ערפל דק על פני הרים כחולים
צללי עצים שחורים
שוברים את הדממה,
צליל סמיך כבד של שתיקה
זורם כמפל בין ההרים.
עוד רגע תעלה השמש
אחרי ההרים אחרי הדממה
זוהר בוהק על פני האדמה,
תכה את עיננו המטורפות
הזורמות בכוחם האדיר של קשיי חיינו
מאוויינו הבלתי גמורים,
תסכולנו, חיוכנו המזויף,
תשוקתנו שנשארת כלואה
בתוך בטננו, חוסר ביטחוננו.
תפרוץ בזרם אדיר כוחני
תכריע את נפשנו רצוננו
לחומה העז. עניות נפשנו
אשר איננה מסוגל להתגבר על
כאבי גופנו, המוגבל, הדל.
מתעוות בחשכת עצמנו,
רופס חלש בתוכנו,
כואב מזדקן ועולב את עצמו, את עצמנו
זורמים אנו בניגוד לשמש
בכיוון הפוך מכיוונינו אנו
משקיעים את חיינו במאבק באלוהים
אלוהינו עצמנו.
מחפשים תכלית היכן שנמצא סופנו.
קונים חיים מוכרים חפצים
משתוללים ובועטים במשחק שאותו אנו המצאנו
כדי להסביר לנו, לכולנו, כמה חלש כוחנו.
גוססים בטרם נולדנו
לחיים הגדולים הטובים שנתן לנו אלוהים
הטוב, הרחמן והרחום
שנמצא בנו בכל אחד מאתנו,
בלא ידיעתנו, מדגיש את חסרוננו.
אנו החזקים, במוחנו הגדול המתוחכם המבריק
המטורף חסר כל התועלת,
שבונה חומות של אטימות ריקה מסביב לתוכנו.
הטוב הנדיב אוהב כל,
גרעין אור מתוק
שאותו אנו מחפשים במוות,
מותנו, מותם של אחרים.
כדי שברגע האחרון נבין עד כמה היה קרוב אושרנו תחת ידינו
ורק ראשנו היה מופנה בכיוון אותו ליבנו לא ידע לבחור.