כשעלה לאוטובוס הוא התחיל בנוהל הקבוע של החזרה הביתה, פלאפון
על שקט ותיק במושב ליד. זה לא שאם מישהו היה בא לשבת לידו הוא
לא היה מזיז את התיק, אבל בכל זאת עדיף שקודם ימוצו כל שאר
המושבים הריקים. כמובן שאם הייתה עולה איזו אחת חמודה היה כבר
מראש מזיז את התיק כרמז, אבל בקו 160 מחברון לירושלים החמודות
היחידות היו מתנחלות שצנחנים בשבילן זה אחד מסמלי ההתנתקות.
האוטובוס החל בנסיעה והוא הסתכל על הנוף שנשקף ממערב, 'כמעט
ואפשר לראות את הים' הוא חשב לעצמו והציץ שוב לתוך האוטובוס
לראות אם אולי בכל זאת תעלה מישהי חמודה בתחנה הבאה. אפילו
שתהיה מתנחלת, העיקר לשטוף את העיניים. זה לא שהוא היה נואש
אבל בכל זאת סגר שבועיים. לאוטובוס עלתה זקנה אתיופית עם הנכדה
שלה בת השנתיים ועוד גבר חרדי, והוא, קצת מאוכזב, החל לשקוע
במחשבות נעימות על מין עד להירדמות המתוקה.
לא ברור מה גרם לו לפקוח את העיניים בדיוק דקה לפני התחנה
המרכזית בירושלים, אולי מין חוש שישי שחיילים מפתחים במהלך
הזמן, בכל מקרה טוב שכך, אין כמו להשלים שעות שינה באוטובוס
לפני החזרה הביתה ללו"ז צפוף.
התחנה המרכזית זה בהחלט מקום שבו כבר יכול היה לשטוף את
העיניים. בנות מכל הסוגים, עם כל הכומתות ומכל המקומות, אך לא
היה לו זמן להתעכב, האוטובוס הביתה יוצא בדיוק עוד חמש דקות.
כשירד במרכז העיר הוא שמח לראות ששום דבר לא השתנה, הכל נשאר
בדיוק כמו שהוא זכר. לא שזה באמת היה משפיע לו על המורל אם
משהו היה משתנה, אבל בכל זאת נחמד לחזור לאותה התמונה שזכורה
בראש. את הדרך הביתה הוא הלך ברגל למרות שיכול היה לצלצל לבקש
טרמפ. כנראה בכל זאת היה קצת קצת גאה להסתובב עם המדים. את דלת
הבית פתח לו האבא והדביק לו חיבוק חם ונשיקה, אחריו התנפלה
האמא עם מטר של נשיקות. אין כמו ההקלה של הכניסה לבית אחרי
שבועיים צבא. את התיק זרק על המיטה בחדר וישר התיישב לאכול
ארוחת צהריים יחד עם ההורים והאחים. אחרי האוכל מחליפים
חוויות, מפטפטים קצת על "הא ודא" והופ, צלצול לפלאפון -
"אנחנו בחוץ אתה בא?"
"מייד" הוא השיב בניתוק ומיהר לארגן את הציוד לים שהסתכם במגבת
ופריסבי, אפילו נעליים ופלאפון היה מסורבל מדי בשבילו. זה לא
שהוא היה זרוק אבל בכל זאת הולכים לים, אין טעם להיסחב עם ציוד
מיותר.
אמצע יולי, החום היה כבד, כבד מאוד, אפילו יותר מזה של שלמה
ארצי. החוף היה עמוס יחסית לחוף שקט. בכלל החבר'ה שלהם מיצו
כבר את החופים ההמוניים בי"א כשהחליטו שחוף זה לים ומסיבה זה
לבנות, ואכן, באותו יום בערב כבר לא היה לו ספק שהם ילכו
למסיבה, זה לא שהוא לא היה ספונטני אבל בכל זאת סופשבוע קצר
והרבה להספיק, חייבים קצת תכנון. נכנסים למים, הולכים מכות,
תופסים גלים עם הגוף ומעדכנים אחד את השני במתרחש.
רובם כבר היו בשלב הזה שאין יותר מדי חדש, כל אחד בשגרה שלו.
האחד מ"כ פה, השני קצין שם, והוא... הוא רק רוצה כבר להשתחרר
ולטוס להיזרק איפשהו במזרח. זה לא שהוא ספר את השעות אבל בכל
זאת הוא כבר באמת מיצה את הצבא, מבין כל החבר'ה הוא גם זה
שהתגייס ראשון ולא הספיק להנות מהתקופה שבין התיכון לצבא,
למרות שלטענתו זה בסדר, "נתחיל מוקדם נסיים מוקדם" נהג להגיד.
בשבילו הנסיעה חזרה מהים עם החלונות הפתוחים דרך הנופים
הכפריים הייתה תמיד תחושת החופש האולטימטיבית, הרוח החמימה
מלטפת את הפנים, סינוור השמש גורם לכיווץ נעים של העיניים
וברקע מתנגנת לה מוסיקה מרגיעה.
כשהגיע הביתה התקלח והלך לישון כדי לצבור כוחות לקראת הערב.
בדרך כלל עצם ההתרגשות מהעובדה שהוא בבית לא נתנה לו לישון
יותר משעה, אבל הפעם הוא שבר שיא והצליח לנמנם שעתיים, הוא קם
מזיע והלך שוב להתקלח, לאחר מכן הספיק לשבת עם חבר טוב על
הספסל שבגן השכונתי. זה היה מסוג הישיבות שהוא אהב, שיחה עם
חבר בארבע עיניים על דברים שבלב, ולא סתם דיבורי סרק של לצאת
ידי חובה. הציקו לו הרבה דברים, הוא טיפוס כזה שבכל תקופה
בחיים חייב להיות משהו שמפריע לו, הפעם זו הייתה העובדה שאין
לו חברה, ושמאיה, הבחורה היחידה שהוא באמת מעריך, רוצה להשאיר
אותו על תקן ידיד. הוא כעס, הוא לא היה מוכן לסבול את העובדה
שהוא מהטיפוסים האלה שבנות ירצו בתור ידיד, זה לא שהוא בא לכל
קשר בגישה אפלטונית אבל בכל זאת זה תמיד יצא ככה, ולא רק עם
מאיה אלא עם הרבה.
לאחר הישיבה בספסל הוא נסע לארוחה משפחתית אצל הסבתא. דודים,
בני דודים, בדיחות, נוסטלגיות ושמחה. הדודים הודיעו שהם הולכים
להביא עוד ילד לעולם וההתרגשות הייתה רבה, בעיקר אצל הסבתא
שהחלה להזיל דמעות, עוד נכד, מברוכ! הוא גם שמח אבל מהר מאוד
כבר החל להשתעמם, זה לא שהוא לא היה טיפוס משפחתי אבל בכל זאת
הוא במרוץ אחרי הזמן. ולאחר הפעלת לחץ מתון על ההורים, המשפחה
כבר הייתה בדרך הביתה מלאה ומחוייכת, במערכת התנגן אוסף שירי
להקות צבאיות של האבא, כשהשיר הנוכחי שהתנגן ברקע היה "חופשה
באדום" של להקת הנח"ל - "והבוקר זימן לכיכר ההומה, חייל של שדה
בכומתה אדומה..." שיר קצת עצוב אבל יפה, הוא חשב לעצמו ולא
הפסיק לזמזם אותו בראש לאחר מכן.
כשהגיע הביתה התכנונים כבר החלו לרוץ באוויר, מי יאסוף את מי,
מתי, איך ולאן. ההחלטות התקבלו במהירות כשלשמחתו לא נפל בגורלו
להביא רכב, אור ירוק לאלכוהול ודפיקת ראש לא נורמאלית. כשנכנסו
למסיבה הם לא הפסיקו להנות מהשפע של השמחה, הבחורות והאלכוהול,
לטענתו מסיבה זה התרכיז של האזרחות, אתה מקבל בה את מנת
האזרחות שאתה צריך כדי לשרוד עוד שבועיים עד ליציאה הבאה, ומה
זה אזרחות? אזרחות זה צבעים, אורות, בנות, שמחה, מוסיקה, שתייה
והמון המון חופש, אין חוקים, הם שתו, השתוללו, קפצו, רקדו
ופשוט היו מאושרים, הוא בכלל היה באקסטזה מטורפת, בנות לא
הפסיקו לפזז סביבו ולשלוח מבטים, זה לא שהוא היה חתיך בצורה
מטורפת אבל בכל זאת היה לו משהו בחיוך, במבט, אולי משהו
פנימי... הוא התנשק עם המון בנות באותה מסיבה ואחת מהן אפילו
לקחה אותו להתחרמן ברכב. הוא היה מכור לפשטות הזאת, לכאן
ועכשיו הזה, אבל אולי כי זה כל מה שהצליח להשיג.
היו צריכים לסחוב אותו החוצה מהמסיבה, הוא כמעט הקיא אבל הצליח
להחזיק בבטן, שנייה לפני שנכנס בכוחותיו האחרונים הביתה הוא
קיבל SMS ממאיה - "רוצה לקפוץ?", ולפתע הוא הרגיש שהאלכוהול
בכלל לא משפיע עליו ושהוא עירני כמו פנתר, אין מצב שהיא רוצה
להיפגש מטעמים אפלטוניים עכשיו. נוטף מריח סיגריות ומגוון
בשמים נשיים הוא קפץ לרכב והתייצב אצלה בבית, הם נכנסו אליה
לחדר והיא התחילה לספר לו על החוויות שלה מהלילה, הוא הקשיב
להכל ושתה את דבריה בצמא, עד שפתאום היה שקט והוא הסתכל עליה
בכוחותיו האחרונים, העיניים שלו התכווצו והעייפות שפרצה בבת
אחת החוצה התערבבה יחד עם האושר והאלכוהול להרגשה מוזרה שהוא
לא הרגיש אף פעם. היא הסתכלה עליו חזרה במבט עירני ומחוייך,
כאילו השעה היא לא חמש וחצי בבוקר,"אני אוהב אותך" הוא אמר
בכניעה מוחלטת ובא לנשק אותה,  היא דחתה אותו.
לא הרבה זמן אחר כך הוא כבר היה באוטו במהירות מופרזת בדרך
הביתה, זה לא שהוא היה עצוב אבל בכל זאת היה לו חבל שדווקא היא
שהכי קרובה אליו, לא רוצה אותו. הוא מחק את הטלפון שלה מהזכרון
ושנייה אחר כך פתאום הפלאפון צלצל, המספר לא היה לו מוכר, בטח
היא מתקשרת מהבית, היה לו לרגע זיק של תקווה. אבל לא, זה היה
הקצין שלו, מחר בבוקר הוא צריך להתייצב בבסיס, אי אפשר להגיד
לו למה בטלפון. וככה, כשלזכותו שעת שינה בלילה, הוא קם בקושי
רב, עלה על מדים, לקח את התיק ועלה לאוטובוס לירושלים. את התיק
שם במושב לידו, זה לא שאם מישהו היה בא לשבת ליידו הוא לא היה
מזיז את התיק אבל בכל זאת עדיף שקודם ימוצו כל שאר המושבים
הריקים. הוא זרק מבט אחרון אל העיר ההולכת ומתרחקת, זה לא שהוא
חשב שזו תהיה הפעם האחרונה אבל בכל זאת...
העיניים נעצמו ופתאום הוא הרגיש סינוור נעים של שמש ורוח
חמימה, ברקע עדיין התנגן לו השיר חופשה באדום - "עם קולו של
הרחוב שנדם, מן העיר החייל נעלם..."
מעניין אם מאיה הייתה יודעת, אולי בכל זאת הייתה נותנת לו בפעם
האחרונה, להרגיש מה זה לאהוב.