היה זה יום שרבי ולח במיוחד. עצרתי במסעדה הראשונה שפעל בה
מזגן. נכנסתי מיד והתיישבתי במקום טוב, לא ליד השירותים ולא
ליד המעשנים. מקבל תפריט מהמלצרית ומשוטט אחר המנה הרצויה.
המלצרית מגיעה לקבל הזמנה ומציעה גם את מנת היום והמלצת השף.
בעודה מהללת את המנה ומתארת אותה כפאר היצירה, אני מתרכז בה.
בשיערה השחור האסוף שחושף פנים יפות. "איך אני נראה? מסודר?
כן... התגלחתי. לא הספקתי להזיע למרות היום החם הזה." בודק את
עצמי.
"ומה תזמין לשתות?" שואלת המלצרית ומחזירה אותי לעבר התפריט
שכבר הונח במקומו.
"אני אקח כוס מיץ לימון." ותוך כדי הרגשת תחושת יובש בפה.
אני מביט בשעון היד, מסתכל בשאר הסועדים, בצווארה של המלצרית
וגם בקעקוע שמציץ מבעד לגופיה. חוזר במבט חטוף לשולחן ונעצר.
כוס הלימון כבר יושבת מחכה. אני מתלבט. לשתות או לא לשתות.
הכוס יתומה מאוכל, מזיעה על השולחן ואגלי הזיעה מצטברים לטיפות
שהופכות לשלולית קטנה מסביב ללימונדה שלי. היובש בגרון נעשה
בלתי נסבל. לא - אני לא אזמין עוד כוס. השתייה תמיד במחיר
מופקע. אני אתאפק. הפיתוי נעשה חזק, גם מהצורך לחסוך כסף.
נכנעתי.
לא עמדתי בפיתוי. המיץ הזה ממש טעים. עוד לגימה קמצנית שיישאר
עוד. עוד לגימה תאוותנית כי יש עוד ואפשר לקחת עוד קצת מהמיץ
הטעים. אני לוגם והצימאון רק מתחזק.
"אבל מה עם האוכל?" מבצבצת דאגה. "מה יקרה שתגיע הצלחת עם
המנה? איך אוכל להנות אם לא יהיה לי מיץ?"
הדילמה כעת, נעשית קשה אף יותר. האוכל ממאן להגיע. אני כבר
מדמיין את המלצרית מציצה מעבר לקיר, כדי לראות אותי מתענה
ומחכה שאגמור את השתיה. ורק אז, רק אז תגיע בטבעיות ותניח את
האוכל על השולחן. וכדי שזה לא יראה מתוכנן מדי, היא תופיע
כשהכוס כמעט ריקה.
האוכל הגיע ותחושת הקלה מילאה אותי.  
וכל נגיסה בבשר הכוס מאיימת: "אם תשתה עכשיו לא יהיה לך כשתהיה
באמת צמא! ואז לא תהיה לך ברירה ותצטרך להזמין עוד כוס משקה."
אני מביט בה, בלימונדה הכמעט-ריקה. אני אוכל ומגיע כבר לסוף
כשנותרה הלגימה האחרונה.
ניצחתי גם הפעם. "גם הפעם הערמת עליהם", אומר לעצמי בחיוך,
"הערמת על המלצרית והטבח שזממו לגרום לך להזמין עוד משקה במחיר
מופקע!"
"הפעם הצלחתי", אני אומר לעצמי ביהירות קלה של מנצח. "חשבון
אני מבקש, חשבון ומהר!", קראתי בהתרגשות.
כל השורות תאמו את אשר הזמנתי, רק שנוספה עוד שורה, בקושי
הצלחתי לקרוא את הכתוב.
לא הבנתי מה כתוב שם. לא היה שם מחיר. אבל אני תמיד מקפיד
לקרוא את האותיות הקטנות כי לפעמים יש הפתעות. אני עובר על כל
שורה בכל חשבון. גם במסעדה.
"מה לעזאזל כתוב פה?" אני שואל את עצמי, "לא יכול להיות...לא
נו באמת. אחרי כל התחמונים, אחרי כל ה..."
"מלצרית, סליחה, מה כתוב פה, זה נראה שהשתיה..."
"חופשית" אמרה המלצרית בעייפות.