חלמתי חלום.

בחלום אני צועדת לי בשעת לילה מאוחת, בסביבות 4 וחצי בבוקר,
ברחובות עיר האורות, תל אביב!

הייתי לבושה כרגיל, חולצה שחורה ואולסטאר בלויות. עייפה אך
מרוצה אחרי אירוע שלא זכור לי מהו.

אני לא זוכרת מי עוד היה בחלום, אבל זכור לי שעמדתי בקבוצה די
גדולה של אנשים, מחכה למונית מצילה שתחזיר אותי הביתה הכי מהר
שאפשר.

אבד לי הפלאפון בחלום, לכן לא יכולתי לראות מה השעה.

וכששאלתי - אף אחד לא ענה לי.

פתאום עבר לו איש במורד הרחוב, לבדו, עם כובע מצחייה, ועל
הכובע הניח את הפוטר האפור והגדול שלו שהחביא לו חצי פרצוף.
היו לו משקפי שמש שחורים, מגפיים מלוכלכים מבוץ. היה נראה שהוא
ממהר למקום כלשהו...

הייתי חייבת לדעת מה השעה ולכן ניגשתי אליו במבט תמים רק כדי
לגלות מה השעה המזוינת! לפני שאימא תתחיל להילחץ.

הוא ביקש ממני תחילה יפה לעזוב אותו כי הוא ממהר.

בקול שלו שמעתי שהוא עצוב.

המשכתי אתו בשביל, ורק פנס בודד אחד האיר על כל הרחוב. בקושי
ראו משהו.

הייתי חייבת לדעת מה השעה, אבל יותר מכול הייתי סקרנית לגלות
מיהו.

הוא התחיל ללכת מהר יותר, צעדיו נעשו גדולים יותר, ולפתע תקפה
אותו חרדה כזאת. בשנייה יכולתי להבחין שקרה משהו ממש מוזר לפני
כן.

שאלתי אותו בעדינות אם הוא בסדר. לא רציתי להתערב אבל מבטו
החרד הציק לי נורא, למרות שלא הכרתי אותו בכלל.

הוא ענה לי שכן וביקש שוב שאעזוב אותו.

התעקשתי והמשכתי לצעוד לצדו. בשלב מסוים זאת כבר הייתה ריצה
קלה. הוא התחיל להתנשף.

שאלתי לשלומו שוב.

הוא ענה בחריפות ובכעס: "מה בכלל אכפת לך, את הרי לא מכירה
אותי!"

הצטערתי בפניו. הוא הצטער בפניי וביקש את סליחתי, אמר שהוא
צריך לזוז והתחיל לרוץ.

הריצה שלו הייתה כאילו הרגיש שמשהו רע הולך לקרות. גם אני חשתי
זאת! לכן רצתי אחריו...

אחרי כמה דקות של ריצה שקטה שלא מובילה לשום מקום, הגענו
לכניסה חשוכה, שבסופה עמד לו ספסל קטן, ולידו פח עץ שכולו
כתובות של אנשים שהיו שם קודם. הכתובת הזכורה ביותר: "אין שמחה
ללא שותפים"

הוא התיישב, התנשף, נשם ונשף. יכולתי להרגיש את האוויר החם
שהזרים החוצה. ישבתי לידו. התנשפתי, בקושי יכולתי לנשום,
הרגשתי שאני נחנקת לרגע... אבל אז הוא אמר לי לשבת זקוף
והנשימה חזרה לסדירות!

הוא הסתכל עליי, וזאת הייתה הפעם הראשונה בחלום שיכולתי ממש
לראות את עיניו. הוא הסיר את המשקפיים, את הכובע של הפוטר,
ולאחר מכן גם את כובע המצחייה, וראיתי את פניו בגלוי!

לא ממש זכור לי איך הוא נראה. היה חושך!

ואז הוא הוציא מהכיס פתק. הוא היה קרוע ומלוכלך, כאילו עבר מיד
ליד. הרבה ידיים עברו בו.

פתחתי אותו, אבל לא יכולתי לראות מה כתוב.

הוא הכיר את המשפט ולכן אמר בקול:

"החברים האלו, לקחת הם יודעים וכשצריך לתת פתאום נעלמים."

הוא ליטף את הפתק בעדינות, קיפל והכניס שוב לכיס.

ואז הוא אמר לי: "אז את השעה רצית לדעת??? רבע לחמש. תחשבי על
זה, לילה טוב..."

הוא הסתובב והתחיל ללכת.

אני ישבתי שם, לא יודעת למה לא קמתי אחריו.

עברו כמה צעדים והוא נעלם...