אהרון הביט ברונה, המטופלת שלו, אשר ישבה בשיכול רגליים הדוק
וציפתה למוצא פיו. הוא פתח:
"מה שהייתי רוצה לדעת הוא איך הרגשת בקשר ליחס הזה מצד אמא
שלך. באותו הזמן. נסי להיזכר." אך לא יכול היה להתרכז בתשובה
המהוססת. הבלורית הצהובה החלקה ריחפה לאטה ברוח שנשבה מן
החלון, העיניים בעלות האישונים שבהם רסיסים ירוקים וחומים גמעו
אותו אל תוכן והוא לא הפריד למילים את בליל ההברות שקולה הענוג
קלע אליו מפיה הצבוע בקפידה, תוך הרטט הקטן של אפה הנוכח תמיד
בזמן שהיא מדברת. כל כך חמוד... כל כך יפה.

הוא היה מאוהב בה עד מעל לראש, אם עוד נותר ספק. כל הפגישה שאל
שאלות מהורהרות והעמיד פנים שהוא מקשיב לתשובותיה הבוטחות בו,
מפזר בדרך שאלות פתוחות נוספות. מעולם לא פקפקה בו, והיתה
מהמטופלים אשר חושפים את כל כולם ללא עכבות בפני המטפל. כך גם
ידע שהיא מאוהבת בו, ומחשבותיה נודדות אליו תמידית וממלאות את
ימיה. לרגע חישב לקום מכסאו, לאסוף את גופה המתפלא בזרועותיו
ולנשק לה. היה בטוח שתיענה לו. משם ההמשך קל. כרטיס טיסה
למדינה דוברת אנגלית, ושם חדש כדי שיוכל להמשיך לעבוד כמטפל על
אף השלילה הוודאית של רישיונו. שום הודעה לאישה. אינו משאיר
מאחור דבר.
במהלך השבועות האחרונים (בגלל רונה) הבין אהרון שמה שיש לו עם
מיכל, אשתו, אינו אהבה. יש בכך נוחות רבה, ואף-על-פי-כן. פעם,
נשבע לעצמו לשייט באוקיינוס החיים בחיפוש אחר האהבה, נדר לעולם
לא לחדול עד שימצא אותה. כעת הבין שבמהלך השייט ויתר על מטרתו
המקורית ומבלי משים חותר הוא לעבר איזו יבשת בלתי-נודעת אחרת.
אך עכשיו דווקא מששכח, הוטל פתאום דרך מקרה ומצא את מחוז חפצו.
ולמה זה לא יעצור עכשיו מחיפושיו ויתנפל על סיכויו המוחלט
לאושר? היה קרוב כחוט השערה לבצע את תכניתו, אך הספקות עיכבו
אותו. מה אם תחלוף האהבה, תקמל כשם שפרחה? מה אם כשתחדל להיות
המטופלת שלו יינתקו חוטי הקסם המחברים אותה אליו? את רישיונו
לטפל ישללו ממנו, בכך אין שאלה. קשה עבד, משך שנים, על מנת
להשיג את הרישיון. וביתו - כבר לא יהיה לו בית כאשר יחזור
מושפל פנים כעבור חודש ויחפש מחילה. כל כך הרבה מוטל על כף
המאזניים. לבו נקרע בין מימוש האהבה שהיתה חלום חייו לבין הפחד
ממימדי ההימור והקפיצה שהוא עומד לבצע.

נשיפת אוויר כבדה ושקטה התמלטה מפיו... והוא ויתר. ויתר על
הנשיקה ועל האיסוף בזרועותיו ועל הכרטיס. ויתר על הסיכוי לרומן
שיסחרר אותו ויהיה כל מה שאי פעם חלם. בחר את הביטחון שביבשת
על-פני האי-ודאות שבאי נסתר בלב ים, והמשיך במסלול ההפלגה,
זוקף פניו באומץ כנגד הרוח.
משהו מת בתוכו, דבר צעיר ירוק ומלבלב. שלהבת נר נרעדת כבתה
ומתה. מת חלק ממנו, חלק של אישיותו. החלק שבו הוא אומר לעצמו
"אני אהיה מאושר. אני אחיה את חלומי ואזכה בכל מה שניתן
מהחיים." אפשרות עתידית נגדעה, והאמונה, שיהיה מאושר כמו
שאחרים לא יכולים לדמיין, גוועה באחת. הוא נותר עם ההבנה
המדכדכת שמעתה יסתפק בליקוט פירורים מעוגת החיים החלומיים,
ולעוגה עצמה לא יזכה - עליה הוא ויתר. ויתר בעצמו. במו ידיו
החניק את החלום. אין מה להכחיש, אין את מי להאשים, אין על מי
לכעוס - ההבנה מגיעה מיד ובמלוא עוצמתה, לא עטופה ולא מרוככת.
לראשונה חשב אהרון על עצמו במונח "כשהייתי צעיר". דמעה נקוותה
בעין אחת, ומיד נבלעה חזרה. זוויות פיו התעקמו רגע קט למטה
כשהוא מכיל את העצב העצום. השבר העמוק כל כך בתוכו התבטא
בסימנים חיצוניים מועטים להפתיע. לעין חיצונית היה קשה לנחש את
האיתנים המתרסקים בפנים בשאון גדול, ואת הצער האינסופי השחור
השוטף אותו וטורף את כל הווייתו. מעתה הוא אדם אחר, הוא יודע
דבר על עצמו שהיה מוטב לו שלא יגלה לעולם.

עוד הספיק להתעשת לפני סוף הפגישה, לשאול מעט שאלות ענייניות
ולספק מספר תשובות מועילות, מדכא במחוותיו את נפשה של רונה
הפועמת אליו תדיר. בערב, מול המראה, מצא שערה לבנה ראשונה בסבך
שערו, וקמט ראשון בזווית פיו.
באותו רגע ממש, מרחק רב משם, החליטה איילה שכולם צדקו, ואין לה
סיכוי להתקבל למסלול האדריכלות, וגמרה אומר להשתלב בעסק
המשפחתי; רונן מחק את הקובץ ובו הרעיונות לספר שהתכוון לכתוב;
תמיר הפך את השלט על הפאב שלו ל"סגור" והכריז על פשיטת רגל;
יאיר טלפן והודיע שהוא יעזוב את קבוצתו בקיבוץ ויירד מן הארץ
בעקבות הוריו.
שלהבת כבתה, דמעה נקוותה, קמט נחרת, שערה לבנה צצה.

ירושלים, אוגוסט 2006