המסדרונות קצת כבויים והיום כבר
שוכחים להציל את השערות שאני מורטת. הן נשמטות
מטה מטה מטה אל תוך כוס התה של אחד שקרב אליי
עכשיו צעד צעד עד שאני מריחה את כל מה ששכח לעשות אתמול.
הוא מחזיק בצד אחד שלי ומצפה שאחזיק את הצד השני
שדווקא צף ועולה אל פני הארץ. אני נותרת
בכף חלוק לבן והיא
מהדקת ולשה ובונה.
ברחובות יש שקט של יום שבת בבוקר שהגיע לפני הזמן ואני
לא מצליחה לפקוח את העיניים. | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.