[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאיר פרידמן
/
חזרה גנראלית

לורד יפתי שהמתינה לי עד שאשוב ודחפה אותי לכתוב, אהבה עזה
והרגשה כנה למה שעברת עת שהותי שם.
למשורר שלא לחם ולא היה שם.
למסייעת 920 בחטיבה הצפונית אוגדה 91
כבוד הוא לי לשרת איתכם

כל המוצא קשר בין הסיפור "שמור על עצמך" לבין הסיפור הזה, הרי
הוא צודק, "שמור על עצמך" נכתב כששירתתי בצנחנים במוצבים של
לבנון, רצה הגורל ומצאתי את שאהבה נפשי העונה לשם ורד במלחמת
לבנון השניה.


היום יאיר חוזר מהמלחמה המכונה שנייה ולי היא הראשונה. ראשונה
בגעגוע, ראשונה בסבל, ראשונה בהקרבה שלי למען אומה עמומה שלא
התאוששה מאלפיים שנות קנאה.
היום, בדיוק היום לאחר הנפיחה של ראש הממשלה על סיום המלחמה,
יאיר חוזר אלי, אל זו שנתנה לו את האישור לצאת ואת התקווה לשוב
לרקמה חמה של שפיות אוניברסאלית תחת חופת הזוגיות.
אני זוכרת ששכבנו יחד במיטה, מעשנים סיגרית נובלס זולה בדירת
סטודנטים תל אביבית של 650 דולר לכל נשימה ונשימה, לא הרחק
מהים שישא אותנו הרחק מכאן, הרחק מכל ההוזים המחפשים משמעות
למהות הטעות שבעולמם, הרחק ממסיבות רועשות של סוף שנות ה-20 של
חיינו, הרחק מקימה מהמיטה, הרמת שפורפרת, הנהון בראש, הקשת
מספר אישי של חוגר, אישור פרטים, האזנת מקום ההתייצבות וחריץ
דאגה חדש במצח. לא היה צורך לשאול אותו מי צלצל, גדי סוקניק,
יעקוב אילון, חיים יבין, רוני דניאל, אהוד יערי ואפילו החזאית
שרון וכסלר הסבירו שזה הולך להיות יום יפה למלחמה ואין צורך
בשום סוודר.
יאיר פנה אלי בחצי חיוך ואמר לי שהוא קיבל צו 8 ואם אני יודעת
איפה הוא שם את הצולבת שלו ואת הווסט שקנה בריקושט.
מאצ'ואיזם בגרוש, חשבתי לעצמי.
הדלקתי סיגריה ושתקתי. יאיר התקרב אלי למיטה והתיישב לצידי,
מביט בי בעיניו, העיניים שהבטיחו לי שלא משנה מה שיקרה תמיד
דמותי תיראה מבין אישוניו, אותן מילים שהוא כה מיטיב ללהטט בהן
גרמו לי להתאהב בו וכמובן הסקס הטוב.
יהיה בסדר, יאיר לחש מבין סדקי החיוך שלו, חיוך שנראה כאילו
חטף תסמונת טורט. שאפתי שאכטה ארוכה מהסיגריה, מתפללת בליבי
שאיזה סרטן ריאות יתעורר אצלי עכשיו והוא לא יצטרך ללכת, נשפתי
את העשן לחלל החדר בתקווה שהחיזיון יפוג ויעלם אולם המציאות
הבהירה הבריקה כמו מראה שעברה ניקוי יסודי בידי עובדת זרה.
לארוז לך את התיק יאיר ?
רצוי, ענה.
(תשובות קצרות, חיתוך דיבור צבאי, מה יש לו?)
המשכתי לשכב במיטה בשקט של חדר מיתות לאחר ריב אוהבים שפתאום
קולטים שהחיים ממדרים והופכים אותנו לזרים. יאיר נכנס אל
המיטה, נשכב לצידי, מחבק אותי בידו כשראשי על חזהו ועיני בוהות
בתקרה, ממש כמו איזה מחזה פרימיטיבי מהמאה ה-19, החייל הגיבור
הולך אל המלחמה ואהובתו מתנחמת בחיקו בזמן שנערות עומדות על
המרפסות זורקות פרחים ומפריחות נשיקות לעבר הצועדים ההולכים
לפשוט דמות בשר ודם ולהיהפך לשלדים בארון מכוסים בדגל המדינה,
נשים לבושות שחור סופקות כפיהן, מקוננות ומייללות כמו קצב
פעימות ליבו של יאיר, קצב המתחנן שלא אתיר לו לעזוב את המיטה.
