לי סימפטיה לאנשים מתייאשים בתל-אביב. מחזירה לי את הייאוש
החוזר של החומוס והפיתה. גם אני קולט את ההצגה שאנחנו עושים
ואת הזיהום הנורא של המכוניות בעיר התיאטרלית הזאת. אבל זה לא
הזיוף של העיר שלנו. אני קולט את התיאטרון העלוב של כל המדינה
שלנו. לא של העיר שלנו.
בטח צריכים להיות כאן עוד תיאטראות קטנטנים. אתה יודע, תיאטרון
כזה ניסיוני. אוף אוף אוף ברודווי. משהו ששום עיר גדולה לא
יכולה להתקיים בלעדיו.
מאכילה אותו עוגייה ומביאה את ידה האחרת אל תחתית בטנו ונוגעת,
ועוד נוגעת.
כן, תראי, יש כאן כמה תיאטרונים קטנים כאלה. נותן לה לגעת בו.
קטנים כאלה כמו תיאטרון גשר. תיאטרון בית ליסין. אבל לא לזה את
מתכוונת. נכון שלא לזה את מתכוונת?
לא, לא לזה אני מתכוונת. אני רוצה תיאטרון ממש קטן. מלטפת לו
בין רגליו כדי להראות לו כמה קטן. מלטפת בעדינות כזו שהוא רוצה
למות.
כן, תיאטרון כזה קטן, אריה. הולך לבדו את כל הדרך מבית ליסין
עד העירייה ומהעירייה לחצות ברגל את כל שדרות בן גוריון ולהגיע
כמעט עד הים.
תיאטרון כזה קטן, אריה. לא רחוק מכאן, ובאמצע התיאטרון עומד
רומני גדול עם זקן עוד יותר גדול, שהחבר היחיד שלו זה נחש.
סיפור תל-אביבי אופייני. אתה יודע.
מנסה להרגיש את אצבעותיה מחפשות את התיאטרון הקטן בין רגליו.
עוצר לרגע בדרך וחושב אם הוא פספס משהו.
בסדר, הבנתי, החבר היחיד שלו זה נחש!!!
תמיד חוסר הסבלנות הזה. אף פעם אין לה סבלנות אליו. היא מפסיקה
ללטף אותו בין רגליו בגלל חוסר הסבלנות שלה אליו.
זה לא סתם שהחבר שלו נחש, הוא מנסה להסביר לה. אסור לו לפספס
את זה.
בסדר, הבנתי. זה לא סתם שהחבר שלו הוא נחש. בתל-אביב זה אף פעם
לא סתם כשהחבר שלך הוא נחש.
לא, את לא מבינה.
היא לא מבינה שהוא מתכוון להצגה הגדולה על המדינה הקטנה. הצגה
פלקטית של טובים נגד רעים. הצגה ניסיונית שלא בהכרח עלתה יפה.
לא, תקשיבי, את באמת לא מבינה. זה יותר מורכב מזה. הנחש בספר
התורה מסמל את הסקרנות שמובילה לעץ הדעת. גם הנחש התל-אביבי של
ניקו ניתאי מסמל את הסקרנות. וזו הסקרנות היחידה שיש לנו
במדינה שלנו. המדינה שלנו לא סקרנית כמו תל-אביב. אילו הייתי
רואה את בן גוריון הייתי אומר לו להכריז שוב את הכרזת העצמאות,
אבל לא עצמאות לישראל. רק עצמאות לתל-אביב.
רק עצמאות לתל-אביב היא חוזרת. מטלפנת לעינת ואומרת לה משהו על
בגדים שהיא מתה לקנות בחנות של זארה. לא מבינה את מלוא המשמעות
של הכוונה שלו לקחת את תל-אביב כישות עצמאית נפרדת. נותנת בו
מבט קר. מדברת עם עינת על חולצות הפסים המגניבות האלה. הולכת
יחד אתו ברחוב אבן גבירול לכיוון העירייה. או לחוסר כיוון
שנמצא אחרי העירייה. אחרי גן החיות של פעם. שאגות של אריות
העולים מהעצים שמניעים את צמרותיהם העצבניות בשדרות בן
גוריון.
אוי אוי. הרוח מנשבת בין העצים. אנשים זקנים יושבים על הספסלים
בשדרות בן גוריון והם קוראים להם שדרות קרן קיימת ומלהגים על
המצב הקשה.
אוי, תשמע, זה לא מה שהיה פעם. אנחות מזדקנות כאלה שחוצות את
קו הזמן וחונות להן כמו מכונית סוסיתא ישנה בחניה ליד מסעדת
ניו יורק בפינת דיזנגוף. כל הזקנים חייבים לעבור שם מתישהו,
כמו דרך אחרונה.
אוי ווי, ילדה שלי. כמה זקן שהוא נשמע לעצמו. אוי ווי, אני
רוצה למות, ילדה קטנה וטובה שלי. מנסה להשליך את עצמו מתחת
למכונית חולפת. מנערת שפעת שערה כדי לשכוח את כל מה שקרה עד
עכשיו.
תשמע שיר שכתבתי היא אומרת לי. עומדת ומתחילה לדקלם.
לכולנו יש זיכרון קולקטיבי מתל-אביב.
לי אין גם זיכרון אישי.
הזיכרון שלי הוא שיגעון אישי.
שיגעון קולקטיבי של תל-אביב.
היא גומרת לדקלם והמילים שלה עושות סיבוב שלם וחוזרות דרך
שדרות בן גוריון שנקראו פעם שדרות קרן קיימת. היא רואה שאני לא
מגיב לשיר שלה והמילים שלה חוזרות ועושות עוד סיבוב דרך שדרות
בן גוריון בואכה כיכר אתרים ועוד פעם חוזרות כמו בומרנג ליד
הבית של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל.
מבקרי ספרות צריכים לראות את השיר הזה שלך. זה נשמע לי כמו
מחמאה כשאני אומר לה את זה.
לא. תודה.
אני יכול להראות את השיר שלך לגבריאל מוקד. הוא גר כאן קרוב.
לא רחוק מהבית של בן גוריון. גבריאל מוקד היה קרוב משפחה של
פולה בן גוריון. לפני שקראו לו מוקד קראו לו מונבז, וזה היה גם
שם משפחתה המקורי של פולה בן גוריון.
אה. מחפשת את החנות של זארה כדי לקנות לעצמה כמה בגדים. כמובן
בכסף שלי.
את זוכרת את פולה בן גוריון? היא הייתה נכנסת לחנויות וגונבת
כל מה שהיא רוצה ושומרי הראש של בן גוריון הלכו אחריה ושילמו
את כל מה שהיא גנבה.
אה. עושה סימנים בראש כאילו זה מעניין אותה.
והבן של אחותה גנב כסף מאגודת הסופרים העבריים שהוא עמד בראשה
חמש שנים. את מבינה את זה מתוקה? חמש שנים של גניבת פרוטותיהם
הדלות של סופרים עבריים. שערורייה ספרותית עסיסית כזו שלא
הייתה מזמן בביצה הספרותית התל-אביבית! עומד על הספסל כמו
בהייד-פארק ומרצה את משנתו הספרותית בפני העוברים והשבים.
אה. עושה בראשה סימנים שזה ממש מעניין אותה.
אז את שומעת, עינת, ראיתי אולסטאר שחורות יפות ואומואיות כאלה,
וראינו אומואים ופריקים וגיטרות מדהימות, וואוו, וילד אחד ממש
ממש ממש יפה. מילים שהחברה שלה שומעת ממנה בפלאפון. וראיתי
חולצות יפות בחנות של זארה וכובע מה זה גנוב וראיתי נעליים
צהובות עם הלוק החדש וראיתי עוד כל מיני שטויות.
אם זה כזה מעניין אותך אז בואי נראה את הבית של בן-גוריון?
יואוו, הצוואר נורא כואב לי. את חושבת שזה בגלל שאני מסתכלת כל
הזמן בחלונות ראווה של חנויות? יווו, כמה הצוואר כואב לי,
עינת!
הולך לכיוון הבית של בן גוריון והיא הולכת אחריו, ואומרת לו
בדרך שהצוואר נורא כואב לה, והיא עושה תרגילים לשחרר את
ההתכווצות.
זה בטח בגלל שאת מסתכלת כל הזמן על הבניינים הגבוהים של
תל-אביב והצוואר ממש כואב לך. מחווה בראשו אל הרמזים השגיבים
שמעבר לאופק. מגדלי הקריה ומגדלי עזריאלי וכל מגדלי העיר על
אינספור קומותיהם.
אולי תקנה לי איזה בגד חדש? מזמן לא קנית לי שום בגד חדש.
הנה הבית של בן גוריון. את רואה, נערה? כאן בצד ימין. הבית עם
שתי הקומות. נראה נמוך כזה, ממש כמו בן-גוריון, בהשוואה לגורדי
השחקים החדשים של העיר שאת מסתכלת עליהם כל הזמן ובגלל זה כואב
לך הצוואר.
בסדר, אתה צודק. עכשיו בבקשה תקנה לי בגד חדש.
בואי ניכנס לבית של בן-גוריון. עכשיו נמצא כאן המוזיאון של בן
גוריון. לקחו אתכם פעם לכאן?
לקחו. לקחו. אומרת כלאחר יד. מחכה כבר למדוד את החולצה השחורה
עם הפסים הוורודים. הם מכניסים להם את בן גוריון כמו שהם
מכניסים להם את רבין. ישר מאחורה. מהראש למטה. מהתחת למעלה.
מותחת את החולצה על גופה.
אחת שתיים. אחת שתיים, תרגילים לשחרר את תרגילי הצוואר הכואב.
בן-גוריון היה עושה תרגילים כאלה. פלדנקרייז לימד אותו. זה
משהו כמו יוגה. את ראית פעם את בן-גוריון עומד על הראש?
בן-גוריון עומד על הראש? נערה בת-שש-עשרה וחצי מתגאה בחולצה
השחורה החדשה עם הפסים הוורודים. אפילו אימא שלה עוד לא נולדה
כשבן-גוריון עמד על הראש על החוף שבסוף שדרות קרן-קיימת. לפני
שקראו לזה על שמו. לפני שהקימו את המתחם המכוער והנורא והמזעזע
בכיעורו של כיכר אתרים.
בואי נלך לכיוון הים. ממשיך ללכת אל תוך החול. בן גוריון היה
עומד על הראש לא רחוק מכאן. על שפת הים. לפני שהקימו שמה למעלה
את כיכר אתרים עם מבני הבטון שלה. את רואה? כאילו שהיא צריכה
להסתכל גבוה כדי לראות את הקדרות שמשרים המבנים האפורים.
תסתכלי, נערה. הדיכאון של תל-אביב. הקללה של תל-אביב. רגעי
הייאוש והשפל של תל-אביב. נותן לה לראות את הקדרות והאופל של
העיר האהובה שלו.
אויש, למה אתה אומר לי שאני דיכאונית? נפנוף יד ילדותי כזה של
עלבון. עוצם את העיניים, נמצא בתוך מבנה מסחרי דמוי משולש בקרן
הרחובות המלך ג'ורג'-שינקין-אלנבי. משולש ברמודה של תל-אביב.
אחד הבניינים המקוללים של העיר. בדיוק כמו כיכר אתרים. אולי גם
כמו התחנה המרכזית החדשה.
את מאמינה בבניינים מקוללים, נערה? נכנסים פנימה אל מעמקי
הדיכאון של כיכר אתרים. רוחות נושבות כמו בכיכר אתרים. מרגיש
כמו בתוך טירה עתיקה ברומניה עם ערפדים.
מתי אני אמרתי עלייך שאת דיכאונית, נערה? מתגונן בפני רוח קרה
שמגיעה מכיוון המבנים המכוערים ועושה הקפה מסביב למבנה עגול
וחוזרת אלינו ומכה בבגדים שלנו כמו זבוב ענקי ומפזרת את שפעת
שערה עד שנראה כמו שערה של מדוזה מיתולוגית שהפכה את האנשים
לאבן. פנטזיה מינית מתממשת בי על אותה דמות מכונפת של אבן
וקרח. יצור מיתולוגי עם שער ערווה שנושר ממנה כגושים של טיח
מהקירות האחידים והקפואים.
תעמדי לרגע ליד הקיר, נערה. מסתכל על הפסים הצהובים של החולצה
השחורה שלה. קור נושב לו מהכיכר המסריחה הזו. כיכר נטושה
מתפוררת ומוזנחת. סמל לכישלונה של תפיסת הבינוי המאסיבי של חוף
הים הבאה על חשבון שמירת החוף הטבעי, ולניתוק העיר מהים כמו
שאומרים כל המומחים אבל אף אחד לא עושה כלום כדי לפוצץ את
המקום הנורא הזה.
קר לי. בררר. כמה אני שונא את המקום הזה!!! כמה קר לי בין
המבנים חסרי הנשמה. כמה אני מתחיל באמת לפחד. כמה אני מפחד על
הנערה שעומדת לה חסרת תנועה עם החולצה הצהובה הזוהרת שלה כמו
מגדלור שמוציא אותך מהפחד.
טטטטטטט... ככה מנשבת לה הרוח של הנערה בין מבני הבטון הקרים
וחוזרת אליי כמו צלילים של טרנס שמחזירים את הזמן אל השנים
הקודמות שהיה כאן רק חול וחול וחול ויכולתי לשכב אתה בין
הגרגרים ולמלא את מחשבותיה במילים ובצלילים שרק שנינו מבינים.
היית פעם בתוך הקולוסאום? זה היה דיסקוטק מתוחכם כזה. מוזיקה
חדשנית של שנות השבעים. עד היום משמיעים במועדונים שלכם את
המוזיקה שאני שמעתי בקולוסאום.
הקולוסאום? אף פעם לא שמעתי על הקולוסאום. טטטטטטט! שומע את
המילים. שומע את הרעש המפחיד והקר. אין יותר מוזיקה מטמטמת
שזורמת מהקולוסאום כי כבר בשנות התשעים סגרו אותו.
אבל פעם הייתה כאן שכונת מחלול. מישהו זוכר את שכונת מחלול?
טטטטטטט!!! היא לא שמעה לא על הקולוסאום ולא על שכונת מחלול.
הרוח שלה חסרת תשובה בין הקירות הסוגרים את הריקנות של כיכר
אתרים. פוסעת לאט בצעדים זקנים כאלה בין מרצפת ענקית לרעותה
בגלל התכנון הגרוע של המתחם הארור הזה. מנערת את שערה כגלי ים
שמתנפצים אל הבטון הקר והמנוכר במקום שיתנפצו אל החוף. מביטה
בו בזווית כזו חסרת היגיון בגלל הצורה שהבטון הזה שולח זרועות
קצרות של תקרה נופלת ממרחק תשעת הסנטימטרים שמפרידים ביניהם.
שולחת גל ים ארוך שחוצה את האוקיינוס ויורד אל הכיכר המכוערת
המבוזה כמו בור ספיגה שקולט הכול והריח שלה מגיע עד למעלה.
נכנס לתוך הבטון. נשאר שם לנצח.
עוד תראי עוד תראי. כמו זרימה מחודשת המנשבת כרוח רפאים בין
החנויות המתות והקודרות. לה כיכר. ככה הם רוצים לקרוא לה.
יפתחו כאן חנויות חדשות. ינקו את כל החרא של היונים והכלבים
והאנשים המסוממים.
לא יעזור שום דבר! המקום הזה מקולל!!! הלוואי שיכולתי לבקש
מהאירנים לשלוח פצצת אטום על כיכר אתרים. כמובן אחרי שהם יהרסו
את כיכר דיזנגוף עם העוגה המסתובבת שלה. פעם עשיתי סיבובים
מסביב לפסל האש והמים הקינטי של יעקב אגם, בזמן שזה עוד
הסתובב, ועדיין ירק אש ומים ביחד. הסתובבתי כמו מסביב לחומות
יריחו. תקעתי בשופר והחומות נופלות למטה אל הכביש התחתי שמוביל
לפינסקר. גם חומות הבטון של התחנה המרכזית החדשה נופלות ביחד
אתם. גם כיכר אתרים נופלת למטה. משתפלת אל תוך הים.
אין יותר כיכר אתרים. אני יורד אל החול. איש אחר עומד על רגליו
על החול ומביט באיש אחר שעומד על ראשו.
הרגליים למעלה, אדון בן-גוריון. איש שעומד על ראשו ורגליו
בשמים נראה יותר גבוה מאיש שעומד על רגליו. אולי זה פלדנקרייז
שלימד את בן גוריון לעמוד על הראש. אולי הוא שומר הראש היחיד
שלו. אולי הוא שניהם. אולי הוא אלגוריה של בן גוריון בעצמו.
אני שמח להכיר אותך, אדון בן-גוריון.
רוצה ללחוץ את ידו כשהראש שלו למטה והרגליים שלו למעלה. אבל
הידיים שלו נשענות על החול כדי שלא ליפול, והוא לא יכול ללחוץ
לי את היד. אני לוחץ בלי ברירה את כף רגלו. מחפש את הבלורית
המפורסמת הקבורה בחול.
איך קוראים לך, איש צעיר? בן גוריון מסתכל עליי מתוך השיממון
של האדמה אל השמים.
קוראים לי אריה וכברויט, אדון בן-גוריון. זו התשובה הכי טובה
שאני יכול לתת לו. דוד בן-גוריון נועץ בי עיניים מחבבות מכיוון
החול אל הראש שלי למעלה. אני יורד למטה ונשכב על החול ורואה
אותו בגובה העיניים שלי.
אריה וכברויט? נקרא לך אריה הלחמי. בן-גוריון לוקח את התפקיד
של אורי אבנרי מההיסטוריה של החיים שלי. ואני ממשיך לשכב עם
הראש בתוך החול. לפני קירות הבטון של כיכר אתרים. חושב ברצינות
אם לקבור את עצמי עוד יותר עמוק בתוך החול. שומר הראש שלו עומד
לידנו בשקט. שם לב שלא אתקרב יותר מדי אל ראש הממשלה הראשון של
המדינה. מתחם קודר של בטון שמרחף כרקע דל למלאות הפנימית של
איש שעומד עם הראש למטה ועם שומר ראש למעלה. יש לו כמה דקות עד
לארוחת הקוצ'י מוצ'י המפורסמת שפולה מכינה לו בבית שלהם לא
הרחק מכאן.
אתה יודע, אדון בן גוריון? יש כמה שאלות שתמיד רציתי לשאול
אותך.
תקרא לי דוד, איש צעיר. אני מתעקש שתקרא לי דוד. אף אחד לא
קורא לי דוד. אפילו פולה קוראת לי אדון בן גוריון.
בסדר, אדון בן גוריון. סליחה. דוד.
ועכשיו מה רצית לשאול אותי, אדון אריה הלחמי? אותה נימת הומור
הקבורה בחול. מסמן לשומר ראשו להתרחק מעט כדי שנדבר בחופשיות.
אלטלנה, דוד. אני לא מבזבז זמן לרגע. האם אתה נתת את ההוראה
להטביע את האלטלנה ולהרוג את היהודים שרצו לעלות לארץ ולהביא
לכאן נשק?
זה היה יצחק רבין, אמר בן גוריון שהראש שלו עומד על החול
והרגליים שלו תלויות באוויר. אני רק אמרתי לעצור את הספינה.
יצחק רבין נתן את ההוראה להרוג את האנשים. והוא ירה בעצמו והרג
יהודים. הוריתי להקים ועדת חקירה אבל מעולם לא פרסמתי
מסקנותיה.
זה היה באמת יצחק רבין, אני חושב לעצמי. תל-אביב באמת נקמה
ביצחק רבין שהרג יהודים על האלטלנה.
פרשת לבון, דוד. אני שואל במהירות. מי נתן את ההוראה להקים רשת
חבלה יהודית במצרים?
זה היה בנימין ג'יבלי, אמר בן-גוריון. קצר, ברור וממוקד
כתמיד.
למה הקמת את מפלגת רפ"י, דוד?
שמעון פרס אמר לי שנזכה בבחירות, אמר בן גוריון. אני לא ידעתי
אז איזה לוזר הוא. אני רואה את הנערה יושבת בצד משועממת. מחכה
שאגמור את השיחה ההפוכה שלי עם האיש שעומד על ראשו ונלך לקנות
לה עוד כמה דברים שהיא רוצה כמו כל מיני צמידי ניטים פיכסה
וחולצה של רפסודי וכאלה ואני מרגיש שיש לי עוד המון שאלות שאני
רוצה לשאול את האיש הקטן הגדול הזה שעומד על ראשו. למשל על
הנשים שהיו לו חוץ מאשתו פולה, ועל המריבות שלו אתה, ועל
ההתמודדות שלו עם הקלפטומניה שלה. רציתי לשאול אותו איך זה
לחיות עם אישה שהיא חולת נפש וגונבת בגדים מחנויות בתל-אביב.
תשאל, אדון אריה הלחמי. אני מחכה עוד רגע. עושה סימנים לנערה
שאני כבר בא.
אני צריך כבר ללכת, אדון אריה הלחמי. פולה מחכה לי בבית. האיש
הנמוך עם רעמת השער מלאת החול מתהפך שוב על רגליו, ושוב הוא
נראה נמוך עד גיחוך. תשאל, אדון אריה הלחמי. והנה הוא כבר
הולך. שלום, אדון אריה הלחמי. היה לי נעים להכירך. והוא הולך.
דמותו הקטנה מתרחקת מאחורי המבנים האפורים של כיכר אתרים
ומתמזגת בתוכם. שומר הראש שלו מתמזג יחד אתו.
האם אתה מצטער, דוד, שהכרזת על הקמת המדינה? צעקה שנבלעת כהדים
מפחידים בין אפרוריות הבטון המתה. צעקה שחוזרת אליו בהכרזת
עצמאות תל-אביבית נפרדת, מפוזרת בין המים הגולשים בחזרה אל
החוף.
כן!!! אותה צעקה שחוזרת מתוך ההדים שנשברים בין הגלים החוזרים.
אותה צעקה שנחרדת מהמשמעות שלה. אותה צעקה שמתפתלת מסביבו כמו
נחש אנקונדה אימתני שחור ואינסופי שמעביר את הקור שלו בין כל
פינות הגוף של תל-אביב. שמתמשך מכיכר המדינה לכיכר אתרים אל
החוף דרומה ממנו דרך כל המלונות החוסמים את העיר כחומה של גטו.
בתי מלון שסוגרים אותה מכיוון הים כמו עיירה יהודית סגורה
בוואקום יהודי.
אני זוכר שכשעברתי לגור בתל-אביב ראיתי את מלון הילטון שנבנה
אז וראיתי את כל המלונות החדישים והרזים והגבוהים שנבנו לאורך
החוף כמו מלון קראון פלזה או מלון קרלטון או מלון הילטון או
מלון דן וחשבתי על החומות של הגטו היהודי. חומות הגטו של בתי
המלון החגיגיים והמפוחדים. חומות של ייאוש ולא של תקווה.
אני לא יודעת מה אני הולכת לקנות עכשיו, עינת. חגורות?
הלאה והלאה לאורך סמטאות צרות בחזרה אל הכיכר היחידה של חייו.
נקודת ההתייחסות היחידה שלו אל החיים שלו ואל הבדידות הקיומית
שלו ואל עצמו.
יושב בכיכר דיזנגוף ומחפש מה לעשות עם עצמו.
בא לי להיות שיכור, אומר לעצמו. יורד אל הסופרמרקט שנמצא מתחת
לבניין של קולנוע חן וקונה שם בקבוק וודקה בזול וקונה גם בקבוק
מיץ אשכוליות שעולה בערך אותו מחיר. ועולה בחזרה אל הכיכר
ומתיישב על ספסל אבן. פותח את בקבוק הוודקה ושופך חצי מתוכנו
וממלא מיץ אשכוליות אל תוך החצי הריק.
לא בא לי להיות שיכור אלא רק לדפוק קצת את הראש. אין לעיר הזו
סבלנות לשיכורים.
את אוהבת אותי? תגידי שאת אוהבת אותי, נערה. תגידי שבתל-אביב
מותר לאהוב.
מסובבת את ראשה לכיוון רחוב פינסקר ולא אומרת לו כלום. יושבת
עם הדובי שלה ושותקת. רק דממה של רחוב סואן שהפסיק פתאום
להשמיע את קולותיו כאילו סובבו שמאלה את כפתור הקול
בטלוויזיה.
אז את שומעת, נערה? הייתי הולך הרבה לקולנוע כשהייתי גר כאן
וראיתי המון סרטים. ופעם בסרט אחד נפסק פתאום הקול ולא שמעתי
כלום. אני חושב שזה היה בקולנוע חן בכיכר. לא זוכר איזה סרט זה
היה. אולי ליל הגנרלים עם פיטר אוטול על קצינים נאציים סוטי
מין שהרסו את גטו ורשה.
אה.
ואני זוכר שראיתי את פיטר אוטול עם כל הגובה שלו שנפרש על כל
המסך הענק של קולנוע חן בכיכר דיזנגוף. איש ענק. יצור דמיוני
שמתארך כמו צל על פני בד אדיר. צל ענק שמוטל מלמעלה, מהגג של
קולנוע חן. נזרק מראש בניין עוד יותר גבוה שבונים אותו רק
עכשיו.
אוף אתך! אני לא יודעת למה אני נשארת אתך כל הזמן.
את רואה את הבניין ההרוס הזה ברחוב פינסקר? בדיוק מול האולפן
ששם מקליטים את התוכנית של ליאור שליין. התוכנית הכי תל-אביבית
שמשודרת היום בטלוויזיה. את רואה לפעמים את התוכנית של ליאור
שליין? אווירה תל-אביבית מתוקה כזו. את זוכרת מה היה פעם מול
האולפן של התוכנית? פעם היה שם קולנוע ענקי שקראו לו קולנוע
תל-אביב. את זוכרת?
מבט צדדי נזוף של ילדה צעירה שלא נולדה בכלל כשהקולנוע הזה
הפסיק לפעול באמצע שנות השמונים.
את זוכרת? תגידי לפחות אם את זוכרת. מרגיש שהמילים שלו קצת
מרחפות. כמו השער הארוך והמתולתל שהיה פעם לליאור שליין. כמו
השער שלה.
אתה יודע שבכלל לא הייתי קיימת בשנות השמונים, אדון אריה הזקן!
מסובבת בכתפיה, מגלגלת עוד קצת את השער המלכותי שלה שמתמתח לכל
אורך המחשבה שלו. רואה כמוהו את התמונות הנעות על המסך הענקי
של קולנוע תל-אביב.
אוי, קולנוע תל-אביב. איזה מסך ענקי היה בקולנוע תל-אביב. אבל
זוכר מסכים אפילו יותר גדולים. הראשון בקולנוע הסינרמה והשני
בקולנוע הדרייב-אין. את יודעת על מה אני מדבר?
ממש לא! מחכה שהוא יגמור כבר עם הזיכרונות שלו ויקנה לה משהו
לאכול או איזה בגד חדש או שרשרות זוהרות או משהו.
בסינרמה היה מסך ממש ענקי ומתעגל כזה. את שומעת? בדרייב-אין
היה מסך ענקי בתוך מגרש חניה שאנחנו נסענו לשם כדי להזדיין
בתוך האוטו ולא כדי לראות סרטים.
טוב, שיהיה. מה שתגיד. אומרת לו. לא מעורבת בכל הסיפור שלו.
בואי, נערה. בואי נראה סרט ביחד.
מדמיין לעצמו איך היא יושבת לידו בכל אחד מבתי הקולנוע שהוא
מדבר עליהם. היא יושבת לידו בסינרמה ומביטה אתו במסך המעוקל
שמראה סרט ריאליסטי כמו החיים. והיא יושבת לידו במכונית קטנה
שחונה ליד מכוניות קטנות אחרות ובכל אחת מהן זוג שמתחרמן
ומתמזמז ומזדיין. והיא יושבת לידו בקולנוע תל-אביב. השער שלה
מכסה את כל המושב שהיא יושבת עליו, ומתפשט גם למושבים
הסמוכים.
בוא נישאר בסרט הזה. זה נראה לי סרט מעניין. קליאופטרה.
