"ממתי את רואה הישרדות"?
מה שאתה באמת רוצה להגיד, חשבה ליאת, זה למה את יושבת ורואה
טלוויזיה במקום לקפל כביסה, לגהץ או לעשות משהו מועיל אחר. אבל
היא החליטה שלא בא לה לריב.
"אני לא רואה הישרדות, אני מחכה ליורדים בגדול".
"עוד תוכנית מגוחכת, את מקווה שזה ישפיע עלייך"? יונתן עמד שם,
מחזיק ארגז כלים ומגחך.
למרות החיוך הטיפשי ליאת שמעה את הנזיפה בקולו. אתמול ציין
באוזניה שהחולצה שלבשה מדגישה את הבטן שלא הצליחה להפטר ממנה,
למרות שרועי היה כבר בן שנה.
להתעלם, אמר הקול בראשה, לא בא לך לריב עכשיו.
"אני דוקא מחפשת השראה, ואם אתה רוצה להיות נחמד אז אל תציק לי
עכשיו".
"השראה למה"?
"אני צריכה לכתוב משהו שקשור למשקל והדבר הכי ברור לכתוב עליו
זה דוקא על ירידה במשקל וזה משעמם".
"אבל בכל זאת התיישבת לראות את יורדים בגדול".
"כי לא עולה לי שום רעיון אחר ואני כבר מתקרבת לדד-ליין שלי
ואחר כך לא יהיה לי זמן ובקיצור, אני מתחילה להתייאש".
"את אף פעם לא מדברת איתי על מה שאת כותבת, זה חידוש".
קור-רוח, קור-רוח, זמזם הקול הקטן. לא תצליחי לכתוב אם
תתרגזי.
"הנה זה מתחיל, אתה יכול ללכת לתקן את האופניים או מה שזה לא
יהיה שהתכוונת לתקן ולא להפריע לי..."
"את רוצה קפה"?
"קפה? אה...מה פתאום? בעצם, כן בטח..."


ליאת הביטה ביונתן שהניח את הארגז והלך למטבח ותהתה לרגע מה
גרם לו להניח להתחלת המריבה שלהם. כלומר, היה לה ברור שאם היא
תענה לו הם יריבו. אז היא לא ענתה. אבל קפה? התוכנית התחילה
והיא הפנתה את תשומת ליבה לטלוויזיה. אחר כך תנסה להבין מה
בדיוק קרה ולמה.
"אז מה זה בדיוק העניין הזה? עם המשקל אני מתכוון", יונתן
החזיק את ספלי הקפה וליאת ידעה שהוא ממתין שהיא תניח את תחתיות
השעם על השולחן. היא נאנחה בשקט והתרוממה בחוסר רצון מהתנוחה
בה היתה שרועה בנוחות בין הכריות הגדולות של הספה. התחתיות
עמדו בצורה מסודרת בפינת השולחן הרחוקה ממנה והיא הניחה שתיים
מהן על השולחן.
יונתן הניח את הכוסות על התחתיות והתיישב לידה. "אז מה? את
חייבת לכתוב משהו"?
"לא חייבת, אבל כבר הרבה זמן לא כתבתי..."
"למה"?
"עזוב עכשיו, אני צריכה השראה לא דיון", וגם אי אפשר לדבר על
זה, חשבה ליאת, אבל אולי זה קשור לכך שאתה קורא כל דבר בעיניים
בוחנות ושואל איפה אתה בסיפור הזה... לא, אי אפשר להגיד את זה
בקול רם.
"טוב בסדר, אני רק מנסה לדבר, אל תתנפלי".
"טוב... ששש... תן לראות".
"תגידי, זה חייב להיות משקל גוף או שאפשר משקל אחר"?
ליאת איבדה עניין במה שקורה על המסך שמולה וניסתה להבין אם
יונתן באמת מתעניין או שהוא מנסה לגרור אותה בחזרה למריבה.
"לא, להפך, מבחינתי עדיף שזה לא יהיה משקל גוף, או דיאטה. צריך
שזה יהיה מעניין יותר אבל חוץ ממשקל בשירה לא חשבתי על כלום
ולא יצא לי מזה שום דבר".
"משקל בשירה"?
"כן, למשל, שרית חדד שרה: עומדת לי בתוך רחוב, וזה מטריף לי
את הדעת המשפט הזה, רק בגלל שזה מסתדר לה במשקל המוזיקלי של
התווים ועם השורה הבאה שהיא עוד יותר מעצבנת, וליבי מת
לאהוב, שלא לדבר על הרטוב בחולם שבא אחר כך".
"תשירי שוב", יונתן התאפק אבל היא הרגישה שהוא עומד לפרוץ
בצחוק.
"זה לא מצחיק, ההרס הזה של העברית אבל זה משעמם לגמרי. תאר לך
שהיא היתה שרה: עומדת באאארחוב, כדי שזה יכנס למוזיקה,
פיכס..."
"לא צוחק עלייך, אבל הרצינות הזאת שאת בוחנת את השירים ברדיו,
סליחה, שוקלת אותם. את מזכירה לי את אחת הלקוחות שלי".
"כן"? ליאת שבה להתבונן במסך. המתחרים בתוכנית עמדו להישקל
ויונתן עבר לדבר על עצמו.


