שעה כבר שלא חייכתי,
שעה של דמעות שמציפות אותי שוב ושוב
איני יכולה עוד - רגליי לא מחזיקות אותי אך
אני ממשיכה ללכת ברחוב באפאטיות - אין לי טעם לחיות יותר.

עוד יום ועוד יום, תאריך אחר תאריך,
ליבי כואב, ליבי דואב!
פצוע, שותת, אין לו מנוחה -
מחפש לו בן זוג להתנחם ברגעי משבר וחיות.
חיי משולים למים עכורים שאיבדו את טבעם
אף אחד לא רוצה לשחות בהם ובטח שלא להתפאר מיופיים.

נפש חיה לא מבינה, לא מוכנה להוציא אותי מזה, אני מחכה לגואל
והוא לא בא. עד אליי הוא לא מוכן לבוא.
אני לא מצליחה להבריא.
אני גוססת.
הצבעים שלי כבר לא חזקים,
נהפכתי לצל של עצמי.

האצבעות שלי מגששות את דרכן בין אותיות ומילים
בניסיון עלוב להסביר, לתאר, להיטהר, לרפא ואני חשה בכישלונן
הצורב.
רחל לא עוזרת לי, ביאליק גם כן - כאבם כאבי, אך איפה הפתרון?

אני לא רוצה להישאר כך עד שאפול, מתמוטטת, על שברי חיי.

ולא אקום עוד.