אנחנו יושבים ורואים את אליזבט טיילור עם הפרצוף שלה שלוקח את
כל המסך.
את מפריעה לי לראות את אליזבט טיילור!!! מישהו צועק מאחורה.
מפנה את הראש ורואה את הפרצוף המפלצתי של השחקן דובי גל.
שבי שם, את, עם השער הארוך העומד כמו זין! את מפריעה לי לראות
את אחוזבת טיילור!!! אני לא יכול להבין למה דובי גל צועק ככה.
אבל אני חייב להגיב לצעקות האלה של דובי גל.
שתוק שם, אתה, עם האף הארוך והעקום. יש לך אף בצורה של זין
עומד, ואתה עוד צועק?
חה חה חה!!! שומע את הצחוק שלה. חנוק בתחילה ומתחיל להתפרץ חי
חיחי קטן כזה. חי חיח חי חי, מחזיקה את הידיים שלה על הפה שלה
כדי שלא להתפרץ לתוך הסרט עם צחוק פרוע ואסור ומפריע לצופים
המעטים שיושבים בקולנוע תל-אביב הישן עם אלפיים ומאתיים
המושבים שלו.
חיחיחיחי!!!
שב בשקט, יא דובי גל, יש לך אף יותר גדול מהמסך הזה!!!
חי חיחיח חי חי חי חי, היא יודעת שאני יורד על דובי גל רק
בשבילה. זה עושה לה טוב. יש בה משהו רע. יש בכל אחד מאתנו משהו
רע שהוא גדול ממה שאנחנו. מסך גדול ורחב שמכסה את כל השמים
שלנו בשחור קודר ואיכותי. כמו ירכיים פעורות של נערה צעירה
שלבשה פעם שחורים. כמו המוזיקה השחורה שאנחנו שומעים כשאנחנו
יוצאים מקולנוע תל-אביב והולכים לכל אורכו של רחוב פינסקר
ומגיעים עד קולנוע אלנבי של פעם.
את רואה? יש שם איזה מועדון של מוזיקה שחורה. עוברת לבדה,
שחורה ואפלה כמו המוזיקה. לובשת בגדים שחורים כמו המוזיקה.
קודרת ואפלה כמו המוזיקה.
תודה על הבגדים. מגניבים לאללה.
להיכנס אל המועדון של המוזיקה השחורה. לשבת כמה דקות ולשתות
משהו לא מחייב כדי שלא יזרקו אותנו החוצה כי לא הזמנו שום דבר,
ולהיכנס אתה מיד לשירותים של המועדון. תכלית הקיום שלי. ואני
לא אומר את זה בשום ציניות. תכלית הקיום שלי זה להיכנס עם נערה
מתבגרת לשירותים של מועדון. להיכנס ביחד עם בת-עשרה לבית שימוש
של מועדון שמשמיע מוזיקה שחורה ולסגור אחרינו את הדלת ולהוריד
לה בלי הרבה מילים את המכנסיים שלה ולהוריד לה בלי הרבה מילים
את התחתונים שלה ולא לדעת מה לעשות אחר כך. להסתכל אל תוך
העיניים שלה ולא לדעת מה לעשות אחר כך.
אתה רוצה שאני אוריד לך את המכנסיים? ממש עדינה אליי. ממש טובה
אליי.
נותן לה להוריד לו את המכנסיים. נותן לה להוריד לו את
התחתונים. נותן לה לנסות להעמיד לו אותו.
את שומעת? זו הייתה הפנטזיה שלי כשהייתי גר כאן לפני שלושים
שנה. לעשות את זה עם נערה מתבגרת בשירותים של מועדון של מוזיקה
שחורה.
דווקא של מוזיקה שחורה. חה חה חה. איזו פנטזיה מגניבה. מחליקה
את ידיה לאורכם של הבגדים השחורים החדשים שקניתי לה בחנות של
זארה ממש בהמון כסף.
אני עוצם את העיניים. רוצה לכתוב עוד פעם את התסריט. אנחנו
עומדים ליד המועדון של המוזיקה השחורה, איפה שהיה פעם קולנוע
אלנבי. אני רוצה להזמין אותה פנימה. לשמוע יחד מוזיקה שחורה
מחששת שמטמטמת את ההתנגדות של ההיגיון. לשמוע ולשמוע ועוד פעם
לשמוע. ואז לרקוד ולרקוד ועוד פעם לרקוד. להיכנס לתוך הטרנס
השחור המרעיד את היצרים התמימים שלה. ואחר כך להזמין אותה
בתמימות מקודשת להיכנס יחד אתה אל קודש הקודשים.
בואי, מתוקה, בואי תיכנסי אתי אל השירותים.
אני כאן, אריה, אני כאן רק בשבילך.
נערה מתבגרת שמסירה את מכנסי הג'ינס שלה ומורידה את תחתוניה
ומתכופפת קדימה. כמו הפסקה כפייתית באמצע הסרט כדי שהאנשים
יקומו ממושביהם כדי לאכול משהו ולשתות משהו ולבזבז את הכסף
שלהם לטובת הבעלים של המזנון.
אני כאן רק בשבילך, אריה. אני כאן תמיד רק בשבילך, אריה.
מתכופפת אליי. מכינה את גופה רק בשבילי. טיפה רועדת. טיפות של
וודקה מעורבבת במיץ אשכוליות שניתזת מהפה הפתוח שלי. שניתזת על
הגוף המתרחק שלה.
למה את עוזבת אותי, נערה? עוד לא גמרנו לראות את הסרט! רצה את
כל הדרך הארוכה מאלנבי דרך פינסקר ובחזרה. חלפה את הריקנות של
מוגרבי. מוזיקה שחורה חוזרת וקודרת. עוד לא ראינו את הסרט,
נערה!!!
היא הולכת למקום אחר. חוזרת ומעוררת. מרגיש שההשפעה של הוודקה
מתעדנת לו בתוך הנשמה.
עוגיות טעימות. מי רוצה עוגיות טעימות שאני בעצמי אפיתי?
להסתובב בין הזקנים בכיכר ולהציע את עוגיותיה. יש להם מקומות
מיוחדים ואווירה מיוחדת. כמה מהם קונים את העוגיות שלה. אני
חושב עליהם. יש ואקום מיוחד שמושך את כל הזקנים האלה אל תוך
הוואקום הזה של כיכר דיזנגוף. יש כאן משהו שמעבר להיגיון
האנושי שמושך לכאן אנשים זקנים ונערות פריקיות. אם ידפיסו היום
מפה לא הגיונית חדשה כמו המפות של ימי הביניים עם ירושלים
במרכז העולם, אז כל המפות הלא הגיוניות צריכות להיות עם הכיכר
של צינה דיזנגוף במרכז העולם. ואם ידפיסו מפה עוד יותר לא
הגיונית אז היא תתאר רגליים פתוחות של אחת הנערות הפריקיות
שיושבות בכיכר דיזנגוף ובין רגליה מרכז העולם הכי אמיתי. כיכר
דיזנגוף הכי אמיתית. הכי טובה. הכי טעימה. הכי קשוחה ויש לה
בגדים שחורים מגניבים לאללה וגם איזה קולר סאדיסטי וכל
הפדופילים הזקנים של הכיכר מתחילים אתה.
עוגיות טעימות. מי רוצה עוגיות טעימות?
ואחר כך עוד חוזרות הפנטזיות כמו הניגון שמתנגן בתוך ים
סודותיו. או בתוך ים סודותיה. ים גדול נשי ואמהי ומלא סודות
כמו עוגיות קטנות וטעימות.
פדופיל זקן אחד קונה ממנה כמה עוגיות ומקבל אותן בשקית נקייה
ולבנה. טועם אותן ומחמיא לה על הטעם המשובח שלהן.
עוגיות טעימות ילדה. המממ...
תודה, אדוני. אני מעריכה את זה שקנית ממני, אדוני. מחייכת אל
המחמאות שלו. ממשיכה לדבר אתו כזה.
הולך למטה בדיזנגוף. זרימה לכיוון משהו שחלף ואיננו עוד. חושב
פתאום על מאיר וצינה דיזנגוף. איש מבוגר שפגש נערה צעירה
בסרביה או בקישינב והתחתן אתה ולקח אותה לדיזנגוף. כמובן לפני
שהרחוב הזה נקרא כך, והראה לה את כל מנעמי הרחוב, וגם את הסוס
שלו הראה לה.
תשתי משהו? פדופיל זקן מזמין נערה מתבגרת לשתות אתו קפה בכסית.
מזמין קפה לשניהם קטן אצל חצקל. רואה נערות צעירות עם פנקיסטים
זקורי כרבולת. צינה דיזנגוף הולכת שם עם בעלה המבוגר ממנה
בשנים רבות. הם הכירו כשהייתה ילדה קטנה.
הם נראים לי שתולים של המשטרה. פנקיסטים זקורי כרבולת מתלחשים
עליו ועל הנערה.
מה פתאום הוא הולך אתה? מה היא, הבת שלו? הם מדברים על שניהם.
הם מדברים על מאיר דיזנגוף וצינה.
את יודעת מה מצחיק כאן? שצינה מתה הרבה לפניו! מהנהנת בראשה,
מטלטלת את שערה. הסוס של ראש העיר הראשון עומד לא רחוק מאתנו,
מלחך עשב בצדי הרחוב ליד גורדון, מחכה לבעליו. ליד המון
תימהונים וערבים שעושים את עצמם תיירים מג'מייקה או עובדים
זרים מאיזו ארץ אקזוטית שהבנות הצעירות אוהבות. ליד כל הזקנים
הפדופילים שמהלכים בדיזנגוף.
רוצה לבוא אתי לשירותים? יש שם שירותים, למטה, בכיכר.
את העגלה מושך הסוס ואותי מושך הכוס. מכירה?
מה? נימה צוחקת יש למילים של נערות מתבגרות שיושבות בדיזנגוף
ונכנסות לפעמים לשירותים שלמטה עם גברים מבוגרים שהן הכירו
לפני כמה דקות. לא יותר מכמה דקות.
יש לך שיק של דיזנגוף.
מה?
נערה מתבגרת. שער סמיך מאוד. כובע ברט לצד כזה. שיק של דיזנגוף
כזה. נערות מתבגרות מתגרות אם אומרים להן שיש להן שיק של
דיזנגוף.
יש לך שיק של דיזנגוף.
יא, איזה חמוד אתה. בן כמה אתה? השאלות נשאלות בדרך כלל הפוך.
גם הפנטזיות שלו הפוכות כאלה.
היי, חמודה, בת כמה את? אנשים מבוגרים רוצים בטוחים שהיא אמרה
להם שהיא בת תשע-עשרה.
בת תשע-עשרה, חמוד. למה? הוא מתקרב אליה והם מדברים כמה דקות
והם הולכים ביחד לשירותים שמתחת לכיכר.
יא, איזה גדול!!! נערה מתבגרת צווחת כמו ילדה קטנה מהחלון הקטן
של השירותים מתחת לכיכר. עליסה בארץ הפלאות מפליגה עם המורה
שלה למתמטיקה אל מרחבי הדמיון הפרוע.
יא, איזה גדול, אימא'לה!!! מישהו מתעסק עם הכוס שלה ואני חושב
על הסוס שמחכה לי בפינת רחוב גורדון. אני עולה על הסוס של
דיזנגוף ומנסה להשתלט עליו. קצת מתפרע. משתלט עליו בכמה דקות
ומתחיל לדהור. הרחובות הריקים נותנים לי מרחב מספיק להשתולל עם
הסוס. מתחיל מפינסקר וחותך את אלנבי וחוצה את כיכר המושבות.
מגיע תוך כמה דקות לתחנה המרכזית של פעם. מסתכל באוטובוסים
ישנים שמגיעים לכל קצוות הארץ. מסתכל בדוכנים עם המון בגדים.
יאאא, כמה המון בגדים!!!
המון עובדים זרים מסתובבים שם. המון עובדים זרים על נשיהם וטפם
שמהלכים מסביבנו כאילו שאנחנו בברלין או ברומא. שתי ערים
ענקיות עם יותר זרים מאשר מקומיים. אנשים משכילים בארצותיהם
שלא יכולים לממש את לימודיהם והם נאלצים לבוא לישראל כדי לעבוד
בניקיון או לטפל בזקנים או לשטוף כלים במסעדות.
יייאא, כמה המון בגדים. תקנה לי משהו?!
ואני כבר לא מדבר על הבחורות האוקראיניות היפות שעזבו את
התיכון או את האוניברסיטה והן עובדות כאן כזונות כדי לחסוך קצת
כסף ולחזור אל ארץ מולדתן האהובה.
ואני חשבתי שהן סתם זונות. נוברת בערמת בגדים בעשר שקל. ואני
חשבתי שהן סתם שרמוטות רוסיות בעשר שקל. אומרת לי ומוחה דמעה
עלומה.
בחיי. אני אף פעם לא יודע אם את מתכוונת ברצינות או שאת
צינית.
מחייכת. לוקחת בשקיות כמה בגדים מאוד יפים שאני שילמתי עליהם
שמונים שקל. מחפשת מקום מאחורי הדוכנים להוריד את הבגדים
השחורים המזיעים שלה וללבוש בגדים כתומים עם פסים שחורים
ארוכים ודי סקסיים. אני מסתכל קצת על נערות אוקראיניות יפות
כמו חלום. הנערות הכי יפות בעולם. חלום ארוטי מושלם בשלוש מאות
שקלים לשעה. רק שלוש מאות שקלים ואתה נכנס אל קודש הקודשים של
בחורה אוקראינית שמוליכה אותך אל כל סודותיה למשך שעה שלמה.
את לא מוכנה להיות נערת ליווי אוקראינית רק לשעה? רק בשביל
הפנטזיות שלי?
חה חה חה. המכנסיים הכתומים מתחככים ברגליה כאילו היו האצבעות
שלי.
רק בשביל הפנטזיות שלי. בבקשה, נערה. את לא חייבת להיות באמת
נערת ליווי אוקראינית. רק לשעה. רק בשביל הפנטזיות שלי.
בבקשה!!!
חה חה חה חה חה!!! נערת תיכון שהגיעה לתל-אביב צוחקת על
המחשבות האבסורדיות שלי. הצחוק שלה ננעץ בי כמו מחטים קטנות
שהעובדים הזרים הסיניים נועצים בבהונות רגליהם או בתנוכי
אוזניהם. או במקומות אחרים בגוף ערום ורוקד של נערה צעירה.
טוב, לא לשעה. בבקשה. תהיי נערת ליווי אוקראינית רק לחמש דקות
בבקשה.
חה חה חה חה.
מוציא מהכספומט הקרוב שלוש מאות שקל. נכנס למכון הבריאות הקרוב
ונותן לאוקראינית הראשונה את הכסף. איש אחד גבוה עם זיפי זקן
וכיפה מתקרב אליי.
היי, חביבי. את הכסף אתה נותן לי! נותן לו את הכסף. אוחז בידה
של הנערה האוקראינית. נכנס אתה לחדר קטן. יש שם מיטה מלוכלכת.
נשכבת על המיטה ומורידה את התחתונים. פותחת את הרגליים. צריך
רק להיכנס.
תגידי. זקזאלה. מסתכל לה בין הרגליים ומתחיל לדבר אתה חצי
בעברית חצי באוקראינית. אבא שלי היה אוקראיני.
כן, היא סטודנטית למשפטים מאוניברסיטת קייב. הלימודים יקרים
מאוד וגם הדיור. היא הגיעה לתל-אביב לפני שלושה חודשים בערך.
חצתה את הגבול ליד אילת. הבדואים דפקו אותה כל הדרך. כן, היא
מרוויחה כאן קצת כסף. האיש עם הכיפה שקנה אותה במכירה פומבית
חייב להחזיר לעצמו את השקעתו ולכן הוא לוקח את רוב הכסף לעצמו,
אבל גם לה נשאר משהו שהיא שולחת פעם בשבוע לאימא שלה בקייב.
כן, יש לה מספיק כסף לשלם על הלימודים. עכשיו היא עובדת בשביל
הדירה.
רק דמעות בעיניים יש לי מכל הסיפור הזה. אפילו לא עומד לי.
אי סיבודניאה פיסקה. עכשיו היא מדברת אתי על זיונים. בחורה
אוקראינית שעובדת בתל-אביב מדברת אתי עכשיו על העבודה שלה.
פזדייט פזדייט!!! אומרת לי לזיין אותה כבר. נו כבר!!!
חרושה חרושה. היא מסתכלת בשעון שתלוי על הקיר ממולנו כמו רמז
עבה במיוחד. אני אומר לה ברוסית שאני מוכן להוציא אותה משם.
אני אומר לה שאני אעשה הכול כדי להחזיר אותה בשלום לאוקראינה.
ספסיבה ספסיבה. היא אומרת לי תודה חסרת סבלנות כזו. היא חייבת
לעבוד עוד כמה חודשים כדי להרוויח עוד קצת כסף. בתל-אביב
מרוויחים כסף טוב. חרושה גינגי. ספסיבה בתל-אביב. חרושה גינגי
בתל-אביב. מדברת אתי בתערובת של עברית ואוקראינית. לוקחת את
היד שלי ושמה אותה בין רגליה. לא יודע מה לעשות עם היד שלי
שנמצאת בין רגליה.
תודה, רבה אני אומר לה בעברית. ספסיבה. נותן לה נשיקה על המצח.
יוצא החוצה.
וואלה שווה זיון. אומר לאיש עם הכיפה שעומד בכניסה ומכניס
פנימה אדם אחר עם זקן גדול שמושיט לו שלושה שטרות של מאה שקל.
איפה את, נערה??? צורח בחוץ. חושב על נערה אוקראינית שנאלצת
עכשיו לסבול זקן גדול ומסריח שגוהר על פניה היפים.
איפה את, נערה?!!!
ועכשיו אתה מרגיש את הלחץ המטריד למטה. הכאב הדוקר באשכים. בכל
זאת הסתכלת חצי שעה על עריסת תינוק של בחורה יפה. בכל זאת ראית
שפתיים תחתונות ולא עשית כלום עם זה. בכל זאת הראש שלך מלא
פנטזיות על תיכוניסטיות שנכנסות אתך לחדרי שירותים ונשבר לך
הזין מלאונן כל הזמן, ואז אתה לוקח מונית ונוסע לרחוב הירקון
ליד השגרירות הצרפתית והשגרירות האמריקאית. רואה שם את הזונות
המרוקאיות והזונות הערביות של רחוב הירקון עם החרדים ועם
הערבים. רואה את הזונות של רחוב הירקון עם הפוליטיקאים ועם
הדיפלומטים הזרים שהלכו אליהן.
תראי משהו. נערה קטנה וחמודה עומדת לידי. רואה מה שאני רואה.
מביטה בי באותן עיניים מבינות. אולי מכפרת על מה שהיה במכון
הבריאות ליד קולנוע מרכז. אם זה היה בכלל.
תשמעי משהו, אני זוכר שהייתי ילד קטן וגרתי באמצע רחוב דיזנגוף
בין פינת ארלוזורוב ופינת ז'בוטינסקי, והלכתי לרחוב הירקון
בלילות הקרים של הסתיו. תמיד היו לי לילות קרים. בודדים.
בסתיו. והייתי הולך לאורך רחוב הירקון, מתחת לכל השגרירויות,
והייתי רואה אנשים עם חליפות ייצוגיות שמודפס עליהן סמל של
איזו מדינה שהנציגים הדיפלומטיים שלה לא צריכים ללכת אל זונות
בחמישים שקל ברחוב הירקון. אבל דווקא בגלל זה. גאולה נוצרית
מתוך הביבים.
כן, אומרת לי. העיניים שלה שמבינות הכול. העיניים שלה שרואות
הכול.
ולא היו אז נערות ליווי יפהפיות מאוקראינה. את שומעת? רק זונות
מרוקאיות וזונות ערביות מכוערות ומסריחות היו אז. בחיי, רק
זונות מרוקאיות מסריחות ומגעילות, והנציגים הדיפלומטיים הולכים
אליהן יחד עם תיכוניסטים עם זין מרטט. לא היו אז זיונים
בשירותים של המועדונים.
נערה צעירה מצחקקת. חיחיחי.
לא. בחיי. דברים כאלה לא היו אז. רק זונות מרוקאיות, או זונות
ערביות מסריחות, או מקסימום זונות רומניות. כמו סטלה המגמרת.
את ראית את סרטי אסקימו לימון?
רק את הראשון. ראיתי בווידאו. מפהקת.
אפשר להשיג אותם היום גם בדיוידי. אבל זה לא משנה. מפהק בעקבות
הפיהוק שלה כאילו שזה מדבק. מרגיש עייף כמו המוות.
אבל אתה ראית אותם. נכון, אריה? ואימא של בועז דוידזון הייתה
חברה של אימא שלך. אתה ראית את אסקימו לימון בחיים המציאותיים
שלך. כי אתה אף פעם לא היית הנער שמצליח עם בנות כמו מומו
ששיחק יונתן סגל שזיין את ענת עצמון והכניס אותה להיריון למרות
שבחיים האמיתיים שלו היה הומו כמו ליאונרד ברנשטיין שהתגלגל
בלילה עם עזריה רפפורט אבא של אשתו של אמנון ליפקין שחק שלקח
אותה לקונצרט עם האהוב המוזיקלי שלו כשהייתה ילדה תל-אביבית
קטנה ומכוערת. אלף שמונה מאות ושתיים עשרה של צ'יקובסקי. יריות
של תותח. פעם עשו קונצרטים כאלה בפארק הירקון שקוראים להם גני
יהושע על שם יהושע רבינוביץ' שהיה ראש עיריית תל-אביב שהפסיד
לצ'יץ'. זה קרה במאה הקודמת. אולי בתחילת המאה הקודמת. תמיד
רציתי להיראות כמו דמות באחד הציורים של נחום גוטמן. דמויות
תל-אביביות קטנות ותמימות צייר נחום גוטמן. קראתי כמה ספרים
שלו. רוצה ללכת עכשיו בשביל קליפות התפוזים. לחפש ביחד את
לובנגולו מלך זולו ברחוב שלוש בנווה צדק, או ברחוב לה גארדיה
ביד אליהו.
מה אנחנו עושים כאן? שואלת אותי. לא לגמרי יודעת. לא לגמרי
יודע מה לענות לה. לא לגמרי יודע איך הגעתי אפילו לרחוב הזה.
דמות מצוירת לא יכולה להגיע כל כך רחוק.
ואולי דווקא כן. בגלל שזו דמות מצוירת. בכל דמיון פרוע או ענני
שיכרות אלכוהוליסטים אנונימיים שמסתובבים סחור וסחור ורוכבים
על חמור בסמטאות הצרות של תל-אביב הקטנה. כאילו שאנחנו דמויות
בציורים של נחום גוטמן.
אל תשימי לב לזה, אני אומר לה. אל תתייחסי לזה ברצינות גדולה
מדי. היא מהנהנת בראשה. הולכת אתו בשכונת יד אליהו עם המגש
המיוחד הזה הקשור לצווארה ועליו העוגיות שלה.
כל עוגייה בשקל! זה המחיר שהיא מוכרת אותם. עוגיות טעימות
מאוד. באמת. אני יכול להעיד על כך.
עוגיות טעימות! עוגיות טעימות! אנשים עוד מעט יקנו את העוגיות
שלה. ואני רואה את נחום גוטמן הולך אחרינו ומצייר כל הזמן את
שנינו בצורה הזו - דמויות על סף הקריקטורה שמנסות לברוח ממנו.
דמות כפייתית על סף הקריקטורה שרודפת אחריו.
תעצרו לרגע, עדיין לא גמרתי לצייר אתכם! זה נראה כזה אבסורדי.
בחיי. דמויות מצוירות בורחות מדמות מצוירת אחרת. ובכלל הכול
נראה לו עכשיו מצויר. מיתוסים מצוירים שרודפים אחד אחרי השני.
ממש כמו בסרטים מצוירים. עכבר קטן בורח מחתול גדול.
גם כשגרתי בתל-אביב זה היה ממש ככה. החתולים רדפו תמיד אחרי
עכברים. גם כמציאות וגם כמטפורה. מטפורה למאבקי הקיום של העיר
הזו. היא מהנהנת בראשה. גם עכשיו היא רואה דבר כזה. מירוץ
מכשולים מטורף כשהעכבר מגייס לעזרתו את ידידו הכלב, וזה מחכה
לחתול בסמטה צרה וחשוכה עם אקדח ביד והחתול מתקרב, ואני אפילו
שומע את הירייה באה די מרחוק.
פוף!
חתול מחכה לכלב או עכבר מחכה לחתול. או עכבר אחד מחכה לאיש אחר
שיורד מהמדרגות והולך אל המכונית שלו עם כל שומרי הראש שלו
ואיזה עכבר קטן עם אקדח שגדול על מידותיו בכמה סנטימטרים רץ
אליו ויורה בו בגב.
פוף! שומע את הירייה ומתפלא איך עכברים יכולים לעשות דברים
כאלה. עכברים לא יודעים להשתמש באקדחים שגדולים על מידותיהם.
ובטח לא עכברים מצוירים.
פוף!
מה קורה שם? נערה שמוכרת עוגיות שואלת את הבחור שמכרה לו ברגע
הזה עוגייה טעימה מעשה ידיה. תימני קטן עם מבט ממוקד. זה האיש
שירה ביצחק רבין והיא לא יכולה למנוע את זה כמו שהיא לא יכלה
למנוע שום דבר רע שקרה בעיר הזאת. לא בגלל שהייתה רק בת ארבע
כשרבין נרצח. ולא בגלל שהייתה בת מינוס ארבע כשיעקב אגם הציב
את הפסל המזעזע שלו בלב העיר בכיכר דיזנגוף. לא בגלל שהייתה בת
מינוס המון שנים כשהוקמה כיכר אתרים, ועוד יותר בת מינוס המון
שנים כשגן החיות ליד העירייה הועבר לספארי. כן. רק בפנטזיות
שלי נערה צעירה יכלה למנוע את רצח רבין...
קצת קשה לי לעקוב אחרי קו המחשבה שלך, אתה יודע?
קשה לך, נערה? עושה פרצוף נעלב כזה. מלטפת את הראש שלי. משעין
את הראש שלי לליטוף שלה. נשען על המעקה עם היד השנייה שלי
ומנסה להקיא את הנשמה שלי.
בווואוואאאא, ככה זה נשמע בערך כשהנשמה שלי יוצאת אליה. ואני
עוצם את העיניים. רואה איש אחר עם בגדים צבעוניים, ילדותיים
כאלה, וגם הפנים שלו צבעוניים, ויש לו אודם חזק וגדול על הפה,
ועל הידיים שלו יש קעקועים של דרקונים ושל שדונים וטרולים ושל
יצורים שונים מהאגדות. והיא מסתכלת עליו ולא צוחקת.
למה את לא צוחקת?
אני עצובה מדי, אומרת לי. אתמול הייתי בעצרת של רבין.
אתמול היית בעצרת של רבין? בגלל זה ליצנים לא מצחיקים אותך?
בכלל לא צוחקת. מסתכלת על כמה חנויות בגדים בדרך מכיכר דיזנגוף
לכיכר רבין דרך פרישמן. רק מסתכלת ולא מבקשת ממני לקנות לה
כלום. עצובה מדי. רצינית מדי. בת הנעורים היחידה שעדיין
מתייחסת ברצינות לאיש הזה ולמורשת שלו.
בוא תשמע למה אני בוכה ולמה אני עצובה. מתיישבת לה על ספסל
בפרישמן בדיוק ליד החנות של קלודט זורע עם כל הפאנק גראנג' רוק
של הסטייל המשוגע שלה. אז אתה שומע, אריה, אתמול בערב הגענו
לעצרת יצחק רבין בתל-אביב ופגשתי מלא חברים שלי והתחבקתי אתם
הרבה. והעצרת הייתה די פסטירבין כזו שזה יותר הפנינג ופחות
יצחק רבין, אתה יודע איך זה. עברי לידר ונינט ויצחק רבין. זה
הפנינג כזה ואנשים די באו בשביל לפגוש חברים שלהם או לראות את
הראל סקעת ונינט טייב. אתה יודע איך זה.
