[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רמון זיו-אב
/
מונולוג

ואז החלטתי להפסיק לכתוב.

"כשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם" ("הדינוזאור", סיפור קצר מאת
אאוגוסטו מונטרוסו מתוך ספרו: "הסימפוניה הגמורה").

עדיין לא כתבתי את הרומאן הגדול שלי. החלטתי להפסיק לכתוב
חיבורים ארוכים, וזה שלפניכם הוא האחרון בהחלט (למרות שכמי
שמכיר את עצמו די טוב, אני יכול להעיד שמילה שלי זו לא ממש
מילה, ואין לפסול את האפשרות שההחלטה המוחלטת הזו תוחלף בהחלטה
מוחלטת אחרת). לאחר שניצלתי את הבמה הזו להבעת דעותיי בעניינים
חברתיים שונים, חשתי שהגעתי למיצוי - בעיקר מרגע ששיתפתי את
הקוראים בתהליך הכתיבה, על אחת כמה וכמה כאשר עברתי מכתיבה על
נושאים מנוכרים לכתיבה על החיים והאהבה (כדורגל והפועל או
הפועל וכדורגל). לא שהייתה זו איזו פסגה אמנותית חלילה, אלא
שאחרי זה כבר באמת אין עוד מה לומר. יהיה זה גם שקר לומר שאין
ביכולתי לכתוב עוד טורים בסגנון דומה לזה של הקודמים. העניין
הוא שכבר אין לי רצון בזה, ומיד אסביר כיצד קרה הדבר. (מכיוון
שאתם עשויים לתמוה, ובצדק, היהפוך כושי עורו ונמר
חברבורותיו?)

מספר נסיבות חברו לתוך סוף שבוע אחד שלאחריו החלטתי להפסיק
לכתוב - קראו לזה גורל, מזל, צירופי מקרים, מכתוב, כאוס -
בטורי האחרון לא אנסה לכפות על הקורא את עמדותיי או את דעתי,
לא בצורה בוטה כל-כך, על כל פנים. אתחיל דווקא עם המקרה
האחרון, אולי משום שהוא הפרוזאי ביותר. בדרכי חזרה מביקור אצל
אחי בחיפה, רציתי להרגיש קצת בחוצלארץ ולכן נסעתי ברכבת (אם
כבר נסעתם ברכבת, ודאי שמתם לב שכולם נראים יפים יותר ברכבת,
אפילו הנוף הנשקף ממנה). בתל-אביב עלתה לרכבת אישה[1]
שמנה[2]. מבט קצר על הקרון הראה שאין צמד מושבים פנויים
ולפיכך לא יהיה לאישה מנוס מלשבת ליד אחד הנוסעים. עוד לפני
שהתקרבה לכיווני, ידעתי שהיא תבחר לשבת לידי ואכן כך קרה.
הנסיעה בחברת האישה לא ארכה זמן רב - מתל-אביב עד קרית-גת.
אולם, הרושם שנותר בי והתחושות שחשתי היו עמוקים והשפיעו השפעה
מכרעת על החלטתי. בשלב זה תוכלו ודאי לקרוא לי חזיר, צבוע, או
כל כינוי אחר המתאים למי ששופט את זולתו על בסיס החיצוניות
בלבד. לא אנסה להצטדק. הצדק עמכם. אבל היה שם משהו חזק מכל
הרצונות שלי להיות נאור. זה התחיל כבר בתחושה הפיזית - כבר
אי-אילו שנים אני לא תופס את עצמי כקטן מידות. כאשר התיישבה
האישה לידי, נדחקתי באופן אוטומטי לכיוון החלון, ניסיתי להימנע
ממגע עמה, אם כי הדבר היה בלתי-אפשרי. חשתי קטן, כמו ילד. מעבר
לכך, התעוררה בי גם תחושת גועל קטנה. אומר בכנות שהופתעתי
לגלות שיש לאישה זו חום גוף (כפי שאמרתי המגע היה בלתי-נמנע) -
ואולי נזכרתי לרגע שזו בריה אנושית. מעבר לתחושה הפיזית
הלא-מוכרת, התעוררו בי רגשות שאיני רגיל בהם בעצמה כזו. מעבר
לסלידה, חשתי בעיקר מבוכה - מבוכה מעצם הסיטואציה, מבוכה שמא
האישה תבחין במבוכתי, מבוכה שמא הנוסעים האחרים יבחינו במבוכתי
ויחשבו שאני רשע, ובעיקר מבוכה מעצמי שהגעתי למבוכה שכזו.

בתיאור שתיארתי עד לכאן על קורותיי עם האישה השמנה ברכבת, אין
כדי להסביר מדוע החלטתי להפסיק לכתוב (אני מקווה שלא תיטרו לי
על כך ושלפחות תעריכו את ניסיוני להיות כן וגלוי). הידיעה
הראשונה כשירדתי מהרכבת הייתה שאני מפסיק לכתוב. ייתכן שראיתי
באישה השמנה מעין אלגוריה לדרך הכתיבה שלי. עד כה בחרתי נושא
אחד וכתבתי עליו רשימה שלמה בהיקף ממוצע של 800 מילים. אבל
למעשה, כל מה שרציתי היה להעביר אמירה ברורה בנושא, שיכולה, מן
הסתם, להיאמר במספר מילים קטן או בכמה משפטים ברורים. הדבר
הופך אותי למשתף פעולה עם כל הכוחות שכתבתי בגנותם. תרבות
המערב, תרבות הצריכה המודרנית ופרויקט המודרנה הם שהכתיבו את
אופן הכתיבה הזה - הרטורי, המצטדק, המתחסד, האפולוגטי. על
ההארה הזו אני חב את תודתי למונטרוסו שהוזכר לעיל. קריאת ספרו
"הסימפוניה הגמורה", הייתה בלי ספק המקרה השני שהצטרף בדרך
להחלטתי להפסיק לכתוב. מונטרוסו, סופר ממוצא גוואטמלי, איגד
בספרו מספר סיפורים קצרים - פשוטים, בעלי מסר, עצובים
ומשעשעים, העוסקים לא מעט במפגש בין העולם החדש לעולם הישן
ובכתיבה על תהליך הכתיבה. קראו את הספר (אם לא תמצאו עותק,
אשמח להשאיל לכם את שלי).

האישה השמנה (אנא סלחו לי על הגסות ועל האובייקטיביזציה של
האישה השמנה), סייעה לי גם לראות בבירור משהו שהתחיל לחלחל
טיפין-טיפין עוד קודם לפגישתי אתה. היא סייעה לי לרדת
מהאולימפוס שאני מנסה לשייך את עצמי אליו כבר שנים. אני לא
קדוש. מי שמכיר אותי בטח יודע את זה. אבל ההכרה העצמית בזה לא
פשוטה. הרי ברשימותי הקודמות טרחתי להציג עמדה צדקנית, מוסרית,
המחזיקה באמת האמיתית. הייתה זו עמדה של קדוש, של נביא זעם,
כתבי תוכחה שהיה בהם כדי לרומם את עצמי מעל החברה, מעליכם.
האישה השמנה הזכירה לי שאין לי זכות כזו, אני לא הנביא בעירי.
לאחר חורבן הבית, הנבואה ניתנה לשוטים - צר לי אם התנהגתי
כשוטה עד כה. הכתיבה השמנה שלי הביאה אותי לידי גאווה מדומה.
רציתי שיקראו את דברי ויגיבו עליהם, וחלקכם אף עשה כן. חז"ל
ביקשו מאתנו לא לדבר בשבחו של אדם בפניו, וזו ודאי הייתה הסיבה
לבקשתם. אני הרי לא באמת מאמין שמי שחשב שמה שכתבתי היה חרא
צרוף או עיוות של המציאות יבוא ויגיד את זה בפניי. לפיכך,
הרצון לזכות בתגובה, טבעי ככל שיהיה, הוא למעשה הרצון לשמוע
מחמאה. וכאן נכנסת מעגליות מטופשת - שבחים מובילים לגאווה
מדומה המובילה להמשך הכתיבה המוביל לרצון לקבל שבחים וחוזר
חלילה. לבקש מקוראי לשנות את תגובתם יהיה חצוף, ומכאן שכדי
לשבור את המעגל הזה, אני צריך להוציא את עצמי מהמשוואה.

אני לא באמת מפסיק לכתוב, אלא מנסה לשנות את הסגנון. לאחרונה
עברתי לשירה. אם אתם מעונינים לקרוא עוד - בקרו בבלוג שלי. אם
לא, תבוא עליכם הברכה. לסיום, אני רוצה להודות לדן ולרותי
שקראו, תמכו ועודדו אותי לכתוב בפרויקט המבורך פרי יוזמתם.



[1] מטעמי תקינות פוליטית אני כותב "אישה", אם כי יש משהו
א-מיני בבריות שכאלו.

[2] שמנה בלשון המעטה. היא הייתה מאד שמנה. שמנה כמו שלא ראיתי
אף פעם בגודל טבעי.

פורסם במקור בבטאון חמורי הגרם הרואה אור בבאר-שבע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי אמור


גרפומן
הסלוגנים
בשיעור ספרדית


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/7/07 21:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רמון זיו-אב

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה