אף אחד לא קרא לו "המאיר"
וזאת למרות שתלה את עששיות הלילה, כל לילה.
כשהיה הולך, היה זה דרך החושך. אך כשחזר היה בה אור.
הוא תהה כל לילה, האם זאת בכלל אותה הדרך?
את התשובה עוד לא ידע, גם אחרי ארבעים שנה והוא כבר זקן.
אבל הוא גילה שכשחשוך, רואים קצת. אבל לא הרבה.
וכשמואר, רואים הרבה.  אבל אף פעם לא מספיק.
הוא תהה, האם זאת בכלל אותה הדרך?
כשהיה הולך היה לבד, וגם כשהיה חוזר.
האור אף פעם לא שימש כחבר וגם לא החושך.
הוא תהה, זאת אותה הדרך?
ליד העשישית האחרונה שבדרך הייתה חנות מראות,
כך שכל לילה נאלץ להתמודד עם עצמו.
הוא תמיד הפסיד וחזר בחזרה. מובס.
היה נראה לו שלא ניתן לנצח בקרב הזה.
הוא תהה האם זו אותה הדרך בכלל?
כשהיה הולך, היה נחוץ, למאות אנשי הרחוב אשר רצו אור.
כשהיה חוזר, היה מיותר, לכל אחד ממיליארדי האנשים בעולם.
זו לא נראית לו אותה הדרך. לפני שימות, הוא חייב להבין למה.
פעם אחת, כשהלך. הדרך הייתה כבר מוארת. החשמל החליף אותו.
הוא מת כעבור כמה ימים. כי לא היה בו צורך עוד.
אך לפני שמת, תהה, האם זאת הייתה אותה הדרך בכלל?
הוא הבין. זאת לא היתה אותה הדרך.
מפני שאהב הרבה יותר ללכת בחושך.