תלמידת תיכון בת שש-עשרה וחצי, לא גבוהה במיוחד וגם קצת
שמנמונת, מנסה למצוא את דרכה בנבכי הציניות חסרת הברירה שאופפת
אותה כשהיא מגיעה אל העיר הגדולה עם הדובי שלה כמו ילדה קטנה
שהולכת לאיבוד בכרך הגדול. המון בחורים פוגשים נערות צעירות
בפסטירבין כאלה. כמו המפגשים של ישרא-בלוג בקניון עזריאלי. כמו
פסטיבלי בומבמלה למיניהם. הוא חושב לעצמו שהעצרות של רבין כבר
מזמן לא עצובות. הן הפכו להיות ציניות. הוא חושב לעצמו
שהציניות שהגיחה מתל-אביב והתפשטה לכל הארץ נתקעה איכשהו אצלה.
לא עברה את מחסום הדובי שלה או את חומת השערות המדהימות שלה.
תבכי, תבכי. שתיים עשרה שנים מאוחר מדי, אבל תבכי. תבכי. בכל
זאת קצת ציניות. תבכי, תבכי. טוב שמישהו בוכה על האיש הזה.
כולם כבר הפסיקו לבכות. תל-אביב לא מאמינה יותר בדמעות.
תל-אביב הוציאה את הבכי האחרון שלה בהספד של נועה, ומאז
תל-אביב לא בוכה יותר. זהו. הדמעות נגמרו. הקונספירציות לקחו
את מקום הדמעות. תבכי. תבכי.
באמת יורדות לה דמעות מהעיניים הנפתחות והנסגרות שלה. כאילו
שהיא ממש שומעת אותי. תבכי, תבכי. נערה שעדיין לא איבדה את
התמימות שלה. פרח של אהבה שפורח לנגד עיניי ולא רק בחלומות
המשוגעים שלי. צמח יקר וענוג שצומח בגינה של החיים המציאותיים
שלי ולא בגינות קטנות נסתרות יחד עם צמחי הקאנבוס שהתל-אביביים
מגדלים בעציצים.
תבכי, תבכי. מלטף לה את השערות הארוכות והנפלאות שלה. מלטף לה
את הדובי שלה. רוצה להשכיב אותה על החול ולהסיר את מכנסיה
ותחתוניה ולרדת לה.
תבכי, תבכי. ממשיך עוד ללטף את השער הארוך שלה. כנראה שהשער
שלה ארוך יותר מהחיים שלי. כנראה שארוך יותר מהמצפון שלי.
תבכי, תבכי. מלטף. מתנערת מהליטוף שלו ונשענת לבד על הספסל.
מלטפת לעצמה את השער הכי נפלא בעולם. מארגנת את המחשבות שלה.
קמה מהספסל והולכת שוב אל חלון הראווה של חנות הבגדים
המשוגעים. מסתכלת על חולצה ירוקה כמו צמרות העצים בלי הציפורים
המצייצות המשגעות את השכל, המחרפנות את התחת שלי.
אתה לא מתאר לעצמך כמה אני מעריצה את הבן אדם הזה, אריה,
ודווקא עכשיו, כשאני כבר גדולה ומבינה את כל מה שקרה כאן
כשהייתי בת ארבע. אתה לא מתאר לעצמך כמה אני מוקירה את הבנאדם
הזה, אריה. הוא היה מדהים הבן אדם הזה, אריה. אני כל כך רוצה
להחזיר לחיים את הבן אדם הזה, אריה.
נערה צעירה נדלקת על מילותיה באקסטזה כמעט מינית. או אפילו
מעבר למיניות. מעבר לאנושיות.
אני כל כך הייתי רוצה להחזיר את הגלגל לאחור ופשוט להגיע לעצרת
שהייתה כאן לפני שתיים עשרה שנים ומבחינתי להדוף בגופי את
המתנקש. פשוט לעמוד בין יגאל עמיר ובין רבין. לעצור בגוף שלי
את הכדור שפגע ברבין.
הולך במקומה אל החנות של קלודט זורע. רוצה לקנות לה משהו לעשות
אותה שמחה. משהו כמו בגד יפה. ירוק כמו העצים. ירוק זה צבע של
שמחה.
אתה מבין על מה אני מדברת, אריה? אני רוצה לעצור בגוף שלי את
הכדור שפגע ביצחק רבין! הנערה הנרגשת צועקת את המילים האלה
שנחרשות עמוק מתוך הגוף הפצוע שלה וננעצות ישר לתוך האוזניים
הציניות שלו.
הכדור שפגע ברבין? את בטח שמעת שברבין פגעו שלושה כדורים וגם
זה לא בטוח כי לפי אחת מתיאוריות הקונספירציה ברבין פגעו רק
שני כדורים. רוח הים הצוננת הייתה יותר חמה מהחיוך הציני הבלתי
נמנע שהגיח והתעלה מהפה שלו.
חכי לי שנייה. הולך ונכנס אל תוך החנות וקונה לה את החולצה
הירוקה ומביא לה בלי אריזת מתנה. מאתיים חמישים שקלים הולכים
ברגל עד אליה.
רק כדור אחד פגע בו. אומרת. אני הייתי שם.
את היית שם? שואל אותה. מנסה כאילו בתמימות קרה כמו הרוח הימית
החמימה להתקרב אל הדמעות. נותן לה את החולצה הירוקה היקרה.
אני הייתי שם!!!
נותנת לו בחזרה רק ריחוק ודמעות. רק ריחוק ודמעות נותנת לו
בחזרה.
אני הייתי שם. מלחשת את מילותיה. מנגבת את דמעותיה בחולצה
ירוקה יקרה של המעצבת קלודט זורע.
את היית שם. המממ.
מגרד בראשו לחשוב על המילים שלה. שומע שוב ירייה אחת רפה. כמו
הילוך חוזר. כמו זין נופל. שולח ידיים אל הדובי שלה. גם ממנו
היא מרחיקה אותו. חושב לאן להמשיך עם הפנטזיה הזו.
אולי לתת לה להציל את רבין? בכל זאת לא צריך להרוג ראשי ממשלה.
לא צריך בכלל להרוג אנשים בתל-אביב. ומה עוד שהוא רצה שלום, חה
חה חה.
אבל הסכם אוסלו שהוא חתם עליו הביא לנו רק בעיות והרוגים
ופיגועים.
אבל לא צריך להרוג את רבין.
אבל מצד שני רבין של השלום הוא גם רבין שהטביע את האלטלנה וירה
באנשים שניסו לשחות אל החוף. הוא צריך לשלם את המחיר על
אלטלנה.
אולי בעצם לא. ראש ממשלה שרצה שלום ושהיה גם רמטכ"ל של מלחמת
ששת הימים לא צריך לשלם את המחיר על מעשיו של קצין צעיר וטיפש
בן תשע-עשרה ששטפו לו את המוח עם סוציאליסטים טובים
ורוויזיוניסטים פשיסטים רעים.
אה, מגרד בראש שוב.
נו, מה אתם אומרים על זה? אני ממש לא יודע מה להחליט. אם לתת
לה להציל את רבין או לא. אם לתת לה להקריב את חייה למען רבין
או לא.
אני מתחיל ללכת לכיוון כיכר מלכי ישראל. הזמן שלי חוזר אל
נקודת האיפוס. אף אחד לא קורא לכיכר הזו כיכר רבין. נערה צעירה
עם חולצה ירוקה רטובה מדמעותיה הולכת אחריי. הגורל שלה כתוב
בנשימה שלי.
חכי שנייה, נערה. עוזב אותה לרגע בכיכר מלכי ישראל ליד אנדרטת
השואה של תומרקין ולוקח מונית ונוסע לרחוב אלנבי פינת הירקון.
יורד לרחוב הירקון. חוזר. הולך ברגל מפינת אלנבי עד פינת
הירקון לכיוון יפו. חוזר שוב. הולך שוב לרחוב אלנבי פינת
הירקון. הזונות שם יותר זולות וגם יותר מלוכלכות.
בכמה? זונה מרוקאית מסריחה. כל השנים שעברו מאז הוא עזב את
תל-אביב והזונות המרוקאיות עדיין כאן. פרוצות של חצרות. זונות
של חמישים לירות.
חמישים שקל בחצר. בעמידה. זונה מרוקאית עונה לו. יש בו כמות
כזו של חוסר ודאות שהוא חייב להוציא את זה עליה.
חמישים לירות בחצר. בשכיבה. להוריד לך את התחתונים ולהשכיב
אותך על האבנים ועל החול ולקרוע את הכוס של האימא שלך. יורד על
זונה מרוקאית. סטיגמה פולנית שהמרוקאים נחותים מטבעם. מעצם
הגדרתם. זה השיעור הראשון שלמדתי בתל-אביב. הייתי בן שש-עשרה
וחצי והלכתי עם אימא שלי לבקר את חברה שלה, גברת דוידזון. אימא
של בועז. הוא כבר עשה את אסקימו לימון הראשון ועדיין היו לפניו
כל האסקימו לימון הבאים. הזונה אצלו לא הייתה מרוקאית. סטלה
המגמרת הייתה רומניה. כל הזונות הן רק מרוקאיות, אמרה לי גברת
דוידזון. אמרתי לבועז לעשות את הזונות שלו מרוקאיות אבל הוא
אמר לי שזה סטריאוטיפי מדי. גברת דוידזון כועסת על בועז. כל
הזונות מרוקאיות! זה השיעור הראשון שלמדתי בתל-אביב, שכל
הזונות הן מרוקאיות. אחר כך הלכתי לבדוק את זה בעצמי.
חמישים שקל בחצר, בשכיבה. שונא לזיין בעמידה.
אימא שלך בחצר בשכיבה! זונה מרוקאית יורקת עליו. שונאת לשכב על
האדמה ולהטביע את השערות היפות שלה בחול.
אימא שלך הבת זונה, הלוואי שיהיה לה סרטן כמו שיש לי! צועק
עליה ויורק עליה בחזרה.
והכוס של האימא שלך המזדיינת, שהנאצים יקרעו אותו במחנה ריכוז,
אמן! זונה מרוקאית מתעצבנת עליו ומוציאה עליו את כל העצבים
שהעלו לה כל היום. לא בטוח שזונה מרוקאית מדברת ככה. הזונות
המרוקאיות שאני הכרתי בגיל שבע-עשרה לא דיברו בכלל.
את ואימא שלך, הזונות והשרמוטות שמזדיינות מקדימה ומאחורה!
יא מניאק אשכנזי, יא ווזווז מזדיין בתחת, יא חתיכת בן זונה,
איכסה עליך, יא חתיכת כלב! רודפת אחריו וזורקת עליו אבן גדולה.
בורח ממנה אבל האבן פוגעת בו בעקבו.
יא בת זונה פרענקית, יא מרוקאית נחשלת שאין לה מה לעשות בחיים
חוץ מלהשתטח על קברי צדיקים ולפתוח את הרגליים שלה ברחוב
הירקון פינת אלנבי בשביל חמישים לירות מחורבנות!
אימא שלך לוקחת באושוויץ חמישים לירות מחורבנות. אני לוקחת
חמישים שקל בעמידה בחצר. כל הזונות של רחוב הירקון פינת אלנבי
שומעות את השיחה האבסורדית שלהם ובאות ומקיפות אותם. רוצות בכל
מאודן לעזור לחברתן השרמוטה הבת זונה.
את אומרת לי שאת לוקחת חמישים שקל לזיון בחצר אבל את לא אומרת
לי בכמה האיידס. הזונות של רחוב הירקון רודפות אחריו עם
אבנים.
לאימא שלך יש איידס! צועקות עליו וזורקות עליו אבנים. שאימא
שלך תמות מאיידס, אמן! סוקלות אותו באבנים כמו את סטפנוס שנסקל
ביפו לא הרחק מכאן. אימא שלך הבת זונה עם האיידס מזדיינת עם כל
תל-אביב! זונות מרוקאיות זורקות עליו אבנים וגם מוציאות
סכינים. פתאום אני רואה אותה ביניהן. נערה צעירה שלובשת חולצה
ירוקה רטובה ומחזיקה קופסת קרטון עם המון עוגיות שקנתה בטח
בחנות של לחם ארז בדרך מכיכר רבין לכאן. נערה צעירה שמרגיעה
אותן עם העוגיות שלה. אין ספק שיש לדבר הזה משמעות מאוד
תל-אביבית. נערה צעירה מוכרת עוגיות לזונות. זונות מרוקאיות
אוכלות בורקס של גבינה. בורקס של גבינה בסלנג מרוקאי זה כוס.
מנוש.
כוס אימא של הזונות המרוקאיות האלה!!!
בואי, בואי נאכל באמת משהו טוב. אנחנו עוד צריכים לעשות משהו
בקשר לרבין. זונות מרוקאיות מביטות בנו כשאנחנו הולכים ביחד אל
המסעדה כדי לאכול משהו שהוא יותר מסתם בורקס.
תגידי, מה בא לאכול? שואל אותה.
בא לי לאכול גם קבב וחומוס וגם אוכל משובח אירופאי כמו במסעדות
הכי מפוארות בפריז. יש לה דרישות לנערה. בודק כמה כסף יש לי
ואם צריך להוציא משהו מהכספומט. מזמין לנו מונית מאלנבי פינת
הירקון עד ליפו. ליד כנסיית עמנואל. פעם הייתה כאן מסעדת יוקרה
תל-אביבית אמיתית.
הנה, בואי נרד כאן.
לוקח אותה לאכול במסעדת קרן של חיים כהן. מסעדה צרפתית עם נופך
מזרחי, או מסעדה מזרחית עם מגע צרפתי. בדיוק הדבר שהולם את
האופי של הנערה ואת האופי של העיר שלנו. פאר צ'חצ'חי. פרחיות
מהודרת. כל כך נפלאה הייתה המסעדה הזאת. חבל שנסגרה. איפה חיים
כהן כשצריכים אותו? איפה המוח שלו שהוא משרה אותו במים ומפריד
אותו לאונותיו וחותך ומקמח ומטגן על שמן? איפה היין שהוא משרה
בו את המוח ומטגן אותו עד שישחים? איפה מיץ הלימון
והפטרוזיליה? למה אני חייב לאכול ולחרבן אוכל נפלא כזה? למה
אני חייב להוציא את החרא שלי החוצה ולהוסיף אותו לגוש הצואה
הגדול שקוראים לו תל-אביב? למה?
מה למה? נערה צעירה אוכלת את האוכל הכי טעים בעולם ונותנת לי
את התשובה הכי מרוקאית שתיתכן. פעם יכולתי למות מתשובות כאלה.
היום אני בתל-אביב.
מה למה? מסתכל עליה כשהיא אוכלת מוח מטוגן מושרה ביין שאני
שילמתי עליו מאתיים חמישים ושבעה שקלים. היא מכניסה את המוח
שלי לתוך הפה החמוד שלה. אוכלת את כל המחשבות שלי ואת כל
הרצונות שלי ואת כל החלומות שלי.
למה מי מת? שואלת אותי כשהיא כמעט גומרת לאכול את המוח ומנגבת
את פיה במפית רכה וסגולה ואחרי שהמפית מתלכלכת היא מנגבת את
פיה ואת סנטרה בחולצה ירוקה שאני שילמתי עליה מאתיים וחמישים
שקלים בחנות של קלודט זורע.
חכי שנייה.
יוצא לרגע החוצה. לוקח מונית ממסעדת קרן ביפו לרחוב הירקון
פינת אלנבי בתל-אביב. מחפש את השרמוטה שהתווכחתי אתה מקודם.
היא לא זוכרת אותי. שואל אותה כמה. אומרת לי חמישים שקל בחצר.
לוקח אותה לחצר. דוקר את הזונה המרוקאיות הזו בראש שלה עם סכין
מאוד חדה שלקחתי מהמטבח של מסעדת קרן. חוזר אליה עם מונית.
חוזר לאכול אתה מוח מטוגן כאילו כלום. מלטף לה את היד. הדובי
שלה לרגליה. כאילו מאכילה גם אותו. מדמיין לעצמי שאני משכיב
אותה ומוריד לה את הג'ינס ואת התחתונים האדומים ומרים לה את
החולצה הירוקה המלוכלכת ורואה לה את הכוס.
את אכלת לי את המוח ואני רוצה לאכול לך את המעון. גם לה יש
אותו דמיון כמו לי. גם היא רואה את התמונה החזותית שאני רואה.
איש אחד משכיב אותה על החול ועל החצץ בחצר ברחוב אלנבי פינת
הירקון ומלקק אותה ונושך אותה ואוכל לה את הכוס. יש לו צורה של
סרטן ענקי עם רגליים צהובות ומתמשכות שאוכלות לה הכול.
הכול סוריאליסטי מדי, חושבת. הכול סוריאליסטי מדי אפילו בשביל
הפנטזיות שלך. נרעדת קצת למחשבה שאני יורד לה למטה. אני יודע
שהיא לא תיתן לי בחיים לעשות לה את זה.
בואי, בואי נלך מכאן.
אז הלכנו לסופר וקנינו קולה. כשנכנסנו לסופר היה שם איזה ערס
אחד שישב בכניסה בערך בגיל שלנו והוא אמר לנו פריקיות מסריחות.
כשיצאנו הוא אמר שוב אז שאלתי אם יש לו בעיה עם פריקים אז הוא
אמר שכן, שנראה איך אנחנו מתלבשים, אז שאלתי אם טרנינג זה יותר
טוב ואז הלכנו, אבל אחר כך הוא בא עם כל החברים הערסים
המגעילים שלו והם לקחו לנו את הקולה וברחו, הזונות. התחלנו
לצעוק עליהם ולקלל אותם, התחלנו לדבר עם איזה אישה אחת שאמרה
שהיא ראתה את יהודה לוי בסופר ונפלו לו הצלחות אז היא הלכה
ושאלה אם הכול בסדר ואז היא ראתה שזה יהודה לוי אז היא התחילה
להגיד לו כפרה עליך וכל מיני כאלה והיא סיפרה לנו הכול ואמרה
שכיף לנו שאנחנו גרים במקום הזה עם כל המפורסמים אבל היא לא
הייתה רוצה לגור שם כי כולם שם סנובים או משהו. קיצר, אחרי
שדיברנו אתה מלא והיא סיפרה לנו על יהודה לוי גילינו שזה לא
התחנה שאנחנו צריכים אז הלכנו והמשכנו לחפש את התחנה שלנו.
כמה זונות מרוקאיות יורדות אל הים בעקבות חליל רועים קטן
שמשמיע את צלילו מבין הגלים כמו אפרודיטה שעולה מהן. חליל
רועים קטן שמשמיע צליל כמו ירייה. נערה צעירה בוכה.
אני זוכרת את זה כמו שהייתי ילדה קטנה. אתה שומע, אריה? אתה
שומע את הירייה הזו, אריה? ילדה קטנה בוכה. ילדה קטנה שמסתובבת
לבד ברחוב חשוך ובוכה. אימא שלה נותנת לה שוקולד למרות שהיא
יודעת שהילדה הקטנה שלה רוצה לרזות.
היא יודעת את זה, אימא שלי. אתה שומע, אריה? היא יודעת את זה,
הזונה הזאת. היא יודעת שאני רוצה להוריד מהמשקל שלי כי אני
שמנה מדי ומכוערת ומגעילה וטיפשה ואין לי שום דבר טוב בחיים
המחורבנים שלי חוץ מלהקריב את החיים המחורבנים שלי בשביל יצחק
רבין. והיא יודעת את זה. אימא שלי, הזונה הזאת. היא יודעת את
זה, והיא נותנת לי שוקולד כדי שאשמין עוד יותר. כדי שאהיה יותר
שמנה ממנה. אימא שלי, הזונה הזאת! אני שונאת אותה, את האימא
הזאת שלי, הזונה הזאת, שלא מבינה אותי בכלל. אני רוצה לרצוח
אותה! אני רוצה לרצוח את האימא הזאת שלי, הזונה הכלבה הזאת!
נערה צעירה אומרת מילים אחרונות. בכי אחרון. ואחר כך ירייה
אחרונה, שאף אחד מאתנו לא יכול היה למנוע. כאילו נבואה שמגשימה
את עצמה. כאילו מילים שמקבלות חיים עצמאיים שלא תלויים בכלל
בבן-אדם שכותב אותן.
הם שומעים את מירי אלוני שרה תנו לשמש לעלות כמו שהיא שרה
במדרחוב נחלת בנימין. זונה שיכורה עומדת בין יצחק רבין ושמעון
פרס ושרה יחד אתם. ואחר כך העצרת מסתיימת והם יורדים למטה.
פוף.
אנחנו שומעים את הירייה הזו. הכדור הראשון שפגע ביצחק רבין ראש
ממשלת ישראל שירד במדרגות מהעצרת של השלום שנערכה ברחבה שמעל
כיכר מלכי ישראל. לפני שקראו לה כיכר רבין. או שזה קרה בכיכר
דיזנגוף. או שזה קרה בכיכר אתרים. לפני שהכול השתנה והפך לציני
יותר ממה שזה באמת. לפני שזה התערבב בשרבוט ילדותי של כדור
שפוגע בבלוק של ציור והופך את כל צבעי המים שהילדים מציירים.
למה?!!! למה מי מת שאני אמשיך את החיים שלי עם אימא מגעילה
כזאת?!!!
היא ממשיכה ללכת. שומעת עוד כדור. ואחריו עוד אחד.
מה קרה? מישהו מת? שואלת כבדרך אגב עם צליל ירייה ברקע כשזונה
מרוקאית נרצחת או חסר בית נרצח או ראש ממשלה נרצח.
סתם, ירייה, רחוקה, מצוירת, לא אמיתית, שכולם כבר שכחו אותה
ואיש לא יכול היה למנוע אותה.
למה מי מת, מי מת??? מנסה באמת להבין מי מת. חושבת אולי אימא
שלה שינתה מין רגע לפני שנרצחה. זונה אוקראינית במכון ליווי
ברחוב פיין. זונה מרוקאית ברחוב אלנבי פינת הירקון. ראש ממשלה
אחד.
למה כל הדברים האלה קורים לי רק בתל-אביב?! מלטפת את הדובי
שלה. שומעת קול פרסות סוסים רחוקות. דיגידן דיגידן. בכל
תל-אביב הקטנה שומעים את פרסות הסוסים הרחוקות.
הוא נרצח! הוא נרצח! שומעת יותר חזק את הצעקות. שוטרים מקיפים
את האיזור. איש אחד חסר בית ששוכב על הגב עם נשימות אחרונות
בריאותיו.
הוא נרצח!!! הוא נרצח!!! הצעקות מתקרבות עוד יותר. נערה צעירה
הולכת ממני ומסתובבת בין אנשים ומבקשת מכל אחד סיגריה. השער
שלה נראה לו קצר יותר מלפני כמה דקות. הסתפרה בהרף העין בין
הדהירה של מאיר דיזנגוף מביתו בנווה צדק עד הכיכר הזו, שנקראה
פעם כיכר מלכי ישראל, ובעוד כמה דקות תיקרא כיכר רבין. ואני
חושב על כל הרציחות חסרות התוחלת האלה בתל-אביב. של זונות ושל
חסרי בית ושל ראשי ממשלה.
הוא נרצח! אלכסיי נרצח! רבין נרצח! סווטלנה נרצחה! ויוויאן
נרצחה! אימא שלך נרצחה!
אולי תחליטו?! צורחת אל כל רוחות השמים. אולי תחליטו סוף סוף
מי נרצח?!
זה רבין. רבין נרצח, רבין נרצח!
היא רצה בחזרה. שומעת שרבין מתמוטט. נלקח לאיכילוב. מושלך אל
שולחן הניתוחים כדי להוציא את הכדורים האכזריים מהאברים הכי
פנימיים של גופו. מהקונספירציה הכי גדולה שהייתה אי פעם בארץ.
מהכאב והצער הכי עמוקים של נערה מתבגרת שלא יכלה למנוע בגופה
את הרצח הזה.
רבין. רבין איש השלום. שלום חבר. נערה צעירה בוכה. איש מבוגר
אחד מתחיל לצחוק. מחליט ללכת קצת ברגל. עוזב אותה עם הדובי שלה
לבכות בכיכר. הולך לי לאטי בסמטאות הצרות של נווה צדק. חול
מחמם את כפות רגליי הקרות. רואה את אהרון שלוש יושב שם בסמטה
שתיהפך לרחוב שישא את שמו בגאווה. תחת הבית יש רכבת שנוסעת
לירושלים. הבנות שלו יושבות לידו. שמלות ארוכות. מיניות נסתרת
ועורגת. לכל בת יש דובי פרוותי וחמוד. כל הבנות יתחתנו בעתיד
וכל אחת מהן תביא המון ילדים וילדות ואחת מהן תתחתן עם אמנון
רובינשטיין ואחת מהן תהיה הסבתא של דליה מזור מערוץ 1. וכשהוא
חושב על דליה מזור הוא חושב באסוציאציה פראית לגמרי על הנערה
שנשארה לבד ליד גופתו של יצחק רבין. והיא רוצה להחיות אותו.
והיא רוצה להחזיר את הזמן לאחורה. לשחק עם שעונים.
כן, אריה, תקנה לי שעון, אריה! בבקשה בבקשה, תקנה לי שעון,
אריה!!!
שעון קטן עם יהלומים קטנים. שחורים, כמו עיניים אידיאליסטיות
של מטורף דתי.
הייתי רוצה לעמוד לידו ולחבק אותו. חוזרת אל העולם שלי. היא
מדברת על יגאל עמיר, כמובן.
אני מאמינה שאם אחבק אותו אז הוא לא ישלח עלינו את הפצצה
האטומית שלו. אני מאמינה שחיבוק כן יפתור את כל הבעיות בין בני
האדם. אומרת. מסתכלת על התמונה של אחמדינג'ד בטלוויזיה. מקמטת
מצח. הולכת בין הטיפות, בין כתמי הדם, בין היריות. מערבון
סוריאליסטי באמצע העיר הגדולה. קואובואים ואינדיאנים. נערות
ליווי וחסרי בית. זונות וראשי ממשלה.
בואי נדהר אל עבר השקיעה, נערה. הסרט שלנו חייב להיגמר מתי
שהוא. הוא אומר לה בקטע מתוך אחד המערבונים שהוקרנו בשנות
השישים בקולנוע מתמיד. הגיבור תמיד רכב אל השקיעה על סוסו
הלבן. והנה גם סוס לבן ויפה שאנחנו יכולים לרכב עליו אל עבר
השקיעה. מבנה עלילתי של מערבון פסטוראלי יש לפעמים לפנטזיות
שלי. בוחן את הסוס הלבן המתקרב אלינו בפסיעות מדודות.
בחיי, תראי, זה הסוס של מאיר דיזנגוף. עולה עליו יחד אתה. דוהר
יחד אתה על הסוס של דיזנגוף ברחוב שלוש בנווה צדק. חוצה רחובות
וגומא סמטאות צרות. חולף במהירות על פני הבית של שמעון רוקח.
רואה את ליוויה לפני שנסעה לאיטליה אל מותה. אוחזת בי חזק
בבטן. הדובי שלה ביני ובינה. האצבעות שלה יורדות לו עוד יותר,
כאילו במקרה. וככל שאני דוהר מהר יותר על גבו של הסוס של מאיר
דיזנגוף ככה האצבעות שלה יורדות יותר למטה. נשענות על הזקפה
הארורה שלו. מלטפות את המכנסיים המתוחים על גבו של הסוס הדוהר.
מדשדשת בשומנים חביבים ולא גבריים במקום לאחוז קוביות מגרות
כמו של מייקל לואיס.
סליחה, מה אמרת?
מייקל לואיס.
מי זה?
קוביות.
צוחקת. מרעידה את כל גופי מרוב צחוק על גבו של סוסו של ראש
העיר הראשון של העיר העברית הראשונה. הרוח מסיטה את השער הארוך
והמנשב שלה לכיוון הפנים שלו. פתאום הסוס דוהר בעלטה. הזעקה של
הגורל הולכת ונשמעת באוזניים שיכולות לקלוט הכול. צרחות של
זונות מרוקאיות ערביות אוקראיניות סלובניות וגם צרחות של חסרי
בית שעבדו כשומרי סף במועדוני ליווי וגם צרחות של סרסורי זונות
שהיו גם ראשי ממשלה.
לא!!!
מה לא? מבטה מרחף ומתעלה אל השמים חסרי הרגשות.
אני רוצה להיות שם. כמעט יוצאות לה הדמעות. יבשות כמו הצינה של
האוויר הציני שנושב מהכיכר של צינה דיזנגוף ומגיע עד הכיכר של
יצחק רבין.
איפה? שואל אותה בטיפשות הכי גמורה. איפה זה שם? איפה את
בכלל???
שם. אומרת לו ומצביעה על נקודה מסוימת המסומנת במספר כמו כל
הנקודות המסומנות במספרים מתחת למדרגות של העירייה בכיכר רבין
שאף פעם לא קראו לה כיכר מלכי ישראל.
הנה, כאן ירד רבין מהמדרגות וכאן עמד יגאל עמיר וכאן חנה הרכב
וכאן ירה וכאן נפל. אחת המורות שמסבירות להן על רבין איש השלום
שנרצח על מזבח השאיפה לשלום וכל הבלבלבלבלה הרגיל.
איפה? איפה? שואלת את המדריכה של הסיור.
הנה כאן. כאן ירד יצחק רבין. וכאן עמד יגאל עמיר. המדריכה של
הטיול מסבירה בצורה די מפורטת. כל טיול מאורגן בתל-אביב כולל
את רבין.
איפה? שואלת שוב. עוצמת את העיניים בכאב שאינה יכולה להיחלץ
ממנו. רואה את כל האנשים יורדים במדרגות שמוליכות אל החניה. גם
יצחק רבין הולך ביניהם, מוקף בשומריו. עיניים תימניות שחורות
וסקרניות. פנאטיות. רצחניות. אקדח קטן עם כדורים גדולים בידו
המאומנת. הוא התאמן הרבה בלשכת הקשר נתיב. מאבטח של שירות
הביטחון הכללי שנשלח כדי להרוג את האיש שיורד עכשיו במדרגות
שמוליכות מהעצרת שנערכה למעלה.
הנה, תראו, המורה מסבירה לתלמידים שלה. רבין יורד. יגאל עמיר
מחכה לו למטה. הנערה עומדת ליד יגאל עמיר ומנסה למכור לו
עוגייה טעימה שאפתה במיוחד עבורו.
עוגייה מאוד טעימה, יגאל. רק בשקל. אתה רוצה לראות את העוגייה
שלי לפני שאתה קונה אותה? מחייכת. מתקרבת אליו. רוצה בכל מאודה
להראות לו את העוגייה שלה.
בוא, יגאל. בוא תטעם את העוגייה שלי. בוא תרד לי, יגאל.
מאיפה את יודעת איך קוראים לי? צעקה פתאומית וחדה של יגאל
עמיר. האקדח מכוון עכשיו אל רקתה. השער השופע שלה מסתיר את כל
מצחה. העיניים שלה מגיחות החוצה כמו עיניים של דובי חמוד מתוך
הפרוותיות השופעת של פניו.
העוגייה שלי, יגאל. בוא תראה את העוגייה שלי, יגאל! צועקת
אליו. אין בסיטואציה הזו שום דבר אינטימי. אין פה משיכה אל
גבר. רק משיכה אל הייאוש. ניסיון מיואש ובלתי מציאותי לשנות את
מהלך ההיסטוריה על ידי עוגייה נשית בראשית פריחתה. עוגייה של
נערה מתבגרת בת שש-עשרה וחצי שמוכנה לתת לך את הדבר הכי יקר לה
בחייה כדי לעצור את האקדח שלך שעתיד בעוד כמה שניות לירות
ביצחק רבין מתחת לבניין עיריית תל-אביב.
קח, יגאל. קח את העוגייה שלי. קח אותה בחינם, יגאל.
מאיפה, מאיפה את יודעת איך קוראים לי? ההוויה התימנית המבודחת.
ההוויה הסרטנית שמתחילה לאכול את הגוף של המדינה. הפנאטיות
שאין לה מעצורים.
פוף! ירייה באמצע המורדות של השער הגולש המשתפל שלה. חריכה של
המון קצוות שער שהיו חרוכות ממילא. צריכה כבר מזמן להסתפר.
העוגייה שלי! צרחה עמומה וירייה עמומה עוד יותר. אנשי ביטחון
רבים מקיפים את האיזור. רבין מוכנס במהירות אל תוך המכונית
המשוריינת. הם נוסעים משם במהירות גבוהה לכיוון בית חולים
איכילוב. העוגיות שלה מתפזרות על הרצפה מעורבבות בהמון דם.
חתיכות בצק קטנות עם גבינה טעימה בפנים, ודם.
העוגיות שלי. העוגיות המתוקות שלי. בוכה. והוא עוד פעם עם
הפנטזיות המלוכלכות שלו, כמו להשכיב אותה על החול ולהרים לה את
הרגליים ולראות לה את הכוס. אבל הפנטזיות שלו בכלל לא
מלוכלכות. הוא לא רוצה ללכלך את התמימות שלה עם הזרע המלוכלך
שלו או עם הרוק המלוכלך שלו. הוא רוצה רק לראות.
רק לראות. חוזרת. מלטפת לעצמה את המקום שהוא רוצה רק לראות.
מלטפת את הדובי שלה. ואז הוא חושב על הלכלוך האמיתי של העשן של
המכוניות ושל העשן של הארובות של המפעלים ושל רידינג ושל הדם
הזולג על האדמה המקוללת שמתחת לעירייה. שספגה את דמו האדום של
יצחק רבין או את דמו השחור התימני של יגאל עמיר הנשפך יחד עם
פיסות מוח דתי פנאטי שנעקרו החוצה מהכדור שהמאבטח יורם רובין
ירה בו לפני שיגאל עמיר ירה ברבין בהזזה נוספת של מחוגי השניות
בשעון קטן ויקר שהנערה הילדותית הזו משחקת בו כאילו זה שעון
צעצוע.
קח. תאכל. תצא כבר מהפנטזיות האלה. מושיטה לו עוגייה.
תודה. הייתי באמת רעב. עכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב, אומר
לה.
עכשיו נלך.
הולכים. לכיוון גן העיר, איפה שהיה גן החיות של שנות השישים.
יא אללה, איך שאני זוכר את גן החיות הזה. עד הבית שלי בדיזנגוף
הריחו את הסירחון של חיות פראיות שאינן מוצאות מקום לבטא את
חוסר האנושיות המופגן שלהן. להיות חיות. לא להיות בני אדם.
להרוג רק כדי לאכול. שום אמונות דתיות. שום פוליטיקה.
שום פוליטיקה. חוזרת. מילים אחרונות שהיא זוכרת. מחפשת לה
חולצה אחרת במקום זו הירוקה הרטובה המשומנת הקרועה בקצוותיה.
מסתובבת אתי בין החנויות של גן העיר בדיוק באותו המקום שהאריות
והנמרים שאגו בשנות השישים.
האאאאא!!! שאגה פוחלצית של נמר המשמיע את קולו דרך הבד הדקיק
של החולצה החדשה והיקרה מאוד עם שרוולים מתרחבים פרחוניים.
האאאאא!!! צעקה מתמשכת שנופלת בין הצעקות ובין המילים שעוד לא
אמרתי.
בואי נלך למקום אחר, נערה. איש מבוגר הולך מהקניון הקטן והיקר
להחריד של גן העיר אל תחנת המוניות הקרובה. נער צעיר ממשיך
ללכת על החוף. נערה צעירה ממשיכה ללכת אתו ברציף הרברט סמואל
ליד האופרה הישנה.
האאאאא!!! שומע דרך החלונות הרחבים של בניין האופרה הישראלית
של אדיס דה פיליפ או דרך השרוולים הרחבים של החולצה הפרחונית
החדשה שלה את הטנור האגדי של פלסידו דומינגו. זמר מקסיקני ששר
קצת בארץ לפני שהפך לאחד משלושת הטנורים האגדתיים.
פברוטי, קררס ודומינגו. שמעתי אותם המון ביחד.
כן, גם אני שמעתי אותם ביחד. קולות אלוהיים או צרחות של זמרים
שאין להם מה לעשות בחיים?
כאילו, אתה שואל אותי? היא כאילו אומרת לי שבתל-אביב לא שואלים
שאלות.
כאילו אני חייב לשאול אותך? משהו? אם את אוהבת אופרה? הצעקות
שאת שומעת בכל מקום בתל-אביב זה לא מספיק אופרה בשבילך?
הא? מסתכלת עליי. מזיזה את הגוף שלה עם השרוולים הפרחוניים
ומרימה את הידיים שלה ופותחת את הפה שלה וצורחת.
האאאאאא!!!
הולך לאיזה מקום וקונה לעצמו עוד וודקה. ושופך לתוכו עוד טמטום
חושים, ושומע את הקולות העוד יותר צלולים מתוך בית האופרה של
תל-אביב. האאאא!!! כן, הזמרות ממש צורחות. כאילו מישהו רוצה
לאנוס אותן. איייי!!! ויש ביניהן זמרת סופרן צרחנית במיוחד.
איייי!!! רק את זה הזמרת צורחת. איייי!!! זמרת שמנמונת ולא
גבוהה במיוחד. צורחת. איייי!!! אין לה יותר מה לצרוח בחיים
העלובים שלה חוץ מהצרחה הזו. אייי!!! הצרחה התל-אביבית הזו.
הצרחה הלא אנושית הזו.
איייי!!! צרחה שיוצאת ממש מתאי הגזים של תל-אביב האוניברסאלית
שנמצאת בברלין. כזה לפחות היה חזונו האמיתי של תיאודור הרצל.
וזה היה שמו האמיתי. אף פעם לא קראו לו בנימין זאב. וזה לא היה
הדבר היחידי הלא אמיתי אצלו. אשתו השתגעה בגלל כל הדברים הלא
אמיתיים אצל חוזה המדינה. הרצל נתן לנו את החזון הציוני ולאשתו
הוא נתן מכות רצח.
איייי!!! אשתו של חוזה המדינה רצה החוצה, מנופפת בכל השער
הארוך והאירופאי והמשוגע שלה. איייי! בחורה ערומה צורחת בכל
הכוח שלה כשמישהו תוקף אותה בחדר המדרגות. או כשמישהו תוקף
אותה על הבמה, באמצע השירה שלה. מישהו עולה על הבמה ונוגע לה
באבריה המוצנעים. מישהו עם זקן שחור וגדול. לא רק הזקן שחור
וגדול.
את שמעת שהוא מת ממחלת מין, ההרצל המזדיין הזה?
הרצל מת ממחלת מין? עד הרגע הזה היא חשבה שהוא מת מסרטן. כמו
כל האנשים הטובים.
ההרצל המזדיין הזה הוא חוזה המדינה שלך. גם כשהיא חצי שיכורה
ושלושת רבעי צינית היא משתדלת להעמיד דברים בפרופורציה.
אם אשכחך וגינה תשכח ימיני. הצהרת נאמנות ואמונה כנה. חושב
לעצמו באיזה גודל היה הזין של חוזה המדינה. מרגיש את הזין שלו
עולה. כמו שצריך. כמו שצריכה להיראות פנטזיה בראש שלו.
בסך הכול פנטזיה בראש היהודי שלי. בסך הכול פנטזיה.
איייי!!!
איייי, איזו פנטזיה ציונית מעוררת, אייי.
את שומעת, עינת? היה לי ממש כיף היום! היא מזמן לא דיברה עם
עינת. הלכתי לחנות של קסטרו בגן העיר ואחר כך הלכתי לעוד חנות
שאת לא מכירה והיה שם גותי מדהיםםםםםם והתאהבתי בו. היה ממש
כיף שם. מדדתי מחוך אבל הוא היה גדול כי הגוף שלי כל כך קטן
והיה רק מדיום עם צבעים מגניבים כאלה כמו פרחים כאלה ויש שם
בגדים יפים ואביזרים מדהימים ויחסית זולים. חחח... החנות הזאת
כל כך שולטת. היה שם חתול בחנות, אפילו הוא היה גותי עם ניטים
ודברים שחורים עליו. חח... אני קולטת אותו, מה זה נשפכת,
והיינו בטרייבל טאטו ועשתה סמיילי חמדמד ויפה לי.
היא ממשיכה לדבר.
משאיר אותה שם. ולוקח קו 4 ונוסע לאלנבי פינת שדרות רוטשילד.
הולך בשקט שלו. הולך בין העצים. היא הולכת אתו בין בתי
הבאוהאוס המעוצבים כאיזו עיר אירופאית. פנטזיה נעימה על עיר
אירופאית.
איזה שקט יפה יש פה. לוחשת. וכאילו לשקט יש יופי. או ציפייה
ליופי. או כאב שלא הפך לעידון אירופאי שמיימי. רק יומרנות של
עצים ואנשים. כאילו, כולם הלכו לרוטשילד. אתה מבין למה אני
מתכוונת. אני מרגישה כאילו רוטשילד זה הרחוב החם ביותר
והברנז'אי ביותר בתל-אביב.
אני לא מבינה את זה, חושבת. מעולם לא הבנתי מה יש לשדרה הזו
להציע. כאילו, יש משהו שפתאום הופך את רוטשילד לשינקין החדש.
זה בעיקר מרגיש מאולץ. תמיד הייתי ילדה של שינקין, ילדה של
אלנבי, ילדה של קינג ג'ורג'. הפעמים היחידות שבהן הייתי עוברת
דרך רוטשילד היה בהבימה בחזרה מבית הספר.
תסתכלי על הבניין הישן של הבימה. חופרים כאן את הבור החדש של
המטכ"ל. מסתכלת יחד אתי דרך העצים אל ההריסות. כמו בניין מופצץ
בעזה.
אני שונאת את מה שהפכנו בשנים האחרונות. אני שונאת את המזרחיות
של העיר הזו. אני רוצה תל-אביב אירופאית. מסתכלת מרוחקת על
הבניין הרחוק וההרוס של הבימה. כמו הרס של תרבות שהיא מחפשת לה
תחליף. מתענגת על שקט כמו בתוך בועה. עוד בועה בתוך בועה
שמאפיינת כל כך את העיר המיוחדת שלנו. עוד נופך של בועת סבון
אירופאית שמרחפת על פני התהום המלוכלכת המזרחית הדלוחה.
זה היה החזון האמיתי של תל-אביב. את שומעת, יקירתי? לא העיר
המזרחית עם מוזיקת הקסטות של התחנה המרכזית הישנה ועם הסטקיות
בכל פינה ועם מנגלים שכולם עושים על האש בכל שבת בכל פינת דשא
פנויה. לא לבנטיניזציה של בניינים אירופאים. נשענת על זרועו
כגבירה אוסטרית מעודנת ומקווה.
תל-אביב האמיתית נמצאת באירופה, יקירתי. שדרות רוטשילד זה
האירופה של תל-אביב. מדבר אליה בנימה אירופאית מעודנת כזו. הם
לא שומעים יותר את טרטור הקומפרסורים החופרים את הבור הענק
בבניין הלבנטיני של הבימה. שניהם שומעים וולסים של שטראוס
מהרמקולים הנחבאים בין העצים.
את שומעת, יקירתי? זו הדנובה הכחולה. לה לה לה לה לה. הוא אוחז
בה בידה העדינה כשהם עוברים לאורך השדרות. מכיוון אלנבי לעומק
של גני שיינבורן בווינה. אל האוויר הצונן והנעים של מרכז
אירופה. אל תוך השקט הקריר. אווירה של חלומות אקלקטיים שמגיעים
יחד עם הרוח הפנימית השקטה כמו השמים שמעליהם.
זהו החזון האמיתי, יקירתי, להיות עיר אירופאית בלב האוריינט.
ככה גם רצה הרצל. את שומעת, יקירתי? זהו החזון התל-אביבי
האמיתי, נערה יקרה שלי. נושא אותה כנסיכה אוסטרית המגיעה אל
טירתה.
איזה חזון יפה לעיר כזו יפה. תחשבי על זה, יקירתי. הרצל לא רצה
מוזיקת קסטות עם זמרים מזרחיים מחורבנים שאנחנו שומעים אותם כל
היום בתחנה המרכזית הישנה. היא מקשיבה לו. אבל יותר מקשיבה
לאיזה שקט שזורם אליה מהעצים. היא שומעת את הצללים העדינים של
שדרות רוטשילד.
כן, יקירתי. עיר אירופאית. לא עיר מזרחית. חס וחלילה. ממשיכה
לראות את הקולות השקטים הנושבים בין העצים של שדרות רוטשילד.
אבל העיר הנפלאה שלנו הפכה לעיר מזרחית! תל-אביב שלנו הפכה
לעיר אוריינטלית!
כואב אליה. צועק אליה את המילים הנצעקות. מנסה לשכנע אותה
בחזון התרבותי של הרצל. שום רגשות קיפוח מזרחיים שהרסו את
החלום היקר הזה. שום צעקות של מגיע לנו ושום הפגנות של לחם
עבודה ושום רגשי נחיתות מרוקאיים שהרסו את העיר האירופאית
שלהם. הוא מדמה לשמוע מרחוק את הצעקות של הקיפוח. לחם עבודה.
לחם! עבודה! המוני פועלים עומדים ליד בניין הוועד הפועל של
ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב, רחוק רחוק מכאן, מפגינים למען הלחם.
כל כך רחוק הם עומדים מהאירופאיות השמיימית של שדרות רוטשילד.
ואחר כך הם עושים הפגנות ברחוב דיזנגוף למען החמאה על הלחם,
ואחר כך הפגנה למען הקצפת מעל החמאה, ואחר כך הפגנה לשם הפגנה.
נחשלות לשם נחשלות. מזרחיות למען המזרחיות.
לחם עבודה!!! לחם עבודה!!! אנשים בני עדות המזרח שלא רוצים את
החזון של העיר האירופאית, השלווה. אנשים שהגיעו מארצות נחשלות
באסיה ואפריקה והביאו אתם את תרבותם הנחשלת ואת סגנון חייהם
הכושל. תל-אביב האומללה הפכה בגללם לעיר מזרחית. אולי חוץ
משדרות רוטשילד. כן, חוץ מרוטשילד שטרסה.
יא מיינה פראו. רוטשילד שטרסה, יא. מלחש לה את המילים בגרמנית
מעודנת. מהלך יחד אתם בנינוחות האירופאית דוברת הגרמנית.
ציפורים בלי לחץ בעיניים היפות שלהם מזמרות כמו רביעיית מיתרים
והצלילים שלהם מתנשאים אל צמרות העצים ואל הבתים השלווים
הנפלאים בשקט שלהם.
שששש. תקשיב לדממה הזו. מניחה אצבע רכה על הפה שלו. מרחשת דרך
העיניים הנפקחות שלה. בתים בסגנון של חלומות ועצים שהם החלומות
עצמם משמיעים את הדממה שלהם. מדשאות חדשות שנשתלו רק בשנים
האחרונות משמיעות גם הן את השקט הנפלא הנדרש מהן. הכול ברחוב
הזה כל כך אירופאי. רון חולדאי עושה באמת עבודה נהדרת. המון
אנשים גרים כאן עכשיו. יש דרישה גדולה לדירות באיזור הזה.
והמחיר בשמים. כן, המחיר ממש בשמים. הסגנון האקלקטי של
הבניינים הישנים בשדרות רוטשילד משפיע גם על המחירים.
אם יהיה לך פעם כסף תקנה לי בית קטן בשדרות רוטשילד. נשענת על
זרועו בצורה האירופאית המעודנת הזו ששום נערה ישראלית לא נשענת
ככה על הגבר שלה.
כן, יקירה שלי. כן, יקירה שלי. אני מבטיח לך. אם יהיה לי קצת
כסף אני אקנה לך בית קטן בשדרות רוטשילד. ועכשיו להגיד את זה
בגרמנית. יא מיינה טיירא יא, יבהול! שפה כל כך יפה גרמנית.
הרצל רצה שבתל-אביב ידברו רק גרמנית. ישמעו מגניפיקטים של בך.
סימפוניות של בטהובן. ירקדו וולסים של שטראוס. הכול בגרמנית.
יא, דאס איס גוט. מחבק אותה שוב. נושא אותה עמו אל סירה קטנה
העוגנת ליד נהר הדנובה. נהר לא רחב במיוחד. שדרת נהר צרה
העוטפת עצמה בעצים עטורי צמרות מרגיעות. נכנסת אתו לתוך הסירה
הקטנה ונותנת לו לנווט את שניהם לתוך הרכות של הנהר החוצה את
המציאות הדוממת. לא הירקון הרחוק והירוק. לא האיילון שהפך
לכבישים נחשיים. נהר עדין של תכלת העובר בשדרות רוטשילד ונשפך
בסוף ליד היכל התרבות. שופך את עצמו בגן השקמים האמיתי.
תני לי לחבק אותך, נערה שלי. עכשיו הוא לוחש לה את המילים
המרגיעות והמרגשות האלה באיטלקית. כמה זה לא הוגן לשמוע
איטלקית בשדרות רוטשילד אחרי שהאיטלקים הפציצו את המקום הזה
בשנת 1940. את זוכרת, נערה שלי? רוכן אליה בגונדולה של ונציה.
טקסיות רומנטית אירופאית כמו שהוא תמיד רצה להתנהג כך עם נערות
שהוא אהב בשנות השבעים. תסתכלי על השמים, נערה שלי. מטוסים
איטלקיים נראים בשמים, משמיעים מוזיקה שמיימית של פסטיבלי סאן
רמו ומפילים עלינו פצצות. פנטזיה רוגעת כזו שהורגת המון אנשים
בתל-אביב של מלחמת העולם השנייה. המון נפגעים שוכבים בשדרות
רוטשילד. הרוגים ופצועים. גונחים ונאנקים. אייי איייי. יש משהו
מענג במטוס איטלקי שפוצע אותך בצורה רומנטית כזו. נכון, נערה
שלי?
מביטה בך באותם המבטים שלא אומרים שום דבר.
תני לי לנשק את שפתיך, נערה שלי. רוצה לנשק את שפתיה. נושך את
שפתיה. מלטף את הדובי שלה. שומע איי. שומע איייי. שומע כל
וריאציה וכל צורה של אי שהוא רק מסוגל לשמוע בלי לחשוב
שהשיגעון מכה בו במהלומות של זרדים יבשים כמו במועדוני הסאדו
מאזו שהעיר האפלה שלהם ממלאת אותם. במיוחד על הרקע הפסטוראלי
של נהר הדנובה או הרומנטיקה על הגונדולות של ונציה.
איייי!!!
הם באמת שומעים עכשיו אנקה כזו של כאב, וגם של עונג, והם באמת
נמצאים עכשיו באחד מאותם מועדוני סאדו של תל-אביב כמו מועדון
הדאנג'ן ביפו, או מועדון הכלוב. והוא נמצא עכשיו בעיצומה של
פנטזיה שהוא בכלל לא תכנן להגיע אליה. או לא תכנן לחזור אליה.
הנערה שלו מנגנת בצ'לו שלה כמו שהוא אוהב שהיא מנגנת. היא
יושבת ברגליים פשוקות שרואים לה. היא מנגנת יצירה של קמיל
סנסן. הברבור, בסול מג'ור, מתוך קרנבל החיות. הוא ממש אוהב את
היצירה הזו. היא משקפת את הברבור השט על פני הנהר החוצה את
תל-אביב. הוא יושב מולה ומסתכל עליה כשהיא מנגנת את הברבור.
הצ'לו עמוק בין רגליה. הרגליים שלה פתוחות. החצאית שלה ממש
קרובה לתחתונים. התחתונים שלה רפויים בגלל התנועות של כל הגוף.
והיא מנגנת עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. זובין מהטה מנצח.
הכול נראה בסדר גמור. הצ'לו בין הרגליים שלה ואני רואה לה את
התחתונים ופתאום היא מפסיקה לנגן וזורקת את הצ'לו על הארץ
ושוברת את הקשת במתיחת כתפיה וקורעת את המיתרים העדינים
והחזקים עם השיניים שלה ויושבת, וקמה ושוברת את הצ'לו במכה לא
חזקה מדי על הבמה ויושבת, וממשיכה להרחיב את פישוק רגליה כאילו
עדיין הצ'לו בין רגליה, והמנצח האגדי שומע את הבכי שלה. עושה
לה שששש, שהאנשים לא ישמעו, אבל הנערה מתעלמת מהשששש שלו
וממשיכה לבכות את הבכי הנורא שלה וממשיכה לצעוק את הצעקות
הנוראות שלה.
אהההה! המנצח עוזב לרגע את דוכן המנצחים ומתקרב אליה ומנסה
להרגיע אותה וגם קצת לאיים עליה, והנערה אוחזת בו בצווארו
ומורידה אותו אל בין רגליה הפעורות לרווחה. מפשילה את שמלתה
עוד למעלה. מסירה את תחתוניה עוד למטה. נותנת לו להיות בתוך
בריכת גורדון שלה. איפה שזובין מהטה אוהב לשחות כשהוא נמצא
בתל-אביב. והנערה מחכה שהמנצח ירגיש את הרטיבות שלה. ואז היא
מהדקת את ירכיה סביב ראשה. מועכת את מוחו. שומעת את צעקותיו
לפני מותו.
האאאאא!!! היא חושבת לעצמה אם זה פה מג'ור מה שהיא שומעת. אין
לה שמיעה מוזיקלית מי יודע מה.
האאא!!! המנצח המפורסם של התזמורת הפילהרמונית הישראלית צורח
צעקה נוראה כשהנערה מהדקת את ירכיה בכל כוחה סביב לראשו כשהוא
יורד לה אל תוך בריכת המים העמוקים שלה. איפה שנמצאים כל שלטי
האזהרה על סכנת טביעה.
רה מג'ור. אתה צועק רה מג'ור. אומרת לו בציניות. ממשיכה להדק
את רגליה סביב מוחו הנחנק. נותנת לו לטבוע בתוך העומק הסופי
שלה.
זה דווקא סי במול. את גם עכשיו טועה. אמרתי לך שאין לך שמיעה
מוזיקלית, האאא! והמנצח של התזמורת הפילהרמונית הישראלית ממשיך
לזעוק את האוויר הנגזל מריאותיו. מנסה לשחרר ראשו מבין רגליה.
זה סי במול. את מטביעה אותי בתווים הלא נכונים! אינה קשובה
לדבריו. ממשיכה להטביע אותו במוזיקה שבאה מתוך הגוף שלה ומתוך
הנשמה שלה. צלילים קלאסיים נפלאים וחסרי הרמוניה הממיתים את
זובין מהטה.
אתה מת, זובין מהטה. עוד סצנת סאדו מביכה.
אייייי, נשענת על המעקה הכי רחוק ממנו. רגליה עוטפות ומקיפות
וחונקות את צווארו. פתאום נעלמת. נמוגה אל תוך החושך הכואב
והמענג. ליצן מסיבות הולך לכיוון האחר. הצבעים שלו צובעים את
החשכה בגוונים עליזים מזויפים.
כן, אני יודע, ככה זה תמיד באיזורים של כאב והנאה בעיר העברית
הראשונה. הציניות הרגילה והמשלימה שלו. החושך שבחוץ צבוע תמיד
בשחור אופייני. ממש כמו החושך שבתוך הלב. הקור שבחוץ והחושך
שבחוץ נכנסו אל תוך הלב. גם הנערה נמצאת שם, צוחקת את הצחוק
הציני הקצר שלה.
חחחחחחח!!!
ואתה שמעת את הצחוק שלה. ואתה קנית לה איזה משקה שאסור לגיל
שלה. ואתה הכנסת בפנים את סם האונס שקנית באיזו פיצוציה. ואתה
רוצה להמס את ההתנגדות האפשרית שלה. ואתה יודע שהיא יודעת
בדיוק את הכוונות שלך. ואתה יודע לפי המבט שלה שהיא מוכנה.
