[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תר צימרמן
/
דרקוני החופש - המשך

פרק 4 - קיוטאשי.

למרות שליאנג היה בטוח למדי שחזה נכונה את תוצאות המתקפה הקטנה
של דווי, הוא היה נרגש במידת מה כאשר תוך פחות מחצי יום לאחר
צאת צבאותיו, נפתחה דלת חדר הישיבות שבו נוכח. אפילו הוא לא
ציפה להכרעה מהירה כל-כך בקרב, אין ספק, צבאותיו מעולם לא היו
במצב ובכושר טוב יותר, הוא יצטרך להתחיל לעקוב ביתר חדות אחר
צמיחת הכוחות, כדי שידע מתי הגיעו לשיאם וזמן לפעול.
הירשי נכנס דרך הדלת הגדולה וצעד עד למרחק של כחמישה צעדים
מהמלך וכרע.
"קום הירשי", אמר ליאנג והירשי קם על רגליו וצעד צעד נוסף.
"אדוני המלך, חדשות טובות בפי. הבסנו את צבא דרום ומערב בכל
שלושת החזיתות של מרכז מערב אזו. כל זאת עם כמעט וללא אבדות.
מלבד כמה כפרי דייגים הסמוכים לנהר שאליהם הגיעו ראשונים, צבא
הנמרים הלבנים ספגו כשמונה, צבאות האבן השחורה פחות משלושה,
וצבא האיזמרגד, הנשר, והדוב, אף לא אחד. אף מתקפה לא נצפתה
מכיוון ארץ המזרח. דווי לא הצליח להשיג עם פאי הסכם אחרי הכל.

מלבד זה, המתקפה הייתה מצומצמת והנסיגה החלה עוד לפני
ההתארגנות המלאה של כל כוחותיה.
על פי הערכתי אין סכנה למתקפה נוספת כל עוד אין להם הסכם עם
המזרח."
"ובהנחה ויהיה להם הסכם," קטע אותו ליאנג, "על איזה כוח אנחנו
מדברים פה?"
"גדול מלכי, ומה שגרוע אף יותר שאת זאת אני לא יודע בוודאות.
יחידות הריגול שם לא מצליחות להגיע לדרג גבוה, ועל פי דיווחים,
נראה כאילו מתרחש שם הרבה בחשאיות."
"לך אל הירומטסו, אמור לו להקצות משאבים רבים בריגול אחר ארץ
המזרח. מבחינתי, זהו האיום הגדול ביותר שלנו ואני רוצה שזה
יעמוד בראש סדר העדיפויות. אין מום גדול מהעיוורון ואין חרב
חזקה מהידע."
"לפקודתך מלכי."
"דבר נוסף. שמעתי שמועות שלסאקורה, בתו של המלך פאי, כבר מלאו
שש-עשרה שנה והוא מחפש לה חתן, היש אמת בדבר?"
"אני שמעתי אותו דבר, אתה חושב להציע את גוואנג כחתן? אני
מסכים שזו בהחלט הזדמנות פז לקדם את השלום בין שתי הארצות
החזקות של אזו ולהסיר את החשש."
"אני עצמי איני מאמין בערבוב ענייני משפחה עם מדינה, טקסים אלה
היו שייכים לתקופות העבר.
אך לצערי בתקופה זו של מלחמה, כל צעד לקידום השלום נראה זוהר
מתמיד, וללא קשר בני הבכור כבר בן עשרים ומן הראוי שנמצא לו
כלה."
"הירשי", פקד ליאנג, "שלח שליח מסור אל פאי, כאשר בפיו, הזמנתי
למשתה למען השלום. כמו כן דאג שהוא יספר על ניצחוננו הכביר על
דוואי, אך לא באופן של איום, אלה רק כדי להבהיר שהזמנה זו אינה
נועדה להתחנפות ומקורה לא בפחד."
"לפקודתך".
"ובדרכך, קרא לאשתי, ואמור לה להביא עימה את הסאקה המשובח ההוא
שרכשנו לא מזמן."
הירשי קד ויצא, והמלך חשב לעצמו... "כן. זהו אכן סאקה משובח".

 

