לא התכוונתי לבכות, אני לא אוהבת לבכות ליד אנשים. טוב שהם לא
ראו את הדמעות בעיניי.מוזר, יש אנשים שמרגישים בנוח בכל ליד
המשפחה שלהם.
לא יכולתי לעמוד שם ולשמוע את המשפחה שלי, מדברת על הבנאדם
שהוא היה, לא שזה לא היה נכון, פשוט לא יכולתי לשמוע את זה כי
כבר הדמעות התחילו לצאת מעצמן. למרות שלא הכרתי אותו הרבה,
הסיפורים האלה שסיפרו עליו נשמעו לי כל כך מוכרים, כל כך אהבתי
את האיש הזה.
ואז מניחים אבן על הקבר, מפנים את הגב וצועדים הרחק משם -
חוזרים לשגרה. ושוב כולם שוכחים אותו לשנה נוספת. כל שנה
הזיכרון מתעמעם, כל שנה אובד לו קמט, חיוך, מבט. אך לעולם לא
אוכל לשכוח את ההרגשה. ולפעמים כשאני מרגישה שהוא הולך לי
לאיבוד, אני עולה לקבר ומניחה אבן נוספת.
בשנה הבאה כולם יתהו מי היה זה שהתגעגע.