ואם יש גן עדן, הניחו לי לתפוס את הרכבת אליו
עייפתי ממסילות אינסופיות של מחשבות תועות המחליקות זו על זו,
לעולם לא מתנפצות, הלאה ממני.
שבעתי מפרק ביניים בסיפור לא נגמר המזכיר שוב ושוב את הפרולוג
המשמים.
מאסתי מעירפול חושים הפושה בי מדי יום, נוטע שתילי ייאוש ושודד
חלומות ומאווים.

ואם יש גן עדן, הניחו לי לבקרו ולו לרגע קצר
עייפתי עד אין סוף מלילות ארוכים עמוסי משפטים חלולים.
שבעתי עד אין קץ מעצות חינם יקרות מתמשכות.
הותשתי עד כלות מחיפוש עצמי בינות שלל שאיפות.

ואם יש גן עדן, הניחו לי לחזות בו ולו פעם אחת
עייפתי מצלליות מרקדות בזווית העין המובילות למאומה.
הותשתי ממבטים אדישים ריקים המותירים צינה וכפור כפרסי
ניחומים.
מאסתי ממחזות אותם לא ניתן להדוף.

ואם יש גן עדן, הניחו לי לנשום בו ולו נשימה אחת
הותשתי משנים של מדקרות כאבים מוכרים הפועמות בעורקיי.
שבעתי משלל רצונות, כוונות ותהיות משוחזרות נושנות.
מאסתי מריחות ידועים המרצדים לצדי כרצונם החופשי.


ואם יש גן עדן, הראו לי נא את הדרך אליו.
בגיהנום הפרטי שלי כבר כאבתי כל כך הרבה זמן.