נשמתי עמוק. מכניסה את כל האוויר לראותי, נושפת את האוויר מחלל
החזה כמו עשן סיגריה. הגיע הזמן לקום.
פשטתי מעלי את השמיכה מתוודעת  לקור החדר, למזגן המתנשף כחולה
אסתמה זקן הבא בימיו. לאור הקטן הפולט מקלט הטלביזיה אשר
השימוש בו נעשה למצבים כאלה בלבד. מה השעה? שואלת את עצמי
ללא קול, למרות שכבר יודעת שעכשיו עשרה לארבע בבוקר, ואין
זמן.
בחישוב מהיר אח טיפה מסורבל, מגלה ששוב ישנתי פחות. פחות
מצרכי גופי. שלוש שעות שנה, מבלי לחשב את החצי שעה במאבק עיקש
עם היתושים.
אני מביטה מטה אל השחור שמשתרה תחתי. כל כך רחוקה היא הריצפה.
אני קופצת מטה, מבלי להסס יותר מידי, משתדלת שלא לפגוע בבחורה
שישנה תחתי. נחתתי על חפץ חד. אני מחניקה זעקת כאב, אין לי זמן
לזה עכשיו.  
שולפת את מדיי המטונפים באבק, לובשת אותם כאילו היו אלה בגדי
ערב, ולא בדים קשיחים המעלימים כל זכר להיותי אישה. מנסה לשמור
על שקט, אח עיניי שעדין לא התעוררו אל החושך, בוגדות בי יחדיו
עם גופי המסורבל שנתקע בכל פינה בה יש מכשול.
צוללת על ריצפת החדר בה פני מתוודעות שוב לאבק שנערם עם
השעות. איפה הנעלים שלי? אני שואלת את עצמי שוב ללא קול.
איפה שהנחת אותם אני שומעת שוב את אימא בנימה ביקורתית בתוך
מוחי, אילו רק היית מסודרת, אישה צריכה לשמור על הסדר שלה!
אני שומעת אותה מטיפה באוזני באותה רוטינה חוזרת. תספרי את זה
לבנות כאן. אני עונה לאימי בראשי במעט התרסה.
התייאשתי.
כאחזור מהשירותים אחפש אותם מבטיחה לעצמי. פתחתי את הדלת
והתוודעתי שוב, הפעם לגל החום השוטף את גופי ולקולת הלילה
שמתנגנים ביחד עם המואזין. הבטתי למעלה בוחנת את מנורת התאורה
המהבהבת וסביבה מתקהלים יתושים כאילו הייתה מועדון לילי. אני
מחייכת אל המנורה כאילו הייתה לי לשותפה. מרכינה את ראשי,
והזמן. מתאפסת על עצמי עוד נשימה עמוקה וריצה זריזה לשירותים,
אין לי זמן.
אני שולפת את מברשת השיניים שלי ומורחת משחה, שוטפת את פני
ביד אחת, ובידי השנייה פותחת את המכנסים מתיישבת על האסלה,
מצחצחת את שיניי לקול קילוח השתן. מביטה בפרפרי הלילה
המתגודדים סביב המנורה אחלה מועדון אני חושבת לעצמי יופי של
ריקודים אתם עושים לי כאן מנסה למצוא שם למועדון הלילי סטיק
קקי ,או אולי ערב בירה ונשירה בשירת השתן
למרות שהפסקתי כבר להשתין אני עדין יושבת ממשיכה לצחצח.
מתרוממת ומביטה בצבע מי האסלה ששינו את צבעם לצהוב כהה. "אני
חייבת לשתות" אני מטיפה לעצמי בקול רם תוך כדי הצצה בהשתקפות
הניגרת עלי בראי.
עדין אותה נערה, אותו שיער אותן פנים, פה מלא בקצף משחת
השיניים. עיניים עיפות, מנופחות.
