לפעמים אני מקבלת את ההרגשה שהחיים שלי קצת התקדמו בלעדיי.  זה
קצת כאילו הלכנו שנינו ביחד, אני והחיים, ופתאום הופיע מולינו
איזה גזע עץ עבה ממש שלא יכולנו לעבור סביב אותו הצד שלו, אז
התפצלנו - אני לשמאל והחיים שלי לימין. אלא שבמקום שנפגש שוב
אחרי העץ אחרי שנייה או שתיים והכל ישוב לקדמותו, העץ הזה הפך
אינסופי. אני ממשיכה יחד איתו, נוגעת בכריות אצבעותיי בגזע
המתעקל, מצפה לרגע שבו אגיע לקצה, אבל אני לא...
 
ובנתיים, בצידו השני, ממשיכים גם החיים שלי, בלעדיי. יש בהם מן
ידיעה עיוורת כזאת, דומה קצת להרגשה שלי; מן ידיעה שאחזור,
ידיעה שנפגש שוב בעוד שנייה או שתיים. ומתוקף כך, הרי שחשיבותו
של חסרוני יורדת כמעט לגמרי. ברם, נכון לעכשיו - אינני חוזרת
כלל. וכך, ממשיכים להם החיים שלי, בלעדיי, בלי שאפילו הכבידו
ראש בנושא.

אם כן, קיימת האפשרות שאקום יום אחד, ספק כועסת על עצמי על
אותה הבחירה שבחרתי ספק כועסת על החיים שהובילו אותי אליה,
ואני כבר לא אהיה חלק בחיים שלי, והחיים האלה כבר לא יהיו שלי
וחלק ממני. כלום לא היה בידי לעשות דבר כדי למנוע את כל זה
מלכתחילה?