ושם היא הייתה. לא לראשונה ראה אותה, לא בשל זאת התפעם ממראה;
הוא ראה אותה מבעד לבקבוק, לכן נראתה יפה כל-כך.
העובדה שהייתה שם גרמה לו לחוש כך, כה מרוכז בה, כששאר דעתו
התפזרה למקומות אחרים. הוא תהה אם כך היה מרגיש כלפי מישהי
אחרת לו הייתה שם במקומה, אך היא לא הייתה, לכן פסל את השאלה
וניגש היישר אל התשובה.
כה יפה הייתה: כיצירת אמנות שהיוצר השליך כי פקפק ביכולתו
ליצור דבר מושלם. בני אדם אינם מאמינים באוצרות. הוא, כמו
כולם, חלם אותם - אך ברגע שהאוצר היה מונח לפניו בחולצת בטן עם
כוסית ג'ין, לא ייחס לה משמעות גבוהה יותר משייחס אי-פעם לפטה
מורגנה. הוא נדד הרבה.
כמו עברו שעות, אך כך נשארה, בוהה בו. מנסה להבין למה הוא בוהה
בה. רחוקה הייתה מלהבין, אך גם פה העובדה העסוקה שהייתה שם
תבעה את מקומה וכבודה. האהבה היא זאת? לא ייתכן, הן הסביר לה
שאבדה לו אהבתו לאדם, לעולם ובכלל. לא שפטה אותו, לא הגיעה
למקומו - אך גם לא הבינה.
מנגד, הוא הבין. הוא ידע מה הוא מרגיש. כלום ידע הוא? בנסותו
להבין זאת עם עצמו, נתקל בשורה ארוכה של מחסומים נפשיים, שאותם
קיווה להסיר תוך כדי ריקון מלאי האלכוהול של הפלנטה כולה. ברמת
שכרות זו, הבין רק מה שכבר ידע, והאמין במה שראה.
והיא הייתה יפה.
עצם המחשבה שנתן לה להציץ אל נבכי נשמתו, גרמה לו שייצא מדעתו.
לא היה מוכן לזה. כשחשב על כך בשנית, והצליח שלא לנפץ את
גולגלתו שלו אל הקיר, הבין שכך היה כל אותם השנים. רק עכשיו,
כשראה אותה מגיבה, הגיב הוא לראשונה.
כשראתה אותו מדדה לשירותים, מנגב את שאריות הקיא משפתיו, הבינה
כמה קשה היה לו לספר לה. היא שמחה על היותו שיכור, לכן היה
נעים - אך לא שמחה על העובדה שניסה להרוג את הבקבוק בהטיחו אל
הבטון. הנוזל הכתים את חולצתה.

הוא לא חזר אותו לילה. הרגשה מוזרה הייתה לו, הרגשה שאסור היה
לו לספר. או שמא ההרגשה שסיפר לאדם הלא נכון? ימים יגידו. לעת
עתה, דחה הכל לעתיד, ופתר את כל בעיותיו בכך שהתעלם מהן.
היא, מצידה, נשארה סימפטית כלפיו - והתחתנה.