"היא מה זה נודניקית".
"נודניקית, והיא מזכירה לך אותי"?
"טוב, נו, לא התכוונתי, רגע... תני לי לספר לך. נגיד שהיא קונה
קילו סולת, היא מבקשת ממני לחלק לה את זה לשקיות של מאתיים
גרם. ואם היא קונה קקאו, אז בשקיות של מאה גרם. אגוזים, שקיות
של חמישים גרם. סוכר וניל הכי משגע אותי, שקיות קטנות של עשרים
וחמישה גרם. היא מביאה לי רשימה של כל דבר שהיא רוצה ואיך לחלק
לה אותו. אמרתי לה פעם שרק בגלל השקיות אני לא מרוויח עליה
כלום. בפעם שאחרי היא באה עם שקיות. את קולטת? שקיות הביאה
לי".
ליאת חזרה להתעניין בסיפור של יונתן. "אולי יש כאן משהו? שאלת
אותה למה"?
"בטח שאלתי אותה. סתם, מחייכת ולא אומרת כלום. עכשיו שתביני,
ניסיתי פעם אחת לעשות את עצמי אהבל והכנתי לה את זה בלי לחלק.
היא באה, לקחה את השקית והלכה. חזרה אחרי שעה, בלי חיוך. שאלתי
מה קרה והיא לא ענתה לי. הושיטה לי את השקית והלכה. מה יכולתי
לעשות? חילקתי. כמו גדול. מאז לא ניסיתי".
"ומה היא קונה"? ליאת שכחה את היורדים בגדול ואת הסיבה
להתעניינות. הסיפור של יונתן עניין אותה. יונתן עניין אותה.
היא התקרבה אליו והניחה יד על ירכו.


יונתן הניח את ידו על שלה. "כל מיני דברים. כל פעם משהו אחר.
כל פעם במשקל שונה. אין עקביות. זה מה שמשגע אותי. פעם היא
לוקחת קילו קמח ומבקשת לחלק אותו לחמש ופעם היא לוקחת קילו
וחצי ומחלקת לשש. לפעמים היא לוקחת רק תבלינים. לפעמים היא
לוקחת חומרים שאופים איתם. אם היתה לוקחת רק דברים לאפיה הייתי
יכול להבין..."
"למה"?
"כי באפיה המשקל המדויק חשוב. מאתיים גרם קמח זה לא כוס קמח".
"מה הבעיה"? ליאת לא הבינה. "אם כתוב במתכון כוס קמח וארבע
ביצים אז זה כוס קמח וארבע ביצים".
"זהו, שלא", אמר יונתן. "אנשים שאופים ברצינות שוקלים כל דבר.
אם תסתכלי במתכונים רציניים הם תמיד נותנים משקל ואולי התרגום
שלו לכוסות או לכפות אבל לא תמיד".
ליאת חשה לפתע הערכה על הידע הזה שיונתן שיתף אותה בו. "מאיפה
לך כל זה"?
"אה, אנשים תמיד באים לחנות עם המתכון, מתייעצים, שואלים,
לפעמים בודקים אם יש תחליפים. אני חייב לדעת את התשובות. בגלל
זה אנשים חוזרים אלי. מה את חושבת, שזה המחסן הקטן של אבא
שלי"?
"לא, לא. מה פתאום. לי היה פעם מתכון ששקלו בו את החלבונים
בנפרד ואת החלמונים בנפרד". ליאת חייכה, "זרקתי אותו, ממש
היסחפות".
"בטח, בשבילך, אלופת האלתורים. ממך אי אפשר לבקש מתכון, כי גם
אם הצליח לך את לא יודעת מה וכמה שמת בפנים".
ליאת שקלה לרגע את דבריו של יונתן, מתלבטת אם מדובר במחמאה או
עלבון, והגיעה למסקנה שהמחמאה גוברת. עצם המחשבה הזאת היתה
שינוי מרענן.