אין זמן. אין לי זמן להתמהמה ולחפש את השינויים בפני, אין לי
זמן ליהנות מסוף בגרותי, מדמותי העושה פרצופים במראה, וזה נורא
פשוט:
אין לי זמן.
כמעט שוכחת להוריד את מי האסלה, מגרגרת במים רותחים את שארית
המשחה. סוגרת את אבזם החגורה המרופטת. מעיפה מבט במועדון
הקטן.
אין לי זמן.
שוב אני רצה על החדר, פותחת את הדלת וגל של כפור עוטף אותי,
מקפיא את פני שעדין רטובות. מנקה אותי לרגע מכל המחשבות גורם
לי לעצור לשניה לקפוא במקום, בסוג של פאניקה.
הנעליים. מנסה למצוא את נעלי, אח המעברים החדים בין האור לחושך
מקשים עלי לזהות, ולו פרט מהאנדרלמוסיה שסביבי.
צלצול הפלאפון שלי מקפיץ אותי וגורם לאחת הבנות להתהפך במיטתה
ולהשמיע קול נחירה קולנית. "אני כבר באה" אני לוחשת לתוך
המכשיר ומנתקת מבלי לחכות לתגובה. וא"כ עוד נחירה, או אולי
נשימה קולנית המלווה בליחה שנגרמה מעישון מרובה.
ושוב צלילה, עיניי סורקות את החדר בדיוק מוחלט מתוך הרגל.
נעל אחת נמצא מיותמת מבת זוגתה מתחת לתיק ענק שערמות כביסה
מלוכלכת נשפכות מעליו, ופיו פעור כאריה השואג באימה, מקיא
מתוכו חולצות ירוקות, חזיות כטיפה מוצרי היגנה, קרם גוף, פליז
ירוק, וספר המדריך איך למצוא אהבה.
נזהרת שלא להפיל את כל הכביסה על הריצפה, חוטפת את הנעל
ולובשת אני אותה, מזדחלת חצי יחפה למצוא את אחותה האובדת. כמעט
מיואשת דוחפת את ראשי לחלל המטונף מתחת לאחת המיטות. מביטה
בנעל, הנעל שלי הנמעכת תחת שקית זבל כתומה המלאה בציוד משרדי
ובקבוקי שתייה קלה.
אין לי זמן.
אני מותחת את ידי כדי להגיע אל האבדה שנמצאה, מעט מאושרת
לפרצופה המעוך של הנעל הרחוקה ממני במרחק נגיעה. אח ידי קצרות
מידי בשביל למשות אותה החוצה, אני דוחפת את פלג גופי העליון
נותנת לאבק להידבק על פני הרטובות ושולפת את הנעל, לובשת
אותה.
נשימה עמוקה.
חולצת את עצמי מאנטרקטיקה הקטנה אל החום, דוחפת סיגריה לפי
ומדליקה.
יש לי עוד שתי דקות. אני שואפת את העשן לפי.
פאק כמעט שחכתי הנשק! אני צועקת בראשי.
אני זורקת את הסיגריה הבוערת על האדמה החשופה בתקווה שתמתין
לי, רק עוד דקה. קורעת את הדלת ממקומה בפראיות. ולא אני לא
נעצרת לספוג את הקור, מרימה את מזרן מטתי תולשת אותו קפוא
כקרח. סוגרת את הדלת מאחורי ומרימה אות הסיגריה.
עוד דקה ושלושים.
תוחבת לפי את הסיגריה הדולקת, מביטה בעשן שמסתלסל מעלי,
"בוקר טוב" אני אומרת לעצמי, מתמסרת לרוח החמה של הלילה,
לקול המואזין כאילו היה לי למנגינה ערבה. שואפת לראותי שאיפה
גדושה מביטה ביתושה שמוצצת את דמי מזרועי החשופה "היום" אני
מבטיחה לעצמי, ומועכת את היתושה במכה קלה "היום יהיה לי יום
נפלא".