היא הייתה לבנה כמו המוות. העור שלה היה כל כך לבן שקירות השיש
נראו אפורים כשעברה על פניהם.
היא חלפה מולי כשהלכתי בתל אביב ולא יכולתי להסיר ממנה את
עיניי. הלכתי אחריה ולעזאזל הפגישה אליה היו מועדות פניי.
עקבתי אחריה כעשר דקות. היא, תודה לאל, לא הרגישה. השמש עמדה
בשמיים ועיניי כאבו מהלובן המבהיק של שערה.
תמיד נמשכתי ללבקניות, אבל לרוב הן לא היו יפות במיוחד. למרות
זאת, הלבקנות הוסיפה להן איזה שהוא קסם לבן ומכושף, אבל היא,
היא הייתה יפהפייה. גם אם הייתה נולדת עם פיגמנטים הייתה בחורה
שגברים היו נעצרים ברחוב ומתפללים שתזכה אותם במבט.
פתאום עיניה פנו לכיווני, כחולות. כל כך כחולות וכל כך
בהירות.
היא הסבה ממני את מבטה והמשיכה ללכת. האצתי את קצב צעדיי
ולבסוף החלטתי, אולי בפעם הראשונה בחיי, להעז ולדבר אל זרה
ברחוב. היא לבשה שרוואל כחול וחולצה כחולה ארוכה ובהירה שחשפה
רק את כפות ידיה הלבנות.
"אה... סליחה" אמרתי לה ומיד הבזיקו במוחי מאות המשפטים היותר
אינטליגנטיים שיכולתי לומר לה. עיניה הכחולות הביטו בי במבט
רווי אי נוחות ובכל זאת המשכתי.
"אה... אני לא יודע בדיוק איך..."
"ז'ה נה סה פה פרלה היברה" קטעה אותי.
בירכתי את אלוהים והבטחתי לו שאחזור בתשובה ואתרום אלפי שקלים
לצדקה אם רק ייתן לי את הסיכוי הזה איתה. אם למוות הייתה צורה
וצבע, חשבתי לעצמי, אין ספק שהוא היה נראה כמוה. פחות מפתה
אולי, אבל כמוה.
התחלתי שוב, הפעם באנגלית. האנגלית שלה הייתה מהוססת משהו.
פחות טובה אפילו משלי, אבל הצלחנו לתקשר לא רע. הבנתי שהיא
מפריז, שלושה ימים בארץ וגרה אצל חברה שהכירה שם ועלתה בינתיים
לארץ יחד עם משפחתה. היא עצמה הגיעה לטיול קצר לפני תחילת
לימודיה באוניברסיטה.
היא סיפרה לי על עצמה ואני על עצמי, שוחחנו כאילו הכרנו כבר
שנים. המשכנו ללכת ביחד ולבסוף הגענו לבית חברתה.
"אני צריכה לעלות," אמרה לי באותו מבטא צרפתי מדהים שהלך כל כך
טוב עם האנגלית שלה.
"לעזאזל," חשבתי לעצמי. "איך אני ממשיך מכאן?"
"אולי אפשר, את יודעת, להיפגש איתך? הערב אם נוח לך," שאלתי
במהירות כשאני נוכח שקולי נשמע להוט הרבה יותר משהתכוונתי. היא
חייכה אלי חיוך מדהים שחשף את שיניה. החלק היחיד בגופה שהיה
לבן יותר מעורה, אם היה הדבר אפשרי, ואמרה שהיא תשמח ושאבוא
בשמונה והיא כבר תחכה לי למטה.
שמה היה ז'סטין, במלרע, והיא הייתה הבחורה הראשונה בעשרים ושבע
שנותיי שגרמה לי להאמין באהבה ממבט ראשון.
בערב נפגשנו שוב. לקחתי אותה לטיילת, ישבנו באיזה מסעדה ובאמת
שאינני זוכר מה אכלנו. בלב קראתי לה Mon Mort Blanc, המוות
הלבן שלי, אך כמובן שלא יכולתי לומר זאת לה.
לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה. סיפרתי לה על עצמי, על השירות
הצבאי, על לימודי המשפטים. העיניים שלה הפנטו אותי ולא יכולתי
להפסיק לדבר. לאחר מכן הלכנו לטייל על חוף הים ידי מצאה את
ידה, וכך, שחור ולבן על רקע שחור הלכנו בשתיקה על החוף.
שתקנו בדרך חזרה לביתה. נהגתי בשקט, הרדיו פועל, סיגריה ביד
שמאל מחוץ לחלון. נסעתי באיטיות, שוב, אולי לראשונה בחיי
והתפללתי שלעולם לא נגיע והיא תשב פה, כך, לידי, לנצח, כשרגלה
מציצה מבעד לשמלתה נוגעת, לא נוגעת, בזו שלי.
עצרתי ליד ביתה. הפעם התפילה לא נענתה. אולי גם לאלוהים יש
עקרונות טיפשיים לגבי מרחב/זמן.
היא הביטה בי ולחשה בצרפתית, אבל אפילו אני הבנתי, "בוא אלי".
עלינו לדירתה. החברה שלה כנראה לא הייתה בבית מכיוון שהדירה
הייתה חשוכה. היא הובילה אותי בחושך לחדרה ושם נעמדה מולי
וקרבה אלי. שפתינו נגעו והתחככו אלו באלו בחשכה. היא הרימה את
ידיה ואני הסרתי ממנה את השמלה. גופה הלבן כמעט וזהר בחשכה
שאפפה אותנו. עוד שתי פיסות בד נעלמו ואני ראיתי את המחזה היפה
ביותר שהייתי עתיד לראות בחיי. היא פרמה את כפתורי חולצתי
באיטיות וכששקעתי בתוכה כרך המוות הלבן שלי את רגליו סביבי.
הייתה זו חוויה שלא שכחתי לעולם. הארה! התגלות! נירוונה!
לא האמנתי שכל אלו יכולים להימצא במקום אחד, אך הם שכנו
בז'סטין.
לאחר שהכול נגמר שכבתי וחיבקתי אותה עד שנרדמה. הרגשתי את ליבה
פועם מול לבי ותהיתי לרגע מה צבעו. לאחר מכן קמתי והתלבשתי
לאט, נישקתי אותה שוב על הלחי, כתבתי לה פתק ובתוכו מספר
הטלפון שלי ונסעתי משם.
עישנתי וחשבתי לי כמה חסרי טעם נראים חיי עד כה לאורה של קרן
האור הלבנה שנשלחה אלי מצרפת. העבודה, הלימודים, הכול נראה
לפתע חסר משמעות מול אותה אהבה שפלשה לה לפתע אל חיי.

באותו שבוע ראיתי אותה בכל יום ולא טרחתי לחשוב על העתיד, אך
השבוע נגמר וכך גם ביקורה של ז'סטין בארץ.
היא לא הסכימה שאבוא עימה לשדה התעופה מכיוון שכך יהיה הכול
קשה יותר. התחננתי שתישאר אך ידעתי עד כמה חסרי תקווה היו
ניסיונותיי. ביקשתי ממנה את כתובתה או את מספר הטלפון שלה אך
היא התחמקה בעדינות וביקשה ממני לנסות ולא לכעוס עליה.
שאלתי אותה אם עוד אראה אותה והיא חייכה אלי לפתע את חיוכה
המדהים ואמרה שמה שנוצר בינינו לא נועד להסתיים סתם כך. נישקתי
אותה וכך עזבה את ביתי ונסעה לה לשדה התעופה. לאחר מספר שעות
ראיתי מטוס בחלון. אינני יודע אם היה זה המטוס שלה אך אני בטוח
שאף מטוס, מעולם, לא היה שנוא יותר מהמטוס הזה על ידי אדם
אחד.
כתום חודש ניסיתי לשכוח את ז'סטין. קיוויתי שעוד אשמע ממנה ואם
לא לפחות אנסה להחזיר את חיי למסלולם ואפסיק לחיות את השבוע
שלנו שוב ושוב.
אתמול חזרו תוצאות בדיקת הדם שעשיתי. המוות הלבן שלי. Mon Mort
Blanc. איך יכולתי להיות כל כך אידיוט?

נכתב בדצמבר 1995, פורסם לראשונה בנובמבר 1999 בעיתון
"אתגר"