"אז אולי באמת היא אופה"?
"אז אין לה משקל בבית? למה להעיק עלי. ובכלל, זה מוזר. נגיד
שצריך מאתיים גרם קמח לעוגה אחת, אז למה חמש? ומה עם התבלינים?
זה באמת קיצוני. אין מתכונים עם עשרים גרם כורכום. בתבלינים זה
תמיד בכפיות או בכלל בלי כמות. יש לך מושג כמה זה קורט מלח"?
"וניסית לדבר איתה"?
"בטח ניסיתי. היא לא עונה. תמיד מחייכת, מושיטה לי את הרשימה
והולכת. חוזרת למחרת, מושיטה לי את הסכום המדויק שחישבה בעצמה
והולכת".
"מה ז'תומרת חישבה בעצמה"?
"את מבינה שאני לא יכול להגיד לה: יצא לי מאתיים ועשר, במקום
מאתיים, בסדר גיברת"?
"כן, כמו במכולת. ביקשתי שלוש מאות גרם גבינה, יצא לו שלוש
מאות שלושים, וגם שקל עם השקית".
"פעם אחת שקלתי את הכל אחרי שחילקתי, אז יצא לי קצת יותר עם כל
השקיות. אבל זה לא שינה כלום, כי היא באה, הושיטה לי את הסכום
המדויק והלכה. גם בזה היא לא טועה אף פעם... וואו תראי, הוא
ירד שבעה קילו בשבוע".
"יופי, בשביל מישהו ששוקל יותר ממאה שלושים קילו... פףףף"
"לא משנה, תחשבי איזה מאמץ הם משקיעים פה, ועוד להחשף ככה".
"טוב בסדר, נראה לי שיש לי משהו יותר טוב ביד, בזכותך אבל אתה
חייב לפתור לי את התעלומה. עכשיו בוא למיטה", ליאת הושיטה את
היד ליונתן וחשבה שמזמן לא נהנתה איתו ככה סתם לשבת ביחד.
"הופה, הזמנה מפורשת. מעניין מה יקרה אם באמת אפתור את
החידה".
"די, אל תהרוס, יותר טוב שתשתוק ותהיה יפה".

ליאת חיכתה בקוצר רוח ליונתן שיחזור מהעבודה. סיקרן אותה לדעת
אם יונתן הצליח לדבר עם האישה. היא בקושי הצליחה להתאפק
מלהתקשר אליו אבל היא ידעה שזה אחד מהדברים שהוא הכי שונא. היא
העבירה את אחר הצהריים בכל אותן פעילויות שאפשר לדחות וגרמו
תמיד למריבות בינה לבין יונתן. בזמן שקיפלה כביסה, הכניסה כלים
למדיח וניקתה אבק היא ניסתה להעלות כל מיני רעיונות לגבי האישה
אבל פסלה את כל מה שהעלתה. רועי שיתף פעולה כאילו הבין אותה
ושיחק בשקט בלול שלו. "בסוף אבא שלך עוד יצפה להפתעות כאלה כל
ערב כשהוא חוזר הביתה", אמרה לו בזמן שרחצה אותו באמבטיה.
"אאבבא... אתתא...גווו..." ענה לה רועי והושיט אליה ידיים.
"בטח, אבא, מה עם איזה אמא בשבילי"?
"גו...", ענה לה רועי בצהלה והיא שלפה אותו בזריזות מהאמבטיה.


יונתן נכנס בדיוק כשהיא האכילה את רועי. השולחן היה ערוך
לשלושה והיא קלטה את מבט ההפתעה בעיניו. הוא התעשת מיד. "אני
רק שוטף ידיים ומצטרף אליכם".
ליאת התאפקה מלהעיר דבר על האיחור שלו. יונתן התיישב ואמר:"אני
מצטער שאיחרתי, מותק..."
"שטויות", ענתה ליאת, "אבל אולי תחמם לך קצת את האוכל במיקרו,
הנה, קח את הכפית, אני אחמם לך".
היא קמה למטבח והביטה ביונתן רוכן בסבלנות לרועי ומנסה להאכיל
אותו. רועי הניד בחוזקה בראשו והיא התכוונה להעיר משהו אבל
עצרה בעצמה.
"את חושבת... אולי הוא כבר שבע"?
"אולי, תן לו חתיכת לחם ביד, אני כבר באה".
היא הניחה את הצלחת לפני יונתן והתיישבה, מביטה בו בציפייה.
יונתן התחיל לאכול. "טעים, היום הכנת"?
"נו יונתן, אל תהיה כזה".
"מה"?
המבט שלו נראה כן, אבל היא הכירה את המבט המיתמם הזה. "די, נו
אל תעצבן, האישה".
"אהה, האישה, אני מצטער אבל אני חושב שאני צריך לאכזב אותך".



