אני רושמת לך מכתב שאולי תקרא ואולי לא תקרא והוא ישאר לנצח
בתוך יומן. אנחנו ביחד 4+ ביחד, שנים מדהימות.
והאהבה שלנו גדולה מאוד, פתוחה וחופשייה כמו הרוח.
אנחנו מכירים אחד את השני הכי טוב שבעולם: את החולשות, הפחדים,
החלומות כל סנטימטר בגוף, כל נקודת תורפה איפה נעים ואיזה חלק
בגוף אנחנו הכי פחות אוהבים.
אנחנו שטותניקים נצחיים, עושים שטויות בלי הפסקה. ילדים
גדולים.
אנחנו אחד אבל כל אחד הוא עולם ומלואו.
אתה תמיד תהיה לצידי, ואני תמיד אהיה לצידך.
אז מה קרה בזמן האחרון? למה אני מרגישה שהרבה פעמים אני לא
יכולה לשתף אותך במה שהכי מציק לי. אתה מכיר אותי אני לא יכולה
לשמור כלום בבטן אני תמיד אומרת הכל בפנים גם עם זה כואב,
וברגע שאני שומרת בבטן משהו זה לא עושה לי טוב.
אני אוהבת אותך אך האם אהבה זה מספיק?
פעם אמרת שאתה לא אוהב לצאת איתי כי אתה מרגיש שאני מחפשת משהו
אחר, מישהו אחר, לפעמים זה אולי נראה ככה למראית העין אך אני
נשבעת לא חשקתי באיש מלבדך איך שאתה נוגע, אוהב ומצחיק אותי.
אתה מדהים. לא יכולתי לבקש מאלוהים שום דבר אחד מלבדך. תודה.
לפעמים נראה לי שאנחנו חוסמים אחד את השני, ולא מספיק תומכים
כמו שאנחנו אמורים לתמוך.
אור - כל הפרדות והחזרות האלה לא פסדר, ואני לא מאשימה אותך
אני מאשימה אותנו כי צריך שניים לטנגו.
משהו דפוק, ואנחנו לא מטפלים בו, ובמקום לתקן ולטפל אנחנו
נותנים לו להתפשט כמו מחלה.
אני מתוסכלת אני יושבת בחדר ושוברת את הראש וחושבת מה עוד ניתן
להציל, או שמה הכל נשרף בלהבות? ולא נשאר דבר רק אפר.
יורדת לי דמעה, כמה דמעות, מפל שלם. נמאס לי לבכות.
אני לא יודעת מה לעשות מצד אחד אני רוצה לחבק אותך ומצד אחר
אני רוצה לברוח הרחק ממך למקום אחר, רחוק.
ושהרעשים והמחשבות בראש יפסיקו, ושהלב יפסיק לדבר ולכאוב.
שיהיה לי שקט. ואני חושבת לעצמי חבל שאתה לא קורא את זה בלי
שאני אראה ואז היית יודע מה אני מרגישה. וסלע ענק היה יורד לי
מהלב הישר לנהר. |
