עיניים אדומות פתוחות לרווחה, מסתכלת לימין ולשמאל,
ולכל כיוון שרק אפשר.
וריק.

מנערת את הראש וחוזרת על אותו המנטרה
"הכי קרוב לבד".
ומה קורה כשאפילו הלבד הולך ממך?
היא לא באמת מאמינה שאפשר לדבר על עצמה בגוף שלישי,
והיא לא מסוג האנשים שיתלוננו על זה יותר מידי.
בכלל, היא לא מסוג האנשים שמתלוננים.
ושוב, לפתוח. ימין. שמאל. לעצום.
כאילו שהמסך השחור שמופיע לך בין יום ליום יציל אותך ממך.
גוש רגשות מאובק ומעושן.


והיא, או את, או שאולי אני,
אף אחת כאן לא מתכננת כיוון, או מטרה, או שאיפות.
השאיפות היחידות שלך הן אל תוך מים עכורים וסיגריות ריקות.


והפעם? זה לא אולי, או מחר, או כנראה.
קמה בבוקר לבד, ומגיעה לעבודה לבד,
אפילו חוזרת לבד, וקונה חלב לבד,
ומשלמת על הכל לבד, ובוכה לבד.

לעזאזל, זה המון לבד.


וכשהאמנת שנשארו שם שתי עיניים נוצצות שיושיטו יד חמה.
את מגלה שכל הציפיות שלך מתפוגגות להם כמו שאריות המוח שנותרו
לך.
גולגולת מרוקנת מתוכן ונבובה מאוויר.


[כשצעקת "אני" רק דחפו אותך לריצפה.]
אני מוזמנת לצעוק, להתעצבן, לעשות סצינות על גבי סצינות.
באמת שאת כבר לא מזיזה לאף אחד.
דרמה קווין

כל הידיים מצאו אצבעות אחרות לאחוז בהן,
וכל העיניים חיפשו יופי אחר,
ואפילו המילים שלך איבדו את הדרך.
את יודעת שמכאן אי אפשר לברוח.