מה יהיה, שאלתי.
יאיר הידק אותי אל חזהו, ציפורני אצבעותיו ננעצות בבשר זרועי
כאילו מאשימות אותי שאני לא צועקת, לא מקללת, לא פוקדת עליו
שאם הוא קם מהמיטה עדיף לו שלא יחזור וימצא מיטה חדשה.
אני לא יודע מתוקה, אני ממש לא יודע.
באותה שניה חוויתי את חווית השיתוף שכה הרבה זייני שכל דיברו
עליה. הייתי בטוחה שבכל חדר וחדר בארצנו המצטמקת הסצנה הזאת
מתרחשת וכמה רציתי לצאת מעמי, לצאת מעצמי, לצאת מדעתי, לא
להתגייס באינפנטיליות של האומה המקיאה את חייליה מתוכה לתופת
נוראה, למדור שאף דנטה לא ירד, לאישה הממתינה לשובה של אהובה
ממלחמת הגנה.
הגנה על מי או על מה, איזו הגנה?
הגנה על עבודה בשכר מינימום כפקידת הזמנות במלון של 250 דולר
מינימום ללילה, הגנה על בוסית שמרצה לי יום יום על נורמות
עבודה וחיוך דרך הטלפון בזמן שהיא מזיינת את הבוס שלה בחדר של
המנכ"ל. על השטויות האלו אני אמורה להקריב את פיסת האושר האישי
שלי וקיבינימאט החיילים החטופים, שיזדיינו מבחינתי, גם לי מותר
פעם אחת להיות סוציומאטית.
יאיר, אתה בטוח שאתה רוצה לצאת למילואים?
מישהו צריך לעשות את העבודה, ענה.
היה חסר רק צבעים של שחור ולבן, סם על הפסנתר, סיגריה בזוית
הפה של יאיר ושאני אומר "תמיד יהיה לנו את מלחמת לבנון
הראשונה."
את שומעת, יאיר פנה אלי, אני לא יכול להבטיח לך שאחזור משם,
אני פשוט לא יכול להבטיח את זה.
תסתום, פשוט תסתום, אתה חוזר וזו פקודה.
יאיר סתם וזה לא מצא חן בעיני. לרוב הוא מנסה לשנות את דעתי
באיזה טיעון וכחני עלק אינטלקטואלי כאשר אני עונה לו בפאנצ'
ליין עממי מחכמת " מי הזיז לי את גבינת הבייגלה שלי", רק אז
הוא סותם והפעם הוא לא עשה זאת אלא רק החזיק אותי כמי שחושש
ליפול ולשקוע.
שתקנו יחדיו כשאלוהים החליט להתערב בצורה קפקאית. גברת לאסט,
השכנה בעלת הקיר המשותף אלינו החליטה לפתוח את הרדיו, בוודאי
רצתה לשמוע חדשות אולם היא לא שמה לב שיש עוד חמש דקות לחצות
והרדיו נמס לצלילי ליאונרד כהן בשיר who by fire בהחלט
ה-"ונתנה תוקף" שלנו. ידעתי ממשחקי טריוויה מפגרים של לילות
שתייה הלומים בפאבים של פלורנטין שלאונרד הטוב הופיע מול
חיילים במלחמת יום כיפור אך זה באמת לא היה הכרחי שיתפרץ
לאינטימיות שלנו על משקי כנפי מלאך המוות. הפלאפון שלי צלצל
מנגינה נורא שמחה, "4 עונות" של וויאלדי ואמא על הקו במבצע של
סוף עונה.
כן אמא,
אני בסדר גמור,
הכול טוב אצלנו,
גם יאיר בסדר.
את יכולה להתגאות בו, הוא קיבל צו 8 ואולי אפילו יחזור עם
עיטור הגבורה על הותרה של אישה אומללה. אל תדאגי אמא, אני אכין
לו סנדוויצ'ים.
ביי אמא.
חבקי אותנו אמא, נשקי אותנו אמא, הגידי לנו שזה לא נכון, אמא.