"פירות טריים", התריסה לעבר טסוקה המוכרת השמנה בדוחן הפירות
של השוק.
למה לכל הרוחות היא חושבת שזה מעניין אותה?
"ילדה חמודה, רוצה פירות טריים?"
"לא אני לא רצה פירות טריים", ענתה בכמה שפחות עצבנות, "אבל
סלחי לי גברתי, את יודעת אולי איזה חנות באזור יכולה למכור
קרניים של דרקונים?"
אך המוכרת התעלמה ממנה והמשיכה לצעוק בקול: "פירות טריים פירות
טריים.
עכשיו תסכולה של טסוקה גבר אפילו יותר. לא רק שהשאלה על קרני
הדרקונים נשמעה לה מטופשת יותר ויותר בכל פעם, ולא רק שהיא כבר
שעתיים לבדה בשוק המסריח הזה. אלה שכמעט ללא יוצא מן הכלל כל
המבוגרים התעלמו ממנה או נפנפו אותה בגסות. כזה מקום הוא העיר
הגדולה, כל אחד עוסק בעניינו ולאף אחד לא אכפת מהאחר. היא
העדיפה את הכפר, שם היו כולם נחמדים אליה ודואגים לשלומה. היא
כבר התחילה להתגעגע. לכפר, למשפחתה, אפילו ליואן שאותו חיבבה
מאוד.
אך כמובן שבשום פנים ואופן לא עלתה בראשה מחשבה לוותר. טוב,
אולי עלתה בראשה מחשבה כזו, אך היא בשום פנים ואופן לא תוותר
על מה שהיא רוצה, על המשימה שלה.
טסוקה החליטה לשנות טקטיקה. מכיוון שממילא אין לה מושג איפה
לחפש את החנות, והיא צריכה לשאול. אין לה סיבה להיות בשוק
המסריח הזה שבו כולם עסוקים כל-כך. היא תלך מעבר לגבעה, איפה
שהיו כל הבקתות נוחות המראה של תושבי קיוטאשי, שם תוכל לשאול
אנשים ולקבל יותר תשומת לב.
אך בטרם הלכה, משהו הסיח את דעתה. ברגע מסוים, נוצר לכמה שניות
מאין שביל ריק מאדם בשוק ההומה, שהוביל בדיוק אל צייר זקן,
שהציג את אומנותו בדוכן עץ רעוע.
זה היה מראה יפה לדעת טסוקה, והיא הייתה חייבת להידחף בהמון על
מנת ללכת לדוכן של אותו צייר זקן.
"אני אוהבת מאוד את הציורים שלך", אמרה לצייר לאחר התרשמות
קצרה.
"מה האהובה עליך מבין יצירותיי?" שאל.
"המממ..." חשבה, ואז ראתה ציור, שבו נראה נהר גדול הנפרס על
פני מדשאות ירוקות אין סופיות, ובאמצע הנהר עומד איש גדול
שפורס את ידיו לשני כיוונים. על יד אחת עומד איש קטן שמסתכל
מטה, ועל ידו השנייה נראית חיפושית מוזרה שמסתכלת מעלה.
"את זה", אמרה והצביע על הציור, "הוא הכי יפה."
"הממ... גם אני מאוד אוהב אותו, אך נראה שאנחנו היחידים. אני
כבר המון זמן לא מצליח למכור אותו".
"אני חושבת שאני יודעת למה. אני בטוחה שכל האנשים מסתכלים על
הענק במרכז התמונה ולא מצליחים להבין אותו. כאשר מה שבאמת יפה
בציור זה הנהר והמדשאות".
"מעניין..." אמר הצייר וליטף את זקנו. "קיבלתי הרבה פרשנויות
על הציור. אך נראה ששלך הכי מדויקת עד עכשיו. את יודעת מה?
אעשה איתך עסקה כזו. מכיוון שככול הנראה את היחידה שיודעת באמת
להעריך אומנות בעיר הזו, אז בפעם הבאה שיבוא לקוח תנסי למכור
לו את הציור. אם תצליחי, תקבלי חצי מהכסף, אם הציור לא ימכר
בימים הקרובים, את יכולה לקבל אותו. מה את אומרת?"
"הייתי רוצה, אבל יש לי משימה קודמת", אמרה טסוקה ביתר
חשיבות.
"אז תספרי לי", אמר וחייך, "אולי אוכל לעזור."
"אני צריכה למצוא חנות שמוכרת קרניים של דרקונים", אמרה ונשמעה
לעצמה מאוד מטופשת.
"קרניים של דרקון אמרת... אני יודע איפה עלולים להיות דברים
כאלה", אמר, כעונה על שאלה לגיטימית למדי וטסוקה לא יכלה
להסתיר את התרגשותה. "איפה? איפה?" שאלה.
הוא הסביר לה איך להגיע. זה לא היה רחוק וטסוקה הודתה לו עד
מאוד.
היא החלה ללכת. במצב רוח הרבה יותר טוב למען האמת, הצייר הנחמד
מאוד עודד אותה והיא שוב הייתה מלאת מרץ להמשיך. במרחק מה
הסתובבה להסתכל שוב על הצייר הזקן אבל ההמון כבר חסם את מסלול
ראייתה והיא המשיכה. אך שכבר הייתה לבסוף מחוץ לשוק, לא יכלה
שלא להסב את מבטה בשנית, למשמע קול בכי של ילד קטן. היא ראתה
אותו, הוא היה אפילו הרבה יותר קטן ממנה, בטח בן 5 לכל היותר,
וכנראה אבד להוריו.
אוף, התעצבנה. למה אני היחידה שרוצה לעזור לו, למה לאף אחד פה
לא אכפת מילד בוכה?
היא ניגשה אל הילד, ישבה לידו וליטפה את שערו. "למה אתה בוכה
ילד?"
"אני רוצה את אמא ואבא ואני לא יודע איפה הם", כמובן.
"אל תדאג, נמצא אותם ביחד. איך קוראים לך?" טסוקה אף פעם לא
עזרה לילד קטן, היא הייתה ילדה בעצמה, אבל היה נראה לה שעשתה
את זה ממש טוב לבינתיים.
"קוראים לי מינו צ'ו, איך קוראים לך?"
"לי קוראים טסוקה ו..."
"יש לך שם מוזר", קטע אותה.
"קום כבר, אם נשב פה כל היום ונבכה לא נגיע לשום מקום נכון?
צריך לחפש את הוריך", פסקה. היא שמה לב שהיא חוזרת על משפטים
שמבוגרים נהגו לומר לה בעבר. זה לא טוב חשבה, היא תצטרך להיזהר
לא להיות מבוגרת, אם לא תעמוד על המשמר זה לבטח יכול פשוט
לקרות יום אחד, לא ולא.
טסוקה גם זכרה משהו, על זה שאם הלכת לאיבוד, אתה צריך להישאר
במקום ולא לזוז, כדי שההורים ימצאו אותך. אבל זה לא נשמע לה
הגיוני כלל וכלל. הרי אתה באיבוד, סימן שההורים שלך לא מוצאים
אותך, וצריך לחפש אותם.
"איך קוראים להורים שלך?"
"לאבא שלי קוראים מינו צ'ו, כמוני, ולאמה שלי קורים ג'ינג
מינג, אבל אני תמיד קורא לה אמא".
היא לקחה את מינו צ'ו הקטן ביד, והחלה מסתובבת איתו בשוק,
קוראת בשם הוריו, ושואלת אותו כל מני שאלות כדי שירגיש בנוח
איתה, אפילו שאלה כמה מוכרים אם  ראו את הוריו, אבל הם לא
הכירו אותם.
העיר, חשבה. פה היו כולם זרים זה לזה, בכפר שלה כולם הכירו את
כולם. בהחלט עדיף לגור בכפר.
טסוקה קיוותה לפחות, שההורים שלו יהיו מספיק חכמים לדעת שאם
איבדו אותו בשוק, עליהם לחפש אותו פה, ולא במקום אחר. אחרת
העסק עלול בהחלט להסתבך.
הם חיפשו כבר יותר מחצי שעה ללא הועיל, לפתע צצה בראשה המחשבה
שאולי הוריו נטשו אותו. זה יהיה אסון כמובן. היא לא תוכל
להשאיר אותו לבד, היא תצטרך לקחת אותו איתה. בכפר בטוח יקבלו
אותו ואולי יוכל לגור אם משפחתה. לא היה לה אכפת אח קטן, אבל
היא לא תהיה מוכנה בשום אופן להתחלק איתו בחדרה, שמילא היה כבר
כה קטן. הוריה יאלצו לבנות לו חדר חדש. או אולי לה חדר חדש
גדול יותר והוא יעבור לחדרה שלה. בעצם זה לא יהיה כל-כך נורא.
הוא על בטוח יאהב את הכפר והיא תוכל לקחת אותו לנהר וללמד אותו
לשחות. נו טוב, ממילא עדיף לו לא לגור אם הורים כאלה שמאבדים
אותו או נוטשים אותו. הממ... היא כבר צריכה להמשיך במשימה, היא
תחפש עוד קצת ואז תיקח אותו איתה.
ואז שהתחילה לתהות לגבי האפשרות שאולי זו לא אשמתם של הוריו,
ושזה בעצם יהיה מעשה נורא לקחת אותו איתה. או אז נבהלה לשמע
צרחה מאוד חזקה של אישה, אשר דוחפת את ההמון ורצה הישר עליהם.
היא הייתה יפה, בעלת תווי פנים עדינים ביותר יחסית לכאלה של
אישה מבוגרת.
"מינו, מינו שלי", התייפחה האישה וחיבקה חזק את ילדה, "כמה טוב
שאתה פה איתי, כל-כך דאגתי והתגעגעתי". הילד בכה וחיבק אותה
חזק. טסוקה החליטה שהוא לא בכה כי כל-כך סבל, היה לו כיף איתה,
פשוט הבכי של אימו עורר בו התרגשות, וגם בה למען האמת, פתאום
נורא התגעגעה לאימה ולכפרה הרחוק, לעזאזל. דווקא אחרי שמצב
רוחה כל-כך השתפר.
נו, טוב, חשבה. אימו של מינו צ'ו נראתה אמא טובה ודואגת אחרי
הכל. אבל עדיין זה ממש לא בסדר. אפילו אם זה היה בטעות, זה ממש
חוסר אחריות לאבד ככה ילד ממש קטן. ולכן יש לנזוף בה. "תסלחי
לי גברתי", אמרה טסוקה בקול, "אבל אני רוצה להגיד לך, שזה ממש
חוסר אחריות מצידך לאבד ככה את ילדך."
האישה, אשר הבחינה לראשונה בטסוקה נראתה מבולבלת לרגע. ואז בלי
שום אזהרה התנפלה עליה בחיבוק גדול. "הו תודה, תודה לך ילדה
נפלאה. הרי זו היית את ששמעתי קוראת בשמי. בלעדיך לא הייתי
מוצאת את מינו שלי, מי יודע כמה זמן. הו אני כל-כך מודה לך."
טסוקה, ששכחה לחלוטין מהנזיפה עקב התקפת החיבוק הפתאומית,
הייתה עסוקה כרגע בלנסות לנשום.
אבל להקלתה, האישה. בעצם צ'ינג מינג, הרפתה. לאחר חיבקה את
מינו בשנית ואז הביטה בטסוקה.
"הו! ואת עוד כל-כך קטנה, מהו שמך ילדתי?" לא כל-כך קטנה, חשבה
טסוקה. ולא הצליחה להבין מה משמעות ה"הו" שאמרה בכל משפט.
"קוראים לי טסוקה, ואני כבר בת עשר", הדגישה.
"טסוקה זה שם יפה אבל כבר מאוחר, הוריך שלך ודאי מודאגים בדיוק
כמו שאני הייתי, הם שלחו אותך לקניות בשוק?" שאלה, ואז המשיכה.
"אוי... בגלל שהיית כה טובת לב אל מינו שלי, החלפת את דאגתי
בזו של הוריך, אנא, חזרי מהר. האמיני לי שלא היית מייחלת לאף
אם בעולם את ההרגשה האיומה שבדאגה לילדה."
"הממ..." היססה טסוקה, "אני לא גרה בקיוטאשי. משפחתי גרה בכפר
קוטאסו אשר במערב הארץ הצפונית."
"אז הצטרפת למשלחת הכפר", גילתה האישה.
"לא..." עכשיו טסוקה כבר חייכה בביישנות."יצאתי לקיוטאשי לבדי,
אני צריכה לקנות פה קרן של דרקון ואז אחזור".
"אוי לי" ג'ינג מינג כיסתה את פיה בידיה. "את פה לבדך! האם
הוריך הסכימו לך לנסוע לבדך למסע כה מסוכן?"
האמת שהיא לא בדיוק שאלה אותם. היא אמרה לאחד מילדי הכפר
להודיע להם שהיא נסעה לבקר מכר ושלא ידאגו ושהיא תחזור עוד כמה
ימים. אך היא אמרה לו במפורש להודיע להם רק יום אחרי שיצאה, על
מנת שלא יעצרו בעדה.
הם לבטח באמת נורא מודאגים, אך צריכים לדעת סמוך עליה.
"טוב, לא בדיוק..." החלה עונה בהיסוס "אבל הודעתי להם, וחבר
טוב ליווה אותי בדרך, וחוץ מזה אין לי שום בעיה לנסוע ללא
הורי. אני לא מפחדת", הדגישה, וג'ינג מינג הסתכלה עליה רגע
קצר, במבט של הו-איזה-ילדה-קטנה-ומסכנה, כן, זה מה שזה היה..
בכל אופן טסוקה לא אהבה שמרחמים עליה. ולכן אמרה ברשמיות,
"שמחתי לעזור לך למצוא את בנך, גברתי. אך חוששת אני שעלי לזוז
לדרכי. אני מאחלת לך יום טוב ולהבא שמרי על בנך טוב יותר". לא
רע, חשבה לעצמה ופנתה להסתובב וללכת משם.
"חכי רגע, טסוקה", טסוקה הסתובבה. "אני לא אמרתי שאת מפחדת
ובטח שלא חשבתי כך.
אני רק רציתי להגיד לך שעכשיו כבר מאוחר, והחנות שאת מחפשת
לבטח כבר נסגרה. אם עוד לא בחרת לך מקום לינה, אשמח להציע לך
לישון בביתי ובית בעלי. אז כמובן תוכלי אם בוא השחר לקנות את
קרן הדרקון ולחזור לכפרך."
טסוקה אהבה את השינוי בגישה ונענתה בחיוב להצעה. גם מינו צ'ו
שמח מאוד ואמר בהתרגשות. "טסוקה באה לבקר, טסוקה באה לבקר."
וכך צעדו שלושתם וחלפו על פני חלק ניכר מקיוטאשי. הכל היה
כל-כך מסודר כאן, חשבה. קבוצות קטנות של בתים, מסודרים שורות
שורות, ובניהם שבילים המובילים אל אזורי מגורים אחרים או
כיכרות יפות אם בארות מים במרכזם או אזורי חנויות למיניהם.
ובמרכז העיר, היה ניתן לראות את הארמון העצום והמדהים של
ליאנג, מלך ארץ הצפון. על אחת הגבעות שבהם עברו, טסוקה יכלה
לראות את גן הארמון מבעד לחומותיו, או אז היא הייתה חייבת
לעצור. שכן, היא הייתה בטוחה שמעולם לא ראתה מראה כה עוצר
נשימה. שביל מאבנים אדומות חצה את הגן על פתח הארמון, ומשני
צדדיו היו ברכות דגים מוקפות באבנים. כל עיגול אבנים היה מוקף
גני ורדים. בכל גינה היו ורדים בצבע אחר. אדום, שחור, לבן,
ורוד. ועוד מני ערבובים. מאחורי אחד הגנים נחה לה באר מים
גדולה, שהייתה מוקפת בארבעה עצים במרחק שווה מימנה, ובין כל עץ
היו שלושה ספסלי אבן. על אחת השלישיות, ישבו שלוש נשים צעירות
וצחקקו. על ידם, שני גננים השקו את הורדים, ועל המדשאות ישבו
מפוזרים בקבוצות קטנות, כל מני אנשים שעל פי תלבושתם היקרה
למראה היה ניתן לדעת שהם יועצים, שרים, או בעלי תפקיד מרכזי
אחר בממלכה.
אך כל אלו, רק יכלו ברמת הכמעט להשתוות לארמון עצמו, שרק גודלו
יכל לגבור על צבעו הלבן כשיש. ארמון שכזה השרה הרגשת ביטחון
מסוימת, הרגשת התפעלות. טסוקה מעולם לא ראתה מבנה גדול בהרבה
מבתי הקש והטיט הקטנים של כפרה, ומראה ארמון זה הותיר בה רושם
רב.
"הוא יפה, נכון?" שאלה ג'ינג מינג.
"הוא יפהפה", הסכימה טסוקה מבלי להסיר ממנו מבטה.
"אך אני חוששת שנצטרך להתחיל לזוז, מתחיל להחשיך ובעלי, שנשאר
בבית למקרה שמינו יחזור, לבטח מוכה דאגה."
"הו כמובן, צר לי" היא הרגע אמרה "הו"? האישה הזאת משפיע עליה
לרעה, היא לא תגיד יותר "הו". הם המשיכו ללכת, אך אחרי מספר
צעדים בלבד, טסוקה שמעה במרומים רשרוש כנפיים חזק.
באמרה לעצמה שזה רשרוש כנפיים הרבה יותר חזק משל ציפור כלשהי,
נרגשת, הסתכלה מעלה וראתה את מה שכה ציפתה לראותו. כך שעכשיו,
בשום פנים ואופן לא יכלה לזוז ממקומה.
דרקון טס במהירות לכיוון הארמון, עם כנפיים כה גדולות הוא יכל
לעוף באופן כה אצילי, כמעט שלא ראו אותן זזות. הוא היה מהיר,
מהיר מאוד, היה אפשר לדעת שהשמים שייכים לו, וצבעו, כל-כך לבן
וצחור, כצבע הארמון אם לא יותר.
אם היית מנסה להשוותו לקאטשינרה הרי היית נכשל פעם אחר פעם,
בהשוואה עליו, הייתה ציפור סתמית.
ג'ינג מינג בהתה בטסוקה. עד שעקבה אחר מבטה וראתה מה הסיח את
דעתה בשנית.
"הו. זהו שיובאנורא", היא הסתכלה על עיניה הנוצצות של טסוקה
וחייכה. "כן. יש הרבה דברים יפים בקיוטאשי."
טסוקה רק הייתה חייבת לראות אותו נוחת באלגנטיות מושלמת ואז
המשיכו השלושה ללכת.
"למלך יש דרקונים כעוזרים?" שאלה טסוקה.
"עוזרים? לא ולא, מזל שלך שיובאנורה לא שמע אותך," היא צחקה
"דרקונים זוהי חיה אם הרבה מאוד כבוד ויובאנורא הוא יותר..
שגריר הדרקונים, התומכים בשיתוף פעולה עם בני אדם. אבל הוא גם
יועצו וחברו של המלך, לפחות על פי מה שהשמועות אומרות."
שיתוף פעולה? חשבה, "האם המלך הצליח לגייס צבא של דרקונים?"
"אני לא שמעתי אף שמועה מבוססת כזו, אך כולם מניחים שכן.
כלומר, אם המלך כבר הצליח להשיג את אמונם, צבא של דרקונים
נושפי אש יכול להיות נשק סודי לא רע בכלל."
"כן", הסכימה טסוקה. ואז שאלה, "אם הדרקונים מדברים בשפתנו, את
יודעת למה יש להם שמות כל-כך מוזרים?"
"הדרקונים לא מדברים רק בשפתנו. הם יודעים הרבה שפות ויש להם
גם שפה משלהם, שאני מניחה שפרושי השמות הם משם. מלבד, השמות של
הדרקונים שאת שומעת הם רק קיצורים של שמם האמיתי."
"באמת?" התפלאה. היא חשבה שהשמות שלהם מסובכים גם ככה. "מהו
שמו המלא של יובאנורא?"
"הו, אף אחד לא יודע. לבטח אפילו לא הוא". שג'ינג מינג ראתה את
התמיהה במבטה של טסוקה, הסבירה את עצמה. "השמות של הדרקונים,
מורכבים משמות כל אבותיהם, במשך של לפחות מאה דורות. כך שלכל
דרקון שנולד ניתן בעצם תוספת שם, שאותה מבטאים אחרונה.  אני
יודעת ששמו של יובאנורא במשך שלושה דורות הוא,
שינראדה-קארשיושין-יובאנורא. במקרה שתתקלי בדרקון, תזכרי
שלקרוא לו בפחות משלושת שמותיו האחרונים זהו חוסר כבוד. אך מצד
שני הדרקונים לא מגלים לאף בן אנוש את יותר משלושת השמות
הראשונים. זהו על פי דעתם, יתר כבוד לבני אדם."
"אז... איך הדרקונים קוראים זה לזה?"
"לעולם אל תזלזלי בזיכרון של דרקון. אני בטוחה שהם יכולים
לזכור לפחות חמישים דורות של שמות, אך לא נראה לי שבכל פגישה
אם אחיהם הם נוקטים בכולם. לבטח יש להם איזהו הסדר."
"אני מכירה דרקונה זקנה אחת שגרה ליד הכפר שלי. קוראים לה
קאטשינרה אבל כולם קוראים לה רק קאט", טסוקה חייכה. "זה לא
מפריע לה, אבל רק כי הזיכרון שלה ממש גרוע. היא בטח לא זוכרת
אפילו את השם השני שלה."
"אני רואה שדרקונים מאוד מעניינים אותך. לצערי, הידע שלי מאוד
מוגבל בנושא". ג'ינג מינג לפתע העלתה חיוך על שפתיה. "את כה
מזכירה לי את בני הבכור, איקאטי. גם הוא, מי שהיה קטן... עולם
הדרקונים כל-כך קסם לו.
הוא יודע עליהם המון, קרא כל-כך הרבה ספרים... יש לנו כמה בבית
אם תרצי לעיין."
"כן אני רוצה", פתאום היא הבינה כמה מעט ידעה עליהם. נו בטח.
כמעט כל מה שהיא ידעה היה בזכות סיפוריו הטיפשיים של סימוסו.
"איפה איקאטי עכשיו, הוא גר בביתכם?"
"לצערי כבר לא. הוא כבר בן עשרים ושלוש ולפני כשנתיים, עזב
לבית משלו. אך למזלי הוא גר עדיין בקיוטאשי, לא רחוק מכאן".
"הממ הוא נשמע נחמד, הייתי רוצה להכיר אותו."
"הוא מאוד נחמד, את תאהבי אותו." ג'ינג מינג חייכה וגילגלה את
עיניה לכיוון למעלה וימינה. "הוא לומד עכשיו מסחר חוץ, אצל
מורה מאוד מכובד בממלכה, והוא גם תלמיד מצטיין. אך את זה
גיליתי לבדי, הוא מאוד צנוע ולרוב לא מספר לנו הרבה. אבל לצערי
הרב הוא אינו בביתו בימים אלו, הוא יחזור מהמלחמה רק בעוד
כיומיים."
"מלחמה?" שאלה טסוקה בהפתעה, "איזו מלחמה?"
ג'ינג מינג נראתה כנזכרת במשהו ואז ענתה. "לא שמעת? היה ניסיון
התקפה קלוש של דווי, מלך ארץ המערב הטיפש, אך הם ישר נסוגו ולא
היו כמעט נפגעים. אוי לי. אין לך מושג כמה דאגתי עד ששמעתי
חדשות אלה. אך הו ראי, כבר הגענו. מרוב הדיבורים בכלל לא שמתי
לב לזמן."  
לטסוקה בהחלט היו עוד מספר שאלות בנושא, אך דעתה הוסחה למראה
שנגלה מבעד עיניה.
"וואו. פה אתם גרים?" הבית היה גדול ביותר, וגם יפה. למרגלותיו
נפרסה חצר יפהפייה וגדולה גם כן, עם גן פרחים צהובים וכתומים
שטסוקה עוד לא ראתה. כמעט היה אפשר להגיד שזוהי גרסה מאוד
מוקטנת של הארמון. "אתם בטח ממש עשירים."
ג'ינג מינג חייכה. "טוב, בעלי מתפרנס בכבוד."
טסוקה שמה לב שמבוגרים חייכו הרבה כשדיברו איתה. היה נראה לה,
שזה קורה רק כשהיא שאלה שאלות לא מקובלות, שהם לא רגילים
לשמוע. זה היה דומה לחיוך של מבוכה, יכול להיות שהם מרגישים
נבוכים מילדה קטנה? לבטח לא, לפחות ג'ינג מינג לא נראה כזאת.
"מינו צ'ו שלי, חזרת", נשמע קול שלוו כזה, של אדם בוגר. אביו
של מינו צ'ו חצה את החצר לעברם כשידיו פרוסות לרווחה.
מינו רץ ישר לעברו, וקפץ עליו לחיבוק גדול. "אבא!"
"הו ילדי שלי, איך דאגתי."
"הלכתי לאיבוד אבא! אבל טסוקה מצאה אותי וגם את אמא, והיא גם
נחמדה."
"טסוקה ילדתי" אמר מינו צ'ו והניח יד אחת על כתפה. "לעולם לא
תשערי. כמה אני ואשתי מודים לך."
מינו צ'ו היה איש גדול, וכך גם כף ידו. ולמרות תווי פניו
החדים, לטסוקה היה נדמה שהוא אדם רך ועדין כאשר הניח עליה את
ידו. "אמ כן, זו רק הייתה חובתי..." אמרה את המשפט המטופש והיא
קיוותה מאוד שלא הסמיקה.
"אני בטוח שהוריך יהיו מאוד גאים בך כשישמעו מה עשית", אמר
מינו צ'ו והיה נדמה שהוא עמד לומר דבר מה נוסף, אך ג'ינג מינג
נכנסה לדבריו. "אני חושבת שיהיה מספיק זמן לדיבורים אחר כך,
כרגע אני בטוחה שהילדים מתים ברעב, האין זה כך?" טסוקה לא ילדה
שלהם. אך ביטנה חלקה עליה בנושא, שכן הזכרת האוכל עשתה לטסוקה
בהחלט תיאבון. אם חשבה על זה, היא לא אכלה כלום מאז ארוחת
הבוקר מלפני פרידתה מיואן. "כן אשמח לאכול."
"מצויין" אמרה ג'ינג מינג. "ילדי, אולי תזמין את טסוקה לביתנו
ותעשה לה סיור, אני ובעלי נבוא עוד מעט ונגיש לכם ארוחה למופת,
מגיע לכם אחרי יום כה ארוך ומפרך."
"בואי טסוקה, תראי את החדר שלי ואת דרקון אש", אמר מינו ומשך
את ידה, "דרקון אש הוא בעצם החתול שלי", מיהר מינו לומר על מנת
להרגיעה.
הוריו של מינו כנראה רצו לדבר לבד אם שילחו אותם ככה. מן הסתם
לדבר על טסוקה. חשבה.
אבל בעצם זה חייב להיות משהו טוב,  הרי היא עזרה להם עד מאוד.
אך מבט מהיר לאחור קלט עיניים עגומות על פניה של ג'ינג מינג,
וכנראה שלא כך היה הדבר. האם היא מטרד? האם היא מעמסה כלשהי
עליהם? לא הייתה דרך לדעת ובכל אופן אין זה משנה. היא תצא עם
שחר. אם כי נראה כה נוח להתגורר אצלם כמה ימים, לאכול אוכל טוב
ולישון במיטה רכה, ואולי אף לפגוש את בנם הבכור ולדבר איתו על
דרקונים. אך אל לה לשכוח את הסיבה להימצאה כאן, בקיוטאשי
הגדולה והיפה. יש לה משימה והיא כבר עברה דרך ארוכה עד עכשיו.
היא לא תוותר.
הם נכנסו פנימה וטסוקה התרשמה מהעובדה, שפנים הבית עלה אף על
יופייה של החצר. הם כל-כך עשירים חשבה. זה בטח נחמד להיות
כל-כך עשיר.
"הנה דרקון אש", אמר מינו צ'ו בגאווה והצביע על חתול ג'ינג'י
שמן ועצלן. "אל תדאגי טסוקה. הוא לא יפגע בך לרעה."
"אבל במקרה שהוא יחליט להיות עוין פתאום, ויתקיף אותי. אתה תגן
עלי נכון?"
"כמובן. אבל דרקון אש הוא חתול טוב, ולא יפגע בזבוב", אולי כי
לא יכול לתפוס זבוב, חשבה טסוקה.
דרקון אש ילל ומינו צ'ו הצהיר שהוא כנראה גם רעב, ושאל את
טסוקה אם זו תרצה לעזור לו לאכיל אותו.
אך טסוקה סירבה בטענה, שכך אצבעותיה עלולות להימצא בסכנה.
לאחר מכן  הוריו של מינו חזרו וארבעתם התיישבו על השולחן. אחרי
זמן קצר הגיע אחד המשרתים, והגיש על השולחן ארוחה כזו שטסוקה
מעולם לא ראתה. ובכן, היא לא הכירה חצי מהמאכלים שהיו שם, כך
שאם ראתה לבטח לא זיהתה שזהו מזון. אפילו ריחות המזון העזים
היו חדשים לה, אך אלו לא הטעו אותה, והיא הרגישה את פיה מתמלא
בריר.
הו כמה שהיא חגגה שם. היא טעמה כל מאכל. ואחרי כל טעימה, שנקבה
ג'ינג מינג בשם המאכל ושאלה עם טסוקה אהבה אותו, שמחה לבשר לה
שזהו ללא ספק האוכל הטעים ביותר שטעמה מעודה, מה שברובו היה
נכון, מלבד הצלופח הממולא ברוטב סרטנים טיבטי. אותו טסוקה
השתדלה מאוד שלא להקיא ולהישאר מנומסת.
שהלכו לישון, טסוקה נשכבה על המיטה והגיע לאותה מסקנה בפעם
האחרונה באותו היום - אין ספק. כיף להיות עשיר. כשהיא תהיה
גדולה, החליטה. היא גם תהיה עשירה איכשהו. אך היא עדיין מעדיפה
לגור בכפר מאשר בעיר. כמובן, אלה אם כן התאפשר לה לגור בארמון
וזה יהיה בהחלט עדיף. כן.. זה מה שהיא תעשה.
לפתע, היא הייתה במקום כלשהו שללא ספק לא היה הארמון, היא
הצטערה. אך לתדהמתה לא היה נראה לה שהיא בכלל באזו.
זה היה מקום יפיפה עם מדשאות ענק, והיא שיחקה לה בנחל שחצה את
אותו העמק. בדקה איזה סוגי אבנים יש בתחתית הנהר. אחרי הפעם
השלישית שהיא צללה להביא אבן נוספת, הופיע הענק.
היא ידעה שהוא אמור להיות פה, וגם שהוא ענק לא מזיק. ולכן
הרשתה לו להרים אותה על כף ידו, עד שהייתה בקו אחת עם ראשו
בגובה עצום. טסוקה הייתה כה עסוקה בלהתפעל מהנוף שנגלה לעיניה,
עד שלא שמה לב לחיפושית המוזרה שנחה בכף ידו השנייה של הענק.
היא מייד הסתכלה כמובן וראתה שהחיפושית מתחילה ללכת על גופו של
הענק לעברה, אך בניגוד לחיפושית, טסוקה לא חשבה שהיא יכולה ככה
ללכת על גופו של הענק, כי היא הרי טיפול.
היא שקלה אפשרות של קפיצה. זה באמת היה גבוהה ובטח מאוד מסוכן,
אז היא ביקשה מהענק שיוריד אותה. אך שזה לא הגיב והחיפושית
באמת הייתה קרובה, לא נותרה לה בררה אחרת והיא קפצה.
למזלה הרב היא נפלה קצת יותר לאט מבדרך כלל ונחתה בנהר ברכות.
אבל אז החיפושית קפצה אחריה וטסוקה החלה לשחות, אך לא ממש
הצליחה בכך והחיפושית התקרבה.
אין בררה היא תצטרך לקוות שהחיפושית ידידותית. "את רוצה להרוג
אותי?" שאלה את החיפושית.
"לא, אני רוצה שתעזרי לי לאסוף אבנים אדומות וירוקות", ענתה
החיפושית ולטסוקה הוקל.
"בסדר", ענתה וידעה, שאם תאסוף מספיק אבנים כאלה היא תוכל לעוף
בעזרתם.
החיפושית לפתע נעלמה וטסוקה הסתכלה טוב טוב, היא לא יכולה פשוט
להעלם. ואז ראתה מאין חור כזה בתחתית הנהר והחלה צוללת לעברו.
כאשר עברה בפתח, היא נפלה קצת ואז נחתה על מגלשת אבן כזאת
וגלשה במהירות במערה. מדי פעם ראתה אבנים מונחות בצדי המגלשה,
וניסתה לתפוס אותם. מה שלא היה קל כי היא גלשה ממש מהר אך בכל
זאת הצליחה לתפוס כמה אדומות ואחת ירוקה ושמחה מאוד. שכן עוד
מעט תוכל לעוף. היא בדיוק נפלה מהמגלשה אל מגלשה אחרת שלצידיה
היו הרבה אבנים ירוקות, שהיו שוות הרבה יותר מהאדומות, "בוקר
טוב מינו שלי, ישנת טוב?"
"כן אמא, אבל תהיה בשקט. טסוקה עדיין ישנה", לחש מינו צ'ו.
אך טסוקה כבר התעוררה, וכך גם הפסידה את כל האבנים הירוקות
שהייתה יכולה לאסוף אם לא היו מעירים אותה. אבל בעצם, נזכרה.
זה לא ממש משנה, כי היא לא באמת הייתה יכולה לעוף אם אותם
אבנים, זה היה רק חלום. ולמרות זאת התאכזבה. היא רצתה לחזור
לאסוף אבנים, אבל לבטח היא לא תצליח לחזור לישון ואם כן בטח לא
תחלום את אותו חלום, ולכן התיישבה במיטתה, שפשפה את עיניה
ואמרה בוקר טוב למינו ואימו.
"בוקר טוב טסוקה. סלחי לי על שהערתי אותך. אבל ראי, כבר בוקר
יום חדש."
"זה בסדר, אני ממילא כבר צריכה לקום."
"בואו למטה, ארוחת הבוקר עוד מעט מוכנה."
"ואחרי האוכל אבא יעשה לי שיעור רכיבה, נכון?" שאל מינו צ'ו.
"רק אם תגמור את כל האוכל בצלחת."
מינו גמר את כל שהיה בצלחתו, והם הלכו אל החצר האחורית.
טסוקה לא אמרה מילה על הסוסים, הם כבר נתנו לה כל-כך הרבה,
חשבה. אבל הם בטח יציעו לה גם לרכב כך שאין לה מה לדאוג. היא
כל-כך רצתה לרכב על סוס.
"רכבת פעם על סוס טסוקה?" שאל אותה מינו צ'ו האב.
אף פעם לא הרשו לה לרכב לבד, את זה מלמדים את ילדי הכפר רק
מגיל שלוש עשרה. כפר מטופש. אבל תמיד היה נראה לה שהיא תהיה
ממש טובה בזה. "רכבתי הרבה פעמים" ענתה, ייתכן שתתפדח אך היא
לא יכלה לקחת את הסיכון של לפספס הזדמנות חד פעמית זו.
"רוצה לרכב על צונמי, בזמן שאני מעביר לבני שיעור?"
"אוקיי.
"זה המפתח לשליטה. הסוס צריך להרגיש את עדינותך, כאשר הוא בטוח
בעוצמתך. אם את מעבירה לו מסר זה, תזכי בכבודו. וזכרי, סוס היא
חיה אצילית מאין כמוה, וצריך לנהוג בו בהתאם."
ברגע שראתה שמינו צ'ו ובנו עסוקים בענייניהם, החלה עולה על
הסוס שעליו מינו צ'ו הצביע, היא תפסה באוכפו ביד אחת, וקפצה
בכל כוחה על גב הסוס, היא הצליחה לעלות באופן חד וחלק. אסור לה
לעשות טעויות אם היא רוצה את כבודו של הסוס. ואז ריכזה הרבה
כוח ברגלה, כך שנתנה לו מכה לא חזקה במותנו, אבל מכה שתדגיש,
שיש לה הכוח לתת לו מכה הרבה יותר חזקה. זה עבד. הסוס התהלך
בצייתנות וטסוקה הייתה מאושרת, היא באמת טובה כמו שחשבה. "יפה
מאוד טסוקה, יש לך שליטה טובה", שמעה את מינו צ'ו קורא מרחוק.
ועכשיו היא תגרום לו לרוץ. היא נתנה לו מכה קצת יותר חזקה
והסוס... המשיך ללכת בצייתנות. נו טוב. היא פשוט לא ידעה איך
גורמים לסוס לרוץ, אבל אחרי כמה ניסיונות הצליחה להוציא ממנו
מאין דהירה קלה.
כך המשיכה בניסיונות וטעויות לטייל לה בחצר הבית שעות ארוכות,
ולהשתפר ברכיבה מרגע לרגע. אין ספק שאהבה סוסים עד מאוד, וכבר
לא יכלה לחכות שיהיה לה אחד משלה. אבל מספיק. היא בזבזה די
והותר זמן על שעשוע ועליה להתכונן וללכת. לכן ירדה מהסוס, קשרה
אותו באורווה והודתה רבות למינו צ'אן על האירוח הנפלא והבטיחה
לבוא לבקר בכל פעם שתהיה בסביבה ושהיא לעולם לא תשכח את נדיבות
ליבם כמובן.
"אבל טסוקה... חכי רגע," עצר מבעדה מינו צ'ו, "אני חושב שזה לא
יהיה רעיון רע, אם תבואי אלינו לשלום אחרון לפני שתצאי חזרה
לקוטאסו, אנחנו מאוד נשמח אם תצטרפי אלינו לארוחת ערב, אין ספק
שלא תזיק לך ארוחה טובה לפני מסע כה ארוך. וגם אשתי עוד לא
נפרדה ממך, זה יהיה בסדר מצדך?"
"כמובן, אני אשמח."
הוא נעמד ופרס את זרועותיו לרווחה, בדיוק כפי שעשה עם בנו.
טסוקה קרבה עליו והם התחבקו.
אלו אנשים נחמדים חשבה, כנראה שגם בעיר יש כאלה. אבל היא
ביזבזה יותר ממספיק זמן, וזה לא היה אחראי מצידה. נו טוב.
עכשיו היא תצטרך לזכור את ההסבר שניתן לה על מנת למצוא את
חנותו של... מה היה שמו? סואי...  אה כן, סואי היי.
מסתבר, שבקיוטאשי היו שני אזורי מסחר והאזור שאליו נדרשה
להגיע היה ברובע המזרחי של קיוטאשי, אז יש לה קצת דרך. לא שהיה
אכפת לה במיוחד, היא נהנתה מכל רגע בהתבוננות בנופים שכולם היו
חדשים לה. האזור שאליו פנתה, כפי הנראה, הכיל את האוכלוסייה
היותר עשירה של קיוטאשי ולרוב הבתים פה היה שטח עם חצר, חלקם
אף היה מפואר משל בית משפחת צ'ו, אך חלק קטן בלבד. שכן באמת
לעושר שכזה זכו רק מעטים.
זה עורר את סקרנותה לחשוב באיזה דרך, "מתפרנס מינו צ'ו בכבוד".
כנראה משהו סודי, הרי ג'ינג מינג לא גילתה לה בסופו של דבר. זה
חייב להיות גם עבודה בארמון, שכן לעוד איזה עבודות יש יוקרה כה
רבה?
אבל חוט מחשבתה של טסוקה נקטע כאשר נגלה אל מולה, אזור מסחרי
נאה, בניגוד גמור לשוק המסריח ששהתה בו לפני כן. זה בטח קשור
להבדלי המעמדות שסופר לה עליהם, כל ההטבות שמקבלים העשירים
והעניים לא. אבל לטסוקה זה לא נראה כל-כך נורא, ומלבד, זו בעיה
של העניים שהם לא מצאו עבודה יותר טובה.
למזלה, האדם הראשון ששאלה, הצביע לה בכיוון חנות בפינת הרחוב
שעליה התנוסס השלט, "תכשיטים, עתיקות ואוצרות", היא באמת
קיוותה שתמצא שם את מבוקשה, אחרי הכל, איש לא הבטיח לה שתמצא
שם קרן של דרקון שחור וייתכן שכל המסע הזה היה לא יותר מבזבוז
זמן. טסוקה נכנסה אל החנות.
"שלום ילדה קטנה. אם את רוצה לקנות משהו תמהרי, אני צריך ללכת
עוד מעט." אמר בקוצר רוח המוכר מאחורי הדלפק, שהיה אדם גדול
ושמן בעל פנים זעופות שכאלה. טסוקה החליטה שהוא צריך לקחת אותה
ביתר רצינות.
"שמי טסוקה ואני ביתו של ג'ו איין לי, סוחר עתיקות ידוע מארץ
המזרח, ונשלחתי כדי לברר בשבילו אם אתה מחזיק בחפצים מסוימים
שהוא היה מעוניין לרכוש". היא נהייתה כבר ממש טובה בדיבור הזה
של המבוגרים, חשבה. שבלי ספק היה שימושי ביותר, לפחות על פי
הבעת ההלם בפניו של סואי היי.
"הו אנא סלחי לי בת איין לי, כן. שמעתי רבות על אביך", הוא צחק
במאולץ. "הא. אפילו הייתי צריך לנחש שאת ביתו על פי הדמיון הרב
ביניכם."
טסוקה נאבקה בפיתוי להביך אותו, במשפט כגון, "אבל אני הרי ביתו
המאומצת" או, "אך אבי מעולם לא ביקר בקיוטאשי", אבל השפלת האיש
הצבוע הזה לא תעזור לה במשימתה ולכן: "אבי התעניין לאחרונה
בקרניים של הדרקונים השחורים, אני חוששת שזוהי מטרתי העיקרית
בשליחותו, האם יש ברשותך קרניים כאלו?" שאלה תוך כדי ניסיון עז
לא להפגין התרגשות, הרי זה יהרוס הכל.
"קרניים של דרקון שחור?" סואי נראה כחושב לרגע קצר. "כמובן
כמובן, בחנות של סואי יש הכל.
את תמתיני רגע, ואני כבר חוזר עם הקרניים". סואי הלך אל החדר
האחורי של חנותו, כנראה המחסן, ולמרות התרגשותה, טסוקה חשה
שמשהו לא היה כשורה. הרי זה היה קל מדי, ולמה שהוא ישים את
הקרניים הנדירות במחסן ולא בתצוגה? היא אמנם לא ידעה הרבה על
דרקונים, אבל בכל זאת ידעה שקרני דרקון הם דבר נדיר ויקר ערך,
בייחוד כאלה של דרקון שחור. האם ייתכן שהוא יביא זיוף? כמובן
שייתכן, היא כבר יודעת שהוא צבוע.
זו לא בעיה. היא תגיד במומחיות שהקרניים מזויפות. אם הם הדבר
האמיתי, הוא יתעצבן והיא תקנה אותן. אם הם באמת מזויפות אז הוא
יחייך בהתנצלות וימציא לה איזה תרוץ.
סואי חטף במהירות את הקרניים מידיה. "הו אז את מחפשת קרניים
אמיתיות של דרקון? הם באמת מאוד נדירות, רוב האנשים קונים
קרניים מדומות כמובן, לשם קישוט." הנה הגיע החיוך המזוייף, אך
היה ניתן לראות דרכו את עצבנותו של האיש. "אבל לצערי מאז
שליאנג הוציא את צייד הדרקונים מחוץ לחוק, בלתי אפשרי להשיג
קרניים כאלה."
"אתה רמאי ושקרן", אמרה טסוקה, שאכזבה ותסכול כאחד נפלו עליה
ברגע. "וחכה שג'ו אין לאי ישמע על זה." רגע, היא לא הגתה את
השם נכון. היא הייתה צריכה להשתמש בשם האמיתי של אביה.
"רגע אחד..." סואי נראה ממש עצבני. הוא הקיף את הדוכן והתקדם
לעברה. "אין לך אף אבא סוחר."
הוא הרים את קולו לכדי צעקה "את סתם כלבה כפריה שקרנית."
טסוקה התחילה לפחד. היא מלמלה משהו והחלה פונה לכיוון הדלת,
אבל אז עשה סואי תנועה מהירה, ותפס את חולצתה. "לא ולא, זונה
שקרנית שכמותך. את לא הולכת לשום מקום" הוא צחק. רק שהפעם
צחוקו היה נראה לה אמיתי למדי.
הוא הצמיד אותה לגופו והיא ניסתה לצרוח לעזרה, רק שפיה כבר היה
חסום בכף ידו.
"איש לא יבוא לעזרתך, זונה קטנה. עכשיו תצטרכי לשלם על החוצפה
והשקרים שלך".
הוא הצמיד אותה עוד יותר חזק לגופו, כך שעכשיו בכלל לא יכלה
לזוז. ואז במהירות הכניס את ידו אל מתחת לחולצתה. טסוקה חשה
חלחלה איומה עוברת בכל גופה והיא נרעדה. כל זה לא היה אמור
לקרות.
הוא החל להוריד את ידו כלפי החלק התחתון של גופה, אך טסוקה כבר
נשכה את ידו השנייה בכל כוחה. סואי צרח מכאב, והרפה מאחיזתו.
"חתיכת זונה..." הוא הניף ידו כדי להכות, אבל היא כבר הצליחה
לגמרי להשתחרר וחמקה.
טסוקה החליטה שהיא לא תספיק לפתוח את הדלת לפני שיתפוס אותה,
ולכן שראתה קורת עץ גדולה שעונה על הקיר, רצה אליה ונעמדה בינה
לבין הקיר.
"מה את חושבת ש..." התחיל סואי להגיד. אבל זה היה כבר מאוחר
מדי.
טסוקה קפצה גבוה ונאחזה בקורה, כך שהפילה אותה לעברו יחד עם
כובד משקלה. הוא אמנם הצליח לחסום אותה עם ידיו, אבל הקורה עם
טסוקה הייתה כבדה מדי והיא בכל זאת פגעה בראשו.
סואי התעלף.
טסוקה  נשארה עומדת רגע ארוך במקומה, די המומה, אבל גאה במה
שזה עתה עשתה.
לאחר זמן קצר, דלת החנות נפתחה. וגבר גבוה בלבוש שחור נכנס
פנימה והביט בסואי המעולף ואז בטסוקה.
"הוא תקף אותי, לא הייתה לי בררה, הוא..." אמרה נסערת.
"זה בסדר ילדה. ראיתי הכל." הרגיע אותה הגבר בלבוש השחור. "את
לא נראית מקומית, מאיפה את?"
"מכפר קוטאסו. הממוקם סמוך לנהר הסונימטס, במערב ארצנו, ארץ
הצפון."
האיש חשב לרגע, ואז אמר. "תגידי לי ילדה. מתי הגעת לקיוטאשי
ועד מתי את מתכוונת להישאר?"
"אתמול בבוקר. אבל אני אמורה לחזור היום". טסוקה הייתה
מבולבלת, ולא הבינה מה פשר כל השאלות האלו. אבל הוקל לה על שלא
שאל אותה למעשיה כאן. אז באמת לא הייתה יודעת מה לענות לאיש,
שעשה רושם של בעל סמכות כלשהי.
האיש חשב לעוד רגע אחד קצר, "מהו שמך ילדה?"
"טסוקה. טסוקה הונג, ביתו של סיה הונג."
"טסוקה. יש לך מקום לינה הלילה, כאן בקיוטאשי?"
"הממ טוב. בלילה הקודם התגוררתי בבית משפחת צ'ו. הם היו מאוד
נדיבים כלפי ואני מניחה שיסכימו לי לישון אצלם שוב."
"וכך תעשי", האיש דחף את ידו לחולצתו והגיש לה מסמך כלשהו.
"קוראים לי יאן גיא'צי, מפקד בצבא הנמיה של המלך ליאנג. אני
פוקד עליך בשם המלך להתייצב מחר בסמוך לשער המזרחי של הארמון
בשעה הזו. ועכשיו לכי לבית משפחת צ'ו".
טסוקה פחדה. האם סואי התעלף כמו שהיה נראה לה, או שמה הרגה
אותו? בכל אופן לא הייתה לה שום בררה, זו הייתה הגנה עצמית.
אבל האם היא תישפט על רצח ואת שארית חייה תבלה בכלא? האפשרות
חוללה בה אימה.
כשהגיע לבית משפחת צ'ו, גברת מינג קיבלה את פניה בחיוך רחב.
טסוקה סיפרה לה את כל אשר עבר עליה באותו יום ארוך.
"הו ילדה מסכנה שלי", אמרה ג'ינג מינג, וחיבקה אותה בחיבוק
אימהי חזק. "כל-כך הרבה עובר עליך. מה כבר האלים האלה רוצים
מילדה כה קטנה וטובת לב כמותך?" לטסוקה באמת שלא היה מושג.
"תקשיבי לי", המשיכה, "בעלי מכיר את מר גיאצ'י. הוא איש ערכים,
ואדם טוב. אם אמר לך שראה את כל אשר התרחש. אני משוכנעת שאל לך
לפחד במאום."
"אבל גברת מינג," שאלה טסוקה, שעוד לא נרגעה לגמרי. "מדוע את
חושבת שנקראתי להתייצב בפני אנשי הארמון?"
ג'ינג מינג חשבה שנייה ואז ענתה. "הם לבטח רוצים שתעידי כנגד
סואי בפני השופט.
למזלנו ממלכת ארץ הצפון היא ממלכה של צדק רב, ומאוד חשוב
שחלאות אדם כמותו ישבו בכלא, כדי שלא יפגעו עוד באיש."
ההסבר נראה לטסוקה הגיוני והיא הרגישה הקלה רבה. מר גיאצ'י
הזה באמת אמר שראה את הכל, וטיפשי מצדה לפחד.
אך זה לא היה רק המחשבה שתשב בכלא שהפחידה אותה כל-כך. היא
עדיין יכלה להרגיש את הגועל במגע ידיו, את הרגע בוא היא הייתה
בטוחה שתיאנס, חבל שהוא רק התעלף חשבה. ומייד התחרטה. לאיש לא
מגיע לאבד חיים ולאיש אין זכות לקחתם. כך לימדה אותה אימה ובכך
טסוקה האמינה בכל ליבה.
אבל היא ניצחה. הוא חשב שיוכל לפגוע בה בקלות כי היא קטנה אבל
הוא לא ידע עם מי הוא התעסק, טסוקה תהיה חזקה ואיש לעולם לא
יוכל לגעת בה לרעה.

