נכתב ב21.2.2000 והוקדש ל-מ. יוחננוב - תודה לאסנת ה. על
ההשראה.

את מילי הכרתי לראשונה בחדר דיסקציות. היא היתה סטודנטית
לרפואה בשנתה השניה. המדריך שלה הוביל אותה לכיווני ואמר לה
"תכירי מילי, זה שוקי. שוקי יעזור לך בדיסקציות".
"נעים מאוד, שוקי" אמרה מילי והסתכלה עלי בחיוך.
אני טיפוס ביישן. תמיד הייתי. לא הצלחתי לענות לה והיא השפילה
עיניים וחייכה.
"אני מקווה שתסתדרו". אמר לה שי, המדריך. "כי אתם הולכים לבלות
הרבה ביחד השנה. שוקי גם חדש פה, מילי, תהיי עדינה איתו" אמר
וחייך. לרופאים יש הומור חולני במקצת.
לפני שהתחילה הדיסקציה עצמה עצר המדריך את כולם ואמר "רבותיי,
אל תשכחו שמדובר בגופות של אנשים שהיו פעם חיים. האנשים האלה
תרמו את גופם למדע כדי שאתם תוכלו להציל חיים. אני מבקש,
תתייחסו לעניין בכבוד הראוי ואל תשכחו את כבוד המת!".
בהתחלה מילי הרגישה איתי קצת לא בנוח. אני לא יודע אם זה הייתי
אני או שכל הסיטואציה גרמה לכך. דיסקציה היא באמת לא הדבר הכי
נחמד וקליל שיש, בטח שלא בפעם הראשונה.
הפעמים הבאות היו כבר קלות הרבה יותר. למדנו לעבוד ביחד
והתמקצענו יחדיו. לאט לאט התפתחה בינינו מערכת יחסים של כבוד
והערכה הדדיים, אבל בשלב הזה, זה כל מה שזה היה. היינו נפגשים
רק בזמן השיעור באנטומיה ותו לא.
יום אחד, או למעשה ערב אחד, הגיעה מילי אליי לחדר. אני מודה
שבהתחלה הייתי נבוך ולא ממש ידעתי איך להגיב. זו היתה הפעם
הראשונה שראיתי אותה בנסיבות אישיות וכפי שכבר ציינתי, תמיד
הייתי ביישן. מילי, לעומתי, היתה מאוד ישירה.
"שוקי, אני יודעת שאסור לי להיות פה אבל אתה יודע איך זה.
הבחינות מתקרבות ואני כל כך מתוחה לאחרונה". לא עניתי. לא
רציתי להרתיע אותה. כל מה שרציתי היה שתישאר איתי בלילה. היא
התקרבה אליי ונגעה בי בעדינות...

...לקראת חצות היא עזבה לחדרה במעונות הבנות, משאירה אותי כך,
שוכב, עירום, בשקט שנשאר, לא יודע איך לעכל.
בחינת הסמסטר הגיעה ומילי ואני נשארנו צוות. לאורך התקופה היא
המשיכה להגיע לחדרי בלילות, אבל היום היתה כולה מקצועיות.
השאלות החלו. מילי ענתה על כולן במהירות ובמקצועיות. הייתי גאה
בה. אני מודה שגם אני הייתי מתוח מאוד. כשנגמרה הבחינה הנהן
הבוחן בהערכה. "כל הכבוד! את יודעת את החומר באופן מושלם".
מילי חייכה חיוך ענק. הבוחן חייך אליה בחזרה והלך אל הנבחן
הבא. היא הסתכלה אלי ואמרה "תודה שוקי. בלעדיך לא הייתי מצליחה
לעולם".
לא עניתי לה כמובן, אבל התפוצצתי מגאווה! הייתי גאה כל כך
בילדה הזו שתהיה יום אחד רופאה גדולה.
זאת בדיוק הסיבה שבגללה תרמתי את גופי למדע מלכתחילה.