אני עומד על הסף,
השומר האיום מולי.
אצלו העולם בינארי,
רק כן או לא.

את העצב
ארזתי באריזות קטנות.
מעין זרעים שזרעתי,
בערוגה של אהבה.

כשיפרח העצב שלי,
ותוריק הערוגה,
כל העולם,
יוכל להיות שלי.

חוץ מאותו סף,
עם אותו שומר איום,
שמחזיק את מאוויי
מאחורי הגדר.

כשאבוא אלייך,
אביא את כל העולם לפניך,
כמנחת קין אבי
ולצידה מנחת הבל הרוצח.

אומר לך
תמיד נוכל לשנות,
ולכתוב המשך אחר לסיפור,
התדעי?

יחידת חיי,
כשאעבור את הסף
ואגיע אליך
אולי

הפעם תעדיפי את הפרי
רק אל -
תרחיקי אותי מפניך.

אל
נא תיגשי
אל ניחוח הבשרים.
ותותירי אותי בודד לצידך,
בלבי ובדמי,
את הבעירה להשלים.

כך או כך,
אני אבוא.