ליאת איבדה כבר את סבלנותה, "די יא רשע אחד, אתה לא יכול להגיד
פשוט, די עם כל המשחקים האלה", הדמעות התחילו לזלוג מעיניה
והיא הרגישה מטופשת. רועי התחיל לבכות והיא לקחה אותו על
הידיים וניסתה להרגיע אותו. "ששש... חמודי, די לבכות, הכל
בסדר". היא ערסלה אותו בזרועותיה והוא החל להרדם.
"נו, ליאת'וש, לא התכוונתי, היא פשוט לא באה היום. בדרך כלל
היא באה בימי ראשון אבל היום היא לא באה. אין לי מושג למה. לא
חשבתי שזה עד כדי כך, הסיפור הזה".
ליאת השכיבה את רועי שנרדם במיטתו. היא חזרה והתיישבה מול
הטלוויזיה. "עדיף שאראה יורדים בגדול. לפחות אתנחם באיך שהם
נראים".
"אני רק אפנה את השולחן ואשב איתך".
"אין בעיה", עדיף לא לדבר על זה יותר, כמו תמיד. נשב מול
הטלוויזיה ונשתוק.


יונתן התיישב לידה. "עבדת קשה היום, אני רואה, בואי תשעני, אני
אעשה לך מסאז' בכפות הרגליים".
"מה, מממ..."
"נו, נו, תשעני כבר, חם לי בכפות הידיים".
ליאת נשענה אחורה מניחה לעצמה להתרפות ולהתענג על התחושות
הנעימות. היה נעים והיא החליטה לדחות את הירידה לשורש העניין.
"אני מבטיח לך שברגע שאני אפגוש את האישה, אני לא אתן לה לצאת
מהחנות עד שהיא תסביר לי את העניין".
ליאת השתחררה מידיו ונשענה עליו, לוחשת באזנו: "אין לך מושג
איך ההבטחה הזאת משפיעה עלי".

למחרת בערב, כשיונתן נכנס הביתה מאוחר מהרגיל, ליאת ישבה על
הספה בסלון צופה בטלוויזיה. יונתן הניח את העיתון שהחזיק ביד
על השולחן שמולה ואמר: "הנה, נפתרה התעלומה, תסתכלי בעמוד
חמש".
ליאת לקחה את העיתון וקראה בקול רם את הכותרת: "אישה נמצאה
מתה בדירתה. המשטרה חוקרת".
"תמשיכי, תמשיכי", אמר יונתן.
ליאת רפרפה בזריזות על הידיעה. "כתוב כאן שהיו לה מתכונים
מסודרים בקופסאות. על כל קופסה מודבק מתכון, ובכל קופסה
המצרכים מסודרים בכמויות מדוייקות", היא לקחה נשימה עמוקה.
"וואו".
יונתן הביט בה מנסה לבחון כיצד היא מקבלת את ידיעה, "נו, אז מה
את אומרת"?
"אתה חושב שזאת היא"?
"אני לא חושב, אני יודע. התקשרו מהמשטרה, היו שם שקיות עם
טלפון של החנות והם גם באו לשאול כמה שאלות. אין לך מושג כמה
נלחצתי מכל השאלות. עד שהבנתי מה רוצים ממני".
ליאת אחזה בידו, מנסה לנסוך בו את התחושה שהיא מבינה לליבו.
יונתן המשיך בסיפורו, "אחר כך אחותה באה. ראית שכתוב שהיא מצאה
אותה"?
ליאת הנהנה.
"אז אחותה סיפרה לי שהיא היתה שפית מבטיחה, ולמדה באיזה בית
ספר גבוה בצרפת, קורדון משהו, והיא פשוט לא עמדה בלחץ. נשברה
כמו שאומרים. חזרה לארץ חיה לבד ופנטזה על המתכון המושלם
שיזניק אותה לכותרות".
"כן, זה כתוב פה", ליאת משכה את יונתן לספה והתרפקה עליו.
"ובסוף היא מתה לבד, בלי משפחה או ילדים ואפילו בלי המתכון הזה
שיפאר את שמה".
"עצוב, כולם רוצים להתפרסם. כל ההשרדות והיורדים בגדול זה
בשביל להשתתף אחר כך בתוכניות אירוח. ואני מקנאה לפעמים באלה
שיש להם אומץ שמצליחים".
יונתן מחה את הדמעות שזלגו על לחייה: "הי, מה זה? יש לך אותי
ואת רועי. זה אמיתי. ואת... את מדהימה, ואני אוהב אותך, כל גרם
שלך".
"גם אני", היא התרפקה עליו, "גם אני".