בטח היא כבר שכחה ממני, עברו כבר שנתיים והיא אפילו לא חיפשה
אותי, כל-כך מעניין אותי לדעת איך היא קראה לו או לה, אולי
להם, אם הוא דומה לי.
בטוח יש לו את העיניים שלי, הוא בטח כבר מדבר והולך לבד,
מעניין אם היא לימדה אותו את השם שלי, לא, היא לא סיפרה לו
עדין, מה היא תספר לו בגיל הזה, בטח הוא יחשוב שאבא שלו פחדן,
הוא יחפש אותי רק כדי להגיד לי, "אתה אדוני, אתה לא האבא שלי",
למה עזבתי ככה? לפחות מכתב, הרי איך היא תמצא אותי "אני לא
הייתי מוצא את עצמי, אני כמו רוח."
צועק על קיר לבן ובורח לקיר לבן, הצעדים נעשים כבדים כל מחשבה
מסתכלת עלי וכועסת, פתאום הרגשתי צמרמורת, כל בליעה של רוק קשה
כאילו נכנס כדור של חול לגרון, הדמעות בעיניים נאבקות לצאת
ואי-אפשר לנשום. נפלתי אחורה על המיטה, החדר ריק, רק מיטה וילד
בן עשרים ושבע שמחפש חלומות, אור המום מכיוון המסדרון מנסה
להאיר את החדר, המבט גבוה לתקרה. היד הימנית מכווצת מטיפשות
והשמאלית, מנסה לעצור את הבכי בלחיצות חזקות על אזור העיניים,
למה ברחתי, מה חשבתי לעצמי?
החדר מרגיש כל-כך ריק עכשיו, אין תמונות, אין ארונות, בגדים
וכריות על הרצפה, היא באמת אהבה אותי, ואני ברחתי. עזבתי באמצע
החיים, רק על עצמי חשבתי, חלומות, בטח, היא הייתה החלום שלי,
מה הייתי לפניה, אין סיכוי שהיא תסלח. יושב שם עם חליפה מהודרת
שמריחה כמו בקבוק ויסקי שבור. האח הקטן שלי התחתן, אישה מתוקה
יש לו, מלאת חיים, איך הם רקדו שם, ואני יושב בצד מנודה מכולם,
מנודה מעצמי מאשים את עצמי בכל, בורח לעולמות של שיכרות, שם לא
כואב. מנסה להתעלם מהקול שצוחק עלי, עד עכשיו, גם שאני פה בחדר
שלי, הריק מכל, אני שומע אותו, זה אני טיפש, אני הרסתי לי, אני
הרסתי לכולם. כל חתונה, כל ברית או ארוחה משפחתית, כולם
מסתכלים עלי כעל שונא משפחות, והתשובה כמו תמיד, נמצאת בבקבוק
הכי קרוב. עם הבקבוק אין רגשות, אין חלומות מטופשים, רק איתו
אני כבר לא אשם כי רק בזכותו כלום לא קיים. קול התנפצות מעיר
אותי, נפלה הבירה מהיד, השעה ארבע לפנות בוקר, משום מה הראש לא
כואב כמו בדרך-כלל, אני מתיישב על המיטה, מסתכל על החדר, "איך
אני חי פה". הראש מנסה להתרכז, ואז אני מחליט, מנסה לעמוד כמי
שנואם בפני קהל, המציאות מחזירה אותי מהר מאוד למיטה, הרגליים
לא עומדות הכמות האלכוהול, המשפט יוצא בקול תקיף: "אני חוזר
אליה".

נכנסתי להתקלח, לבשתי בגדים נקיים, יותר נכון את הבגדים הכי
פחות מסריחים, והחלטתי לצאת אליה. אבל השעה חמש וחצי לפנות
בוקר, לא מסוגל להישאר בחדר הזה, יצאתי לנשום אוויר בדרך אליה.
כל הדרך מנסה להגיד בקול את המשפט הראשון, "שלום, אני חייב
להסביר לך הכל", היא תסגור את הדלת לפני ההסבר. "שלום, את
חייבת לשמוע אותי", ואז בכלל נבהלתי, מה אני רוצה להגיד, איך
אני מסביר את עצמי, בחור בן עשרים ושבע, מבוהל שלא יודע למה
לעזאזל עזבתי אותה.
הגעתי לרחוב שלה, השעה שבע וחצי, עיר שלמה הלכתי ברגל והדבר
היחידי שכואב זה הראש.
אני עולה במדרגות וישר דופק, פתאום הרגשתי אמיץ להתמודד עם
המציאות לא ידעתי אבל להתחרט, אני מלך! ניסיון של עשרים ושבע
שנים, זהו הדלת נפתחת.
העיניים, לא צריך לדבר, היא בוכה, אני נבוך, היד שלה מושטת
קדימה, היא רועדת, אני נשבר ומתחיל לבכות, חיבוק, כמה עוצמה
הייתה שם, ורק משפט אחד יצא ויצא מהפה, "אני אשם.. אני אשם".
כן, הרגשתי רע, עשיתי טעויות, האשמה הייתה שלי, ועכשיו צריך
לתקן
ואז, הגבר, היה נדמה שהרגע התעורר, התמונה מתחילה להתבהר,
לקחתי צעד אחורה, ובתנועת ראש לחיוב הסכמתי שעכשיו כבר מאוחר,
הסתובבתי ועשיתי צעד ענק קדימה, בפנים, בראש ובלב, למרות
התפוגגות הכעס, עדין הרגשתי אשם.