בערב אותו היום, בזמן שטסוקה הייתה שקועה עמוקות באחד מספרי
הדרקונים שהראתה לה ג'ינג מינג, נשמעה דפיקה בדלת הבית ומר צ'ו
ניגש לפתוח.
הוא ואשתו בירכו את הזר לשלום והם ניהלו שיחה קצרה. אך להפתעתה
של טסוקה הקול ששמעה מהחדר הסמוך היה לה מוכר. היא לא יכלה
להצביע בדיוק, אז כמה וניגשה אל חדר הכניסה, ואכן. הזר לא היה
זר כלל וכלל.
"שלום טסוקה, נחמד לראותך". זה היה יאצ'ו, מכפרה שלה. אותו
יאצ'ו שראש הכפר שלח על מנת להודיע למלך על האיום של צבא
המערב. מעניין מאיפה הוא מכיר את משפחת צ'ו, תהתה.
"גם אותך נחמד לראות יאצ'ו", חייכה טסוקה ופנתה אל ג'ינג מינג.
"לא ידעתי שאתם מכירים".
"אה טוב... אנחנו..." ג'ינג מינג מילמלה משהו לא מובן. מינו
צ'ו מיד נכנס לדבריה. "האמת היא טסוקה שאנחנו לא מכירים."
"מה זאת אומרת?" שאלה מבולבלת, במיוחד לנוכח העובדה שכל
הנמצאים בחדר הביטו לעברה.
יאצ'ו דיבר. "באתי הנה כדי לדבר איתך טסוקה."
שתיקה קצרה. ואז, "טוב, אז... אתם תוכלו לדבר כאן בחדר הכניסה"
אמרה ג'ינג מינג. "אנחנו ממילא צריכים להשכיב את מינו לישון."
הם נשארו לבד בחדר, ואז טסוקה חיברה שתיים ועוד שתיים והבינה
מה קרה, "ההורים שלי", החלה, "הם בטח חשבו שקרה לי משהו. ושלחו
אותך כדי למצוא אותי. אני כל-כך מצטערת, הייתי צריכ..."