בואי, אתה אומר לה. ואתה רואה שמים מלאים דרקונים סגולים וארץ
שמלאה חיות הגיוניות יותר שמפרידות ביניכם. כלבים עזובים
שמסתובבים על החוף ומנסים להתקרב אליכם כדי שתתנו להם פירורי
עוגיות. חתולי רחוב שמתקרבים גם הם. יצורים כאלה שמתנפנפים לך
מול המבטים. יצורים כאלה שמפרידים, שמחברים, דרך המבטים
המשותפים של שניכם. דרך העשן שמסתלסל מכל הסיגריות. דרך העשן
המתוק של הג'וינטים. דרך המנגל שאיזו משפחה מקימה מול המבטים
שלכם. אתה זוכר מבט כזה. פעם אחת מזמן, כשראית את אבות ישורון.
סוג של משורר הזוי שעטוף בטבעות של עשן הזויות במיוחד. ונדמה
לך שאתה רואה את המשורר אבות ישורון הולך בתוך העשן שהמשפחה
הזו מייצרת מתוך המנגל שלה כמו אוד מוצל מאש שמעביר את
טרבלינקה לדיזנגוף. מטייל בדיזנגוף כמו תייר שהגיע עכשיו
מטרבלינקה. שומע רק מוזיקה פנימית, עצובה. אנשים יושבים
בדיזנגוף ושומעים צלילים ענוגים שכמעט לא שומעים אותם בגלל
הרעש של המכוניות. הרעש האדיר של הקומפרסורים והטרקטורים
שחופרים את הבור הגדול בהבימה. או רעש של מטוסים שממלאים את
השמים ברעש מחריד כמו מטוסי קרב בסרטי מלחמה. והיא מסתכלת על
מטוסי הקרב כשהוא מהלך אתה ליד הירקון המזוהם. או בסמטאות של
נווה צדק. או באלנבי. או בהרצל ליד כל-בו שלום. הרגשה של טיול
אחרון. כמו שתיירים חוטפים את העיר הענקית שהם רק באו לבקר בה
והם לא הספיקו בכמה ימים למצות את כולה, ואז הם חוטפים אותה
ומקלפים אותה לכמה קיפולים ומכניסים אותה לכיס הקטן במכנסי
הג'ינס שלהם. כדי לקחת אותה הביתה.
בואי. מפנה ראשו אל השמים. עורבים שחורים מטילים צללים מפחידים
בכנפיהם הקודרים המטאפוריים.
בואי, בואי! מושך אותה אחריי כמעט בכוח. מלטף לה את השער
המדהים שנראה כזה לא טבעי פתאום. גורר אותה אחריו לעשות סיבוב
אחרון בשכיות החמדה של עיר שנגזר גורלה. דופק אותה בכל סמטה.
חודר אל עמקי הסמטאות הקטנות שלה. עמקי העיר הגדולה שלה.
אני אוהב את העוגיות שלך, אומר לה. הן ממש טעימות.
היא בכלל לא נמצאת כאן. הוא שוב לבד. לא בודד. בודד זו הרגשה
פנימית כמו שהיא תמיד אומרת.
בואי, בואי נלך לאיזה מקום קטן לשתות משהו חם. או להפך. מקום
חם לשתות משהו קטן.
חה חה חה. הולך אתה בצעדים קצת מתנדנדים. המון סיבובים מסביב
לעיגולים הצבעוניים המגעילים בכיכר דיזנגוף שהפכו אותי לעוד
יותר מסובב בראש. אנחנו הולכים עם הנדנוד שלי עד ארלוזורוב
והולכים ימינה עד שמגיעים לאבן גבירול וכל הדרך אנחנו שרים
איזה שיר מתוך איזה סרט על תל-אביב בזמן מלחמת המפרץ בתחילת
שנות התשעים שאנחנו משבשים בכוונה את המילים שלו ואת המנגינה
שלו ואת הקצב שלו עד שזה בכלל נשמע כמו שיר אחר.
רק החיים, לוקחים אותי. החיים, נוהגים אותי.
לאה שבת. אני יודעת. אל תחלום אפילו להגיד לי! האאאא. מפהקת עם
פה רחב.


מחפשים בית קפה. מוצאים אחד. יושבים. מביטים אחת בשני.
מסיטה את מבטה ממני ומפנה את מבטה אל גבר אחד שנכנס לבית הקפה.
ענק כמו שחקן כדורסל. מוצק ושרירי כמאמן כושר יוקרתי. עיניו
מלוכסנות באופן מוזר כי אף פעם לא ראיתי ענק כזה עם עיניים
מלוכסנות כאלה.
אההההה. זה מה שהיא אומרת. בוהה מלמטה למעלה. הענק ניגש אל
השולחן שלנו.
נעים מאוד. הציג את עצמו באופן הכי סוריאליסטי שאני יכול לחשוב
עליו. שמי פטריק קים. מושיט יד ענקית. מושיטה אליו יד קטנה
בחזרה. נטמעת ואובדת בתוך המרחבים האינסופיים של ידו המושטת.
אההההה, ממלמלת. מסמיקה. נרגשת. אני מתפלא לגמרי כי טיפוסים
כאלה לא היו אף פעם כוס התה שלה. או כוס הקפה שלה. או הכוס
שלה.
אהההה. איך אמרת שקוראים לך?
פטריק קים. איש ביטחון לשירותך. הענק עם העיניים המלוכסנות
מוציא מכיס החליפה שלו כרטיס ביקור. פטריק קים, איש ביטחון.
מאבטח של יצחק רבין ז"ל. זה השם שלי. כך אמר. זקוף כמו השמים
גם בישיבתו. ראשו שחוח ומתכופף לפני התקרה באופן די מגוחך
שעושה לו ראש קצת נוטה הצדה.
תסלח לי. אתה לא אמור להיות קוריאני? מביט בו בעיון. מנסה
להפעיל זיכרון אחר. זיכרון של מילים כתובות בספרונים דקים
שיצאו לאור בהוצאת רמדור ואני קראתי את הספרונים האלה כשהייתי
נער מתבגר בתל-אביב ורציתי להיות פטריק קים.
אז אתה פטריק קים, הא? מסתכל בסוכן החשאי הקוריאני שהלהיב את
ילדותי עם תיאורי המין הבוטים של הסופר ברט ויטפורד. ועם
התיאורים הגבריים של מהלומות שוטו בצוואריהם של יריבים
קשוחים.
אז אתה הסוכן הקוריאני שאני רציתי בכל שנות נעוריי להיות
כמוהו. ואוו!!! מבטא את הערגה. מייחל את התקווה.
לא, אמר האיש. אני לא קוריאני. אני תל-אביבי. מוריד את ראשו
בהכנעה. אני עוצם לרגע את העיניים. וכשאני פוקח אותן שוב אני
רואה איש אחד ממושקף יושב בשולחן הסמוך ומנסה לשכנע אישה אחת
ממושקפת כמוהו שהערבים לא רוצים שלום.
הערבים רוצים רק מלחמה. תאמיני לי שאני יודע מה אני אומר.
הערבים רוצים רק מלחמה!!! האיש הממושקף נועץ באישה הממושקפת
עיניים רכות ואני רואה בהן את מבטו היוקד של פטריק קים הסוכן
הקוריאני.
תסלח לי, חביבי. אני פונה אליו. התואיל לומר לי מי אתה? האיש
הממושקף מסיט לרגע את עיניו מהאישה הממושקפת ופונה אליי ואומר
לי שקוראים לו אייל מגד, ואומר לי שהוא מדבר כרגע עם עיתונאית
ובבקשה לא להפריע להם.
קוראים לך אייל מגד? אני מתעקש ואני מפריע לו. אז אולי תגיד לי
מי זה פטריק קים? האיש הממושקף מסיט שוב את עיניו מהעיתונאית
הממושקפת וגוהר עליי. מבטו הקשה והנחוש של פטריק קים נראה שוב
במבטו הרך של אייל מגד, סופר עברי שכתב בעבר את פטריק קים תחת
שם העט של ברט ויטפורד.
פטריק קים? שאל אייל מגד. פטריק קים מת. אמר וחזר אל
העיתונאית. ממשיך לדבר אתה על יחסי יהודים וערבים בישראל. היא
מראיינת אותו כשמאלן ידוע לשעבר שהפך לימני קיצוני.
הערבים הם בני אדם בדיוק כמונו. עיתונאית תל-אביבית ממושקפת
שחושבת כמו שעיתונאים תל-אביביים ממושקפים חושבים. היא לא
מבינה איך אייל מגד מתנהג כאילו הוא גר בהתנחלות מבודדת ביהודה
ושומרון ולא בעיר העברית הגדולה והשמאלנית.
איך אתה יכול להגיד שהערבים לא רוצים שלום? אתה הרי גר
בתל-אביב?
האאא. פטריק קים נועץ בה את מבטו הקשוח. המאתגר. הנותן לה
תשובות שהיא חייבת למצוא להן שאלות. מלטפת שערה הארוך. מביטה
בו בחזרה. בידיו המקוסקסות או המסוקסקות. אני לא זוכר איך אייל
מגד היה מתאר אותן בכל הספרים של פטריק קים. אני רק זוכר את
חבטות הקראטה שלו, ואני רק זוכר את אברו הזקור שהביא אותן
לפסגה של תענוגות שלא יתוארו. כל הנערות הצעירות נאנקות ביבבות
קטועות כשאברו האדיר של פטריק קים נדחק אל מעמקי תענוגותיהן.
איך יכולת לעשות לי את זה, פטריק קים? אני שואל את אייל מגד,
האיש שהרס לי את הילדות עם קריטריונים שאני אף פעם לא יכולתי
לעמוד בהם. עם שאיפות שאני לעולם לא יכולתי להגשים.
למה עשית לי את זה, פטריק קים? חוזר ושואל. האיש הממושקף שומע
את שאלתי.
אתה שואל את עצמך למה אני כבר לא חושב שהערבים רוצים שלום?
עיניים חדות מלוכסנות מוציאות אותי לכמה רגעים מאיזה ארון
נסתר. מנסה למצוא נחמה בחיקה של נערה צעירה שיושבת מול סופר
עברי ממושקף וחנוני. סוכן קוריאני שמביט בי במין יציבות
מלוכסנת שכזו שנותנת לי הערכה די מציאותית על רפיסות ישרה
שנשארת אתי בזמן שהנערה משאירה לי את הדובי שלה שאשמור עליו
ועולה אתו לקומה השנייה ונכנסת אתו לשירותים. ראשו מתכופף
בהכנעה לפני שנכנס. אני עוצם את העיניים כדי שלא לראות את האיש
המבוגר והממושקף מוריד את המכנסיים והתחתונים של נערה צעירה
בחדר שירותים בקומה השנייה של בית קפה ברחוב אבן גבירול.
בסיאול בירת קוריאה הדרומית. במועדון האומן 17. רוקדת ברחבה
ענקית את המוזיקה הכי חדישה של הגלובל אנדרגראונד, והפרוגרסיב
והדיפ טראנס. אחד מהם או הכול ביחד. איזה רזידנט בעמדה שלו
צורח את שמות כל הסגנונות וכל הסגנונות האלה מעורבבים בתוך
הגוף שלה ובתוך הראש שלה ובתוך רחבת הריקודים הפרטית שלה. רחבת
ריקודים רטובה. הולמת את היצרים הטרום-נשיים. רטיבות אחת גדולה
בתוך תופי-הדוד שלה. רטיבות צלולה ומלאה וריקנית ועמומה.
רטיבות של היצרים הנעכלים הנשפכים הנשרפים. שרפה גדולה בתוך
חלל הבטן וחלל המחשבות והיצרים. חלל של ריקודים עם לייזרים
שמטמטמים את העיניים עם כל הטראנס וההאוס. נודים קטנים
שמתפרצים החוצה וליחה ודם. צבע אדום ארגמני כגיהינום עלי אדמות
של כל התיאורים היהודיים והנוצריים. יצורים דמוניים מקפצים
ומרקדים על רחבת הריקודים של המועדון משתחווים כאילו לכותל
המערבי. הסרקופג שלהם נחבא כמטמון עתיק ומסריח ומלוכלך ונפלא.
פרח נדיר ונפלא של נערה קטינה נפתח אליך בשירותים ציבוריים של
מועדון עם הצהרת כוונות ברורה וחדה כמו סכין יפנית.
אימא'לה, אני לא יכולה עם כזה גדול!!! הקולות שאני רציתי
לשמוע. נער צעיר שרצה להיות פטריק קים ועכשיו פטריק קים מזיין
אותה בשירותים למעלה. מתעכבת יותר מכמה רגעים עם הקוריאני
למעלה בשירותים. מחכה לה בחוץ. ליד פיצוציה תל-אביבית אחת
ממיליון שמפוזרות בעיר הזו. סתם עומד ומחכה לה. מישהו נכנס אל
הפיצוציה וכעבור כמה רגעים יוצא ממנה בריצה ונושא עמו שק
גדול.
פוף! מישהו יורה אחריו. מתחמק עם השק השחור בידו הימנית
הסמלית. מחזיק את הדובי שלה ביד האחרת. הוא בורח עם השק.
שוטרים רודפים אחריו. חסרי יכולת כמו כל השוטרים בתל-אביב.
בינתיים היא באה. סתורת שער וזוהרת ועיניה בורקות והיא מאושרת.
כן. רואים עליה שהיא מאושרת. בואי נלך מכאן. פוקח את העיניים.
לא עוזב את השק. לא עוזב את הדובי שלה. הוא הולך והיא יוצאת
אתו החוצה. משאירה את הקוריאני הענק מאחוריה. לבדו בחדר
השירותים הסמלי. עושה ביד ימין בצורה מאוד סמלית. מחבק את
הדובי שלה בידי השמאלית, הסמלית גם היא, כמו הימנית עם השק,
והוא נועץ בה את המבטים הצדדיים האלה המתחזים להיות מאתגרים.
המתחזים להיות תשובות לשאלות שהיא אפילו לא שואלת. אולי בגלל
שזה לא אכפת לה. מדברת בפלאפון על קניות, חגורות, נעליים,
חומרים לנרגילות, סמים, פירסינג, מועדונים, השוואות מחירים,
סלבס בתל-אביב...
לאן אנחנו הולכים? היא שואלת. למה אנחנו רצים? היא שואלת עוד.
מי השוטרים האלה שרצים אחריך? מה יש בשק הזה שאתה מחזיק ביד?
היא שואלת עוד ועוד. אין לו תשובות. אף פעם לא היו לו תשובות.
רק שאלות היו לו. והתשובות מגיעות אליך כמו השוטרים שמגיעים
אליך סוף סוף. מסובבים לך את הידיים מאחורי הגב ולוקחים לך את
השק עם הכסף ששדדת מהפיצוציה.
כזה זקן וכבר שודד פיצוציות? שוטר אחד נותן לי מכה בעורף. זה
כואב לי. האאאאא. אנחת כאב שאני משחרר מהפה שלי. שוטר אחר חוסם
לי את הפה שלא אצעק. ניידת לוקחת אותי לתחנה של מרחב הירקון.
תא מעצר לכמה דקות. כל מיני קווקזים ומרוקאים ונשיא וכל מיני
כאלה. ואחר כך זינזאנה לבית המעצר באבו כביר. ממשיך לפנטז
בזינזאנה על נערה צעירה שנוסעת אתי עם הדובי שלה במחנק ובנודים
ובגבריות המגעילה. לא רוצה אותה בתוך פנטזיה כזו.
אבו כביר. לרדת. מינימליזם חשיבתי של שוטר שמקבל את פניי
בכניסה לבית המעצר. שערי ברזל שנפתחים ומוליכים אותי אל
תל-אביב האחרת. להיכנס. להיכנס. כמו באושוויץ. מתאר לעצמי שזה
כמו באושוויץ למרות שנולדתי חמש שנים אחרי שאושוויץ שוחררה.
נערה צעירה פוסעת אתי בשבילים המדממים של המסדרון הארוך. תאים
קטנים ומצחינים. אנשים גדולים וקשוחים מאכלסים את התאים הקטנים
של אושוויץ. איש אחד גדול שהיה גם שם. גם באושוויץ וגם באבו
כביר.
תשב במקום שלך, שולמן! שוטר מרוקאי דוחף לפינה את הפושע הגבוה.
אתה תשלם על זה, שולמן! האיש הגבוה צועק עליו. שולמן ישלם, הוא
צוחק. שוטר מרוקאי לועג לניצול שואה. לא אוהב את מה שאני רואה
בתא המעצר שלי באבו כביר.
מי הזקן הזה שהבאתם לנו לכאן? בחור יפה מאוד מגיח מאיזו פינה
אפלה של תא המעצר. הבחור הכי יפה שיכול להיות בתא מעצר של
פנטזיה או של חיים אמיתיים.
מה המצב, יורם? איש מבוגר אחד שואל את אחד מגיבורי ילדותו.
יורם לנדסברגר צוחק בצחוק העצוב שלו. רוב שנותיו עברו עליו
בבתי כלא בארץ ובעולם. וגם עכשיו הוא מניח את ראשו העייף על
דרגש קשה בבית כלא מקומי.
לא מצאת את מקומך בעולם, יורם? חייב לשאול אותו. חייב לדעת למה
בחור צעיר מתל-אביב לא התעשר כמו כולם. הפך את הכסף של הפשע
לכסף חוקי. כמו מנטש. כמו בצלאל מזרחי. כמו שרצו לעשות גומדי
וטוביה אושרי עד שהרצח בבר-בקר הפך להם את החלומות על העושר
הלגיטימי.
אתה רואה. אומר לי יורם לנסברגר בעצב. ככה זה בתל-אביב. יש
אנשים שמצליחים ויש אנשים שנדפקים.
ואני ממשיך להסתובב בין העצירים שנמצאים בתא המעצר באבו כביר.
רואה את שץ. עבריין אגדי באמת. בחור ממשפחה תל-אביבית טובה
שהסתבך עם טיפוסים פליליים כמו שמעיה אנג'ל. החזיק מעמד כמה
שנים עד שחוסל בידי רוצח שכיר בתל-אביב. השאיר בן שנהיה חייל
קרבי ונהרג בפעילות מבצעית בעזה. נמלא עצב כשאני חושב על הבן
של שץ. גם על דרור, הבן הצנחן של יעקב אלפרון, אני חושב. לא
רואה אותו בתא המעצר שהכניסו אותי אליו. מקווה שלא ילך בדרכי
אביו. בעצם גם את האבא אני לא רואה. אבל רואה את עמיר מולנר.
חייל גולני לשעבר שהפך לאחד המאפיונרים הכי קשוחים בתל-אביב.
הוא יושב בתא המעצר ליד דני הכושי, אחד הפושעים הכי קשוחים
בשנות השבעים של המאה הקודמת. הם מדברים על משהו. אסור לי
להתקרב אליהם ולהקשיב. אני לא פושע ברמה של עמיר מולנר. בסך
הכול איש מבוגר שניסה את מזלו בשדידת פיצוציה והשוטרים הגיעו
אליו בניגוד לכל הציפיות. עכשיו רוצה לשבת בפינה שלי. אבל
עכשיו כשאני יושב אני שומע צעקות. הנה הוא, הנה הוא! קם מהפינה
שלי ורואה איש אחד שמן ומוצק נכנס לתא. כמה מהיושבים קמים
ומפנים לו מקום ביראת כבוד. כמה מהם נשארים לשבת על מקומם.
שלום, זאביק. עמיר מולנר זורק שתי מילים לזאב רוזנשטיין. שולח
לעברו חצי מבט. ממשיך לדבר עם דני הכושי. מאחור מגיחה דמות
שחורה ומוצקה.
מה נשמע, גומדי? זאב רוזנשטיין מושיט ידו אל רחמים אהרוני.
רואה בידו אקדח. בידו של השני רואה סכין מטבח. אההההההה! צעקה
גדולה נשמעת מתוך תא המעצר בבית המעצר באבו כביר.
אהההההההההה! איש אחד מוצק נופל בתא המעצר. כולם נוהרים אליו.
פנטזיה שכבר נגמרת לי. פנטזיה שרק מתחילה. לא רחוק מכאן. היום
קוראים לזה רחוב קיבוץ גלויות. פעם זה היה חלק משכונת אבו כביר
הערבית. היה שם בית אחד מבודד. הבית האדום קראו לו. אולי בגלל
צבעו אולי בגלל הדעות הפוליטיות של יושביו. חבורת סופרים
עבריים. הידוע בהם הוא יוסף חיים ברנר. גם שץ וגם לואידור ישבו
שם. הערבים מקיפים אותם. יש איזו הלוויה של ילד ערבי מיפו.
המון ערבים משתתפים בלוויה הזו. צועקים את האבלות הערבית
המוחצנת.
אההההההה! המון ערבים מקיפים את הבית האדום. ביחד אתם הולך
השוטר סובחי חמדן משכונת אבו כביר. הוא נכנס יחד עם כל הערבים
אל הבית האדום ויורה ביוסף חיים ברנר. אהההההה! צעקה של סופר
עברי שחשב שאפשר לעשות שלום עם הערבים. ואחר כך הערבים מבצעים
לינץ' בסופר עברי אחר. לואידור קוראים לו.
אהההההה! ככה הוא צורח כשהם קורעים מגופו חתיכות בעודו בחיים.
האאאא! זה מה שהן צועקות תמיד. במועדון שאתה חוזר אליו. זה מה
שאתה שומע כל החיים שלך בכל המועדונים של ההזיות שלך. כל
הפנטזיות האלה, המטורפות, הלא מוסריות, הלא הוגנות, המתבטאות
בלקחת אותה אל השירותים עם סם האונס. או אפילו בלי. לסגור את
הדלת של השירותים אחריך. לסגור את הדלת אל ההיגיון. להיכנס רק
אל הדלת שלה. לדפוק על הדלת שלה ולהיכנס. והיא משתלבת היטב בכל
הסצנה ההזויה הזו של דלתות פתוחות וסגורות, של בתי מעצר ושל
בתים אדומים עם סופרים עבריים נרצחים ושל מועדונים תל-אביביים
שמנגנים לייבלים של טראנס ואת הטראנס הפרוגרסיבי שהוא הכלאה של
של הפרוגרסיב האוס שקיבל אופי יותר טראנסי וגם אופי של יותר
דיפ האוס עם הרבה ווקאלס ומבנה פופי יותר באגף האמביינט טראנס
פסיכדלי שהיה בעל השפעות רבות של אמביינט מוקדם ומוזיקה
פסיכדלית וספייס רוק ולפעמים גם השפעות אתניות ומקצבים שבטיים
ומתפתח בהדרגתיות דרך כלים זרים ומגוונים ומקצבים זרים
ומגוונים למשהו יומרני ומתוחכם מטרייבל ועד ברייקביט, מאמביינט
ועד רוק. היא יודעת את כל הדברים האלה והיא רק באה לכאן עם
הדובי שלה. היא רק שומעת ביחד אתי את הטראנס החייתי הפרוגרסיבי
הפסיכדלי שנכנס אל פנים הבגדים והעור. רק שומע ביחד אתה את
הרעש. שומע את הלמות הלב. שומע את האקסטזי נכנס לי אל מחזור
הדם. שומע את הוודקה מנפצת את ההיגיון הרופף שלי. שומע את
הנאקות של הנערות הנכנעות לכוח הגברי הנפלא.
אההההההה! אפילו בגיהינום הכי דתי והכי יהודי ואפילו הכי נוצרי
עם כל השדים בעלי הקרניים והקדרה הרותחת והמבעבעת שלהם ועם כף
הקלע שלהם אין תענוג אלוהי כמו כאן. כל מה שאדם מצפה מעצמו יש
כאן. נערות מתוקות רוקדות ברחבה ענקית וכל כמה דקות הן הולכות
לשירותים עם מישהו אחר שהן פגשו לפני כמה דקות. וכל כמה דקות
יש צעקה קטנה של דחיפות ונגיעות באיזורים האסורים. וכל כמה
דקות מישהו אחר נותן למישהי שהכיר זה עתה לשתות משהו שמכיל
בתוכו את סם האונס.
האאאאא! ואני שומע את צעקתה של הנערה שלי. מישהו נתן לה משהו
לשתות וערבב בפנים משהו שערפל את חושיה החדים והיא צועקת את
הכאב שלה בחדר השירותים שמישהו גרר אותה אליו. האאההההההה! זו
אותה צעקה שדורשת מהדיבוק שיצא ממנה. אלה אותם עננים קודרים
שמרחפים מעל השירותים כפטרייה אטומית. כהילה של שער המכסה את
כל המחשבה ההגיונית של העיר החכמה ביותר בעולם. ועכשיו כמו כל
הילדים החכמים היא אינפקטד משרום. במועדון שהיא רוקדת בו
משמיעים את המוזיקה שלהם המחרמנת נערות צעירות ובחורים רעים עם
מלאי חסר דאגה של סם האונס. מלאי שלא ייגמר להם לעולם. יכול
להמשיך את הפנטזיה הזו עוד עשרים שנה וסם האונס לא ייגמר להם
לעולם. הנערה שלי תתחתן והיא תוליד בנות והבנות שלה הולכות
למועדונים ובמועדונים נמצאים בחורים שמערבבים את סם האונס
במשקה שלהן. היא צועקת בחדר השירותים של מועדון בנמל הישן.
מועדון שלוותה. בית משוגעים בועתי חסר הכללות אלא מה שנכלל
בתוך ההגדרה התל-אביבית המשתדלת להיות גם ברגעים כאלה שכולם
יודעים שפצצה אטומית אירנית יכולה ליפול עליהם. מישהו הכניס
לתוך מיץ התפוזים שלה את סם האונס וגרר אותה לשם. מישהו שנמצא
הכי קרוב אליה. מישהו שהסתובב אתה בכל העיר ועתה הגיע אל אבן
הבוחן של כל המסע שלהם. והיא מעורפלת מסם האונס והיא צועקת
וכולם חושבים שהיא סתם צועקת מהנאה.
אהההההההה!!! ככה הנערה שלי צועקת. ככה צועקות כל הנערות
שנלקחות פנימה על ידי הבחורים שלא יכולים להשיג אותן בדרכים
לגיטימיות יותר. אם יש בגיהינום התל-אביבי הזה דרכים לגיטימיות
יותר לקחת נערה צעירה ולטמטם לה את הראש שלה עם מוזיקת טראנס
שלא מפסיקה לעולם, ועם כל הקטעים האלה של אינפקטד משרום וכל
הטראנס המקומי של מאסטרל פרוג'קשן ועם רחבת הריקודים הכי רועשת
ועם השירותים הכי מסריחים, ועם בנות מתוקות שמתכופפות קדימה
ומקבלות את הזרע הגברי כמו שקיבלו קודם את האקסטזי או את סם
האונס או כמות יפה של וודקה שמטמטמת להן עוד יותר את המוח הקטן
והחכם שלהן. נערות צעירות וחכמות שרוצות לשכוח את כל חוכמתן.
רוצות לשכוח את ההורים. רוצות לשכוח את הלימודים. רוצות לשכוח
את החרדות ואת הפחדים ואת הפצצה האירנית ואת המבחנים ואת פצעי
הבגרות ואת התחתונים. ואת הגברים הן רוצות לשכוח. את הכול הן
רוצות לשכוח. אאאאההההה! זה מה שצועקות הנערות המתוקות האלה
והכול מתערבב להן ביחד. השירותים, המוזיקה, הסמים, הזיונים
והזרע שנכנס להן לגוף והכול מתערבב להן ביחד. והן רוצות למות
על רחבת הריקודים או בשירותים. והן רוצות למות.
אני רוצה למות, אומרת. לוקח אותה ביד. בואי, מושך אותה אתי.
רטובה והזויה. עמוסת מים וזעה וזרע ובירה וודקה ופנטזיות.
הולך אתה באוויר התל-אביבי ההדוק. אנחנו לבד באוויר הצפוף של
המחשבות והמסקנות השמחות והעצובות שלנו. אנחנו לבד בפנטזיות
שלנו.
מדברת בפלאפון על קניות, חגורות, נעליים, חומרים לנרגילות,
סמים, פירסינג, מועדונים, השוואות מחירים, סלבס בתל-אביב...
יושב בבית קפה בתחנה המרכזית הישנה. הנערה חוזרת אליי. היא כבר
בילתה בכל המועדונים האפשריים שהעיר הזו הציעה לה. היא נמזגה
בכל סם אונס אפשרי. גם ג'יי אייץ' בי וגם כל דבר שמכניסים לה
לכוס. היא ממשיכה ללטף לי את המצח. אנחנו רואים טלוויזיה. הם
מדברים בטלוויזיה שוב על האיום האירני. פצצה אטומית שיכולה
לפגוע בגוש דן. לא פחות מזה. גם לא יותר מזה. הגמד הפרסי
המגוחך בהחלט לא צריך יותר מזה. רק פצצה אטומית קטנה שתהרוס את
כל החזון הציוני. כל אלפיים שנות הציפייה. זו לא ירושלים עם
הכותל שלה. זו רק תל-אביב. זה רק תל-אביב, ילדה. מלטף לה את גב
היד שמלטפת לו את המצח. נוגע לה בפרוותיות הענוגה של הדובי
שלה. רק תל-אביב היא תכלית הציונות ונשמתה. זו המטרה האחת של
האירנים. זה המקום היחיד שהפצצה האירנית תיפול בו. אין שום
מקום בארץ שהפצצה האטומית תפגע בו. רק תל-אביב.
רק תל-אביב. חוזרת אחריי כמו תוכי. לוגמת מיץ תפוזים ומשדרת לי
עמימות רגשית. מחבקת את הדובי שלה כמו להתנחם בו. מארגנת
במחשבות מסודרות תיק קטן ללכת הלאה. יודעת שאין לאן. יודעת
שאין טעם. יודעת שאחרי תל-אביב יש תהום גדולה שהאנשים האמיצים
נופלים לתוכה רק כדי להוכיח, בעיקר לעצמם, שהם באמת אנשים
אמיצים שראויים לחיות ולמות בתל-אביב. והם מוכיחים שהם ראויים
לקבל את פצצת האטום האירנית ולהיות. סתם להיות.
ולחשוב שצחקתי עליהם כשהייתי ילד קטן בבית שמש, והיו לי חברים
פרסים שכולנו צחקנו עליהם. כולנו ישבנו וצחקנו על הפרסים
המידונים שהגיעו לארץ עם השטיחים שלהם. חה חה חה, כמה צחקנו על
הפרסים, חה חה חה.
חה חה חה, היא חוזרת אחריי. לוגמת מהמיץ שלה. ואני יוצא עוד
פעם החוצה. אנשים הולכים לשפת הים. הולכים לחוף פרישמן. הם
משזפים על החוף את גופותיהם. הם משדרים שהכול כרגיל. הם רוצים
רק להיות. אבל מרגיש שהם מפחדים, האנשים שגרים בתל-אביב. הם
ממש מפחדים. הם מנסים להמשיך בעיסוקיהם, אבל רואה שהם מפחדים.
וזה יותר מסתם להיות. זה הרבה יותר מסתם להיות. מסתובב קצת
בדיזנגוף. רואה את הפחד בכל מקום. בכל חנות בגדים. בכל בוטיק
שהיה פעם יוקרתי עד שהיוקרה עברה לכיכר המדינה. הולך לשינקין
ורואה את הפחד בכל בית קפה. יורד לשפת הים ורואה את הפחד בכל
חוף. בכל בועה של חול נושק לגלים. בחוף פרישמן רואה את הפחד
ובחוף הילטון ובחוף מציצים רואה את הפחד. וזה הרבה יותר מסתם
להיות.
אההההההאאא!!! אני שומע פתאום את הצעקה. צעקה פנימית כזו,
אפילו לא חיצונית. אפילו לא מתיימרת להיות משהו שהוא לא
תל-אביבי במובהק. צליל ראשון של אזעקה עולה ויורדת. אייאווו,
אייו, פחד ראשון של עיר שאננה שרצתה בכל שנות הקיום שלה רק
להיות. אימה מסוימת בעיניים שמתחת למשקפיים אופנתיים של
הטיפוסים הקוליים של רחוב שינקין. חרדה קטנה מתחת לכרבולת של
הפנקיסטים בכיכר דיזנגוף. רמז של פחד המוות בשירותים של
המועדונים.
אהההההאאא!!! נערה צעירה מתוחה. הוא מרגיש את המתח שלה. ברגעים
כאלה של מתח הדבר היחיד שמרגיע אותה זה בגד יפה שמישהו קונה
לה. אני, למשל.
את באה אתי לכיכר המדינה? יש שם מכירת חיסול. לא חשב על המשפט
הזה עד שאמר לה אותו. רק רצה לקחת אותה למקום האולטימטיבי של
קניות בגדים בתל-אביב.
מכירת חיסול בכיכר המדינה? זה נשמע לו משום מה כמו מכירת חיסול
של המדינה.
בואי. מחזיק אותה ביד. מחפש מונית. מהתחנה המרכזית הישנה.
מדיזנגוף. מחוף מציצים. אפילו לא יודע מאיפה. רואה הרבה אנשים.
כולם חסרי מנוחה כאלה. רואה בעיניים של כולם את הפחד.
אני מרגישה כל כך זרה עם האנשים, כאילו שזה עולם אחר לגמרי.
אומרת לי. אני שואל אותה אם זה בגלל הפחד באוויר. היא אומרת
לא. רק בפלורנטין היא הרגישה שייכת אלא שבניגוד לכיכר המדינה
מאוד נחמד שם עם כל יוצאי הודו ושנטי בנטי ובכיכר המדינה אני
מרגישה אאוטסיידרית.
כיכר המדינה את מרגישה אאוטסיידרית, הא? דווקא לקראת הסוף היא
מדברת בצורה תל-אביבית כזו שאפשר למות.
אפשר למות כזה. חוזר אחריה. מביא אותה לכיכר המדינה.
יש משהו שמזמין אנשים מבחוץ, אולי אפילו המרחב. הפרופורציות
הרבה יותר אנושיות. כיכר המדינה היא מרחב פתוח ואינסופי. כאילו
מדקלמת. חולפת כזאת.
תראי, נערה, מצביע על קווי שמים אפורים, שקופים, שנשקפים לכולם
מבין העצים נשירי העלים של תל-אביב. שמים אפורים ושקופים של
סכנה. אנשים מרגישים את השקיפות הזו של השמים. הם משתדלים
להישאר עם המנטליות התל-אביבית הקולית והצינית שלהם, אבל
השקיפות של השמים בהירה מהעמימות המחשבתית הרגילה של העיר הזו.
והשמים שקופים בצורה כזו מפחידה. בצורה שחייבים לברוח ממנה.
אנחנו חייבים לברוח מכאן, איש אחד אומר לרעהו. היא רואה את
האנשים מצטופפים, מתחברים, מתקדשים להם ביחד. כמו בתיבת נוח.
כמו בחדר שירותים. כמו בתוכו של גוף אחד משותף המאחד את הפחד
של העיר האחת שהיא כגוף אנושי, ילדותי, מלא ערגה ופחד.
אני קצת מפחדת, אריה. מחזיקה לו את היד.
והיא שומעת את הפחד ונבנית ממנו. והיא רואה את הבהלה בקרבם של
האנשים. בקרבם של הילדים. בקרבו של כל יצור חי שנמצא בתל-אביב.
אפילו החתולים והכלבים של בוגרשוב מתרוצצים כמו עכברים וכמו
אנשים וכמו ילדים שאין להם כיוון. אפילו הסוחרים הקשוחים בשוק
הסיטונאי של פעם איבדו את הקשיחות שלהם והעיניים שלהם מלאות
בפחד. אפילו הכדורגלנים והדוגמגישות והערסים-לייט מהמועדונים
של הנמל הישן מאבדים את הקוליות שלהם. אפילו הסטייליסטים של
שינקין מאבדים קצת מהסצנה שלהם. אפילו הנוער של המועדונים
מפסיקים להזדיין בתוך הטרנס שלהם ובתוך השירותים שלהם ומחפשים
רק איך לברוח מכאן. אפילו הזקנים והפריקים של רחוב דיזנגוף
מתרוצצים מסביב לפסל המכוער של יעקב אגם כמו נמרים מסביב לעץ
ועוד מעט תיווצר מהם חמאה. כולם מאבדים משהו מהאופי התל-אביבי
שאני חשבתי שהם אף פעם לא יאבדו אותו.
אני מוכרחה שמלה של ורסאצ'ה! את שומעת, עינת? מדברת עם חברה
שלה בפלאפון. היא תנסה לגנוב שמלה מחנות יוקרתית. רק פעם אחת
בחיים המחורבנים האלה שלי מותר לי לגנוב שמלה של ורסאצ'ה. את
שומעת אותי, עינת?
אולי רק בכיכר המדינה הם עדיין לא איבדו את זה. את שומעת,
נערה? אולי רק בכיכר המדינה הם נשארים עם האלמנט התל-אביבי
הבסיסי, רגעים ספורים לפני שהפצצה האטומית האירנית מגיעה
אליהם.
אה. מסתכלת מרחוק בכל החנויות איפה רואים בחלון הראווה שמלה של
ורסאצ'ה.
בואי, בואי נסתובב קצת בין החנויות.
עוברים בין החנויות ומביטים במותגים. רק אנחנו והתל-אביביות
האחת שלנו. זו שלא נאבד אותה אף פעם. זו שלא נברח ממנה אף פעם.
אנחנו משוטטים בין הקירות הבלתי נראים של הוואקום התל-אביבי
האחרון. מסביבנו רעש ומהומה. אנשים רוצים לברוח מכאן. הם
יודעים שמקומות אחרים הם יותר בטוחים. האירנים רוצים רק את
העיר הגדולה האחת שהיא תכלית החלום הציוני. הפרסים רוצים רק את
תל-אביב של חנויות הנעליים שלהם. רק את תל-אביב הם רוצים.
והאנשים שגרים כאן בורחים למקומות אחרים. הבועה חדלה להתקיים
עבור רוב התל-אביביים. הם כבר בדרכים האינסופיות שלהם ליצור
לעצמם בועות אחרות. הם בדרכים והם ברכבות והם בשדות התעופה והם
בנמל הישן המלא פתאום ספינות שלוקחות תושבים הרחק הרחק. רק
בכיכר המדינה ממשיכה הבועה האגדית להתקיים. רק כאן ממשיכה
תל-אביב הישנה והטובה להתקיים. עם הסצנה ועם הבועתיות ועם
הכול. ואנחנו מסתובבים בין המותגים ובין המחירים. כמה
אוליגרכים משוטטים בין המפלסים. כמה אנשים עשירים משמרים. כמה
טלנטים של ערוץ 10 קונים. והנה רואה את אלי אילדיס ומיקי
חיימוביץ'.
תראי, מיקי, איזה סוודר יפה, אלי אילדיס מחבק את אשתו. לא אומר
לה את המחיר. זה ממש לא משנה להם שזה עולה 54,400 שקלים. הם
יכולים לשלם.
כמה חמודה החולצה הזאת, אלי! מיקי רוצה גם את החולצה. עם
משכורת של מאה תשעים ואחד אלף שקלים לחודש היא יכולה להרשות
לעצמה. היא יכולה להמשיך לחיות בתוך הבועה שלה. האיום האירני
אינו נוגע בה. אולי ערוץ 10 כבר לא ישדר אבל הבועה ממשיכה.
הפצצה תהרוס את כל המשדרים ואת כל האולפנים ואת כל הערוצים,
אבל הם קונים.
תקנה לי, אלי. כמה שמיקי חיימוביץ' יודעת להתפנק. הוא מוציא
עוד עשרים ושלושה אלף שקלים. יש להם עוד הרבה. יש בבועה
האחרונה של תל-אביב עוד הרבה מקום בשבילם.
יוסי אבוקסיס וסלים טועמה באים לקנות שעון ברייטלינג משובץ
ביהלומים בתשע-עשרה אלף וחמש מאות דולר. ייבוא אישי מבלגיה.
יוסי אבוקסיס אסף את אבריו המתפוצצים מאיזו פנטזיה אחרת שלי או
מאיזו מציאות אפשרית על מגרשי הכדורגל שלנו. סלים טועמה חושב
לעצמו שאין שום טעם להיות בצד של המוסלמים בעת כזו. אם יש בכלל
צד מוסלמי וצד יהודי כשפצצת אטום עתידה ליפול על כולנו.
את יודעת שהערבים בגליל הריעו לקטיושות במלחמת לבנון השנייה
למרות שרבים מהם נהרגו מהקטיושות האלה?
ערבים. אומרת הנערה. ממשיכה לעבור ביחד אתי בין החנויות
היוקרתיות ובין הפאניקה והבהלה מחוץ לכיכר המדינה.
לברוח! לברוח! כולם צועקים מסביב לכיכר המדינה. הרחובות
מתרוקנים מאנשים שמנסים לברוח. ברחוב ז'בוטינסקי וברחוב
ארלוזורוב וברחוב דיזנגוף. לא כולם יספיקו. לא כולם בורחים
בזמן. אבל כולם רוצים לברוח. רק לא בכיכר המדינה. עטיפת שמים
ענקית שכיסתה פעם כמו שער מעטיר של נערה צעירה את כל העיר מכסה
עכשיו רק את כיכר המדינה. אלקטרון סביב הפרוטון של החנויות
היוקרתיות. והאנשים העשירים שקונים בחנויות היוקרתיות של כיכר
המדינה ממשיכים לחיות בתוך ואקום בועתי נצחי של הרגעים
האחרונים. אוליגרכים רוסיים וכדורגלני צמרת וזמרים מזרחיים
וטלנטים של ערוץ 10. כולם מתנקזים אל גן-העדן של כיכר המדינה.
אל מקום שהוא בשמים ואל מחירים שהם בשמים.
לקנות! לקנות!!!
אין ביטוי אחר לבועתיות התל-אביבית האחרונה שלהם אלא רק לקנות.
כדורגלנים עשירים קונים כל מה שאפשר לקנות, ודוגמניות צמרת
מבוססות קונות הכול, וגימל יפית קונה לא רק מה שהיא ממליצה
עליו. וכל האנשים העשירים האלה הולכים לחנויות של כיכר המדינה
כאילו אין מחר. הם מודדים בגדים וקונים אותם בחנויות היוקרה
בכיכר המדינה כאילו גורלו של המחר כבר נגזר, והפצצה הגרעינית
האירנית כבר כאן.
רק היום, רק היום, בגדים במחירי מבצע!
הוא מגחך לעצמו. זו הקריאה האחת שלעולם לא תישמע כאן. אין
בכיכר המדינה מחירי מבצע. אנשים לא באים לחנויות של כיכר
המדינה כדי למצוא מבצעים.
אני רואה את עקיבא אריה וויס נכנס בלווית נערה צעירה עם שער
ארוך.
סליחה, כמה אמרת שהמעיל הזה עולה? עוצם את העיניים לתמימות
הילדותית של נערה צעירה שעדיין לא מבינה את שם המשחק. אישה
דקיקה עם סיגריה ארוכה נושפת אליה עשן דקיק וקריר.
שלושים וארבעה אלף ש"ח. אחוזבת וויס עושה סימנים ילדותיים של
חוסר אונים לנוכח המחירים הבלתי מציאותיים. בימים ההם של אחוזת
בית שייסד אבא שלה אפשר היה לקנות את כל הבתים במחיר של מעיל
אחד בכיכר המדינה.
האוליגרך ליאוניד נבזלין מתקרב אל המעיל. מוציא מכיסו כרטיסי
אשראי בכל מיני צבעים. גם סטיפות של דולרים נמצאים אצלו. שואל
את המוכרת מה היא מעדיפה. מוציא חבילה מתוך הסטיפה ונותן
למוכרת ולוקח את המעיל. אחוזבת וויס עצובה. העיר הזו כבר גדולה
מדי בשבילה.
אייייייייי!!!
האזעקות מתחילות להשתולל בחוץ. מיקי חיימוביץ' ואלי אילדיס
קונים בינתיים חליפה אפורה בכמה עשרות אלפי שקלים. העורבים
בחוץ מנקרים בין העצים הנשירים.
כמה עולה השרשרת החמודה הזאת? שואלת. נכנס אתה לחנות אחרת. היא
חייבת לקנות משהו. היא לא תצדיק שום דבר מהקיום הרגעי שלה בעיר
נצחית שעומדת בפני סופה אם היא לא תקנה לפחות משהו.
הא? שלושים ושניים אלף שקלים.
המוכרת מסתכלת במכשיר טלוויזיה ענקי ופתוח. בכל מהדורת החדשות
מראים את אחמדי עומד ליד מתקן גרעיני ענקי ומוכן לפעילות. היד
שלו משחקת באיזה כפתור אדום שנמצא שם.
אין לי שלושים ושניים אלף שקלים. אפשר פחות? המוכרת עושה לא לא
לא. אנחנו יוצאים החוצה. נינט טייב נכנסת עם יהודה לוי לחנות
של פדני ואחריה לחנות של ג'ורג'יו ארמני שכבר היינו בה. הם
יכולים להרשות לעצמם לשלם. הפרסום ההיסטרי שלהם שווה המון כסף,
והכסף שלהם שווה את הבועה שהם לא רוצים לצאת ממנה.
שלושים ושניים אלף שקלים? הא, כסף קטן!
מסתכלים בחלון ראווה של לואי ויטון והם רואים את אבי נמני נכנס
לחנות ויוצא כעבור כמה דקות עם שמלה. בטח מתנה לאשתו. בטח כמה
עשרות אלפי שקלים עלתה לו. בטח לא התווכח בכלל על המחיר.
אני נכנס אתה לחנות של רלף לורן שבנויה כולה עץ כהה וכבד. על
הקירות תלויים ציורים של סוסים וכובעי ציד משובצים. יש שרשרות
על השולחן.
כמה זה עולה? מוכרת דקיקה מעשנת וקרירה באה לשרת אותה.
את שואלת על השרשרת החמודה הזאת? זאת עם הקריסטלים הקטנים? זאת
עולה רק מאתיים ועשרים אלף ש"ח. ומאה.
אנשים רצים בחוץ. אנשים ממהרים לשדה התעופה. אנשים מחפשים מטוס
לטוס לאירופה. יש להם כבר דרכונים של האיחוד האירופאי. הם כבר
הכינו את עצמם מראש לאבד את הבועה שלהם. הם לא רוצים להיות
כאן. אנשים רוצים לברוח.
לברוח יהודים, לברוח! בכל מקום שומעים את הזעקה הזו. המקלט
ליהודי העולם הפך למקום הכי לא בטוח ליהודים. לא בבוהמיות
הזולה של פלורנטין ולא בסולידיות של רמת אביב ולא ביוקרתיות של
סי אנד סאן ולא בעוני של שכונת התקווה. בעיקר לא בשכונת
התקווה. הרוח נושאת את חוסר הוודאות של שכונת התקווה עד לכיכר
המדינה.
רק מאתיים ועשרים אלף ש"ח? הנערה היקרה שלי עם הציניות המתוקה
והארסית שלה. אוליגרך רוסי שקוראים לו בוריס ברזובסקי שנכנס
אחריה לחנות מכין כסף מזומן לקנות את השרשרת החמודה עם
הקריסטלים הקטנים.
רק מאתיים ועשרים אלף? ממש כסף קטן בשבילו. מי שיש לו כל כך
הרבה כסף אינו בורח לעולם מפני המציאות. המציאות תמיד בורחת
ממנו.
ומאה. המוכרת הדקיקה והמעשנת מתקנת. מאתיים ועשרים אלף ש"ח
ומאה.
האנשים של שכונת התקווה מתאגדים באותן הסמטאות שהם עשו בהן
חראקות לפני שנים רבות. עומדים ביחד כדי לחשוב מה לעשות. כדי
שמישהו יכוון אותם. כדי לדעת לאן נושבת הרוח. עופרה חזה עומדת
שם ושרה להם בית חם. ילדה רוצה רק בית חם.
ולדימיר גוסינסקי ובוריס ברזובסקי נכנסים יחד עם יעקב אילון
לחנות הסבונים ללין שמוכרים שם סלסלות קש לבנות יפהפיות בטווח
המחירים של שלושים או ארבעים אלף שקל, והם קונים גם מוצר נחמד
בשם גוש מסאג' שעשוי מחמאת שיאה ומשמש למריחה על הגוף במקום
קרם גוף והוא עולה רק עשרים וחמישה אלף שקל. גוסינסקי קונה
אותו.
הגביר מאיר שפירא שהקים את הבתים המפוארים בסמטה אלמונית נכנס
לאותה חנות כדי לקנות קרם גוף לסוניה שלו אבל אין לו מספיק
כסף. יוצא במפח נפש.
השמים מקבלים צבע כמעט שחור. הוא שומע יריות של אנשים שיורים
באנשים אחרים וגוזלים את כספם. אחר כך הם באים עם הכסף שהם
שדדו לכיכר המדינה ומפוצצים את הכסף בתשוקה אחרונה של קיום.
לברוח יהודים, לברוח!!!
האנשים של שכונת התקווה בורחים. שיירות ארוכות של אנשים עניים
נעות לכיוון התקווה של נתיבי איילון. חלקם רצים לצפון העיר.
מתחילים לבזוז רכוש של תושבי רחוב בזל ורחוב יהודה המכבי.
לחם עבודה, לחם עבודה!!! בוזזים את הרכוש וצועקים לחם עבודה.
אוווווווווו!!!
רעש ואימה ואזעקות ודחיפות. אנשים בורחים מהעיר שלהם. הומואים
בורחים מכל מה שזיהה אותם בתל-אביב. בורחים מגן העצמאות.
בורחים מרחוב שינקין. בורחים מהמועדונים של שירזי. פנקיסטים
בורחים מכיכר דיזנגוף.
אנשים עשירים עוברים בין החנויות של כיכר המדינה. כמה
כדורגלנים וזמר מזרחי אחד.
מה אתה קונה לעצמך, מושיק עפיה? נמצא יחד אתו בחנות העיצוב סיא
במפלס התחתון. אולי תקנה לעצמך פמוטי קריסטל. זמר מזרחי מוציא
את הסטיפה שלו ומקלף ממנה חבילה קטנה כדי לשלם חמישים ואחד אלף
ש"ח עבור פמוטי קריסטל יפהפיים.
תראה כמה יפה. אומר מושיק עפיה. מחזיק את הפמוטים.
אנשים רצים בחוץ עם חליפה של ארמני וקקי של כלב בידיים. כמו
מתוך עשן של במה הם רואים את מנוסתם. ותוך כדי הבריחה ממשיכים
האנשים שיש להם הכול את מסע הקניות שלהם בסצנה התל-אביבית
האחרונה של כיכר המדינה. נינט טייב בוחנת ג'קט חמוד שהיא נדלקה
עליו.
בכמה הג'קט הזה? שאלה תמימה של מישהי שהגיעה לפני כמה שנים
מקרית-גת ועדיין לא תפסה את הקטע לגמרי.
אמרתי לך שלא שואלים בכיכר המדינה על מחירים, נינט! יהודה לוי
צועק עליה.
ג. יפית מגיעה לעשות סיבוב קניות עם מיה ישעיהו. קונה כל מה
שהיא תמליץ עליו אי פעם. בגדים ותכשיטים וסיגרים וקריסטלים
וויברטורים ומזון לכלבים שאין לה ונעליים ותחתונים. העיקר
לקנות. העיקר להישאר בתוך הנצח הרגעי הזה שלפני הפצצה.
אני רוצה דברים נצחיים אבל אני לא יכולה להשיג אותם. היא אומרת
לי. אז אני רוצה לאסוף אנשים. יש הרבה אנשים שאני רוצה לשמור
אותם לנצח.
שתי ידיה מחזיקות חזק חזק את הדובי שלה. הזמר והמלחין צביקה
פיק שמגיע עם היגואר שלו מסתובב בחנות סברובסקי וקונה משקפי
שמש ב-14,000 שקל וחוזר אל היגואר שלו. ובורח. הוא הראשון
שבורח בין האנשים שסובבים סחור סחור בתוך הבועה האחרונה של
תל-אביב. אולי בגלל שהוא פולני.
גמד פרסי מכוער נמצא על מסכי הטלוויזיה בכל הרשתות בעולם כולו.
נושא ידיו למעלה בתפילה מוסלמית מגוחכת ומפחידה שכזו. כל העולם
רואה אותו אבל רק בתל-אביב בורחים מפניו. הערבים של יפו רואים
אותו בטלוויזיות שלהם ויוצאים כולם מהבתים שלהם ועושים
פוגרומים ביהודים הבורחים. הנכדים והנינים של הערבים שעשו את
הלינץ' ביוסף חיים ברנר ובסופרים העבריים האחרים בשכונת אבו
כביר עושים עכשיו פוגרום ביהודים ואחר כך גם הם בורחים. כמו
היהודים. הם יודעים שהפצצה האטומית של אחמדינג'ד לא תבדיל בין
יהודים ובין ערבים.
כולם בורחים מאחמדינג'ד. אבל רק בכיכר המדינה לא רואים אותו לא
מרגישים אותו ולא בורחים מפניו. וגם זה בעירבון מוגבל כי פה
ושם אנשים עשירים מתחילים לברוח. קונים לעצמם רגע מהנצח
ומתחילים לברוח.
אנחנו פונים אל חנות אחרת בכיכר המדינה. זו החנות היוקרתית של
ורסאצ'ה.
תמיד רציתי ללבוש שמלה של ורסאצ'ה. תמיד אמרו לי שזה לא מתאים
לי כי אני שמנה מדי, אומרת בעצב.
את לא שמנה מדי. מי אמר לך שאת שמנה מדי? אוחז בידה השמאלית
כדי להרגיע אותה. נשמטת מידי. נכנסת לבדה אל תוך החנות של
ורסאצ'ה. קולות של אזעקה קרובים. לא מציאותיים. גם האנשים לא
מציאותיים. אוליגרכים רוסיים קונים כמה קטעי נצח אחרונים
ונכנסים את כלי הרכב המפוארים שלהם ובורחים. לארץ אחרת. לעולם
אחר. אפרים קישון מסתובב בין כמה סטים של משחקי שחמט במחירי
הצפה של 66,000 דולר ליחידה. כסף קטן בשביל מישהו שהוערך בחייו
בחמש-מאות מיליוני דולרים. או יורו. קישון קונה את כל המשחקים.
הוא ייקח אותם במטוס הראשון לציריך או במטוס הראשון אל השמים
שמהם הוא הגיע. ובינתיים הנערה שלי רוצה לקנות לעצמה את השמלה
שהיא כל כך חושקת בה.
את חושבת שהשמלה מתאימה לי? כולם אומרים לי שאני שמנה מדי.
מי אמר שאת שמנה מדי? ומי אמר שהשמלה הזו לא מתאימה לך? המוכרת
הדקיקה והקרירה בחנות של ורסאצ'ה מוכנה להלביש עליה את השמלה
שבקושי עולה עליה ומוכנה לקבל את כספה שאין לה.
אייי. נאנחת כשדוחקים אותה אל השמלה כמו זין ענקי. מניחה לרגע
את הדובי שלה בצד. פוקחת עליו עין שלא ייקחו לה אותו. כמה
אוליגרכים רוסיים שעומדים לידה ושעדיין לא ברחו מכאן מוכנים
להוציא כסף ולקנות בשבילה את השמלה. או לקנות ממנה את הדובי.
אבל היא לא רוצה את הכסף של אף אחד. היא רק רוצה לקנות טיפה של
משמעות בכיכר המדינה.
יש כאן משהו שאני חייבת להבין, אריה. ממשיכה למדוד את השמלה
הצרה. ובנקודה הזו של הזמן נכנסת לחנות שרי אריסון. היא באה
ביחד עם רני רהב.
בוא נקנה את כל החנות, רני. אומרת לו ונשענת על כתפו המרוככת
והנכונה לעמוד לרשותה בכל גחמותיה כמו פסיכיאטר יחצני.
תמיד לרשותך, שרי. רני רהב קונה לה שמלות ירוקות. אולי בכסף
שלה. אולי בכסף שלו. הוא מרוויח מספיק על היחצנות המכוערת שלו
כדי לקנות בכיכר המדינה.
תקנה לי את השמלה הזו של ורסאצ'ה, רני!!! הם רוצים את השמלה
שהנערה מודדת. אבל היא מתעקשת.
לכו מכאן! צועקת להם. מחביאה מהם את הדובי שלה. ממשיכה להתווכח
עם המוכרת אם השמלה מתאימה לה או לא.
תעזבי אותה, שרי, אויש! שרי אריסון ורני רהב קנו את כל הבגדים
האחרים בחנות והם נכנסים למכונית ארוכה ומדהימה ובורחים. לא
לוקחים אפילו את הבגדים שקנו. המוכרת מציעה לנערה לקחת את
הבגדים ששרי אריסון לא לקחה והיא רוצה רק את השמלה ההיא של
ורסאצ'ה. נימה של עצב באינטראקציה של הנערה עם המוכרת בחנות של
ורסאצ'ה.
יווווו!!!
קול חד וצורם של אזעקה. אימה ופאניקה צוברים תאוצה בחוץ. יותר
ויותר אנשים עשירים ומנותקים מהמציאות עוזבים את החנויות של
כיכר המדינה ועוזבים את השמים וחוזרים אל הארץ ובורחים מהארץ.
כל המטוסים מחכים להם. כל החלומות מתעוררים להם.
כמה? סוף סוף שואלת על המחיר. היא הראשונה שמצמצה. המטוסים
ממריאים והמכוניות דוהרות והמדינה מבולבלת והעולם עוד מעט
מתהפך והיא חייבת לשאול כמה עולה השמלה של ורסאצ'ה.
את רוצה לדעת כמה עולה השמלה של ורסאצ'ה? שואלת אותה המוכרת.
המטוסים משתוללים בלי מטרה. יש המון יריות בחוץ. יש גם פיצוצים
קטנים בשמים. הסירנות מנסרות את האוויר בקולות החדים שלהן,
ועוד ועוד אנשים עשירים מתנתקים מהבועה ובורחים והנערה שואלת
על מחיר השמלה של ורסאצ'ה.
תראי כמה זה יפה עלייך. המוכרת מארגנת את השמלה הצרה על הגוף
השמנמן שלה. מחמיאה לה בקולות קצת גבוהים כדי להתגבר על הרעש
של הסירנה ועל הרעש של המטוסים ועל הרעש של מנועי המכוניות
העוצמתיות. רכבי שטח שנוסעים בדרך כלל רק במסלול של סי אנד סאן
וכיכר המדינה.
כמה? צועקת. לא מוותרת. היא חייבת לשבור את השיטה של כיכר
המדינה. זו השיטה שאומרת שהאנשים הנכונים שנמצאים בדרכם לשמים
לא שואלים על המחיר כשהם בשמים. וגם אם שואלים - הם לא עומדים
על המקח. בכלל לא כמו שאני עשיתי עם הפרסים בחנות הנעליים לפני
שלושים שנה.
ואני חוזר אל הזיכרון.
"כמה הנעליים?" משחזר שוב את הזיכרון הכי אובססיבי שלי משנות
התבגרותי בתל-אביב של תחילת שנות השבעים.
חמישים לירות רק בשבילך. האיש שמכר לי נעליים דיבר במבטא פרסי
ממש כמו בסרטים של יוסף שילוח.
אצל הפרסי השני בחנות השנייה זה עולה רק ארבעים לירות. אני
מתחיל לעמוד על המקח.
טוב, תביא רק ארבעים וחמש לירות ונעשה ספתח להיום.
אני הולך לקנות אצלו בארבעים לירות. ממשיך לעמוד על המקח. חושב
את עצמי לחכם גדול.
טוב, יאללה, אני מפסיד אצלך. תביא ארבעים ושלוש לירות ותהיה
בריא.
ארבעים. מדבר אליו בשלווה.
ארבעים ואחת, מחיר אחרון. בחיאת אלוהים בספר התורה שאין לי שום
רווח עליך! הפרסי נשבע במזוזה שבפתח החנות שלו.
טוב. אני נותן לו ארבעים ואחת לירות ומקבל את הנעליים וממשיך
ללכת ברחוב נווה שאנן ליד קולנוע מרכז ליד התחנה המרכזית
הישנה, ואחרי כמה חנויות נעליים אני רואה עוד חנות נעליים של
עוד פרסי ובחנות הזו אני רואה את הנעליים שקניתי בארבעים ואחת
לירות אחרי ויכוח אצל הפרסי הראשון נמכרות בעשרים ושלוש לירות
לפני המקח וממכר אצל הפרסי השני.
הפרסים האלה רימו אותי! כל החיים שלי אני לא אשכח איך שהפרסים
האלה רימו אותי!!! את מבינה אותי, נערה?
תגידי לי כמה עולה השמלה של ורסאצ'ה!!! נערה צורחת. נערה
שלוקחת ממני את הטראומה של הזיכרון ומוכרחה להוריד משהו אפילו
סמלי מהמחיר של השמלה רק כדי שאני ארגיש שהעיר האהובה שלי לא
רימתה אותי.
רבע מיליון שקלים חדשים ועוד ארבעים אלף ועוד מאתיים ושלושים
בלבד! גם המוכרת צועקת. בכל מקום המולה ומבוכה, ובכיכר המדינה
נשארו עוד כמה אנשים שמשתדלים לחיות את חייהם כמו שהם היו
רגילים לחיות אותם.
תורידי לי משהו!!! כאילו שהנערה צועקת שהמוכרת תוריד לה את
השמלה וגם את התחתונים ותרד לה בתא ההלבשה. אין לי מה לעשות רק
להמציא פנטזיות ברגעים כאלה.
את רוצה שאוריד לך משהו?!!! צרחות נוראות של המוכרת שמנסה
להתגבר על כל הבלגן והרעשים והכאוס של תל-אביב. כדורגלנים
וזמרים מזרחיים ואולגרכים רוסיים מפסיקים לקנות ובורחים. כולם
בורחים.
כן!!! אני רוצה שתורידי לי משהו!!!
בסדר!!! המוכרת עצבנית. המוכרת מתרצה. אני מורידה לך את המחיר
למאתיים ועשרים אלף ש"ח ושבעים וחמישה!!! המוכרת מכינה את התיק
המעוצב שלה לברוח. היא רק תקבל את הכסף מהנערה וגם היא תברח.
אני מוכנה לשלם מאתיים אלף שקלים ועשרים!!! הנערה מתחילה לעמוד
אתה על המקח על עשר לירות כמו שאני ניסיתי לעמוד על המקח עם
הפרסים שמכרו לי נעליים ברחוב נווה שאנן ורימו אותי כמו
שצריך.
זו הנקמה שלי בפרסים. אני חושב לעצמי כשאני רואה איך הנערה
עומדת יפה על המקח עם מוכרת דקיקה מעשנת ועצבנית שרוצה כבר
לברוח מכאן.
אני לא יכולה לתת לך את השמלה של ורסאצ'ה בפחות ממאתיים אלף
ושבעים וחמש!!! מוכרת דקיקה ומעשנת וקרירה רוצה רק לברוח מכאן.
העיר הזו נגמרה גם בשבילה. היא לא עוזבת את העיר עבור אף אחד,
רק עבור עצמה.
מכונית מתנגשת בחלון הראווה ובחור צעיר יוצא ממנה ולוקח כמה
שמלות רוויות זכוכית ובורח.
לברוח, נינט, לברוח!!! נינט ויהודה לוקחים ג'קט של ג'ורג'יו
ארמני בשמונים אלף ש"ח ואחר כך קונים טבעת ב-45,000 ש"ח. ואחר
כך בורחים על נפשם ללא שום יעד מוגדר שהם יברחו אליו. הם סתם
רצים.
לברוח, נינט, לברוח!!! יהודה לוי צורח בהיסטריה מוחלטת. כמה
מהבורחים האחרים רואים את נינט ויהודה לוי והם רצים לכיוון
שלהם.
הנה נינט!!! הנה יהודה לוי!!! צרחות אקסטזה נוראות.
תעשה לי ילד, יהודה לוי!!! נערות צעירות מתנפלות עליו, קורעות
את בגדיו, מייחלות להשכיב אותו על המדרכה.
נינט, כפרה שלי!!! נינט, נשמה שלי!!! נערות צעירות מתנפלות על
נינט כדי לגעת בג'קט של ג'ורג'יו ארמני שהיא קנתה זה עתה.
נדחפות לגעת בה אבל נינט דוחפת את עצמה קדימה. בלי יהודה לוי
ששוכב על המדרכה מכוסה בערמת נערות צעירות מיוחמות.
לברוח!!! נינט רצה קדימה אבל לי זה נראה שהיא רצה במעגלים
מסביב לכיכר המדינה. גם כל המעריצים והמעריצות שלה רצים באותם
מעגלים שהיא רצה בהם. גם האוליגרכים והטלנטים והכדורגלנים
והזמרים המזרחיים שנשארו בכיכר המדינה רצים כמו נינט וכמו הקהל
שלה שרץ בעקבותיה, לשום מקום. והם בורחים כולם מפני הפצצה
האירנית. רק אנחנו נשארים שם. מתווכחים עם המוכרת על עשרה
שקלים. וכולנו רואים את העורבים חסרי המנוחה בשמים המאפירים
מרוב פחד.
אני מוכנה לשלם לך מאתיים אלף שקלים ועשרים ולא גרוש אחד
יותר!!! נערה עקשנית שעומדת על האמת שלה. היא לא מוותרת על
העשרה שקלים העלובים שלה. היא נוקמת עכשיו את הנקמה שלי. היא
הנערה שחיפשתי כל החיים שלי.
בסדר. המוכרת נשברת לגמרי. לוחשת את המפלה שלה בין האזעקות
והעורבים והמטוסים והיריות והאנשים והמחירים. בסדר, אני מוכנה
להוריד לכם את המחיר. זה בדיוק מה שרציתי לשמוע בחנות של
ורסאצ'ה. זה בדיוק מה שרציתי לשמוע בחנות הנעליים של הפרסי
ברחוב נווה שאנן לפני שלושים שנה, כשהייתי נער וגרתי בתל-אביב.
מסתכל על הנערה בהכרת תודה מעתה ועד הנצח.
בואי, מושך אותה אחריי החוצה. בואי נברח. לובשת עדיין את השמלה
היוקרתית שמדדה. רצה יחפה. רק בגרביים. מכנסי הג'ינס שלה נשארו
בחנות יחד עם נעלי האדידס המזויפות שלה.
לי לי לה לה. הפלאפון שלה מצלצל בצליל המזוהה של עינת. היא
גמרה לאנוס את יהודה לוי והיא מתקשרת לחברה הכי טובה שלה.
היי! אנחנו חייבים לברוח. בייוש!!! נערה נפרדת מהחברה שלה
בפלאפון.
בואי נברח, נערה. בואי נברח!!! מתנשף תוך כדי הריצה. היא רצה
אתי בשמלת ורסאצ'ה החדשה והיקרה שלה שלא שילמנו עליה כלום ועם
הדובי החמוד שלה שהיא לא מוכנה לוותר עליו בשום מחיר שבעולם.
ועכשיו אנחנו בורחים מהמחירים שבשמים. בורחים מהשמים. ובארץ
בהלה בעיר הגדולה. כולם מתרוצצים כמו עכברים. גונבים אוכל
מסופרמרקטים נפרצים. פיצוציות נשדדות. נערות מותקפות בדרך לבית
הספר וממנו. אנשים מתקיפים במקלות ובאבנים כמה הומואים שמעכסים
לברוח עם המראה המטרוסקסואלי שלהם.
מוות להומואים! הכול בגללכם! כאוס תל-אביבי אמיתי אני רואה
כאן.
אהההה!!! צעקות של אנשים שמתערבבים זה בזה, או שודדים אחד את
השני, או הורגים אחד את השני, או נכנסים תוך כדי ריצתם לכמה
דקות לשירותים ומורידים לעצמם את מכנסיהם ותחתוניהם ומזיינים
אחד את השני.
רוצי, נערה, רוצי!!! הם עוד מספיקים לראות אנשים לוקחים אתם
דברים יקרים מאוד בדרכם לשום מקום. הפצצה האירנית ממילא תשיג
אותם בכל מקום שאליו יברחו.
חושבים לקחת אתם בכל זאת משהו אל בריחתם אל הנצח כמו המלכים
הפרעונים שנקברו על זהבם וחפצי הערך הנשגבים שלהם.
בוא ניקח אתנו את רחוב דיזנגוף. מתפנקת. בוא ניקח אתנו את חוף
הים. לפחות את חוף שרתון. לפחות את חוף מציצים...
חושב כמה שניות. אולי באמת ניקח אתנו חלק מהמהות התל-אביבית.
לא! אין לדיזנגוף קיום ללא תל-אביב. הרהורים נוגים על שדרות
ישראליות פתטיות בלוס-אנג'לס. רק בתל-אביב יכול להיות חוף
מציצים.
רואה את אורי זוהר בורח. יחף. עם מכנסי געטקס, ובלי חולצה, ועם
צינור די גדול ביד. הוא משפריץ מים על דינה שרצה כמה צעדים
לפניו. גם אנשים אחרים בורחים אתם. רצים לחוף ורצים אל תוך הים
ומתחילים לשחות. לכיוון מערב.
לברוח!
הם רואים מכונית יגואר מפוארת ששייכת לאחד האוליגרכים הרוסיים
שנטש אותה לפני כמה דקות ושניהם נכנסים אליה. הוא ליד מושב
הנהג.
לאן? שואל אותה. מתהדרת בשמלת הורסאצ'ה החדשה שלה. רואה עליו
את חוסר הביטחון שלו. הוא לא יודע לאן הם צריכים לנסוע. הוא לא
יודע איך להמשיך את הפנטזיה הזו.
זוז. תן לי לנהוג. מחליפים מקומות. עוברת מעליו במכונית
המהודרת. הרגליים שלה עוברות מעל הרגליים שלו עם הורסאצ'ה
ההדוקה בין הירכיים. אולי זו ההזדמנות היחידה שלו לגעת לה בין
הרגליים.
נו, תן לי כבר לעבור!!! מהסס כמה שניות. רק להושיט יד ולגעת לה
בתחתונים. רק לחטט עם האצבעות כמה שניות ולהכניס לה אצבעות. רק
לקחת ממנה טיפה מהאוצר שלה.
השתהה רגע ארוך מדי. ההזדמנות כבר חלפה. הנערה מתיישבת ליד
מושב הנהג והוא במושב השני. ילדה קטנה שלמדה לנהוג מהסרטים
לוקחת את ההגה לידיים הקטנות שלה. השוטר אזולאי לא נמצא כאן
כדי לעצור אותה על נהיגה ללא רישיון. הפחד מהפצצה האירנית
הבריח את כל השוטרים מהעיר והיא יושבת בבטחה על מושב הנהג,
מכניסה להילוך אוטומטי ונוסעת במיומנות כאילו נהגה כל חייה.
כלי רכב נטושים רבים עומדים ברחובות המבולבלים של תל-אביב. הם
נוסעים בתוך כאוס מוחלט. חוסר הביטחון ממשיך ללוות אותו
במסעותיו התל-אביביים בתוך תחושת כאוס של העיר שהוא כל כך
אוהב. אנשים רצים לכל כיוון. אנשים בוכים וצועקים. אנשים
אונסים ונאנסים. אנשים מתפרצים לתוך סניף של בנק ומלווים את
התפרצותם ביריות.
חה חה חה, הם מוצאים להם זמן לשדוד איזה בנק. חה חה חה. חה חה
חה. צחוק ציני וצחוק של פניקה. חה חה.
חה חה חה. לחיצה על דוושת הגז והגברת המהירות עד המקסימום. חה
חה חה. מאתיים וחמישים קילומטר בשעה. לדרוס כמה אנשים בדרך.
לרדוף אחרי השודדים של הבנק ולראות אותם חומקים בסמטאות. לדרוס
כמה אלמנות תל-אביביות זקנות. לדרוס כמה פנקיסטים. לדרוס כמה
שינקינאים.
חה חה חה. לוחצת על הדוושה ומשחקת עם ההגה כמו בפליפרים בקומה
השנייה בעזריאלי. מנסה להתנגש בקירות בכוח. האוטו שלה חוזר וקם
לתחייה. רק הנקודות יורדות לה כמו נקודות חיים של משחק. כאילו
כל החיים שלה זה משחק.
חה חה חה. והוא רוצה להמשיך לצחוק. להעביר את הפחד הלאה.
להעביר גם את הפנטזיה הזו הלאה. הלאה.
אני לא רוצה שהפצצה האטומית תהרוג אותנו. אני רוצה להתאבד.
אומרת לו תוך כדי נהיגה. הידיים שלה על ההגה. הרגל שלה על
הדוושה.
להתאבד. חוזר אחריה כמו התוכי שעמד פעם על כתפו של הבחור שדיבר
אנגלית בשנות השבעים בכיכר דיזנגוף. הוא זוכר את התוכי. איזה
זנב מדהים. איזו צבעוניות מופלאה של עיר שהתגלמה בתוכי אחד
נשכח של רחוב דיזנגוף בשנות השבעים של המאה הקודמת. כשהכול היה
צבעוני ואמיתי ולא צבעוני והומואי ומזויף.
להתאבד. חוזרת. ממשיכה לנהוג בין הרחובות המבוהלים של תל-אביב.
הפנטזיה הזו נראית לי מציאותית עד אימה. מסתכל מבעד לחלונות
המכונית הדוהרת בין האנשים, בין בתי הקפה, בין מרכזי הקניות.
מסתכל אם יש עוד אנשים שבורחים. מסתכל אם יש עוד אנשים שרוצים
להתאבד לפני שהפצצה האטומית האירנית תבוא עליהם.
כן, הם רוצים כולם להתאבד. אני מרגיש את זה. כל בתי הקפה וכל
המועדונים של תל-אביב מלאים ועמוסים ומפוצצים באנשים שרוצים גם
הם להתאבד. זה כל כך מתאים לעיר האינסופית והפלורליסטית הזו
לחשוב מחשבה קולקטיבית כזו. כאילו איש אחד גר בעיר הזו. איש
אחד שהוא גם הומו וגם שינקינאי וגם חסר בית בגן מאיר וגם שחקן
או משוגע של רחוב דיזנגוף וגם ילדה של רחוב המלך ג'ורג' וגם
ילדה של שדרות רוטשילד וגם אמן מתחיל של פלורנטין וגם מוסכניק
של רחוב המסגר וגם בחור שמערבב את סם האונס במשקה של
תיכוניסטית שבאה לבלות באיזה מועדון עם לייבל של דיפ האוס
וטראנס פרוגרסיבי כמו באומן 17, המגה-קלאב של תל-אביב.
כן, זה נכון. גם אני מרגישה את זה. נערה צעירה נוהגת בעיר אחת
עם מחשבה אחת של התאבדות.
בואי, נמצא לנו איזו דרך טובה להתאבדות, איש אומר לאשתו. בחור
אומר לבחורה. נערה צעירה אומרת לאיש מבוגר. בוא נהרוג את עצמנו
ביחד, אישה בלונדינית אומרת לגבר מרוקאי שאוהב אותה. בוא, ניקח
ביחד המון כדורי שינה. אימא שמנמונת אומרת לילד די רזה. בוא
נחתוך לעצמנו ביחד את הוורידים, שני שינקינאים יושבים בקפה תמר
ומדברים מילים של איבוד לדעת.
זה מדהים אותי שהעיר הזו אובדנית כל כך. מסתכל בהערכה על
מהירות הנהיגה שלה. נזרק מהתאוצה של היגואר המהירה אל תוכו של
המושב הנוח.
בחיי, אילו הייתי חושב על זה לפני שבוע. מחשבה עצמית שמנסה
להתבדל מהמחשבה התל-אביבית הקולקטיבית שכולם פחדו ממנה עד לפני
כמה דקות.
את מבינה למה אני מתכוון, נערה? התל-אביביים רצו להשתייך לאיזו
תת-תל-אביביות של אמנים או של משוגעים או של אלמנות זקנות או
של כותבים ואפילו של הומואים. לשייך את עצמם לתת-תרבות הומואית
שנבדלת כמובן מתת-תרבות של יוצרים סטרייטים מפלורנטין או
מתת-תרבות של מוסכניקים הומופובים ברחוב המסגר. כך חשבתי
שתל-אביב בנויה. אבל עכשיו אני רואה שאני טועה. הם כולם אומרים
שהם רוצים להתאבד. גם השינקינאים וגם האלמנות הזקנות. גם
ההומואים וגם הסטרייטים. אצל כולם אני שומע דו-שיח תל-אביבי של
אחרית הימים. מילים ברורות וחד משמעיות של רצון להתאבד.
כן, אמרה הנערה. תל-אביב רוצה להתאבד. נוהגת במהירות ובבטחה
בתל-אביב.
אז את רוצה להתאבד. ואת רוצה שאני אתאבד יחד אתך. לא שואל
אותה. מציג זאת כעובדה.
אדם אחראי למוות שלו כמו שהוא אחראי לחיים שלו. אומרת. מעבירה
הילוך במיומנות ובזריזות של נהגת מקצועית.
האחריות שלנו על החיים שלנו חשובה לנו יותר מכל דבר אחר. אומר
לה. רוצה לחבק אותה. אין לו אומץ לחבק אותה. אולי בהתאבדות
המשותפת שלהם הוא יחבק אותה.
יש לנו אחריות על ההחלטות שלנו, אריה. ההתאבדות המשותפת שלנו
היא חלק מתוך האחריות שלנו להחלטות שאנחנו לוקחים על עצמנו.
טופחת על כתפו.
אנחנו קובעים בעצמנו את הגורל שלנו, נערה. מתבשם מהטפיחה שלה
על הכתף שלי.
אנחנו קובעים את הגורל של העיר שלנו, חבר. נערה צעירה מגדירה
אותי כחבר. רק בשביל זה כדאי לי למות עכשיו.
טוב, אז אנחנו מתאבדים. עכשיו רק נשאר לנו לקבוע לעצמנו את
הדרך שאנחנו נהרוג את עצמנו לפני שהפצצה האטומית האירנית תהרוג
אותנו.
מביט עליה בסימן שאלה. מחזירה לי סימן שאלה בחזרה. אני משאירה
לך את ההחלטה איך אנחנו מתאבדים. אתה בכל זאת הגבר. אתה חייב
להחליט.
מה דעתך להתאבד בתלייה? רואה לנגד עיניי ציור אבסטרקטי של
מיליון אנשים תלויים זה לצד זה בשדרות רוטשילד.
בתלייה? למה דווקא בתלייה? מה זה, עיר שלמה תתלה את עצמה על
ענן? גוערת בי תוך כדי נהיגתה אל הלא נודע.
אז לקחת כדורים.
אה, עושה פרצוף חמוץ. ממשיכה לנהוג לשום מקום.
אז אולי נירה בעצמנו? לכוון אקדח לרקה. בום!
המממ. לירות לעצמך כדור ברקה. המוות הכי נעים. אני ממליצה!
נערה צעירה נוהגת במכונית יגואר מפוארת במשעולי האימה
התל-אביבית ומציעה שנתאבד ביחד בירייה.
תפסיקי לעשות חיקוי של גימל יפית. אני רוצה להתאבד רק כשאני
רואה את הפרסומות שלה בטלוויזיה.
אז בוא נתאבד מול הטלוויזיה. נשב ביחד ונחכה לפרסומת של גימל
יפית ונקפוץ ביחד מהחלון. היא אומרת את זה כבדיחה ולא כהצעה
ממשית וקונסטרוקטיבית.
לקפוץ! קופץ במושב הנוח של היגואר. נוגע בשערי בתקרת המכונית.
לקפוץ! מתלהבת. מגיעה אל המקום הסופי שלנו. נינוחה במושב הנהג
שלה. ממשיכה הלאה לנהוג. לא עוצרת. אנחנו שומעים כל הזמן את
האזעקות העולות ויורדות.
איאיאיאיאי!!!
לקפוץ! כן, לקפוץ, לקפוץ! מרגיש את החיים שלי זורמים ביחד עם
החיים שלה. יודע שלא אוכל להמשיך בעולם הזה בלעדיה.
היא ממשיכה לנהוג הלאה. אנחנו נוסעים כמה דקות בלי מילים.
מתקרבים למגדל אחד שאני מכיר אותו מאז שאני נער תל-אביבי בן
שש-עשרה שמסתכל על המגדל הזה כמו על אלוהים.
הנה מגדל שלום. מתאים לך לקפוץ ממגדל שלום? אני שומע אותה ואני
חושב. יותר מדי זמן אני חושב. אני חושב לעצמי שהטילים האירניים
האלה יותר מהירים מהמחשבות האטיות שלי.
כל-בו שלום, אני אומר לעצמי. מסתכל על המגדל. אנחנו קראנו לו
כל-בו שלום, אני אומר לנערה. הוא הוקם על המקום שעמדה בו פעם
גימנסיה הרצליה. בסוף רחוב הרצל. הגימנסיה ממש ישבה על הרחוב
ולא נתנה לו להתקדם הלאה. לא הייתה ברירה אלא להרוס את
הגימנסיה כדי לתת לרחוב הרצל להתקדם לאן שהוא. אז הם הקימו את
כל-בו שלום על עמודים ענקיים כדי שמתחתיהם ייסלל כביש שימשיך
את רחוב הרצל מכיוון פלורנטין לכיוון שוק הכרמל ומוגרבי וצפון
העיר. חושב מחשבות ארוכות וחסרות תכלית על תכנון ארכיטקטוני
תחליפי לעיר שלי. שומע את הטיל האירני מתקרב בצעדי ענק בזמן
המחשבות שלי. מסתכל בבניין הגבוה בנוסטלגיה אחרונה לפני הסוף.
רואה הכי למעלה את עקיבא אריה וויס עומד ביחד עם אחוזבת ושניהם
מסתכלים למטה על העיר שלהם. הם רואים למטה את שכונת אחוזת בית
שהנערה הצעירה נקראת על שמה. הם רואים גם את הבית שלהם באותו
הרחוב ממש ממש מתחתיהם.
אני חושב שעקיבא אריה וויס שמח שהעיר שלו עומדת בפני סופה. זו
הנקמה שלו במאיר דיזנגוף, אני אומר לנערה.
אז אתה רוצה שנקפוץ מכל-בו שלום? מסתכלת עליי ומחכה לתשובה
שלי. היא לא רואה כמוני את עקיבא אריה וויס ואת אחוזבת בתו
קופצים מכל-בו שלום. היא לא רואה את הנוסטלגיה הטיפשית שלי
לעיר הזו. היא לא גדלה כאן בכלל. היא רק באה אתי לתל-אביב כדי
לעשות לי טובה או משהו כזה. לך תבין שיקולים של נערות
בנות-עשרה.
יוווו!!! בינתיים האזעקה ממשיכה. המטוסים כולם בשמים שולחים
טילים לכל כיוון, מנסים לעצור את הפצצה האירנית הקרובה. גם כל
טילי החץ מוכנים במשגרים שלהם והם ישוגרו ברגע הנכון.
מה אני יכול להגיד לך, נערה, אם היית שואלת אותי לפני שלושים
שנה מאיפה לקפוץ, אז התשובה שלי הייתה ברורה - רק מכל-בו שלום.
כולם קפצו אז מכל-בו שלום. אנשים עמדו בתור כדי לקפוץ מכל-בו
שלום. מהסס לרגע במסקנה הסופית. אבל היום זה לא אותו דבר,
נערה. היום כל-בו שלום זה רק מגדל אחד מסכן. אני לא קופץ ביחד
אתך ממגדל אחד מסכן. אני לא חזרתי לתל-אביב כדי לקפוץ ממגדל
אחד מסכן, נערה מתוקה שלי.
אוקיי, אוקיי, אני הבנתי את הפרינציפ. מסובבת את ההגה לכיוון
הנכון. והיא לוקחת אותנו עכשיו למקום ידוע. אני רואה את
המגדלים מרחוק.
נו, נתאבד ביחד בקפיצה ממגדלי עזריאלי, הא? מסתכל יחד אתה
בעוצמה החזותית. בתדמית הכוחנית. בכל מה שהעיר הענקית והנפלאה
והחזקה שלנו מסמלת לנו.
אהה. אם לקפוץ אז רק ממגדלי עזריאלי. אני ממליצה!
הם יוצאים מהיגואר. משאירים את המפתחות בפנים. זה כבר לא משנה
כלום. אין יותר לאן לברוח. כל המטוסים וכל האוניות כבר ברחו
מזמן. רק מטוסי קרב חותכים את השמים, מחכים לטיל האירני כדי
לנסות ליירט אותו.
תראי. אפשר למצוא חניה בתל-אביב. בחיי.
כן, בתל-אביב יותר קל למצוא סמים מאשר מקום חניה, חה חה חה.
צוחק. מחבק אותה כשהם הולכים לכיוון המעליות. נערה צעירה
מתחמקת מחיבוקו גם ברגעים כאלה.
תבחרי מגדל. עגול? משולש? חושב לעצמי על זה שרק בתל-אביב בניין
מרובע ובניין עגול נחשבים לפלא ארכיטקטוני.
עגול. אני אוהבת דברים עגולים. אור בעיניים שלה. גם בעיניים
שלו.
בוא, אריה שלי. בוא.
להרגיש. רק להרגיש. בפעם הראשונה בחיים שלי להרגיש. לגרור אותה
אחריך בכל הקומות של המגדל העגול כדי להרגיש. אולי להרגיש את
העייפות. כאילו אין בתל-אביב מספיק עייפות. כאילו זו עיר תוססת
מדי. אדרנלין גבוה מדי יש לעיר הזאת שאנחנו הולכים לקפוץ אל
תוכה. לזרום אל תוך עייפותה.
אני אוהב את השערות הארוכות והמתוקות שלך, נערה. מחבק אותה
בקומה החמישים ומשהו. אולי עשינו במעלית איזה קוויקי. כמה זמן
כבר לוקח להוריד לה את המכנסיים ואת התחתונים ולכופף את גווה
קדימה ולתפוס את התחת שלה בשתי ידיים חזקות ולהרחיב את החריצים
למטה ולחדור אליה כמו חרב חדה שמבתקת את כל אנושיותה. מוחקת את
כל זהותה. ממלאת אותה זרע נפלא ורוגע. כמה שניות זה יכול לקחת
עד שהמעלית תגיע אל הקומה האחרונה בבניין העגול בעזריאלי. כמה
שנות אור זה יכול להכיל.
אני אוהבת שאתה אוהב את השערות הארוכות והמתוקות שלי, אריה.
נצמדת אליי כשהמעלית כמעט מגיעה אל הקומה האחרונה. מלחך בשפתיי
את שורשי שערה הארוך.
אתה זוכר שני אנשים אוחזים ידיים וקופצים ממגדלי התאומים?
שואלת אותי חלקיק השנייה לפני שאנחנו מגיעים.
ממגדלי התאומים? מגרד את הראש. מפסיק לרגע ללטף את השערות
שלה.
רגע אחד לפני שמגדלי התאומים קרסו כל העולם רואה שני אנשים
אוחזים זה בידה של זו וקופצים מהקומה הכי גבוהה.
מהקומה הכי גבוהה, אריה. אתה עולה למעלה וקופץ, והאדרנלין
מפוצץ אותך לחתיכות הכי קטנות. האדרנלין עושה אותך שיכור
ומפוצץ אותך. זו ההרגשה הכי נפלאה בעולם, אריה.
מנסה לספוג לתוכי את ההתרגשות שלה כמו הרטיבות שאני רוצה לספוג
בין רגליה בפנטזיות המשוגעות שלי.
להרגיש, אריה. רוצה לעמוד בנקודה הכי גבוהה במגדלי עזריאלי
ולקפוץ למטה רק בשביל להרגיש. רוצה רק להרגיש את האדרנלין קורע
לי את הגוף כמו האורגזמה הכי מטורפת שלא ארגיש אף פעם בחיים
שלי. אומרת. צועקת. מתלהבת. צוחקת. כמעט בוכה.
אנו עולים אל הקומה האחרונה, והולכים אל הקצה. יש שם איזו
מסעדה ואנחנו הולכים אל איזו מרפסת ויש שם מעקה ואנחנו עוברים
אותו. עומדים לרגע, חסרי משמעות. תחזיק אותי, בבקשה. תחזיק
אותי חזק. מחזיק אותה חזק בזרועה כדי שלא תסתכל קדימה ותתחיל
לרוץ ותזנק למטה רק כדי להרגיש את האדרנלין מציף את כל גופה
רגע לפני שהיא הופכת לאבק תל-אביבי. נעלמת בתוך האינסופיות של
העיר הזו. מתאיינת.
תחכי לי קצת. תני גם לי להרגיש את זה. הרי אנחנו צריכים להתאבד
ביחד.
ובינתיים אנשים רואים בחדשות את אחמדי לוחץ על כפתור אדום
ורואים את הטיל ממריא לכיוון תל-אביב. גם בקומה האחרונה של
המגדל העגול של עזריאלי יש מכשיר טלוויזיה שמראה את התמונה
הזו. אישללה במירי!!! מקלל אותו בכל הקללות שקיללתי את מוכרי
הנעליים ברחוב נווה שאנן אחרי שהם רימו אותי ומכרו לי נעליים
בארבעים לירות. אישלה במירי קירה ד-כוסה ננט!!! כל הקללות
הפרסיות הכי גסות יוצאות מפיו של נשיא אירן מחמוד אחמדינג'ד
כשהוא לוחץ על הכפתור האדום של הטיל עם ראש הנפץ הגרעיני
שמכוון ישר על תל-אביב.
זהו. אומר לה. הפצצה האטומית כבר נשלחה. עוד כמה רגעים וזה
פוגע בנו.
בוא נקפוץ. אומרת. מתקרבת עוד יותר אל הקצה.
יאללה, בואי. גם הוא מתקרב עוד כמה נגיעות אל הקצה. רק עקבי
רגליהם נאחזים בקצה של הגג ובקצה של החיים.
אין לי אומץ. אומר לה. נסוג עד הפלטפוס של כפות רגליו העומדות
על הקצה.
נו כבר, בחייך. אל תשתפן לי ברגע האחרון. מבט של בוז על פניה.
נשארת באותה תנוחה של קצות עקביה הנצמדים לקצה הגג של עזריאלי.
אנחנו שומעים את הסירנה העולה ויורדת. כמו שירה. אנחנו רואים
את הטילים האירנים המתקרבים איפה שהוא באופק המזרח תיכוני.
אנחנו רואים אפילו איך טילי החץ ממריאים אל האופק ומשמידים את
רוב הטילים האירנים. ואחד מהטילים האירנים מצליח לעבור את קו
ההגנה של החץ ולהגיע עד תל-אביב. אי אפשר כבר לעצור אותו.
נו כבר. אל תהיה כזה. אני לא מתה שהפרסים האלה יהרגו אותי. זו
תהיה הפדיחה של החיים שלי אם פרסי מידוני יצליח למחוק מספר
החיים של האנושות את היצירה הנפלאה החכמה והסקסית שזו אני.
חושב לרגע אם היא מתכוונת ברצינות או היא צינית כרגיל. לא
מאמין בספר החיים של האנושות. סתם. אין עולם הבא. אנחנו נהפך
לסתם אבק וזהו. מסכם את התזה. עומד על שפת הגג של הבניין העגול
של עזריאלי. לא ממש בקצה כמוה. כמה סנטימטרים מפרידים בין שפת
התהום המוחלטת ובין הפילוסופיה.
אז נהפוך לסתם אבק וזהו. אבל ביחד ביחד ביחד.
ביחד? נערה צעירה עומדת כמה מילימטרים מהתהום האחרונה.
ביחד. אומר לה.
אז בוא נקפוץ כבר וזהו!!! צורחת. חסרת אכפתיות לאן נגיע אחרי
המוות. זה לא מעניין אותה אם יש משהו אחרי המוות. היא רק רוצה
שנקפוץ לפני שהפצצה האירנית מגיעה. היא לא רוצה לדעת שהפצצה
האטומית האירנית תחריב את חיי ותחריב את חייה ותחריב את חיי
העיר שלנו בזמן שהיא מודעת לכאב. היא לא רוצה להיות מודעת
לכאב. היא רוצה להקדים רק בשנייה אחת את הכאב. והנערה שלי
משגרת אליי חיוך ילדותי וסקסי מקסים. עושה לי עיניים חכמות
ומבינות ומלאות מיניות ראשונית וסוערת של נערה מתבגרת בראשית
פריחת נשיותה.
לא! צורח אל התהום שמתחת לרגליי. אני לא רוצה לחכות עד שהפרסים
הקמצנים האלה יהרגו אותי. אני רוצה למות ביחד עם הנערה של
החיים שלי. אני רוצה למות ביחד עם העיר שלי!!!
כן, אריה. לוחשת לי בקצה של המציאות והפנטזיה. בוא נמות ביחד.
אתה, אני, והעיר שלנו. ואז מסתכל למטה. רגעים ספורים לפני
שהפצצה נופלת. רק לקפוץ אל תוכה של העיר היקרה הזו שלנו. לשלוח
מבט אחרון כמו קריאה של הצלה אל הירקון הרחוק. עורק חיים
מלוכלך ומושתן ויקר. כמה יקר.
בואי, אהובה שלי. מדבר אל הנערה. מדבר אל העיר. כאילו הרגע הזה
הוא התכלית האחרונה של כל הפנטזיות. ואז היא מושיטה אליו את
ידה בפעם הראשונה בכל תקופת הקשר ביניהם. נערה מתבגרת שבחיים
שלך לא תפגוש אחת כמוה.
ואז שניהם נופלים. אוחזים זה בידה של זו ופשוט מפילים את עצמם
למטה. בלי שום פחד. הרגשה פילוסופית כזו. מצב קיומי של נפילה
ממגדלי עזריאלי. קומה. קומה. קומה. ואיך האדרנלין עולה גבוה
וגבוה ככל שנופלת. ככל שנופל. ככל ששניהם נופלים.
איזה כיף! צורח אליה. ממשיך לאחוז בידה בנפילה שלהם. כמו
בצניחה חופשית, רק ששום מצנח לא ייפתח מעליהם לעולם.
הכי כיף בעולם! צורחת אליו. מסתכל גם עליה. גולשת למטה במהירות
אדירה. אוחזת בידו בעווית. באמון מוחלט. במסירות נפש. נשאבת
ואובדת מתוך הוואקום של העיר הענקית המתקרבת ומתלהבת אל המגע
המשותף של שניהם. גוש אדיר של אדרנלין שנופל מהשמים.
נערה!
חושב על המצבות הלבנות הדהויות בבית הקברות הישן בטרומפלדור,
אחרי החומה הגבוהה והזיכרונות העתיקים. אחרי שכל הדרכים נגמרות
שם.
אני אוהב אותך, נערה! מתחפר בעליבות הנחנקת הזו של רגעי
קפיצתו. מתחפר בתוך עצמותיהם של האנשים שחפרו לפניו את העיר.
האנשים שהיו כאן לפניו.
אל תעזוב אותי, אריה.
להתחפר בין עצמותיו של ביאליק. לנסות למצוא את המילים החסרות.
המילים שלא כתב אף פעם. שיר אהבתו לעיר הזו שהוא גר בה.
ונצחק יחדיו ונתעלס,
אני ופנינה שארתי.
אולי קוראים לה פנינה, לנערה שמסמלת עבורו את העיר האהובה של
חייו ומותו. אולי קוראים לה נינה. אולי קוראים לה אינה, לנערה
של הפנטזיות שלי.
אני אוהב אותך, אינה.
ועכשיו ללכת אתה בכל המקומות הרומנטיים של העיר התכליתית שלנו.
אין בתל-אביב רומנטיקה. אולי רומנטיקה קיטשית כזו. לשבת ביחד
על ספסל בטיילת ולהביט על השקיעה. לרוץ במדשאות המתמשכות של
פארק הירקון. לשוט בסירה קטנה בין הסירחון של הירקון. איזו
רומנטיקה מציעה לנו תל-אביב?
אהההה!!! ממשיכים ליפול במהירות נוראה ממגדל עגול בעזריאלי.
אואואואו!!! הסירנה ממשיכה לנסר בתל-אביב כל זמן הנפילה שלנו.
ואני נזכר באזעקות של מעלות שנשמעו רבע דקה לפני שהקטיושות
נפלו עלינו. זוכר את הצליל הרחב החזק המפחיד של הקטיושות לפני
שהן מתנפצות אל האדמה של מעלות.
פפהההההאאאא, ככה התפוצצו הקטיושות על מעלות. וכמה שאני זוכר
את הצליל הזה. צליל כל כך לא תל-אביבי. צליל נפילה של קטיושה.
צליל נפילה של פצצה אטומית.
פפהההההאאאא, אולי ככה נשמע צליל של פצצה אטומית?
תאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא, ואולי ככה?
והעלים התקשו עד לכדי ברזל כמעט
והקיר התבלה הפך נוזלי, ונזל במורד האספלט
אנשים הולכים מתרוצצים להם בין הרחובות
חלק גוערים אחד על השני בטלפון
וחלק פשוט מהרהרים באמצע דרכם אל שום מקום
המכוניות נוסעות ונוסעות עוצרות רק בפקקים ורמזורים.
ואני ביניהם מתבוננת בהם בבלבול רב
מה קורה פה? זה מה שהנערה הצעירה שואלת אותי. זו השאלה האחרונה
בחייה. גם האחרונה בחיי. אנחנו מתים עוד לפני שאנחנו מתרסקים
על הבטון שלמטה. עוד לפני שהאיברים שלי מתפזרים בדימום
סוריאליסטי נפלא על הארץ. עוד לפני שהיא והשער שלה והדובי שלה
מתמזגים באדום נפלא ומרהיב ויפה יותר מכל דבר שאנחנו יכולים
לחשוב עליו. ואנחנו כבר לא יכולים לחשוב על כלום. האדרנלין
מפוצץ לנו את הגוף ואת המוח יותר מכל פצצה אטומית שנופלת על
תל-אביב.
הסוף קרוב. פנטזיה אחרונה. מחשבה אחרונה. הסוף קרוב, אריה.
הסוף אינו קרוב, הוא פה. תכלית הציניות התל-אביבית.
אתה לא ראית את הרוח של תל-אביב. נכון, אריה? הרוח שבאה מהים.
הרוח שנכנסת בין הרווחים של הבתים הקטנים שליד הים, סבתא זקנה
מדברת אליו. ההדף הגרעיני מגביר את שנותיה. הרוח הישנה של
תל-אביב חוזרת על דבריה.
תל-אביב זה לא רוח, סבתא. הרוח היחידה שנושבת בתל-אביב זו הרוח
שבאה מהים. אולי גם רוח של זיהום. ועכשיו גם זיהום גרעיני. זה
מה שהיה חסר לעיר הזו. זיהום גרעיני...
הפיליפינית שלה מנקה לה ריר מהפה. אתה מדבר דברים לא נכונים,
איש צעיר. תל-אביב עשויה קודש. רוח של קודש. הדרת פנים של
אלמנה תל-אביבית. והארה פתאומית שנחה עליו באותה השראה
סבתאית.
תל-אביב עשויה חול, סבתא. חול שהקימו עליו בניינים גבוהים ובתי
באוהאוס ובתים אקלקטיים. ושיכונים די מכוערים פה ושם. כן.
שיכונים די מכוערים, סבתא.
מביט בה כאילו מזהה אותה פתאום. וכמה זקנה שהיא נראית. עם השער
הארוך הלבן שלה.
מקצף גל ועננה בניתי עיר לו לבנה, כמותם קוצפה, כמותם שוטפה,
כמותם יפה...
כמה שזה יפה. כמה שהשיר הזה מביע את העיר הנפלאה הזו.
כן, סבתא. חיוך אבוד. רצון אבוד לעשות משהו שלא עשיתי אף פעם.
ילדה שצופה בעיר לבנה שנגמרה לה מול העיניים. נערה צעירה
שהתבגרה בבת אחת. חצתה את כל מחסומי האופק של השנים.
ביי, אומרת לו. כמו שהייתה אומרת לו כשהייתה נערה צעירה.
ממשיכה לשבת עם הפיליפינית שלה. מחזיקה בידיה דובי פרוותי. קצת
מצ'וקמק. נערה צעירה עומדת ברקע. בקצה של החיים ובקצה של הזמן.
מסתכלת אתו לרגע אחד בשמים.
פצצה אטומית נופלת על העיר שלהם.
אבאאאאאוווו, זה הצליל שהוא שומע לפני שזה נופל עליהם. סרטן
גדול ואדום שהופך לצהוב שהופך לשחור שיוצר לו פטרייה חלומית של
גוף אנושי מושלם. שהופך אלוהי רק רגע אחד לפני. ואחרי הרגע הזה
כבר לא.
בבוווווואאאאא, זה הצליל של הפצצה האטומית שנופלת. שמבקעת את
האדמה. שמרעימה את העולם ברעש הנורא שמשמיעה.
גוווווו, פצצה אטומית אירנית נופלת ישר על הפסל של אגם בכיכר
דיזנגוף. אם יש צדק בעולם אז זה הצדק. ככה הוא חושב לעצמו.
רואה את הפסל הקינטי המכוער מתנפץ למיליוני צבעים וגוונים
ופירורי אבק אטומי צבעוני.
דדאאאאאאאהההה, עולה קולה של הפצצה האטומית. ואחרי הפסל המגעיל
של יעקב אגם הוא רואה את ההדף האלוהי של הפצצה האטומית האירנית
מוחק מעל פני המפה העירונית את כיכר אתרים הקרה והמנוכרת. כל
מתחם הבטון הזה הופך לרסיסים אטומיים דקיקים כאבק הדרכים.
הדיסקוטק העגול של הקולוסאום התאדה יחד עם הריקודים המסעירים
שממשיכים עכשיו בשמים. וההדף האטומי הפרסי מתפרש מהרגע לתוך
דיזנגוף סנטר והלאה. והלאה.
אז את שומעת? הסתובבנו וזה, נכנסנו למלא חנויות, חרשנו את כל
קינג ג'ורג' ושינקין ואז החלטנו סוף סוף ללכת לדיזיגנוף סנטר.
קצת התאכזבנו. אני לא יודעת למה ציפינו אבל כל כך התאכזבתי,
אבל לא נורא, המשכנו ללכת ונכנסנו לטי אן טי. אוי, זה היה כל
כך מצחיק. איך שנכנסנו איזה מוכר הומו חמוד כזה ישר ראה אותנו
וצעק שללווםםם בנות מי רוצה סקיני ג'ינס. חחח... נקרענו אבל
יצאנו משם בלי כלום. מצאנו את התומר השני שיש שם והוא היה פתוח
אז נכנסנו ואני קניתי סיכה של קורט קוביין. האמת שבנינו על
לקנות גם פוסטרים וחולצות אבל היה עמוס שם וזה היה בסוף די חרא
למרות שאם הן היו נותנות לי להיות שם עוד איזה שעה, חח...
הייתי ממצה את החנות הזאת עד הסוף. בסוף יצאנו מדיזנגוף סנטר
כמעט בלי כלום.
וווווואאאאאאא, קולנוע תל-אביב נמחק. קולנוע רב-חן נעלם. כל
המועדונים של רחוב אלנבי נכחדו עם השירותים שלהם ועם הבחורים
והנערות שבתוכם. כל הבליינים התאדו בתוך הוודקה והסמים שהם
לוקחים ובתוך האקסטזי ובתוך תשוקותיהם.
טררררררר! ואחרי זה רעש של טרקטורים ענקיים שמיישרים את המקום
שהיכל התרבות עומד עליו. רעש מחריד האיש המבוגר שומע מהמקום
הזה.
אני לא יכול לשמוע את הכינורות עם האקוסטיקה המחורבנת שלכם,
אני שומע את הדחפורים שהורסים את האקוסטיקה האיומה של היכל
התרבות.
טרררררררר... זה מה שהוא שומע. כל היום רק טררר. כל היום הם
דופקים את הראש שלו עם רעש של טרקטורים. הורסים. בונים מחלפים.
בונים בניינים חדשים עשויים שלדי פלדה כמו בנייני התאומים כדי
שהמטוס הראשון יפיל אותם.
טררחחחח, שומע בראשו את הנפילה הרועמת ומעלת האבק של הבניין של
ערוץ 10. נבנה בדיוק כמו מגדלי התאומים עם שלד יצוק של פלדה.
כן, בתל-אביב רק בונים ובונים ואחר כך הורסים. כמו אנשים
שבונים את עצמם למוות ואחר כך הורסים. ואחר כך מתים. הם בונים
את המצבה שלהם בעודם בחייהם. הם לומדים ולומדים ואחר כך הולכים
לבד ברחוב ומייחלים את עצמם להידרס.
אני לא מבינה את המשפט האחרון שלך, אריה.
סתם אמרתי את המשפט האחרון. תנועה קלה של חוסר סבלנות להערות
הקטנות הציניות והארסיות האלה שלה, ניסיון אנושי להצדקות
קטנות. אפילו בפנטזיה האחת והמתמשכת שלי אסור לי להגיד סתם
דברים, סתם מילים מפוצצות, זזזזאההה... סתם מילים מפוצצות
שהגיעו עד שינקין כל הטיפוסים השינקינאים עם הקוקו והג'ל בשער
מתמזגים בקפה תמר זורמים עם ההדף של הפצצה אטומית, כל הירקות
והפירות מתערבבים בשוק הכרמל כמו יצירת אמנות מגלומנית של צייר
תל-אביבי פלצן, יאיר גרבוז למשל, שמתאדה הרגע יחד עם ציוריו
האבסטרקטיים. חחחחאאאא... וגם אמנים תל-אביביים אחרים עם
היומרנות והזיוף שלהם כמו פיצ'חזדה ומיכל נאמן. טטטאאאהה...
אנשים מתאדים מהכוח הגרעיני שנכנס אל העיר הגדולה, אנשים
מתערבבים יחד עם הגאוותנות הצפונית שלהם, אנשים מתערבבים כמו
התבלינים שהם קנו בשוק לוינסקי וערבבו אותם בתוך המטבחים
השונים שלהם. ייייאאאא... מטבח בוכרי של אהרוני שמתערבב במטבח
צרפתי מזרחי של חיים כהן עם חתיכות מוח אנושי והכול ביחד במין
עיסה תל-אביבית מגוונת מיוחדת שהייתה קיימת רק בעיר הזאת
שנמחקה לה מהמפה הקולינארית על ידי פצצה אטומית פרסית מסריחה
אחת והכול נמוג, הכול טובע בהבל פיו של הדיבוק שהגיע עם הפצצה
האירנית, שטרף את כל הכבישים והמשעולים והסמטאות שליד הבימה
ובתל-אביב הקטנה ובסוזן דלל ביפו. יאאאאא! קולה המחניק של
הפצצה האירנית שלוקחת אליה את כל מה שנמצא כאן, את הפאלפל של
שוק בצלאל עם הטחינה, את הביטניקים של הכיכר עם המנה המוחבאת
בתוך הנעליים או באיזו זולה והאפריקאיות עם הסיכות החלודות
בלשון ועל הפטמה ובדגדגן, השחקנים של הפסז' העולים לקאמרי,
ההומואים של גן העצמאות וגן החשמל שנכנסים אחד בתוך התחת של
השני וכולם טובעים בתוך הפצצה. מממ! הים של תעלת בלאומילך נכנס
לתוך רחוב אלנבי והטביע את כל חנויות הבגדים הזולות ואת
המועדון, איפה שהיה פעם קולנוע אלנבי, וגם את השוק הפולני
והדואר והתחנה המרכזית הישנה. ננננ! כולם נעלמים במרחב, נמחקים
מהתודעה, נעלמים מתחת למים העליונים שמכסים את האדמה כעונש
משמים שכבר מזמן הפכו לארץ וכבר מזמן הגיעו לתל-אביב והמים
העליונים שיורדים על תל-אביב מכסים את הגמל המעופף שהולך ימין
ושמאל רק חול וחול, ככה הגמל הולך, רק חול וחול, קצב מוזיקלי
כזה, קצב ששומר על אחידות, על תיאום, כמו השירים של אלכסנדר
פן, ימין ושמאל רק חול וחול, והמים של המילים מכסים את החול.
הסוס של מאיר דיזנגוף מצטרף אליו. גמל וסוס הולכים להם ביחד
בחול בשדרות רוטשילד ודיזנגוף ואבן גבירול עד כיכר רבין עם
האנדרטה של תומרקין שהיא רק אלגוריה, כמו הנערה, כמו הדובי
שלה, כמו הגמל, כמו הסוס, והוא רואה את כולם טובעים בים של
תל-אביב שנכנס לתוך תעלת בלאומילך, טופסי ואהרונצ'יק מנסים
להציל כמה שיותר אנשים עד שהם בעצמם טובעים, סימה ארלוזורוב
טובעת אחרי שירתה בבעלה, כל יושבי כסית טובעים, חצקל ומוישה
קמים לתחייה רק כדי לטבוע במים הממלאים את הארץ המאובקת מהפצצה
המחורבנת האירנית וכל המוכרות הרזות בחנויות הבגדים שמתערבבות
יחד עם החולצות השחורות עם הניטים ועם החגורות והשרשרות
ותחתוני החוטיני, והמתפללים בבית הכנסת הגדול מתערבבים יחד עם
מתפללי מסגד חסן בק לתפילה משותפת חסרת פשר שמראה לכולם שאין
שום אלוהים בשמים אלא רק בתל-אביב, בקונצרטים של היכל התרבות
ובהצגות בהבימה ובקאמרי ובבית ליסין, שמראה לכולם שאין שום דבר
למעלה חוץ מהנערות המזדיינות בשירותים של המועדונים שהתאדו כבר
מזמן יחד עם הנערות המורידות מכנסי ג'ינס סקיני ומורידות
תחתונים ומתכופפות אל הריקנות, ממשיכות את הריקנות שלהן
בהתאיינות של הפצצה בכל חופי הים של תל-אביב, בחוף הילטון,
איפה שסימה ארלוזורוב ירתה בבעלה, איפה שהטביעו את האלטלנה,
ובחוף מציצים, איפה שאורי זוהר עולה עם הפטרייה כדמות אפלה עם
לבוש חרדי שחור שהולך אל הזונות המרוקאיות של רחוב הירקון
שעולות לשמים בצורת משולש מתעקל ומתאבק יחד עם נערות הליווי
האוקראיניות היפות כמו חלום, והתלמידים בתיכון חדש ממשיכים
להציק לילדים חלשים גם בצורת אבק קוסמי ההופך לפטרייה אדירה
המגשימה את עצמה לקיום גשמי של גשם אלקטרונים חסרי מראה,
והמשוגעים של דיזנגוף מתבשלים גם הם במיץ האטומי של הזיותיהם,
אלברט המשוגע שבטח כבר מת מזמן ושחקני מכבי והפועל תל-אביב בכל
התקופות, שייע וחודורוב ודמתי ולבקוביץ' ואנטוניו בונזי
שהתחשמל וכל האחרים, ואייבי נתן וקליפורניה ואורי אבנרי ויצחק
לבני, יובל כספין, ניצן הורוביץ, ארבינקא, דיזנגוף והסוס שלו,
עקיבא וויס ואחוזבת, צ'יץ' ורון חולדאי, חנה רובינא והדיבוק,
רבין ופרס ויגאל עמיר, הדמויות בציורים של נחום גוטמן, ברוך
אגדתי ומלכת היופי של תל-אביב הקטנה, ד"ר שאול טשרניחובסקי
והתיכוניסטיות של גימנסיה הרצליה, גברברים מפזזים ונערות
מעורטלות חשופות שדיים שיצאו ישר ממצעד האהבה, כל הטיפוסים עם
הקוקו והמשקפיים המעוצבים של רחוב שינקין וכל הפריקיות של כיכר
דיזנגוף, כל חסרי הבית שישנים בגן מאיר, כל האנשים שעומדים שם
ומחזיקים המון צדפים בידיים. ילדה קטנה לוקחת מידיהם את הצדפים
וזורקת אותם עמוק עמוק. לאוויר. סתם נזרקות מילים לאוויר. סתם
ככה נזרקות מילים בתל-אביב.













loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני אוהבת גלידת
לימון- יש לה
טעם של שפיך.






מישהי שלא הבינה
את המלנכולית.

בזרקור
עדן מימן
עדן מימן

nobody becomes an
artist unless they
have to.



תרומה לבמה




בבמה מאז 27/7/07 18:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארי סרי

© 1998-2014 זכויות שמורות לבמה חדשה