תקראו אותי.
תגרמו לי להרגיש כמו רב-מכר מפורסם.

תדפדפו בתהומות הנפש החולה ותקראו מילים ושרבוטים בשקיקה
דפי ההיסטוריה של נקודת ייקום מיותרת כעננים
עבר, עבר ועבר. ולא מילה אחת על עתיד
שתמיד הוא היה, או יהיה, ואף פעם לא ישנו.
קווים לדמותי, במשיכות של עיפרון מכני.
(גם זה ימצא את דרכו למגירה מצומקת ונטולת אוויר.)
חתיכות נייר קרועות, חנוטות בתוך מחברת המתמטיקה שלי.
ואותיות
הברות
סיפורים שלמים שמתאבדים ממנת יתר של עצמי.
תקראו אותי! אני שוכבת על מדף ספרים ברחוב נידח.
מחכה לכם- שתצעדו איתי אל עבר היציאה ותצילו אותי,
שתרוצו הביתה,
ותקראו בתוך שעה תמימה את כולי.
ספר שלם. מיליוני עמודים, דף ריק אחרי דף.
לבן.