"לא" קטע את דבריה, "זה לא זה".
"אם כך, מה?"
"אני לא יודע אם שמעת, אבל הייתה מתקפה על ארץ הצפון, מכיוון
מזרח."
"שמעתי, אבל לא נגרם נזק ל..." ואז היא שתקה, יודעת מה היא
עומדת לשמוע.
"ההורים שלך טסוקה... הכפר כולו. הוא..." דמעות בעיניו, חיבק
אותה יאצ'ו.
טסוקה לא זזה ממקומה.

פרק 5 - החלטה קלה.

"ספר לי הירשי, איך מתקדמת קבוצת הילדים החדשה של גואו טאו? אם
אינני טועה הוא מאוד נלהב לאחרונה."
"אכן מלכי. הוא בטוח שכל החמישה יצאו גיבורים אחד אחד. אבל מצד
שני, ככה זה כל שש שנים."
"חמישה? לא היו ארבעה רק לפני שבוע ימים?"
"ממש לאחרונה הוא מצא ילד נוסף, או יותר נכון ילדה."
"ילדה אמרת."
"כן. והוא נראה מאוד בטוח לגביה. אבל אל לי לספר לך כל זאת
מלכי. גואו טאו אמור להיות ממש בדרך לכאן, לתת למלך דיווח
ממקור ראשון".
כמו בהתאמה מושלמת לדבריו של הירשי, דלת החדר נפתחה וגואו טאו
נכנס. "מלכי", פתח טאו בהלהבות, אך מבטו של ליאנג כנראה הזכיר
לו ששכח את ככלי הנימוס המקובלים, והוא קרע מיד.
"קום גנרל. אמור לי מה בפיך."
"מלכי", חזר בהתלהבות. "מצאתי את הילד האחרון, או יותר נכון
ילדה. היא מבטיחה ביותר. ניצולת כבר קוטאסו השנייה, כל משפחתה
נהרגה במתקפה האחרונה של דווי ואין לה לאן ללכת. כלומר, יהיה
לה רצון נקם מסוים לממלכות האויב."
"אתה אומר את כל אלה כאילו הם דברים טובים", נאנח ליאנג.
"הם לא, אני רק אומר שאין לדאוג לגבי מסירותה. ובנוסף תקשיב
לזה מלכי: אחד מקציני ראה אותה כשהיא מפילה קורת עץ גדולה על
המוכר בחנות העתיקות שתקף אותה, ובכך משאירה אותו רק בקושי
בחיים. והיא רק בת עשר!"
ליאנג צחק. "גנרל טאו, הדברים שעושים לך את היום... אתה באמת
יכול לגרום לילדה קטנה להיראות כמו רוצחת סדיסטית עם תאוות
נקם".
"זוהי הגנה עצמית מלכי".
"ומה בדבר הילדים האחרים?"
"גם מאוד מבטיחים, לא פחות מהילדה", אמר טאו. "אחד מהם, סומארו
שמו. כל-כך צעיר. לא יותר מבן שבע. יש לי תחושה מאוד טובה
לגביו."
"לא יותר מבן שבע? אינך יודע את גילו המדויק?"
"לא. אתה מבין... הוא לא יודע את גילו המדויק. מצאתי אותו
בעצמי באחד ממסעותיי לכפרים הנידחים. הוא חי לו ממש לבדו,
בהרים, כנראה ניזון מהטבע. ממש ילד פרא."
"נשמע מעניין. אבל זו הסיבה היחידה שבגללה חשבתה שהוא מתאים?"
"לא. מה שעוד יותר מפליא, הוא שבין חפציו נמצא גם ספר! הילד
כנראה יודע לקרוא. ומלבד, הייתה לי תחושה כמובן."
"אני מודה, זה באמת נשמע מעניין. ומה בדבר שלושת האחרים?"
"שניים מהם בנים של גנרלים גדולים, לאחד היה לי פשוט תחושה.
אני אומר לך מלכי שכל החמישה מבטיחים ביותר."
"בזאת גם הייתה בטוח לפני שש שנים בגיוס הקודם", נכנס הירשי
לשיחתם. "ומלבד כמה לוחמים טובים וכמה ממוצעים אף גיבור מפליא
ומדהים לא יצא לשורות ממלכת הצפון. ברצוני להזכיר לך גנרל טאו,
שאנו מצפים לזמנים קשים של מלחמה עקובה מדם בשנים הקרובות.
איני יודע אם יהיה לך אפילו מספיק זמן לאמנם כראוי."
גואו טאו התעלם מהירשי ופנה בשנית אל ליאנג, "האמן לי מלכי,
הגיוס הנוכחי יוצא דופן. ארץ אזו עוד תיראה גיבורים גדולים
וזמנים טובים יבואו עליה".
"אני מלא תקווה שכל דבריך הם אמת, גנרל", אמר ליאנג. "תומר לי,
האם אתה סבור שיהיה ניתן לדחוס את תקופת האימונים בקבוצתך
החדשה, משש שנים לארבע שנים?"
"מתאפשר מלכי", השיב טאו.
"אנה עשה כך."
"כן מלכי."
ארבע שנים, הירהר טאו. הילדים החמודים באמת שלא יודעים מה מצפה
להם.

 

משפחת צ'ו היו מאוד טובים על טסוקה. הם טיפלו בה כאילו הייתה
ילדה שלהם בזמן שחיכתה למחר. אז תצטרך להתייצב בשערי בארמון,
ולחכות שאנשי המלך יקבעו את גורלה.
אך טסוקה לא דאגה לגבי מחר. למען האמת לא היה לה כל-כך אכפת
מגורלה מחר. או שתשב בכלא. או שהיא תזוכה, ואז.. אז.. היא לא
בדיוק ידעה. הרי לא היה לה מקום לחזור עליו. היא תצטרך למצוא
עבודה. ספק עם מישהו ירצה להעסיק ילדה קטנה כמוה. אבל היא תהיה
עובדת חרוצה ובסופו של דבר מישהו יקבל אותה ויראה כמה טוב היא
עובדת. לגבי מקום לישון... אולי מי שיעסיק אותה יהיה אדם טוב
וייתן לה לישון בחנות שלו. ממשפחת צ'ו היא בהחלט לא תוכל לבקש
עוד. הם עשו למענה די והותר. הרי היא בסך הכל עזרה להם למצוא
את בנם. אבל הבית הזה שלהם היה בהחלט מקום טוב לשכוח את הוריה.
לא, לא לשכוח. פשוט לא לחשוב עליהם. היא בכתה מספיק כל הלילה,
וטסוקה לא אהבה לבכות. מלבד, יש לה מספיק צרות גם ככה. בדיוק.
היא צריכה להתכונן למחר. רק חבל שבבטן שלה היא עדיין הרגישה את
הרגשות הרעים האלה שהציקו לה כל הזמן.

"טסוקה, טסוקה", ניערה אותה ג'ינג מינג. כנראה הייתה שקועה מדי
במחשבות ולא שמה לב שפנתה עליה. "איקאטי צ'ו, בני הבחור זה עתה
חזר. הוא ישמח מאוד להכיר אותך. בואי, תצטרפי עלינו לארוחה."
היא ירדה עם ג'ינג מינג והם התיישבו בשולחן. מינו צ'ו האב והבן
כבר היו ישובים, וכך גם איקאטי. שהיה לדעת טסוקה נער מאוד יפה.
היו לו תווי פנים חדים עם משהו רך בהם. כמו לאביו. רק שלזה,
התצרף גם ברק הנעורים שלו. איקאטי בירך את טסוקה לשלום ומיד
התחיל להמטיר עליהם בהתלהבות את שלל הסיפורים שלו מהמלחמה:
"בהתחלה, שצבאי, צבא הנשר" הוא הביט בטסוקה והצביע על סמל
בצורת קו ועליו משולש שהיה תפור למדיו. והמשיך, "התקדם לעבר
החזית הצפונית ביותר של אזו, באמת לא ידענו מה מצפה לנו. מה
שלא יהיה היינו מוכנים כמובן, עברנו כאלה אימונים קשים. הצבא
הרי מחולק לקשתים ולנושאי חרב, אני מהקשתים" הוא שוב פנה
לטסוקה. וכך עשה כל פעם שהוא היה צריך להסביר משהו. היא תהתה
כמה זמן זה יערך אם כל הדברים שהוא הסביר לה. אבל לא היה אכפת
לה, הסיפור נשמע דווקא מעניין וכל דבר טוב להסיח את דעתה.
"אז רק שהגענו לגבול הצפוני ראינו אותם שם ממש מרחוק. צבא לא
גדול במיוחד, מדשדש לו סמוך לסונימטס, ממש על הגבול המערבי של
אזו. ישר המטרנו עליהם המוני חצים. הקשתים של צבא הנשר הם
הטובים ביותר באזו. אמנם לא פגענו ברבים מהם, אך הם לא יכלו
להאמין לטווח ולדיוק שלנו. הם ישר חיפשו מסלול אחר לעבור את
הגבול, מה שלא היה אפשרי כמובן בגלל צבאות האבן השחורה. צבאות
כה גדולים עד שכמעט לבדם היו יכולים לחסום את הגבול במרכז אזו.
בינתיים צבא הנמרים הלבנים, שכיתר כמה צבאות, השמיד אותם
לחלוטין, וגם אחד מצבאות האבן השחורה עזרו, למרות שלא הצלחתי
להבין בדיוק מה הלך שם... בכל אופן, צבא האיזמרגד והדוב, השמרו
על הגבול המזרחי פשוט לא עשו שום דבר. הרי לא נצפתה מתקפה מארץ
המזרח."
"הו איקאטי. אני רק שמחה שחזרתה מהמלחמה בשלום", אמרה ג'ינג
מינג בקול אימהי, "כל-כך דאגתי."
"נו באמת אימא, זה לא נקרא מלחמה. כלומר, אני יעשה הכל כדי
לשרת את מלכי וארצי. אבל צבא ארץ הצפון, כל-כך מאורגן ומיומן,
שבכלל לא היה מה לעשות. היה נחמד לראות את החברים הישנים שלי,
ורוב 'המלחמה' דיברנו על מסחר חוץ. העלנו סברות שונות לגבי טיב
המסחר בארצות שונות שתרם התגלו. סך הכל זה היה נורא כיף, רק
חבל שבאמת לא היה יותר מה לעשות."
"איקאטי", נכנס אביו לשיחה, במבט שייתכן שהיה חמור סבר,
"במלחמה יש מנצחים ויש מפסידים. אתה צריך להודות לאלים שהייתי
בצד המנצחים ושלא היו אבדות רבות. אל תשכח שיש צד שני, עם הרבה
משפחות שלא יקבלו את בניהם חזרה הביתה. ודבר נוסף - צבא המערב
והדרום אינם הצבאות החזקים ביותר של אזו. במלחמות, לא תמיד
תהיה בצד המנצח. או אז אתה צריך ללחום באומץ אל מעבר לכל
גבולותיך, כדי להגן על ארצך ויקיריך ולקוות שאתה בעצמך תישאר
בחיים."
"אז מה אתה רוצה שאני יעשה אבא, יקדיש כל דקה מחיי לאימונים?
אני בחרתי לשרת את ארצי בדרך אחרת, ולא פחות חשובה. אתה צריך
לקבל את זה."
"רק בבקשה אל תתחיל אם ההרצאה, על חשיבותה של הכלכלה והמסחר.
אותה שמענו פעמים רבות."
"אל תדאג אבא, אני לא אתחיל."
"אני לא מאמינה שאתם שוב רבים" אמרה ג'ינג מינג. "איקאטי רק
חזר הביתה."
"אסור לו לזלזל בדברים כמו מלחמה, זהו זלזול בחיים."
"טוב, תודה רבה על הארוחה." אמר איקאטי. "אך נראה לי שאני אלך
לביתי. יש לי הרבה שיעורים להשלים. מה איתך טסוקה, רוצה לבוא?
אני גר לא רחוק מכאן."
"אה אני..." היססה טסוקה. היא הרגישה עכשיו באמצע הויכוח שלהם.
אך למזלה ג'ינג מינג עזרה. "לכי אל איקאטי טסוקה, יהיה לך
נחמד."
"טוב אז אני הולכת, תודה רבה לכם על הארוחה ו... על הכל."
טסוקה לא אהבה שהם רבו. היא חשבה שרק שילדים רבים אם ההורים
וכנראה שזה לא היה ככה. או שפשוט בגיל עשרים ושלוש אתה עדיין
ילד. ואם זה כך אז מתי אתה כבר לא?
הם הגיעו לביתו של איקאטי, שהיה באמת נורא קרוב. הבית היה כה
שונה מבית משפחת צ'ו, קודם כל כי היה כל-כך קטן. ובנוסף, הרבה
פחות מסודר, וזה עוד בלשון המעטה. כל הבית היה הפוך בבלגן גמור
ונראה שלאיקאטי זה לא מפריע כלל. היו לו בבית כל-כך הרבה ספרים
מפוזרים, עד כדי כך שנאלץ להוריד ערמה נכבדת מאחד הכיסאות רק
כדי לפנות לטסוקה מקום לשבת. "חכי רגע," אמר. "אני רוצה להראות
לך משהו."
הוא פשפש בערמת ספרים גדולה שהייתה על הרצפה באמצע החדר,
והוציא ספר גדול, שעל כריכתו היה מצויר דרקון אדום יורק אש.
בספר היו מתוארים סוגי דרקונים שונים ואזורי המחייה שלהם. זה
ריתק את טסוקה והם בחנו את הספר יחד.
ככה העבירו את שארית היום, הם דיברו שעות ושעות על דרקונים.
ובנוסף הרצה לה איקאטי קצת על מסחר חוץ. אך טסוקה העדיפה לדבר
על דרקונים.
וכך גם ביום שלמחרת, איקאטי למד. וטסוקה קראה על דרקונים. מדי
פעם היה זורק לה איזה תובנה על מסחר, שהחלה בדרך כלל ב-"לא
ייאמן". "טסוקה. את ידעת שיחסי השלום החלו בעצם כיחסי מסחר.
כלומר, המסחר היה קיים עוד לפני המלחמה", או "לא יאמן! ידעת
שלפני קצת יותר מאלף שנים, היה פה באזו, מלך שהתערב עם יועציו
שיוכל להחזיק את הממלכה גם ללא מסחר. כלומר לייצר את כל הדרוש
בארצו. מלך טיפש, הוא החזיק מעמד בדיוק שלוש שנים. ובשנים האלה
העם כה סבל ממחסור עד שזו הייתה הסיבה העיקרית לפרוץ המרד
שהפיל אותו. ייתכן שזו הייתה התוכנית של אחד מיועציו שתפס את
השלטון במקומו לאחר מכן."
"הממ מעניין", זה כל-כך משעמם, חשבה. היא לא הבינה איך אפשר
להקדיש את החיים שלך למסחר חוץ.
אך האמת שאיקאטי לא היה בן אדם משעמם כלל וכלל. טסוקה מאוד
אהבה אותו, והיה לה מאוד כיף בביתו כל אותו היום. היא כמעט כבר
שכחה מצרותיה. אבל אז כתגובה הגיעו שעות הערב.
"הממ איקאטי, אני צריכה ללכת עכשיו." אמרה, מדוכדכת.
"את צריכה..." הוא נזכר, מסיט את המבט מספרו. "טסוקה תקשיבי
לי. אני בטוח שיהיה בסדר, אין לך ממה לפחד. אני מכיר רבים
מאנשי הארמון, תוכלי לסמוך על זה שצדק יעשה. כל מה שתצטרכי
לעשות הוא רק לספר להם מה קרה שם. את ילדה אמיצה טסוקה."
"אני בהחלט אמיצה", השיבה.
"בואי, אני אלווה אותך לשער המזרחי. כשתחזרי, תוכלי לבוא אלי
ולספר לי בדיוק איך היה."
"טוב", ענתה, והם הלכו.
"טסוקה הונג?" פנה עליה הכנראה שומר, שעמד ליד השער.
"כן", השיבה, לחוצה.
"בבקשה, בואי אחרי."
היא כמעט שאלה האם הם הולכים להיכנס לארמון, אך ברגע האחרון
עצרה את עצמה מהשאלה המטופשת.
הם נכנסו. הארמון היה יותר יפה אפילו מבפנים,  ולמרות שטסוקה
הרהרה בגורלה המר לא יכלה להתעלם מכך לחלוטין. הם הלכו ישר,
פנו שמאלה, עברו במסדרון ההוא, במסדרון הבא. האם הוא מוביל
אותה לכלא?
כנראה שלא. אבל בכל מקרה כדי שתנסה לזכור את הדרך חזרה, אם
הדבר אפשרי כמובן.
הם נכנסו לחדר לא גדול במיוחד, אך מרוהט היטב. בחדר עמדו שלושה
גברים הלבושים מדים בצבעים שונים. ו... ארבעה ילדים! לא גדולים
ממינה. אלו ישבו למרגלותיו של שולחן קטן במרכז החדר. כיוון
שהיה רק עוד מקום פנוי אחד בשולחן, היא התיישבה בו. זה כנראה
מה שהיא אמורה לעשות.
האם הילדים האלה עומדים למשפט, בדיוק כמוה? אך השאלה נשארה
תלויה באוויר, כאשר השומר שליווה אותה הכריז: "טסוקה הונג",
והסתלק לו.
"טוב. נראה שכולם כאן..." אמר הגבר שעמד בין שני האחרים. "אציג
את עצמי. קוראים לי גואו טאו. אני הגנרל הראשי של צבא הנמייה
בשירותו של מלכינו הגדול ליאנג. ואתם... ילדים קטנים בלי מושג
קלוש אפילו למה אתם כאן." טאו סקר לרגע את הילדים, שנראו
מבוהלים לא פחות מטסוקה. "אז אומר לכם למה אתם כאן. זימנתי
אותכם לפה, כדי לבקש ממכם דבר מה"
לבקש דבר מה? טסוקה חשה הקלה עצומה. "כלומר, אנחנו לא עומדים
פה למשפט?"
"לא." ענה, ושאר הילדים הסתקלו עליה באופן מוזר. הם לבטח היו
גם צוחקים עליה אם הם לא היו מבוהלים עד מוות. היא הייתה בטוחה
בכך וזה הרגיז אותה.
"אני עומד לספר לכם עכשיו מספר דברים שאודה לכם מאוד אם תשמרו
אותם לעצמכם", המשיך האיש. "אני מניח ששמעתם על המתקפה לאחרונה
מצד ארץ הדרום והמערב, מתקפה שבה נחלנו ניצחון. עם זאת, כאשר
ארצות אלו אינם מהוות איום של ממש, ארץ המזרח כן. ואיחודם של
שלושת הארצות, הסכנה שממינה אנו חוששים, פי כמה. אין לדעת מתי
סכנה זו תבוא על מימושה. ייתכן שהיום, עוד שנה, עוד עשרים שנה,
או ייתכן שלא תבוא בכלל. אבל אנחנו נעשה את כל המאמץ כדי לשמור
על שלומה של ארץ הצפון, כי יותר מזה לא נוכל לעשות." טאו עצר
לרגע, מביט מטה. אז חזר להביט בילדים והמשיך. "אתם לא פה
במקרה. נבחרתם בגלל שאנו חושבים כי קיים סיכוי שפוטנציאל
לגדולה טמון בכם. וגם עם הסיכוי לכך קטן.. ארץ הצפון צריכה
מצביעים מבריקים וגיבורים. עכשיו, יותר מתמיד." שוב שתיקה
קצרה. "אתם מצופים להצטרף לצבא הנמייה. צבא שהוא בעיקרו צבא
עלית שמתפקידו לבצע משימות מיוחדות. אם תרצו בכך, תחשפו לאופן
הפעולה המרתק שלו ולאנשיו המבריקים, שאם הזמן תוכלו לזכות
בכבודם ובכבוד מפקדכם ומלככם. אך אהיה כנה איתכם, אנחנו מבקשים
מכם פה הרבה. ולמען האמת הרבה מאוד. מסלול האימונים לבדו הוא
ארבע שנים של אימונים קשים ואינטנסיביים, ללא אפשרות לצאת
מתחום הארמון או לראות קרובים וחברים. אחרי האימונים, תידרשו
לצאת למשימות שונות שחלקם מסוכנות ביותר. את הכלים הטובים
ביותר לעמוד במשימות הללו תקבלו, אך את חייכם לא נוכל להבטיח.
אם תחליטו להתגייס לא תהיה דרך חזרה. ואת ההחלטה הגורלית הזאת
תאלצו לבצע עכשיו ללא זמן מחשבה.
אם תאמרו לי שאין זה הגון לבקש מילדים בני עשר להחליט החלטה כה
חשובה לגבי חייהם אז אסכים איתכם.
רק אומר לכם שלא שיקרתי. ארץ הצפון יכולה להיות בסכנה גדולה
בעוד מספר שנים, והיא תזדקק לגיבורים גדולים. בין אם אלו יהיו
אתם או אחרים." הוא חייך חצי חיוך והסתכל על כל אחת מעיני
הילדים. "אז מהי החלטתם?"
טסוקה, חשה את ליבה פועם בחוזקה והבינה שההחלטה שלה כבר נעשתה.
אך כנראה היא לא הייתה הראשונה שהחליטה - הקטן מבין הילדים, קם
והנהן להסכמה. אחריו טסוקה קמה, "אעשה זאת!" ואז עוד שני
ילדים, "אני בפנים!" "גם אני!" רק האחרון התמהמה מעט, ולבסוף
אמר מבלי לקום, "כן, זה נשמע די נחמד, אני בפנים".
"מצוין," אמר טאו. "בבקשה בואו אחרי."
אם לטסוקה היה נדמה שהדרך עד לחדר זה מסובכת, הרי זה היה כלום
יחסית לאן שלא הוביל אותם עכשיו.
במשך זמן שנראה כנצח הם הלכו, פנו, ירדו ועלו, אבל הרבה יותר
ירדו. המקום כנראה נמצא הרבה מתחת לאדמה.
טאו הפעיל איזה מנגנון שפתח דלת סודית בקיר מאחורי שעון קוקייה
ואז הם.. המשיכו ללכת. טסוקה חשבה שזה בלתי אפשרי לזכור את
הדרך ותהתה כיצד טאו מצליח. אך אולי היא פשוט הייתה מרוכזת מדי
בחדרים השונים ולא ניסתה מספיק. או שהוא בלבל אותם בכוונה כדי
שלא יצליחו לברוח.. אבל לבסוף הם הגיעו,
ושטח עצום השתרע מבעד לעיניה של טסוקה. כמו מערה ענקית שכל
מבניה עשויים מסלע שחור.
"ברוכים הבאים", הכריז טאו בצרוף חיוך. "לבסיס הראשי של צבא
הנמייה. או כפי שמכנים אותו, העיר השחורה. אבל אתם כמובן
יכולים לכנותו פשוט... הבית."

פרק 6 - צבא הנמייה.

אחד משומרי הדלת קרא: "ואנג מינג חזר אם הודעה מארץ המזרח."
"הכניסו אותו", אמר ליאנג.
ואנג מינג התקדם, קרע. ובאישור המלך פתח בהודעתו. "מלכי. על פי
פקודתך הודעתי למלך פאי על ניצחוננו במתקפת ארץ המערב, אך
בצורה כזאת שלא ישתמע פחד מן ההודעה. יתר על כן מסרתי לו הזמנה
למשתה למען שלום הארצות הצפון והמזרח. אך זה השיב: ארץ הצפון
וארץ המזרח אינם ביחסי מלחמה, אך עם זאת אינם ביחסי שלום.
השליח הבא שיבוא מטעם המלך ליאנג לא יחזור עליו. כל פעולה
תוקפנית שהיא מצד ארץ הצפון, תתפרש כהכרזת מלחמה. ובזאת סיים
את דבריו והורה לי לחזור אל ארצי. מבקש רשות להביע חוות דעת
אישית מלכי."
"דבר שליח", אמר ליאנג במבט מהורהר.
"דבר ראשון. על פי תשובתו המסודרת של פאי, נימת קולו הבטוחה
ומבטיהם של כל הנוכחים, מתבקשת העובדה שהם ציפו וחזו בקשה זו
מראש. כנראה יש להם כבר מדיניות מתוכננת לטווח ארוך בכל הקשור
לתוכניתם לגבי ארצנו. דבר שני, הפעם הקודמת שהעברתי הודעה עבור
המלך פאי לפני כשנה וחצי, זכרתי בברור את כל אנשי החצר שראיתי.
זיכרוני מצוין וכמעט שלעולם אינו מטעה אותי. אומר לך שהייתה
תחלופה משמעותית בכל אנשי הארמון. הרבה יותר מהתחלופה הרגילה
המצופה בשנה וחצי. בנוסף לא ראיתי, ולו אף נציג אחד שהיה מוכר
לי ממלכת המערב. אם אלו ביחסים מסחר קרובים הייתה מצפה לראות
שם לפחות כמה. ייתכן כמובן שהם דאגו להסתיר אותם מפני, אבל זה
בכל זאת עורר את חשדותיי.
ודבר מוזר עוד יותר. מכל האנשים הרבים שהתחלפו במהלך השנה
וחצי, לא ראיתי אף אחד שהיה מוכר לי מלבד אחת. תושבת ארץ
הצפון." ואנג מינג עצר לפני הזכרת שמה כמקובל, מחשש שייתכן כי
היא מרגלת והמלך לא רוצה שיוזכר שמה בפורום הנוכחי.
"מהו שמה?" שאל ליאנג.
"שמה רונג ג'ונג. כזכור לך מלכי היא הייתה חלק מצבא הנמייה,
בקבוצה שהייתה במשימת ריגול לפני כשנה בארץ המערב. כאשר המשימה
נכשלה ואלו התגלו וכתרו, נפגעה מחץ וכולם הניחו שנהרגה. אבל
כאשר נתקלתי בה, זה לא היה בסביבות הארמון. אלה ליד באר מים
באחד הכיכרות. היא הייתה עם תינוק בידה, וצחקה עם בחור גבוה
אחד שכנראה היה אב התינוק."
"אתה משוכנע לחלוטין שזוהי אכן רונג ג'ונג?" שאל ליאנג.
"לחלוטין. כפי שכבר אמרתי מלכי, זכרוני לעולם אינו מטעה
אותי".
"האם זהו הכל שליח?"
"כן מלכי."
"עשית עבודה מעולה שליח, כרגיל. אתה משוחרר."
ואנג מינג יצא מהחדר. וליאנג היה מאושר לרגע. מינג היה כבר בן
חמישים ושבע, ושירת את אביו של ליאנג בצעירותו. אך למרות גילו
המבוגר היה אחד העוזרים המיומנים והנאמנים ביותר שהיו לו. בזה
בורכתי, חשב. עם אנשי ארמון ברמה כה גבוהה אין איש המסוגל
להפסיד במלחמה. אך אז נזכר ליאנג בתוכן ההודעה ומצב רוחו
התדרדר. "נדמה שהיציבות בין שני מעצמות אזו הולכת ונמסה מדי
יום ויומו. והמתח באוויר המחליף אותה בהחלט מבשר לנו על מלחמה
ההולכת וקרבה."
"בהחלט מלכי", אמר הירשי.
"הירשי. יובאנורא כבר חזר משליחותו באזור האש שבטלאטוס?"
"דומני שהוא אמור להגיע היום בערב."
"כאשר יגיע, קרא לו אלי", ציווה ליאנג
ועכשיו השאירו אותי לבדי."
הירשי וטאו יצאו מהחדר.

                                                           
 

"שירותים ומלקחות, חדר אוכל וחדר שינה", גואו טאו הצביע על
המקומות השונים. "מחר בבוקר המפקד הישיר שלכם יעיר אתכם. אותי
לא תיראו הרבה, וכל הבקשות, להפנות עליו. הערב אתם חופשיים
לעשות כרצונכם אך אני מציע לכם ללכת לישון. מחר יהיה לכם יום
ארוך." טאו סיים את דבריו ופשוט... הלך משם.
הם נשארו לבד, במקום שלא הכירו אף אחד, כולל זה את זה. מקום
שכנראה הלך להיות הבית שלהם בארבע שנים הקרובות. טסוקה הסתקלה
על הילדים האחרים שנראים אבודים לא פחות ממינה. מלבד הילד
שהתמהמה כשהתבקשו להחליט אם יקבלו את ההצעה. הוא נראה די רגוע
ואדיש לכל המצב, כאילו זה כבר הבית שלו. הוא שילב את ידו
מאחורי ראשו ואמר. "טוב, אני לא יודע מה איתכם אבל אני מת
ברעב. מעניין איזה אוכל יש להם פה." הוא החל ללכת לכיוון המקום
שטאו הצביע עליו כחדר האוכל.
"כן מעניין", אמר ילד אחר. "אני אבוא איתך."
נשמעו מלמולי הסכמה ובסופו של דבר כולם הלכו אחריו לחדר האוכל,
ממילא היו נרגשים מדי בכדי ללכת לישון. למרות שהעובדה שהיה ילד
אחד שהיה בטוח בעצמו וידע מה לעשות, הרגיע קצת אותם. לבטח יהיו
לו פה המון חברים, חשבה טסוקה. היא גם צריכה ליצור פה קשרי
חברות אחרת היא תישאר בודדה, ובטח יהיה לה גם יותר קשה כי היא
הבת היחידה. ארבע שנים זה באמת המון זמן.
מבפנים, חדר האוכל נראה כמעט כמו חדר נורמלי אם כי רעוע במקצת.
היו בו מספר שולחנות, שרק באחד מהם ישבו שני אנשים ושוחחו
ביניהם. כמו כן היה שם שולחן באורך החדר שעליו היה מונח סיר
גדול שכנראה הכיל מרק, ועוד כמה צלחות גדולות. עם דגים, ירקות,
ועוד איזה סוג בשר שטסוקה לא זיהתה, אבל נראה אכיל. הם מצאו את
כלי האכילה והעמיסו להם בצלחות, אז התיישבו חמישתם באחד
השולחנות.
"נו", שאל הילד הרגוע, "איך קוראים לכם?"
"לי קוראים טסוקה, טסוקה הונג", אמרה.
אחריה שני הילדים האחרים. "ג'נג סינג", "חואנג צ'ינג."
"ולי פשוט תוכלו לקרוא - לו", אמר הילד הרגוע. "ומה איתך
קטנצ'יק, החתול בלע לך את הלשון?"
"סומארו."
"נו טוב", אמר לו. "אני הולך לישון, ואני מקווה שאף יללה - אני
רוצה את אימא... (הוא חיקה קול יללני) "לא תעיר אותי בלילה",
אמר והלך. טסוקה לא חשבה שזה יפה ככה לצחוק על המחשבה שבטח
כוננה בלב רוב הילדים פה. זה רוב הילדים, כי לה לטסוקה לא היה
אימא לחזור עליה.
לפתע חלפה בראשה תמונה מהירה של הוריה, שגרמה לדמעות לעלות
כמעט עד עיניה. אך היא עצרה אותם ברגע האחרון. היא לא תבכה לא
משנה מה. כך החליטה.
מובן שאף אחד מהילדים לא הלך אחרי לו לחדר השינה. זה כבר יראה
כאילו הם מתחנפים עליו.
במקום זה אחד הילדים בשם ג'נג פנה עליה. "את ילדה", פסק בהערה
הסתומה.
"מה חשבתה שאני? כלב ים?" ענתה במהירות.
"בנות לא יודעות להילחם. את אמורה לעשות לנו אוכל ולנקות?"
טסוקה הייתה המומה. איזה חוצפה. היא בהחלט לא תוכל לסלוח לו על
עלבון שכזה. לכן קמה ודחפה אותו. "אתה רוצה לבדוק אם בנות
יודעות להילחם? ילד קטן ומפונק שכמותך".
ג'נג, ששקל את סיכויו בנושא, כנראה שם לב לעובדה שהייתה גבוהה
ממנו בלפחות עשרה סנטימטרים.
"הא, בנות הם חלשות ולכן אסור להרביץ להם, ככה לימדו אותי
ההורים", הוא קם והלך לחדר השינה, וכשהיה במרחק מספיק בטוח,
הוסיף - "חוץ מזה, אם אני ארביץ לך ממש חזק אז לא תהיה מי
שתבשל ותנקה בשבילנו."
"פחדן!" קראה טסוקה. היא רתחה מזעם עכשיו. היא הייתה גם עצבנית
על זה שהיא עצבנית. טסוקה לא אהבה להיות עצבנית כלל וכלל.
כשהיא תרביץ לו אז זה כמובן יהיה כיף. אבל עד אז היא ניסתה
להכריח את עצמה להירגע.
גם סומארו קם והלך, תוך כדי שהחווה להם מאין קידת לילה טוב
קצרה. כך שהם נשארו רק שניהם.
"אל תדאגי." אמר חואנג. "תמיד יש את הילד הזה שאוהב להציק, אין
מה לעשות, ככה זה."
"כן אני יודעת.. אבל אני בכל זאת שונאת אותו!"
"אנחנו לא בבית. כאן הכי חשוב זה האימונים." חואנג נשען לאחור
בכיסאו. "מספיק שתהיי יותר טובה ממינו והוא כבר יקנה בך. וכפי
שנראה, אם הפחדן הזה, זאת לא תהיה כזאת בעיה. ראית איך הוא
ברח?"
"כן זה היה נורא מהר", טסוקה עשתה פרצוף עצוב. "רק חבל שעם
מהירות כזאת אני לא בטוחה שאצליח להתחרות בו".
חואנג צחק.
"לו המסכן..." אמר. "בטח ג'נג הלך לילל במיטה... ולו ביקש
במפורש..."
שניהם צחקו. הם המשיכו לדבר קצת אל תוך הלילה, עד שעייפו
שניהם, והלכו לישון.
יופי, חשבה טסוקה. לפחות בינתיים יש לה פה חבר אחד.

טסוקה התעוררה למשמע קול רעש חזק. גבר עמד בחדר השינה שלהם
וחבט על דונג פעם אחר פעם.
"קומו כבר. ותסתדרו בשורה מולי", פקד האיש.
הילדים זחלו מטושטשים מהשינה ועמדו בשורה.
"שמי הוא פנג יאו. אני אהיה המפקד הישיר שלכם בארבע שנים
הקרובות. היום הייתי צריך להכות שלוש פעמים בדונג, ממחר זה
יהיה פעם אחת. אתם צריכים לזכור שאתם חיילים וחובתכם לציית
לפקודות, אתם רכוש צבא הנמייה עכשיו. וכיוון שאני הוא מפקדכם,
תפקידי הוא גם לדאוג לכם. לכן כל בקשה או בעיה יש להפנות עלי
ורק עלי. במילים אחרות, אינכם רשאים לפנות לאף אחד אחר כאן
מלבד מקרים בהם אתם הולכים לאיבוד, ואתם לא תלכו לאיבוד כי
תצייתו לכל הוראה שלי, הוראה כמו זו שאסור לכם ללכת לשום מקום
בשעות הפנאי שלכם מלבד האזור המיועד לכם. אזור זה כולל את
המקלחות והשירותים, חדר האוכל, חדר השינה, הסיגריה שוהגן שנמצא
מאחורי הסלע הגדול ההוא שם וכמובן כל השטח שביניהם", פנג סימן
בידו על השטח. "הסיבה לכך היא, שלא כל מה שאתם רואים בעינכם
הוא מתחם הבסיס. אם תסתכלו היטב תוכלו לראות חורים קטנים בחלק
מהקירות. חורים אלה מובלים אל אולמות וחדרים רבים אחרים. למען
האמת כל מה שאתם רואים כאן נקרא המתחם הראשי וגודלו הוא רק
כחמישית מגודל הבסיס כולו. אם בכל זאת תחליטו בטיפשותכם לצאת
לטיול קטן בבסיס, ייתכן בהחלט שתתחרטו על כך. בבסיס הזה יש
אנשים שונים ויצורים שונים. אם אתם נקלעים לאיזה קרב אימונים
כלשהו או לטווח האש של דרקון, איש לא יהיה ערב לביטחונכם. רק
אבטיח לכם שלא כולם בבסיס הזה נחמדים כמוני."
הוא אמר דרקון? טסוקה בהחלט תצטרך לבדוק את המקומות האסורים
האלה. אבל מעניין מה קורה אם...
"ומה קורה אם אנחנו לא נשמעים להוראות?" שאל לו את שאלתה,
שכנראה גם הוא תכנן איזה טיול משלו.
"קיימת כאן גם מערכת ענישה. עונשים בחומרה שונה בהתאם למעשים.
אם זה עונה על השאלה, אז יש לנו מספיק מקומות פנויים בכלא. דבר
נוסף הוא לא להתפרץ לדברי. לשאול שאלות רק אחרי שאני מסיים."
פנג עצר לרגע, כנראה להיזכר מה הוא אמור להגיד, ואז המשיך.
"תקופת האימונים שלכם שתארך כארבע שנים תחולק לשלושה חלקים -
החלק הראשון הוא בעיקרו אימונים פיזיים. אתם תעשו תרגילי כושר
רבים ותוכשרו בכלי נשק שונים. בחלק השני, ימשכו האימונים
הפיזיים אך יתווספו עליהם לימודי תיאוריה רבים ומקיפים. בחלק
השלישי, והארוך מכולם תקבלו הכשרה לקראת משימות.
תקופת האימונים איננה קלה כלל וכלל, למען האמת לא כולם עוברים
אותה. אם נשברתם ואינכם יכולים עוד להמשיך, תשוחררו", פנג עצר
לרגע קצר, להדגיש את ה"תשוחררו" ואז המשיך. "צבא הנמייה שונה
בתכלית משאר הצבאות של ארץ הצפון. הוא צבא עלית, הוא כמעט ולא
נלחם במלחמות אלה בעיקרו מבצע משימות חשובות לאין שעור, משימות
שאף צבא אחר לא יכול לבצע אותם.
אם וכאשר אתם מצליחים לעבור את הארבע שנים הללו, תיבחנו על מה
שלמדתם. מבחן שיהיה ברובו פיזי אבל גם תיאורטי. כשאתם עוברים
את המבחן תוכלו לקרוא לעצמכם - לוחמים בצבא הנמייה או לוחמים
דרגה ראשונה. מילים אלו אמנם לא אומרות לכם הרבה עכשיו, אבל הם
נוסעות עמם כבוד רב שתדעו להעריך בהמשך דרככם.
לאחר, יהיו לכם שנתיים משימות. המשימות הם בדרגות שונות,
ובשנתיים האלו המשימות יהיו בדרגה ראשונה, ואם אתם ממש טובים
אז גם קצת מדרגה שנייה. המשימות גם נחוצות אבל גם ישמשו כמבחן
כישורכם למעבר להכשרה הבאה, הכשרה שלא רבים זוכים לה... אך כאן
באמת העניין כבר לא רלוונטי. עכשיו אתם בחלק הראשון של
האימונים, החלק הפיזי. היום נעשה תרגילי כושר, ומאוחר יותר,
אימון ראשון בחרבות.
למה אתם מחכים? זוז!" פנג החל לרוץ והם אחריו. "נקיף פעמיים את
המתחם הראשי."
הוא לא רץ מהר מדי אבל גם לא לעט, מספיק מהר כדי לאפשר לטסוקה
לעקוף את ג'נג עד שזה הבין שהוא בתחרות וניסה לעקוף בחזרה.
לקראת סוף ההקפה הראשונה, לו. שהיה מאחוריהם רוב הדרך, עקף את
שניהם
כאשר אלו כבר עייפים מהריצה הלא יעילה הזאת, בה לא שמרו על
כוחותיהם בגלל התחרות.
אפילו סומארו, שבקושי עמד בקצב בשל גילו הצעיר החל לעקוף
אותם.
טוב. זה סתם טיפשי ככה להתחרות כדי להביס את ג'נג, חשבה טסוקה.
היא תחכה לאימון החרבות. הו אז פשוט תוכל להרביץ לו כחלק
מהאימון. זה יהיה כיף.
בינתיים, עדיף לה לנצל את הקפת הבסיס כדי לבדוק אם יש משהו
מעניין ששווה לחקור.
לכן נתנה לסומארו לעקוף אותה והסתכלה סביב. אך לדאבונה, הכל
היה כל-כך... שחור. לא ראו שום דבר מהמתרחש בתוך המבנים. לפחות
היא סימנה לעצמה את כל החורים בקיר ששימשו כניסה לחדרים
אחרים.
אבל רק חור אחד סיקרן אותה במיוחד. זה היה חור ממש גדול וטסוקה
ניחשה שאפילו דרקון יוכל לעבור בו.
אחרי הריצה, הם עשו תרגילי כושר שונים ומייגעים. אבל כשאלו סוף
סוף נגמרו, ופנג הוביל אותם אל חדר כלשהו לאימון החרבות, טסוקה
כבר הייתה כה עייפה שלא ידעה אם תוכל בכלל לנצח ככה את ג'נג.
אך כשהביטה עליו הוא נראה עייף לא פחות ממינה והיא התעודדה.
"בצד ימין יש ארגזים עם חרבות עץ. שכל אחד ייקח חרב אבל רק
מהארגז הראשון עם החרבות הקטנות."
הם לקחו את החרבות. "חרבות אלו הם דגם מוקטן של חרבות הקיטנה
שמשמשים את הסמוראים. לא מקובל להשתמש בהם באזור אבל אלו
החרבות שצבא הנמיה בחר כנשקו העיקרי. אלו חרבות אימונים כמובן
ועשויות מעץ, אך זהו עץ מאוד חזק ולכן תהיו זהירים. מכה חזקה
מחרב כזו עלולה להיות מאוד לא נעימה ואף לשבור עצם."
פנג כנראה רצה להמשיך, אך שם לב לעובדה שאף אחד לא הקשיב לו.
כולם היו עסוקים בלסקור את הנשקים השונים והמוזרים שהיו תלויים
לכל אורך הקירות.
"וואו באמת יש מישהו שמשתמש בדבר הזה?" שאל ג'נג שהצביע על חרב
ענקית באורך שלוש מטר בעלת שלושה להבים מפוצלים."
"הבחור צריך להיות חתיכת ענק מפחיד, אני רוצה לראות אותו",
הוסיף חואנג.
"אנחנו עכשיו באמצע אימון. שכל תשומת הלב שלכם מייד תופנה אך
ורק עלי." אמר פנג בקול תקיף. אך כשעקב אחרי מבטם, הוסיף. "רק
אומר לכם שהחרב הזאת שימשה את אורטסקו הגדול. אחד מגיבורי צבא
הנמיה, שרק בזכותו נוצחה המלחמה הגדולה השלישית, שהתקיימה לפני
קצת יותר מ..."
"וואו, ותראו את הדבר הזה!" קטע אותו ג'נג. "אפילו יותר
גדולה." "כן!" נשמעו מלמולי הסכמה.
"כולם לעמוד בשורה מיד", אמר פנג שכבר היה עצבני. "עכשיו נתרגל
שלוש תנועות התקפה ושלוש תנועות הגנה. תנועת התקפה ראשונה -
מכה אמצעית. ככה עם יד ימין, הראש, הרגליים, ופה היד השנייה.
מישהו כאן שמאלי? טוב. עכשיו תחכו אותי כמה פעמים. יפה. לפחות
אתם לומדים מהר. מאה פעם, זוז!"
טסוקה דמיינה את ג'נג בטווח החרב שלה, היא חשבה מה הוא צריך
לעשות כדי להתגונן ומה היא תעשה הלאה. זה לא נראה מסובך. היא
בטח ממש טובה בקרב חרבות.
"יפה. עכשיו ממכה אמצעית אתם מתגוננים באמצעות חסימה אמצעית.
שהולכת ככה. יפה. מאה פעם, זוז."
כשסיימו את שלושת ההתקפות וההגנות, חילק אותם פנג לזוגות. הוא
עם חואנג, סומארו עם לו וטסוקה עם ג'נג. "ואל תשכחו, לתרגל אך
ורק את התרגילים שלמדנו, וכל אחד בתורו."
אוף כמה חבל שזה רק תרגול טיפשי ולא קרב. היא כל-כך ציפתה ל...
רגע אחד. ג'נג הכה חזק מדי, הוא בהחלט לא אמור להכות כל-כך
חזק. טוב, אז היא תכה חזק כמוהו.
"הי! טסוקה, ג'נג. מה נראה לכם שאתם עושים?!" בשלב הזה השניים
כבר התגלגלו על הרצפה, מנסים להכות באגרופים אחד את השני, וללא
כל קשר לחרבות שהיו זרוקות עתה הרחק.
"פעם הבאה שמישהו יפר ככה את הוראותיי הוא ייענש." פנג סקר
במבטו את הילדים. "מעכשיו טסוקה. את עם לו, וג'נג אתה עם
סומארו. ולטובתכם אני מקווה שתתחילו להיות רציניים."
אך לדאבונו של פנג תקוותיו נבוזו, וזאת רק ארבעה ימים לאחר
מכן.
טסוקה הייתה עצבנית. היא שמה לב שג'נג בכלל לא התגרה בה מאז
הקרב. וזה יכול להיות רק עם הוא חושב שהוא ניצח. אבל הרי היא
ניצחה, זה היה ברור. כלומר, הוא הרביץ לה קצת יותר אומנם אבל
המכות שלה היו הרבה יותר חזקות... הממ... אבל אולי בכל זאת זה
לא כאב לו כל-כך...
היא הייתה כל-כך מהורהרת, שלא שמה לב שלו בדיוק ניסה לתת לה
מכה אמצעית כפולה. רק ברגע האחרון הצליחה להתחמק. "את לא זהירה
מספיק טסוקה..." אמר. "את לא רוצה לקבל מכות כמו בקרב עם ג'נג.
נכון?"
לו רצה לעצבן אותה בכוונה. הוא הקניט אותה פעמים רבות אבל לא
היה אכפת לה במיוחד, כי הוא תמיד מקניט את כולם. אבל הפעם
במקרה הוא הצליח מאוד לעצבן אותה. למזלה, פנג היום סיים ללמד
אותם את מה שהוא כינה - תשע ההתקפות הבסיסיות, והוא ציפה שהם
יעלו את רמת הקרב שלהם והשתמשו בכולם.
לכן, היא המשיכה לעשות את עצמה מהורהרת והכתה בו בגמלוניות. לו
הכה בחרבה חזק וניסה לתת לה מכה עליונה חזקה, בדיוק כפי
שקיוותה. היא בבאת אחת התכופפה תוך כדי סיבוב. כך התחמקה מהמכה
שלו, משאירה אותו חסר הגנה באזור הרגליים. ושם בדיוק הכתה.
הצלחה! זאת הייתה מכה מהירה וטובה. אבל.. יכול להיות שהייתה
חזקה מדי?
לו קפץ לאחור במהירות. היה ניתן לראות שהוא מופתע מאוד, אך גם
מסתיר כאב. הוא מישש את רגלו במקום הפגוע ומיד רץ עליה. מתגלגל
ומניף את חרבו לרגלה הימנית, אך היא הספיקה להגן. הוא לא בזבז
זמן וישר קם ותקף אותה במהירות. עכשיו זה היה תורה להיות
מופתעת, לו היה קצת יותר מהיר ממינה והיא הייתה צריכה עכשיו
להילחם בכל כוחה פן תיפגע. היא קיבלה מכה בשוק ובמותן. זה כאב,
אבל רק גרם לה להגביר את מהירותה והקרב היה עכשיו מאוד רציני.
ואז... חרבה נזרקה מידה והיא הועפה לקרקע במהירות, חשה שכל
גופה כואב. כשהרימה את מבטה שמה לב שלו נמצא פחות או יותר
באותו מצב. היא הבינה. זה היה פנג.
"אמורים היו לעבור חמש חודשים לפני שהייתי נותן לכם להילחם
ככה", אמר בטון רציני להחריד. "היה לי פעם תלמיד בגילכם שנאלץ
להישלח הביתה עקב פציעה בדיוק מאימונים כאלה. אינכם מכירים את
ההרגשה
בלהרוס עתיד לחבר." פנג לקח נשימה. הוא באמת ידע איך לגרום לך
לרגשות אשם. "טסוקה. לו. אכזבתם אותי והפרתם את הוראותיי באופן
ישיר. לכן מחר. כשכל השאר יהיו באימון הראשון של חץ וקשת. אתם
תישארו באזור המגורים ותעבדו בחדר האוכל. האחראי שם הוא זקן
חביב בשם טושימוסו. ואם תעבדו היטב, אולי הוא יהיה מוכן לבדר
אתכם באחד מסיפוריו על ימיו כלוחם." פנג האלה על פניו משהו
שייתכן שהיה חצי חיוך. "עכשיו כולם, משוחררים."
הזקן שפנג תיאר הזכיר לה מישהו... אוף... היא כל-כך ציפתה
לאימון הזה בחץ וקשת, ועכשיו היא תצטרך לבשל אוכל במקום. טסוקה
שנאה לבשל וגם לא הייתה טובה בזה בכלל.
לו ניגש עליה. "היי טסוקה. קרב טוב."
"כן."
"אבל את יודעת שהיה לך מזל."
"כן אני יודעת. רק במזל לא הרגשתי איך זה להרוס עתיד לחבר."
לו חייך ושילב את ידיו מאחורי ראשו. "נו טוב. לפחות יש לנו יום
חופש מחר. הרי כמה כבר קשה יכול להיות לעבוד במטבח?"
למחרת לו קיבל תשובה מספקת לשאלתו, כאשר אלו נכנסו אל מאחורי
דלפק חדר האוכל ופגשו את טושימוסו לראשונה.
"חמודים ילדים. מברך אתכם אני כן כן", טושימוסו נראה כזקן
מטורלל לפחות בן מאה. היה לו עין אחת מזכוכית, כמעט חצי עף
שלם, שיער לבן ערוך ופרוע, ובנוסף קול ממש מוזר - של זקן
מטורלל.
"קשה עבודה היא פה לבד לבד. הרבה עבודה אתם פה לעזור
לטושימוסו", אמר והפגין הבעת פנים מפחידה כלשהי, ייתכן שפשוט
ניסה לחייך?
"רק תגיד לנו מה צריך לעשות", אמר לו שכנראה לא למד בשום מקום
להפגין כבוד אל זקנים.
"טושימוסו ירקות מביא. ילדים חמודים לחתוך, כן כן", הוא הלך
להביא ירקות.
לו רכן לעבר טסוקה, ולחש תוך כדי חיקוי מוצלח: "ילדים חמודים
לברוח צרכים מהר מהר."
"כן כן", הסכימה טסוקה באותו קול.
טושימוסו חזר עם ערמת ירקות נכבדת. חישוב מהיר שטסוקה עשתה,
רמז לה שהם הולכים לבלות כאן את כל היום.
"ילדים חמודים ירקות לחתוך מהר. בינתיים טושימוסו, סיפור
יספר."
טסוקה הביטה בלו שנראה עדיין רגוע. לא היה לו מושג איך זה
לשמוע סיפור מזקן מטורלל. אך היא ידעה, ונראה היה לה שהיא גם
הבינה מדוע פנג חייך שדיבר על עונשם.
"צעיר היה טושימוסו לפני רבות שנים. לוחם היה גדול הוא, באנשי
הרשע. אז בממלכה רחוקה, נקראו הם האבירים השחורים, להרוס הם
איימו ורוע להביא רצו. להגן על ממלכה טושימוסו רצה ונלחם ברוע
בכוח ידו החסונה." הוא הפסיק לרגע קצר, אותו ניצל לו כדי
להפגין שיעול רציני ולעוות את פניו.
לעמיד פני חולה? זה התוכנית של לו? אין סיכוי שזה יעבוד. אפילו
טושימוסו לא מספיק...
"הו, נראה אתה מרגיש ברע, לנוח צריך אתה, כן כן."
טסוקה רכנה לעבר לו ולחשה: "אם אתה משאיר אותי בזה לבד, אתה
גמור."
עכשיו לו כבר ממש עיוות את פניו, השתעל בעוצמה רבה, ועוד על
הסלט. ותוך כדי השיעול עשה תנועה חדה עם הסכין, כך שכמעט חתך
את גרונה של טסוקה.
"הו הו. לעבוד מטבח אינך יכול, לא לא. חולה אתה. לשכב מיטה
צריך מהר מהר. ילדה קטנה קחי הוא מהר מיטה. השגיחי עליו, פן
יפגע. לדאוג לא צריך, פעם אחרת טושימוסו סיפור יספר."
לא יאמן, חשבה טסוקה. זה עבד! ועוד בצורה הכי טובה שיכלה
לקוות. הם ניצלו.
"נו טסוקה, מה היית עושה בלעדי? אני גאון."
"לא... נראה לי שלא." לטסוקה משהו פה לא נראה הגיוני.
"מה זאת אומרת?"
"אני די בטוחה שהזקן פשוט לא אוהב ילדים ורוצה להיות לבד. לכן
הוא סיפר את הסיפור המשעמם, כי הוא רצה להבריח אותנו."
"שיהיה", נאנח לו, "אני רק שמח שעכשיו זה באמת יום חופש ואני
יכול לישון. נראה לי שאני אכסח אותך מכות לעתים תכופות
טסוקה."
"לו... חכה רגע", לפתע העלתה על פנייה חיוך. "יש לך אומץ...
לצאת לטיול קטן?"
"טיול קטן?"
"אני חושבת שאני יודעת איפה נמצאים הדרקונים במקום הזה", אמרה
וחיוכה אף הלך והתרחב.
"ואת לא מפחדת מדרקונים נושפי אש?"
"אני?" אמרה בקול מופתע. "אתה בטח צוחק. הייתה לי חברה דרקונה
בכפר שבו גדלתי. השאלה אם אתה מפחד?"
"אני לא מפחד משום דבר. למה את מחכה? בואי נזוז."
לאחר שיצאו משטח הקבוצה שלהם, הלכו לפחות רבע שעה עד שהגיעו
לחור הגדול שטסוקה ראתה.
"זהו, זה פה", אמרה טסוקה.
"את חושבת שהחור הזה מוביל אל הדרקונים רק כי הוא גדול יותר
מהשאר?" ניחש לו.
"כמובן. כיוון שהדרקונים צריכים להיכנס ולצאת מאיפשהו, לא?
ופנג הרי אמר שיש כאן דרקונים."
"ואולי הוא אמר את זה רק כדי להפחיד אותנו?"
"אולי. יש רק דרך אחת לבדוק."
היא נכנסה, ולו אחריה.
בפנים היה רק חושך. מערה ענקית ושחורה שאלמלא היו רואים לפיד
בוער מרחוק לא מצליחים להתקדם.
הדרך לא הייתה קצרה והיה להם מעט ללכת, אך לבסוף הגיעו לצד
השני.
פיותיהם נפערו לרווחה.
מאות אנשים ועשרות דרקונים עפו הנה והנה בתוך אולם עצום בגודלו
ובגובהו, כה גבוה עד שאין היה אפשר לראות את תקרתו.
הדרקונים היו יפיפיים, ופרסו את כנפיהם במעופם שזרחו מאור
הלפידים באדום, שחור, ירוק ולבן כסוף.
ובנוסף אלו דיברו עם בני האדם כעמיתים שווים. זה היה מחזה
מדהים.
"טסוקה מה את עושה? אנחנו צריכים גם להיראות עסוקים אחרת
יתחילו לשאול שאלות."
"נכון. בוא נלך לחור ההוא שמה", טסוקה הצביע על אחד מעשרות
החורים שנפרסו על גבי קירות המערה.
החור היה גדול מספיק כדי שדרקונים יעברו בו, ולכן בחרה בו. אך
הוא היה גבוהה מעט והם נאלצו לטפס על סולם שהיה מונח בסמוך.
החור הוביל אל חדר גדול, שבו ישבו על כיסאות מספר אנשים, ועל
ריצפת האולם ישב לו דרקון לא גדול במיוחד וטסוקה ניחשה שהוא
צעיר. הם נצמדו לאיזה קיר והתבוננו במתרחש, מקווים עד מאוד
שאיש לא יבחין בהם.
"שינארדה-מאטיושה-טאנטאנדרה", פנה אחד האנשים אל הדרקון, "אתה
מוכן?"
הדרקון בתגובה עף לפינת התקרה של החדר. כך שהיה בערך במרחק
ארבעים מטר מהאיש.
"קשת אחד!" הכריז האיש. לפת קשת, וירה חץ לעבר הדרקון.
כתגובה, נשף להבת אש קצרה והחץ התאדה קליל.
עכשיו האיש ירה שלושה חצים בזה אחר זה, והדרקון אידה את כולם.
מבלי לזוז אפילו סנטימטר אחר מהמקום.
"שני קשתים!" עכשיו אדם נוסף קם, לפת קשת ושניהם ירו חץ אל
הדרקון בבאת אחת.
הפעם נע במהירות, התחמק מחץ אחת ושרף את השני.
כל אחד ירה שלושה חצים - הדרקון עשה אותה תנועה שלושה פעמים
והצליח, אם כי נראה שהתקשה מעט.
"שלושה קשתים."
הפעם הוא עשה מאין תנועה חדה תוך כדי סיבוב ונשיפת אש, כך
שהתחמק מחץ אחד ושרף את השניים האחרים בנשיפה אחת.
כאשר שלושת הקשתים המטירו עליו כל אחד שלושה חצים, הוא הצליח
לבצע את התנועה המסובכת פעמים אך בפעם השלישית לאחר שהתחמק מחץ
אחד. הוא פספס את אחד החצים אותם היה אמור לשרוף, וזה היה
בדרכו אל מרכז ביטנו.
הדרקון ימות! חשבה טסוקה בבהלה, היא כמעט כיסתה את עיניה, אך
כשהחץ פגע בבטן הדרקון הוא פשוט נזרק משם ונפל ארצה.
מזל.. אלו היו רק חצי דמה.
"כל הכבוד, כל הכבוד..." האיש מחה כפיים, "כמעט שלושה קשתים...
זה שיפור רציני מאז הפעם האחרונה שבחנתי אותך. עכשיו השאלה אם
הפעם תהיה מוכן למבחן הרכיבה, מבלי לעשות בעיות כמו בפעם
הקודמת."
הדרקון נראה זועף לרגע, אך לבסוף הנהן.
"מציין. אבל הפעם כדי להקשות, ניקח שני בני אדם קטנים במקום
אחד גדול."
שני בני אדם קטנים? שאלה טסוקה את עצמה. איפה יש בחדר הזה,
שני...
"אתם שם, ילדם. בואו לפה."
לכך להם רגע קצר להבין שמתכוונים עליהם ואז יצאו ממחבואם,
מבוישים.
"התסכימו לעזור לטאנטאנדרה במבחן שלו?"
כשלו וטסוקה הבינו לבסוף את אשר נשאלו. הביטו זה בזה, מחייכים
לשמע מזלם הטוב ואז הנהנו להסכמה.
"מצוין", אמר האיש, "קדימה, תעלו על גבו של טאנטאנדרה. תחזיקו
חזק. ואל תדאגו, הוא השתפר מאוד בהרכבת בני אדם מאז הפעם
האחרונה שנבחן על כך."
הם עלו על גבו של הדרקון, שנראה מאוד לא מרוצה מכל העניין,
וטסוקה תהתה בשנית לגבי מזלם כאשר עלתה במוחה השאלה, מה קרה
בבחינה האחרונה שטאנטאנדרה הרכיב מישהו?
"אז אלו התרגילים אותם תידרש לבצע - תחילה, אתה תעשה שתי הקפות
בחדר במהירות איטית עד רגילה, ואת הפניות תבצע ללא חדות
מיותרת. לאחר, עוד שלושה הקפות במהירות גבוהה כאשר הפניות חדות
וחלקות ככול האפשר. בהקפה השלישית כאשר תגיע לאמצע הקיר
הדרומי, תבצע פניה כלפי שמאלה-מטה ותעוף בשני לופים גדולים,
ואז תנחת במרכז החדר ברכות ובזה תיגמר הבחינה. התאמנת הרבה עם
הבובות חול ואם תישאר מרוכז לא יהיה לך בעיה, אך זכור. אם אחד
מהם נופל אז כל בחינת התעופה נפסלה ולא תקבל עליה אף נקודה.
בזמנך החופשי..."
והדרקון יצא לדרך. טסוקה הביטה לעבר לו שישב לפניה, וגילתה
שחיוכו לא קטן מזה שלה.
"יאהוווו", צרח לו כשהדרקון החל במעופו ורוח עזה חבטה בפניהם,
אז ככה זה לעוף... הרהרה בהתרגשות, איזה מהירות. איזו עוצמה...
הדרקון רק הגביר את מהירותו, ובפניות החדות היו ממש מאונכים
לקירות. אך הוא עף כך שהם כמעט לא היו צריכים להיאחז בו כדי לא
ליפול. וכשעשה את הלופים לסיום הם הרגישו שהם מרחפים כשראשם
מטה, ואז נחת באלגנטיות. והם החלו לרדת.
"קדימה, רדו כבר מגבי בני אדם", רטן טאנטאנדרה לעברם. "לא
אסבול השפלה זו לעוד שנייה מיותרת אחת."
"ככה אתה מודה לנו על שעזרנו לך במבחן?" ענה לו לכשירד לבסוף,
"זוהי חוצפה."
"זהר בלשונך בן אדם קטן, אם אינך רוצה שאשרוף אותך."
"תשרוף אותי?" שאל לו, ששמח מאוד להזדמנות הנדירה - לעצבן
דרקון. "לבטח אינך יכול לשרוף אפילו זבוב."
טסוקה התרשמה מהאומץ של לו, אך בכל זאת לא חשבה שזה חכם כל-כך
- לעצבן דרקון, כאשר זה החל כבר להוציא להבה קטנה מפיו..
"שניכם. מספיק", אמר האיש שבחן את הדרקון, "אני מודה לכם, גם
בשם טאנטאנדרה, על עזרתכם. אתם יכולים לחזור עכשיו. אלה אם כן
אתם רוצים שאספר לפנג על הטיול הקטן שלכם?"
"לא. לא." מיהרו שניהם לומר, ויצאו משם. המחשבה על יום שלם עם
טושימוסו באמת הצליחה להפחיד אותם. אבל מעניין מאיפה הוא ידע..
בכל אופן כדי שיזדרזו לפני שהקבוצה שלהם תחזור מהאימון.
"לו, אני חושבת שכדאי שנחזור. אם יהיה מאוחר אז פנג עלול לתפוס
אותנו."
"כן... במקום הזה אף פעם אי אפשר לדעת מתי בוקר וערב."
"אתה חושב שכדאי שנספר לאחרים?"
"לא... מישהו מהם עלול להלשין. אולי נספר רק לג'נג, עליו אפשר
לסמוך."
"לג'נג? מה פתאום! בהחלט אי אפשר לסמוך על טיפוס שכמותו. אם
כבר לחואנג."
"טוב, אז בואי נסכם לא לספר לאף אחד וזהו."
"טוב. סיכמנו."
אך כשכולם היו במיטות בחדר השינה, וג'נג סיפר איזה כיף היה
באימון החץ וקשת ושאל אם הם נהנו מלחתוך ירקות כל היום, היה
לטסוקה ולו קצת קשה שלא להפר את ההסכם. הם הסתכלו זה על זה רגע
קצר, ובסופו של דבר לו משך בכתפיו, באישור.
"האמת היא, שלא בדיוק חתכנו ירקות..." אמרה טסוקה. ובתגובה
הפכה למוקד העניין בחדר באופן מיידי.
"אבל אתם חייבים להבטיח שלא לספר לפנג או לאף אחד אחר."
הם הבטיחו. והיא החלה מספרת, באופן.. כמעט מדויק, על הטיול
שלהם.
"לעולם לא תוכלו להבין! המהירות. העוצמה. לרגע אתה חושב שתמות
ואז אתה בפסגת העולם. מובן שאם לא היינו נאחזים מספיק חזק,
היינו נזרקים על אחד הקירות ובאמת מתים, אבל אני חושבת שזה
שווה את הסיכון. שכן, מתי כבר יוצא לך לרכב על דרקון ענק ונושף
אש."
"תספרי גם את הכטע שהדרקון כמעט שרף אותי", נשמע לו ממיטתו,
שנאלץ להפר את אדישותו.
"אה כן. והדרקון כמעט שרף את לו כי הוא עצבן אותו", הוסיפה.
וזה, כנראה יכל עכשיו להירדם בשלווה.
"הממ.. מעניין למה צבא הנמייה מאמן דרקונים..." תהה חואנג.
"כלומר, אם הם מאמנים אותם להתחמק מחצים, זה אומר שהם רוצים
שילחמו בבני אדם לא?"
"כן", ענתה טסוקה. "גם שמעתי לאחרונה שמועות שהמלך ליאנג רוצה
לבנות לו צבא של דרקונים."
"מאוד שימושי", אמר ג'נג. ה"רי איך תעצור דרקון שעף גבוהה
ויכול להתחמק מחצים?"
"אי אפשר", ענתה, "ותחשוב על כל הנזק שהם יכולים לעשות בנשיפת
אש אחת!"
כך הם המשיכו לעלות סברות שונות אל תוך הלילה, וטסוקה לא יכלה
להתעלם מהעובדה שזו השיחה הידידותית הראשונה שלה ושל ג'נג. היא
אומנם שנאה אותו אבל לא היה אכפת לה שהם עכשיו בקשר טוב.
למעשה טסוקה ממש שמחה - כשהגיעה לכאן היא כל-כך פחדה מזה שתהיה
בודדה, אבל עכשיו כולם חברים שלה וזה טוב. אפילו סומארו, שבדרך
כלל נמנע מלהשתתף בשיחות שלהם, נראה עכשיו נלהב למדי מסיפורה.

"קראתי בספריה על אזור הדרקונים הזה", אמר סומארו. "הוא נוסד
לפני יותר משלושים שנה עקב מה שקשור ליחסי ארץ הצפון אם
הדרקונים ונחשב כחלק נפרד מצבא הנמייה. אבל הכל כל-כך סודי
לגביו שאי אפשר למצוא מידע נוסף בכלל. אני רק יודע שהוא מאוד
גדול, וכמעט שווה בשטחו לבסיס של צבא הנמייה כולו."
ג'נג פיהק, "טוב ילדון עכשיו באמת הצלחת לשעמם אותי, אני הולך
לישון. מחר בבוקר תוכל לחזור לספריה שלך ולקרוא עוד קצת."
סומארו החמיץ פנים, ואז ג'נג הלך למיטתו וחואנג בעקבותיו.
טסוקה הבינה, סומארו היה המנודה של הקבוצה. אין לו פה חברים
ולכן את כל שעות הפנאי שלו הוא מבלה בסיפריה. זה בטח מאוד לא
נעים, חשבה. הרי זה מה שהיא עצמה חששה מפניו.
אם זה המצב, אז טסוקה תהיה חברה שלו!
"אתה באמת מבלה יותר מדי בספריה", אמרה.
סומארו משך בכתפיו.
"אתה רק אוכל לבדך ולא עם כולם בחדר האוכל."
"טוב... לא נראה לי שהם ממש רוצים שאני יוכל איתם. הם כל הזמן
מציקים לי כי אני קטן, בייחוד לו וג'נג. נראה לי שהם ממש
שונאים אותי."
"אז מה? לי גם הציקו בהתחלה כי אני הילדה היחידה. אבל התבודדתי
בספריה כמוך? לא ולא. חוץ מזה הם מציקים גם זה לזה. ככה
מתנהגים חברים, זה לא אומר שהם שונאים אותך. אתה פשוט צריך
יותר להסתובב איתנו ולא להיעלב מכל דבר. הבנת את זה? תינוק
הספרייה הקטן."
"כן, אני חושב", סומארו חייך קלות, "תודה טסוקה. אבל את חייבת
לשמוע מה קראתי על אזור הדרקונים.."
"לא עכשיו תינוק סיפריה קטן. אני הולכת לישון".

למחרת בבוקר טסוקה החצי ישנה שמה לב לאיזה שאלה מוזרה שריצדה
גם בחלומה.
"המממ כן", ענתה, "מאוד נהניתי מהטיול, אפילו רכבנו על דרקון
מעופף."
"אני שמח לשמוע", אמר פנג, "אני בטוח שגם טושימוסו ישמח, ויהיה
לכם יום כיף שלם לספר לו על כך.
"מה?" לעט לעט חוטי המחשבה שלה הסתדרו ופיענחו בהצלחה את הקורה
סביבה. "אוף..."
"אוף בדיוק", פנג חייך, "והפעם העבודה תבוא על זמנכם החופשי
לאחר האימון. על כך תוכלי לספר ללו כאשר התעורר." הוא העיף מבט
לעבר לו שנחר בשלווה שכוב על גבו, לכך את הדונג, והכה בו ליד
עוזנו.
"עכשיו כשכולנו ערים יש לי הודעה קצרה לפני האימון של היום."
אמר בהתלהבות הבוקר הרגילה שלו.
האמת היא, שטסוקה לא זכרה בוקר ללא הודעה קצרה. אך האם פנג
נראה היום נלהב אפילו יותר מהרגיל?
"אומנם לא טרחתי לידע אתכם בנושא, אבל האימונים שעברתם עד כה,
היו מאין... אימוני הכרות. אימוני הכנה. אימוני פתיח... לקראת
הדבר האמיתי! מהיום האימונים התארכו בשעתיים וחצי, כך שתקומו
חצי שעה יותר מוקדם וסיימו שעתיים יותר מאוחר."
"מה?" "מה?" "אתה לא רציני..." "נורא ואיום".
"בדיוק!" פנג נשמע שמח יותר לנוכח תסכולם. "וזה לא הכל.
האימונים עצמם בנוסף יהיו אינטנסיביים יותר וקשים יותר, ויכללו
מגוון עצום של נשקים ותרגילים שונים. ביניהם: רכיבה על סוסים,
שליטה בנשקים אקזוטיים, קרב בידיים חשופות ללא נשק, ועוד...
זכרו, החלק הפיזי של האימונים איננו קל. אבל ברצוני להגיד
שבזמן הקצר שעברנו, הסתכלתי עליכם ובחנתי אתכם היטב. עד כה אתם
עושים עבודה טובה ותדעו שבאמת יש לי מכם ציפיות גבוהות.  בשנה
הקרובה איני מתכוון לוותר לכם, נהפוך הוא. אני אדחוף אתכם עד
לקצה גבול היכולת שלכם. אני אוציא מכם כוחות שלא הכרתם. ואשתמש
בהם כדי להפוך אתכם לחיילים מצטיינים בצבא הנמייה, מפקדים
מזהירים, וגיבורי ארץ הצפון, אשר יביאו עליה שלום", סיים פנג
ביריעה את דבריו.
"כלומר", החל לו לשאול, "צריך להיות הפסקת אוכל גם בערב עם
נוספות שעתיים, לא?"
פנג, שבין רגע אווירתו ההירואית נהרסה קליל, החמיץ פנים והחל
להריץ אותם בחימום של תחילת היום.
טסוקה הרהרה באימונים הקשים המצפים להם, עד עכשיו לא היה לה
קשה במיוחד אבל גם לא קל. היא התאמצה כדי להיות טובה ולא לפגר
אחרי האחרים (בייחוד לא אחרי ג'נג) והצליחה לא רע בכלל.
היא בטוח לא תישבר ותהיה טובה. ו... רגע, מה פנג אמר מקודם? הם
הולכים לרכב על סוסים!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כמה קטן ככה
מסוכן!


איש הברווז על
מחבלים אירניים
ננסים


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/7/07 23:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תר צימרמן

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה