האם קרה לך פעם שהבטת במראה ולא ראית כלום?
הבטת במראה וראית את הקיר שמאחוריך.

האם קרה לך פעם שהרגשת חלול? שהרגשת ריק מחניק שמקשה על
הנשימה?
ואז הבנת - אתה כבר לא פה אבל אבל אתה גם לא שם.
ואז הבנת - שאתה כבר לא אתה אבל גם לא חלק מהם.
אתה הבנת - שלא נשאר ממך כלום.
כל אחד ואחת שעברו דרכך לקחו איתם משהו ממך ולא השאירו לך כלום
מעצמך.
ומצד שני כל אחד ואחת שעברו דרכך השאירו לך צלקת. אתה מביט
במראה בוחן את הצלקות. רק צלקות ממלאות אותך ומרכיבות את גופך
חסר התחושה. רק צלקות עמוקות, כואבות, מדממות ומלאות
בזכרונות.
ואולי בעצם יש בך גם זכרונות מלבד הצלקות. ואולי הזכרונות האלה
מרכיבות אותך, ואולי אתה כולך זכרונות - הידיים שליטפו את פני
אהובתך שעזבה, כפות רגלייך שדרכו על חול ים חמים והרגישו את
רטיבות הגלים המתנפצים על החוף, פניך אשר שאותם ליטפה רוח
קרירה של חורף גשום.

אז אתה מביט במראה, ועכשיו אתה רואה את עצמך, סוף סוף אתה רואה
אותך.
אתה רואה צלקות וזכרונות שמרכיבות זוג רגליים.
אתה רואה צלקות וזכרונות שמרכיבות זוג ידיים.
אתה רואה צלקות וזכרונות שמרכיבות בטן, חזה, ראש ופנים.

אך בפניך יש שני חורים.
יש חורים איפה שהיו אמורים להיות עיניך.

אז מי בעצם מביט בך?