המכתב הזה מיועד לכם, למרות שלעולם לא יגיע ליעדו.
הוא מוקדש לדינה הגננת שהסטירה שלה עדיין מהדהדת בי, לנעמי
ואחותה ששנים הייתי שק החבטות שלהן, ליפעת שגרמה לי להרגיש
מוזרה, לטל שצחקה על האדם הכי יקר לי ושתקתי לה, לשתיים שנתיים
מעליי שקראו לי מכוערת (וכיום הן שתי קונפות אבל זה לא
רלוונטי), להגר שהיתה פשוט כל כך יפה ואלעד אהב אותה ולא הסכים
להצעת החברות שלי, לליאת שלא רצתה את המתנה שלי כי זה היה פאזל
של ה"פאוור ריינג'רס" כשהם כבר יצאו מהאופנה, לאור שזרע לי מלח
על הפצעים ליד כולם, ללירון הסכסכנית, לגיא שבזבזתי עליו את
הנשיקה הראשונה, לגיל ההתבגרות שרציתי שיהיה הגיל האחרון שלי,
ללי שלימד אותי אותי על קנאה, לחן שהוא התאהב בה והיתה הכי יפה
בשכבה, לדן שאמר לי לדבר, לקרן שידעה שהיא הכי מקובלת, לירדן
ודור בשיעורי צרפתית שתמיד צחקו עליי, לתומר ועמיר שהמציאו
עליי שירים (ולא פואטיים), למוכרת בחנות שאמרה לי שאני צריכה
מידה גדולה יותר, לנוה שאני לא יודעת איך להגדיר, לחברים שלו
ובעיקר לאבישי, לנעמה היפיפיה שבגללה למדתי איך זה להיות
נבגדת, לעצמי בכיתה י', לדניאל שהיה הפספוס הכי גדול שלי, לתמי
שרצתה אותו ואת כל מה ששלי, לרוני שתמיד קינאתי בה על האומץ
שלה, לעינב המורה שהשפילה אותי, לריבי והחברה שלה שהתנשאו
מעליי, לקארין שניסתה לגרום לי להיפרד מה"ידיד" שלה, לטל
ואופיר שתמיד שלחו לי מבטי שנאה, לבנות בטירונות שהדגישו לי
כמה אני לבד, לליטל ובת-אל שנתנו לי את קבלת הפנים הכי מחורבנת
שאפשר, למפקד שהשאיר אותי שעות נוספות סתם כי הוא יכל, לתמיר
שכל כך רציתי ולא הייתי כלום בשבילו, ליוסי שהתנשק עם אחרת מול
הפנים שלי, לעומר שהפרידה שלנו היתה הכישלון שלי.
למראה, לעצמי...
ולכל האנשים שגרמו לי לבכות, שגרמו לי להרגיש כל כך קטנה,
שגרמו לי לרצות להיות מישהי אחרת, שהסתגרתי בגללם בחדר שעות
ולא יכולתי לראות אנשים, שגרמו לי לשנוא את עצמי, לרצות לברוח,
להיעלם...
לכל אלה שגרמו לי כל כך לרצות להצליח.
אז רבותיי, אני יודעת שאני צריכה להרפות, להמשיך הלאה, אבל
מפעם לפעם אני חוזרת להיות הילדה הקטנה שנתנה לכם לדרוך עליה,
ושמרה הכל לעצמה ושתקה. ואף אחד לא ידע, תמיד התעקשתי לחייך
ולהסתיר, כשהייתי מסתגרת בעצמי בשקט ובולעת הכל, וחושבת מה
יקרה אם... ולא היו לי כלים להתמודדות, אז האשמתי את עצמי.
ואולי עדיין לא השתחררתי מזה.
היא איתי. היא לא נותנת לי לשכוח.
עבר כל כך הרבה זמן, ואין לי באמת איך "לנקום". הלוואי שהיתה
לי דרך לסגור את זה.
אני יודעת שאם הייתי מאושרת, לא הייתי צריכה להוכיח לכם כלום.
אבל אני רק רוצה לעבור לידכם ברחוב ולא לזכור אתכם.
שרק אתם תדעו מי אני, ולא כי יש לנו עבר משותף. |
