"אני יושב לידה!" על הוויכוח הזה חשבתי כבר יום קודם, ידעתי
שרמי רוצה לשבת ליד יעל, כולם רוצים לשבת לידה. בסוף כמו תמיד
אני מוותר לו, אני לא אוהב להתווכח בנוכחותה. אני בכלל מאמין
שהיא מחבבת אותי. האוטובוס הזה נוסע לנמל התעופה בן-גוריון,
משלחת של שמונים תלמידי כיתה י"ב, יוצאים לשמוע, ללמוד, לנסות
להבין מה קרה שם בפולין
הטיסה מצחיקה מאוד, הכריות שעליהן כולם צריכים לישון באמצע
הלילה מתנופפות ברחבי המטוס, גם על הראש של שולה המנהלת הכריות
נוחתות.
הדלת הראשונה של פולין נפתחת, קור מקפיא ממש קשה לנשום, "עשר
מעלות מתחת לאפס, וזה עוד האביב", צוחק לו המדריך, ציקו, עבר
הרבה בחיים לפי השיער הלבן.
נוסעים לבית המלון, כאן כבר מתחילה תחושה מוזרה בבטן, המספר
הזה, שישה מיליון, מתחיל לזמזם, עיר יפה ורשה, מאוד מרשימה,
אבל המחשבות לא נמצאות שם, הן נמצאות בזמן אחר.
זמן מלחמה עכשיו, הפולנים, הם בכלל נאצים, התחושה המוזרה מקבלת
הגדרות, של פחד ושנאה. פתאום מתחילים שירה באוטובוס, יעלי
מחייכת אלי, היא מנסה לספר לי משהו דרך העיניים, אני כל-כך
מפחד לגשת אליה, רמי מספר לי שהוא מוותר עליה, שהוא מעדיף אותי
כחבר מאשר אותה כחברה, לדעתי, היא ויתרה עליו לפני.
ציקו מתחיל להסביר איפה אנחנו נמצאים, שמות האתרים, מה נעשה
היום? וכולם עסוקים מאוד, החטיפים, השירים במיני דיסק, תמונות,
הכי חשוב תמונות.
תחנה ראשונה, כולם מקפידים על הידוק הצעיף הכובע לראש והכפפות,
לפעמים שני זוגות, הקור חודר מתחת לכל, ההליכה לשמחתנו היא
בשלג, ושוב הכריות מהמטוס מקבלות צורה של כדור שלג לבן ועפות
לכל עבר
ממש נחמד להסתובב כולם יחד, ציקו מדבר המון, לעיתים רחוקות
מקשיבים לו, או לפחות שומעים אותו, העיקר שכולנו יחד, ובמיוחד
שיעל פה.
היום השלישי, מחנה השמדה אושוויץ, היום כולם כבר יותר רציניים,
מחנה ההשמדה הראשון שלנו, עד היום הסתובבנו בערים שהיו תחת
הכיבוש הגרמני, עכשיו זה סיפור אחר לגמרי וכולם מתנהגים בהתאם,
השלג פה מכסה את הנעליים כמעט, ממש קשה ללכת.
פתאום אודי נופל, "איזה קור, וואי איזה קור", כולם צוחקים,
הצחוק שובר את השקט ששרר לפני, "תחשוב שלהם לא היו נעליים, לא
היו להם מעילים, לא צעיפים ולא כפפות, הם לא לבשו כלום,
עירומים", המשפט הזה חדר לכולם, הקול היה חד כואב ועצוב, ציקו
החל לספר על הצעידות שעשו היהודים מביתן השינה למשרפות, התמונה
התחילה להשתנות. נכנסים לביתן 48, שלומית נרגשת מאוד, היא מגלה
חריטה על עץ אחת המיטות ומספרת לכולם, "זו המיטה שבה סבתא שלי
ישנה בה", המבט מופנה למיטה העליונה מתחת לחלון השבור, כולם
עומדים המומים שקטים, נרגשים. מכאן הכל השתנה, הסיפורים החלו
להיות מזעזעים, הורדתי כפפה כדי לגעת באחת המיטות, העץ היה
קפוא, ציקו מתחיל לדבר במספרים, כמה נשרפו, כמה שרדו, העיניים
מתחילות להתבונן בצורה שונה על הדברים, המיטות הופכות להיות
כלא, הדמיון מתחיל להשכיב אנשים רזים צמודים אחד לשני בצפיפות
לא הגיונית. הילדים שאיתם טסתי כבר לא כאן, פתאום כולם בוגרים
ורציניים, כולם יחד. המשרפות, כאן כבר אף אחד לא מדבר, ציקו
מסביר בקול שנשמע חנוק,  וכולם עומדים דרוכים, התחושה שוב
חוזרת, הפעם, היא מפחידה, מי זוכר עכשיו את כיתה י"ב, את
המבחנים, הבגרויות, מסיבת סוף השנה, מי חושב על יעלי, אפילו לא
היא עצמה.
במגדלי המחנה לפני היציאה, שרים את התקווה כמו בכל סיום של אתר
חשוב, הפעם היא מלווה בדמעות וחיבוקים, עדי ששרה לנו בכל
הטקסים, נחנקת בשורה "להיות עם חופשי" ויוסי מחליף אותה בקול
בס נמוך, כולם מתחילים להבין מה קרה שם, וזה קשה.
מאותו הרגע הדברים נראו שונים, כל מוזיאון, בית כנסת, ואתר
השמדה, קיבל יחס אחר.
בשיחת הסיכום אמרה אורית: "למדתי בזמן קצר שצריך להעריך כל
טיפה של מים", המשפט הזה צעק לכולנו חזק בפנים, הבעיות הקטנות
שלנו החלו להיראות כבדיחה, פתאום יש צורך להגיד תודה לכולם על
החיים שלנו, באותו ערב כבר לא התביישתי ניגשתי אל יעל, וחיבקתי
אותה.
שחזרנו לארץ, הדברים קיבלו פרופורציות, עברנו כולנו סוג של
התבגרות, הבנה.
עכשיו נגמרה מסיבת הסיום, יעלי ואני מחובקים, אורית וסבתה
מצטלמות בגאווה, ורמי, רמי יצא לפני שבועיים מהארון ,התברר שכל
הזמן הזה, הוא בכלל רצה אותי, אני בשוק.