תני לי לנחש, זאת הייתה אמא שלך.
שמע יאיר, החיזבאללה צריך לחשוש ממך, אתה קולע בול.
יאיר ניסה לחייך אבל לא הלך לו.
הלילה עבר ובוקר המחר דפק על דלתנו, מודיע שהוא פה. אפילו זיון
פרידה לא הספקנו, למי בא להיות לחה ורטובה בלילה שכזה ולאיזה
אידיוט הזין עומד לילה לפני שהוא יוצא למלחמה מלבד כמובן
הרמטכ"ל שמגיע לאורגזמה מכל הפצצה והפצצה, מכל מצבה ומצבה.
יאיר קם והלך אל המקלחת מבלי להזמין אותי להצטרף אליו, הוא
טוען כשמתקלחים בנפרד הכינרת תתרוקן יותר מהר ואולי יש איזה
סיכוי שהסורים יוותרו עליה ובא שלום על ישראל. הצתתי סיגרית
בוקר טוב וקמתי לארוז לו את התיק כמו איזה אמא פולניה טובה.
שמתי לו בתיק, שמפו, סבון, מברשת שיניים, משחת שיניים,
תחתונים, גופיות, גרביים וספר שירה של יונה וולך. אם הוא מספיק
סוטה לעזוב אותי בשביל המדינה אז כשיחזור יבוא לשכב איתי כמו
שופט בשמלת תותים.
יאיר יצא מהמקלחת לבוש כבר מדי ב', כזה הוא, מנצל את הזמן
הפנוי. הולך לשירותים מסיים את עיתון "הארץ", הולך להתקלח
מאונן ומתלבש כבר שם. הבטתי בו במבט טורף, נראה די סקסי במדים,
עכשיו שיהדוף אותי למיטה, שיקשור אותי למסעדיה, שיכבוש אותי,
שיחדור אלי בכוח, שיטיל עלי עוצר, סגר, כתר, שיעשה בי סיכול
ממוקד, שיתפוס אותי בשיער ויצעק : "איפתח איל מנוש הדא איזראלי
ג'יש"
שיעשה הכול, רק לא לצאת אל המלחמה, רק לא להותיר אותי פה לבד.
איפה הדסקית שלך יאיר ?
אין צורך, אני לא מתכוון שיזהו אותי שם, הספיקה לי הפעם שעברה
שהייתי בלבנון בסדיר.
התקרבתי אליו וחיבקתי אותו בכל המטר 67 שלי והוא עטף אותי בכל
המטר 82 שלו.
תשמור על עצמך שם יאיר
ברור מתוקה שאני אשמור על עצמי שם, אני אפילו מתכוון לשמור
עלייך שם.
לך ותביא לי מזכרת מהמלחמה, לך ותביא לי את הזקן של נסראללה.
יאיר חייך. לא חצי חיוך אלא חיוך שלם, חיוך שאני נזכרת בו כעת,
חיוך של קרן שמש חורפית מבין ענני גשם, קרן שמש שנעלמה בשנייה
שהוא יצא עם התיק על הגב מהדלת. חזרתי למיטה, מדליקה עוד
סיגריה בסיגריה, חשה את הצריבות שלה בגרון, איך שהיא מקשה
לבלוע את הרוק, איך שהיא חונקת ומסחררת עד שמה שנותר לבן אדם
לעשות זה או להמשיך בסבל הבוער או שלגרום לזולת סבל.בחרתי
באופציה השנייה, רצחתי את הסיגריה במאפרה.
חלפו 29 יום ממתי שיאיר יצא ואני בדירה חדשה, דירת 1.5 חדרים
ביפו עם רחוב בעל משמעות יאפית של פמוטי כסף, רחוב ויקטור
הוגו. יאיר התקשר מספר פעמים פעמים במלחמה, מודיע שאצלו הכול
בסדר, אין צורך לדאוג אפילו לא מכניסים אותם פנימה ואיך אני
מרגישה בדירה החדשה וכמה הוא מצטער שלא יכל לעזור לי במעבר
והוא חייב ממש לסיים עכשיו כי הוא עוד מעט יוצא לטיול קטן. בטח
טיול קטן, כל פעם שהוא אמר לי טיול קטן הבנתי שזו יציאה למארב
בצד הצפוני של הגבול, הוא יוצא לטייל ואני פה מדוכאת מהשינה
הבודדה בלעדיו, מהשכנים הערבים שמבסוטים מכל טיל וטיל שחיפה
סופגת כאילו זה איזה משחק כדורגל מזורגג, ישראל מול שאר כוכבי
ערב וכמה בא לי לחנוק את המואזין שמכריז חמש פעמים ביום על
איזה אלוהים גדול יש להם, איזה אלוהים סבבה יש להם, איזה
אלוהים על הכיף כיפאק.
אבל כל זה אינו חשוב כעת כי יאיר חוזר היום סוף כל סוף. הוא
חוזר ואני צריכה להקים את עצמי מהספה הרעועה, לטאטא את הבית,
להדליק את הדוד, לקנות יין טוב ופיצה משפחתית קפואה לארוחה
חגיגית. מכונית עם רמקולים זועקים מוזיקה מכאנית חולפת ברחוב,
מרעידה את הקירות כמו איזו קטיושה על וודקה ורד בול. לפחות
הרעש הזה משכנע אותי לקום לעבר מרכז חלל המטבח, ממשמשת בכיסי
מכנסי, מחפשת אחר הסיגריות, מוצאת רק מצית של נובלס, מהרהרת
האם לצאת לכיוון הפיצוציה או להישאר בבית למקרה שיאיר ידפוק
בדלת?
מדדה לכיוון הדלת, מתחרטת, חוזרת למטבח, מדליקה את הקומקום,
אולי בדיוק לאחר שידפוק בדלת ואני אכניס אותו פנימה יבוא לו
קפה ?
מכינה את הקפה, מתיישבת על הספה, מתמזגת עם השקט שעוד מעט
יהרוג אותי אט-אט, מציצה בשעון התלוי במטבח, כבר ערב וצללי
חוסר השפיות מתחילים לרקד על קירות הבית, מתחילים ללחוש לחישות
מהילדות, " כל מי שעומד מאחורי ומצדדי ומלפני הוא העומד 1 ...
2 ... 3 ... דפקתי אותך יאיר, אתה הוא העומד "
לוגמת מהקפה, בוהה בכיור, למי יש עכשיו כוח לשטוף כלים, למי יש
כוח בכלל לחשוב? צריך לאזור אותו למטרות יותר נעלות, למטרות
חצי דמות מחוררות מ5.56, למטרת המשאלה של יאיר, האם אנשא לו?
רק על מקוריות העיתוי מגיעות לו דרגות קצונה, לפני שהוא יוצא
לטיול קטן בעקבות הארנב הלבן והכובען המטורף בעל השפם הוא זכר
להתקשר אלי ולשאול אם אסכים להתחתן איתו?
ברור שעניתי לו כן.
ועוד כן אחד.
ועוד כן, כן , כן , כן, כן, אחח ... זה טוב, כן מאמי שלי אל
תפסיק, כן, אתה גדול, וואו, כן, זה כל כך חזק וקשיח, בא לי
פשוט להכניס אותו לפה עם כל המליחות שלו שיתערבב עם המליחות של
דמעותיי, שאוכל לנגוס בו, לתלוש אותו לירוק אותו מפי, למולל
אותו באצבעותיי, לפסל אותו כמו פלסטלינה בגן ילדים, לשים אותו
על קנה האמ 16 הארוך שלך ולירות אותו ישר בתחת שלך, לזיין אותך
בדיוק כמו שזיינת אותי כשעזבת אותי ויצאת למלחמה, בוודאי
שאתחתן איתך יאיר, אני אבוא עם זר פרחים שחור, עם שמלה שחורה
וקופסת גלולות לבנה, ניפגש בתחנת רכבת עלומה בדרכה אל הקוסם כל
יכול בארץ זו לא נודעה, כי רק שם, הייכן שהתקווה מתה אחרונה,
אני יודעת ששבת מהמלחמה.


יאיר, אני לא חושבת שאי-פעם היינו בקנזאס?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מאה שקל לא כולל
מע"מ, מה יקר,
לנו זה עולה
יותר.




צוות הכותבים של
האנציקלופדיה
בליטניקה


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/10/07 0:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיר פרידמן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה