|
מוניטורים שמצפצפים והופכים אותי לקווים בזיג-זג על מחשב
טיפות שקופות שנעלמות לתוך מחט מדממת
רעש הנעליים המבריקות מכה לי בראש כמו אלף מסמרים חלודים.
מצעים מלוכלכים ואפילו לא חיידק אחד באוויר
כמה מגוחך, הכל בראש שלי, ואך ניתוח לא יקטין, ימתח או יגרום
לזה להיעלם.
שלוש לחיצות בפרק כף היד, והבדיקה היומית אם מרגיש או לא
מרגיש
ולא, באמת שלא.
גרירות רגליים במסדרונות חלולים ומלאים עד אפס מקום
עוד חותמת על הדף שכלום לא באמת דפוק אצלי. הכל הצגה שתכף וירד
עליה המסך
עיניים זקנות וצעירות ננעצות בי ומושלכות על המדרכה.
עוד כדור אחד ולא יישאר מקום בארון,
עוד קצת ואמס בתוך נהר של מים עכורים
אני כבר על הקצה, אז עוד קצת. |
|
|
ואז, פתאום,
בדיוק בשניה
שהרמתי
ת'תחתונים
והתכוננתי לצאת
החוצה ולחזור
לשיעור, ראיתי
אותו. ממש
מילימטר מתחת
לאף שלי.
מי היה מאמין?!
הסלוגן שלי,
שלי!!! רשום
בטוש אדום חזק,
במשתנות של
ביצפר!!!!
מבחינתי, זהו
שיא השיאים,
הגשמת כל חלומות
ילדותי!!
אנ'לא מאמין.
פשוט לא. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.